הצג:
תצוגה מלאה | מידע | כותרות בלבד

פסק דין של פשרה

האם הייתה פשרה?

clip_image001בעלי הדין התדיינו בבית הדין אודות מקח טעות וקיבלו פסק דין, לאחר שעברו שלושה חודשים מפסק הדין הם שבו וחזרו לבית הדין, על מנת שנכריע בשאלה חדשה : האם פסק הדין עדיין תקף?

סיבת הספק היא, הצעה לפשרה מצד הקונה שמאוד לא רצה להחזיר את הרכב שקנה.

הקונה פנה לפני כחודש למוכר והציע הצעת פשרה חדשה השונה מפסק הדין. המוכר רצה בפשרה החדשה אולם התווכח על גובה הסכום . השאלה האם היתה בסוף הסכמה על הסכום?

המוכר טוען שהם הגיעו להבנה על סכום של 700 ש”ח, תשובת הקונה “איני זוכר שהגענו להסכמה, אני דורש לקיים את פסק הדין – 1600 ש”ח.

ברור הדין

פסק דין מול טענת ברי

ישנו ויכוח על העובדות בין בעלי הדין: המוכר טוען טענת ברי “אני זוכר בודאות את רגע ההסכמה” הלוקח טוען שמא “איני זוכר”. מצד אחד למוכר יש טענת ברי וכן הוא המוחזק בממון וממילא הדין עמו המוציא מחבירו עליו הראיה. מצד שני לקונה יש פסק דין, אשר הכח המשפטי שלו מקביל לשטר חוב (ש”ך לט ס”ק כט). לטובת הקונה יש חזקת חיוב, שנוצרה ע”י הפס”ד וכן כוח של שטר לענין טענת פרעתי[1] (ש”ך שם).

מקרה דומה מופיע בשולחן ערוך (סימן נט) מלוה המוציא שטר והלווה טוען פרעתי, המלוה משיב “איני יודע”. ההלכה נפסקה שהלוה נאמן! לכן גם אצלינו המוכר נאמן שאכן הייתה הסכמה לפשרה.

פשרה צריכה קנין

והנה אם נניח, שהקונה הסכים להצעה החדשה, משמעות הדברים שהוא קיבל על עצמו פשרה במקום פסק הדין. הרי ההלכה היא כי פשרה צריכה קנין וכאן היה רק דיבור בעלמא.

אולם כאן אנו עוסקים בפשרה, שעשו בעלי הדין בעצמם ולזה אין צריך קנין (ש”ך יב ס”ק יב).

הצעה ולא החלטה על פשרה

תוך כדי בירור הטענות של בעלי הדין עולה כיוון נוסף: המשא ומתן בין בעלי הדין נמשך כשמונה חודשים אשר במהלכם עלו הצעות שונות. לכן ניתן להבין, שהקונה חשב שאף ההסכמה החדשה אינה מוחלטת אלא הצעה בעלמא המותנית בכך שבפועל המוכר ישלם לו, רק אז ההסכם תקף. לדבריו לא הייתה מחילה על פסק הדין.

האם יש משקל הלכתי לטענה זו? הרי הדיבור היה על הצעה חדשה המוסכמת על שני הצדדים והפירוש הפשוט הוא במקום פסק הדין, אם כן כל הפרשנות החדשה מוגדרת כדברים שבלב!

מנגד, כאשר ישנם אומדנות נסיבתיות, אזי הדברים אינם עוד דברים שבלב אלא בלבו ובלב כל אדם.

דוגמא לדבר יש בסימן קסו – כותל של שכן אחד נפל לחצר חבירו, בעל הכותל הציע לבעל החצר לקחת את האבנים לעצמו במקום שהוא יצטרך לפנות את האבנים. בעל החצר הסכים, ההלכה היא שאין בעל הכותל יכול לחזור בו: “אבל כל זמן שלא פינה את האבנים, לא קנה, שלא כיוון אלא לדחותו”.

ביאור הדברים: למרות שבעל הכותל אמר “פנה אותם ויהיו שלך” אין זה סוף פסוק ויכול לחזור בו, הנימוק הוא הדברים לא היו רציניים אלא רק תירוץ להרויח זמן. אף אצלינו ניתן לומר שההצעה לפשרה לא היתה במקום הפסק דין אלא במקביל.

