הצג:
תצוגה מלאה | מידע | כותרות בלבד

הכנס השנתי תשע”ו פאנל על שליחותו של שופט דתי

האם ישנה השפעה לאמונתו של השופט? האם ישנה שליחות להיות משפטן דתי?

משתתפים- ד”ר שפרה משלוב, עו”ד איתמר בן גביר, עו”ד ניר כלפה , הרב אריאל בראלי ראש מכון משפט לעם, שופט בית משפט השלום מנחם קליין

פנייה לבית משפט

מדוע אסור לפנות לבית משפט?, מתי מותר? מה בין בורר לשופט?


מקורות:
שמות פרק כא,א
“וְאֵלּה הַמּשׁפּטִים אֲשׁר תּשׂים לִפְנֵיהֶם ”
הפרשה מתחילה באות וו , מה ניתן ללמוד מכך? רש”י
“ואלה המשפטים – כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני”

מדוע יש צורך להדגיש כי המשפטים נאמרו בסיני? הרב יעקב אריאל שליט”א:
“ולא פתחה התורה את מצוותיה מיד אחרי עשרת הדברות אלא ב”ואלה המשפטים” (בתוספת ו”ו) להדגיש ולומר מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני (מכילתא, תחילת משפטים). להוציא מליבם של תועים, שהמשפט מקורו בשכל האנושי גרידא, ותפקידו להסדיר את נוחיות החיים החברתיים ויעילותם בלבד, ולא היא.
לחיי חברה ישראליים יש יעוד אלקי וסדר אלקי. מידת הצדק האלקית היא המשערת בשיעור חכמתה העליון את הגבול של זכויותיו, חובותיו ובעלותו הממונית של כל אדם ואדם, ואת צורת הענישה לחורגים ופוגעים בגבול זה… ואף כי בודאי מועילה הסכמתם ומחילתם של בני האדם בדיני ממונותיהם, אולם לא יתכן למסור את כל מערכת הצדק והחוק באופן עקרוני אך ורק להסכמה אנושית. זו משתנית בהתאם לאופנות חשיבה שונות ומתחלפות ואין ביכולתה להקיף את כל האישים וכל הדורות. מדת הצדק שלה היא בהכרח יחסית וחלקית.”
איסור הדיינות אצל גוי- גיטין דף פח עמוד ב
“היה ר”ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אע”פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: +שמות כ”א+ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות”
הרמב”ן מוצא הבדל בין הדיוטות לגויים- שמות פרק כא
“לכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואע”פ שידוע שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם. ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין ”
רש”י
לפניהם – “ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם”

איסור הליכה לערכאות- שולחן ערוך סימן כו סעיף א
“אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי’ מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב’ בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע”ה. ”
האם האיסור קיים גם כלפי בתי משפט בימינו ? חזון איש חו”מ טו,ד
“אינם רשאים לקבל עליהם חוקי עמים או לחוקק חוקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים, הרי הם מחללים את התורה, ועל זה נאמר “אשר תשים לפניהם – ולא לפני הדיוטות”, וכדאיתא בסימן כו. ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט עפ”י חוקים בדויים. ועוד הדבר יותר מגונה, שהמירו את משפטי התורה על משפטי הבל. ואם יסכימו בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש. ואם יכופו על זה, משפטם גזלנותא ועושק, ומרימים יד בתורת משה.”
ניתן להדייין אצל גוי שאינו קשור למערכת המשפט- ש”ך (סי’ כ”ב ס”ק ט”ו):
“נראה לומר דדוקא התם, דמיירי להדיא שקנו מידו סתם לדון בדייני עכו”ם, מה שאין כן בהך דהמרדכי, שקנו על עכו”ם אחד בפירוש, הרי שעכו”ם זה נאמן בעיניהם וסמכו עליו, דמהני כמו קיבלו קרוב או פסול. וחילוק זה נכון מאד”
כשמדובר בהדיוטות המתנכרים לתורה באופן שיטתי ומעדיפים במוצהר דין נוכרי על פני דין תורה, איסור השפיטה בפניהם יהיה מן התורה. יתכן שהם עצמם, משום שהם תינוקות שנישבו, ולא גילו מעולם את המאור שבתורה, ולא יודעים כלל על קיומו של משפט התורה, אין כונתם למרוד בתורה בזדון. אך יהודי דתי היודע על קיומו של משפט התורה ועל מציאותם של תלמידי חכמים יודעי דת ודין, ובכל זאת הוא מעדיף להישפט בפני הדיוטות אלו, שמחמת אונסם כופרים בתורה, נחשב למחרף ומגדף ולמרים יד בתורת משה, ואיסורו איסור חילול ה’ מדאורייתא ודינו כהולך לערכאות של נכרים.
מה דין בוררות מוסכמת? ובית דין לעבודה רבי עקיבא איגר חו”מ ג,א