לאור הספק הנ”ל[2] בית הדין דחק בצדדים להגיע להסכמה על סך 1300 ש”ח.

“והאמת והשלום אהבו”.


[1] יש לדון על כח הקונה מתוקף השטר שבידו, פסק הדין. הש”ך בסימן לט ס”ק כט הכריע כדעת המחבר, שאין נאמנות לטעון פרעתי מול פסק דין. אם כן המוכר אינו נאמן לטעון פרעון. טענת פשרה היא בעצם טענת מחילה על הפסק דין ולכן מה שנכון לגבי טענת מחילה נכון אף לטענה זו.

והנה הרמ”א בסימן ע כתב: “כל מקום שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר מחלתי אף על פי שהמחילה טענה גרועה היא”. הש”ך בסימן עה ס”ק כב פירש את דברי הרמ”א – טענת מחילה צריכה מיגו וללא מיגו אינו נאמן!

אם כן כאן המוכר אינו נאמן שהרי אין לו מיגו של פרעתי – הקונה מחזיק בידו פסק דין.

אחר העיון נראה שהמוכר נאמן: כאשר יש למוכר טענת ברי ולקונה טענת שמא, נאמן המוכר בטענתו אף בטענה גרועה וללא מיגו. ראיה לדבר מהמעשה המובא בקצוה”ח נט סק”ב. המלוה הוציא שטר חוה, הלוה טען “יש לי כנגדן”, המלוה השיב “איני יודע”. והנה טענת “יש לי כנגדן” דומה לטענת מחילה – לשניהם צריך מיגו וללא כן אינו נאמן.

הקצות פוסק כי באופן עקרוני נאמן הלוה בטענתו אף ללא מיגו (אף שבפועל בגלל סיבה אחרת הלוה אינו נאמן). העולה מדבריו שאין צורך במיגו כאשר המוחזק טוען ברי ובעל השטר טוען שמא.כנראה שכוח טענת הברי מתחזק כאשר עומד מולו טענת שמא לכן אף טענה גרועה מתקבלת (או שזה הוא פגם במוחזקות ולכן טענה גרועה יכולה להוציא. אף בענייננו המוכר הטוען ברי נאמן כנגד טענת השמא של הקונה.

[2] ובהתחשב בדעת הראב”ן בסימן ק שפשרה לעולם צריכה קנין אף אם נעשית על ידי בעלי הדין, דלא כש”ך.

השתמשות ללא רשות בגג

עובדות מוסכמות

לתובע ישנה יחידת דיור הצמודה לבית קרקע . הנתבע גר בקומה מעל התובע והגג של יחידת הדיור מגיע למפלס המגורים שלו. הנתבע שוכר את הבית והמשכיר אמר לו שאין להשתמש בגג לכל צורך שהוא. הנתבע השתמש בגג לצרכים מזדמנים כגון מעמד של כביסה וכדומה.
לפני חודשיים התחלה נזילה לתוך יחידת הדיור. בעל מקצוע שהגיע תיקן אותה בעלות של 1000 ₪.
הוא מצא שיריעות הזפת שהונחו על הגג היו קרועות ולכן הייתה נזילה. הקרע היה בדיוק מתחת למקום שבו הותקן המזגן של הנתבע. אומנם המזגן תלוי ולא מונח על הגג אך הקרע ביריעות נמצא באותו מקום. התביעה היא על עלות התיקון.

טענות בעלי הדין

תובע

התובע מתגורר מתחת לביתו של הנתבע. הוא סיכם עם בעל הדירה של הנתבע ששום שוכר לא ישתמש בגג. כך סוכם עם כל השוכרים שאין לאף אחד רשות להשתמש בגג והם הקפידו על כך.
הנתבע הוא הראשון שהשתמש בגג ללא רשות. לטענת התובע, ברור שהנזק נגרם על ידי הנתבע בייחוד שמקום הקרע הוא מתחת למזגן, כנראה שהברזלים של המזגן פגעו ביריעות האיטום.
דבר זה נתמך בחוות דעת[1] של בעל מקצוע שהגיע וראה ברגים גדולים שנשארו מההתקנה זרוקים על היריעות.

נתבע

הנתבע שוחח עם איש הזיפות והלה הודה שאי אפשר להוכיח באופן ודאי שהנזק נגרם בשמן ההתקנה של המזגן, אלא זו רק סבירות. איש הזיפות הוסיף שמי שגרם נזק ליריעות היה מודע לכך.
הנתבע שוחח עם איש המזגנים והלה הכחיש באופן נחרץ על כך שלא הייתה שום בעיה בזמן ההתקנה. הנתבע טוען שכבר בעבר היו בעיות רבות של נזילות מהגג עד לפתרון של היריעות, לכן מסתבר שעבודת הזיפות לא הייתה טובה.

בירור הדין

טענת ברי

בית הדין שוחח עם שני אנשי המקצוע שהוזכרו במהלך הדיון, בהסכמת הצדדים.
איש הזיפות תיאר את הקרעים אשר גרמו לנזילה ביריעות הזפת, הם לא נוצרו מעצמם. ישנה סבירות שהם ניזוקו בזמן ההתקנה של המזגן [2] או משימוש אחר של הנתבע. איש הזיפות אינו אומר בוודאות שהנתבע הוא שגרם את הנזק ואף לדבריו זו ההערכה שכך קרה.
איש המזגנים טען באופן ברור שלא הייתה שום תקלה במהלך ההתקנה.
לשני בעלי הדין אין ראיות וטענותיהם אינם מכוח ידיעת המציאות אלא מתבססות על בעלי המקצוע.
טענה הנסמכת על נאמנות של אדם אחר אינה נחשבת לטענה חזקה “ברי על ידי אחר- אינו ברי” (כפי שמשמע בגמרא בבא בתרא דף קלד ע”א ובשולחן ערוך סימן ע”ה סעיף כ’ג)..
הכלל ההלכתי אומר שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ובמקרה שלנו ידו של הנתבע על העליונה היות ולתובע אין הוכחה ואף טענתו אינה טענת ברי[3].

רגליים לדבר

הנתבע מודה שהשתמש ללא רשות בגג ויש בכך משום השגת גבול. הדבר מחזק את טענת התובע שהנזק הנגרם ליריעות הוא באחריות הנתבע משום שלא ידוע על גורם אחר שהסתובב שם ושני בעלי הדין מודים שהנזק ליריעות לא ארע מאליו. בנוסף הרמ”א (סימן עה סעיף יז) פסק שכשיש טענת שמא ו”רגליים לדבר” ניתן להשביע שבועת הסת כגון שנמצאה תיבה פרוצה בבית וידוע שבאותו זמן נכנס אדם זר, ניתן להשביע אותו . לכן גם בדין שלנו ישנה חובת שבועה. כיום, מנהג בתי דין לא לאפשר להישבע ובמקום זאת ממירים את השבועה בתשלום כספי[4].
בנסיבות הללו בית הדין החליט על תשלום של 250 ₪ .

החלטה

א. התובע ישלם 250 ₪

ב. התשלום יתבצע תוך שלושים יום עד ל ו’ באדר א תשע”ד.


[1] בעל המקצוע שלח מסמך חתום לבית הדין שבו הוא מצביע על הנתבע כמי שאחראי לנזק שנגרם.

[2] ישנה אחריות לנתבע על נזק זה כפי שמובא במנחת אשר סימן קי”ג.

[3] האם יש משקל לכך שהתובע מאמץ את ההסבר של איש הזיפות וטוען שהוא משוכנע שכך קרה.נראה שכאשר התובע מספר לבית הדין מה הם הגורמים לתביעתו, אזי אין משקל להחלטתו האישית לטעון טענת ברי ודינה כטענת שמא. כעין זה מוזכר בדברי פתחי תשובה בשם התומים סימן ע’ה סק כ שאם בירר לפני בית הדין את מקורות המידע , בית הדין דן לפי מקורות המידע ולא על פי החלטתו האישית. מדברי הסמ”ע ס”ק מט ישנה משמעות שתפיסה מועילה במצב זה והש”ך סק סד חלק עליו. הפת’ש שם הביא מחלוקת בכוונת הסמ’ע. יש שפרשו שאם בעל הדין מבחינתו טוען ברי אף שמתבסס על סבירות וללא ידיעה ודאית נחשבת טענתו לטענת ברי. ויש שפרשו שרק אם בעל הדין אינו מפרט את מקור המידע נחשבת טענתו לברי.

[4]ראו במקרות שהובאו בסדר הדין פרק יא הערה 252. להרחבה, הרב נתן חי “משפטי ארץ” חלק ב עמוד 459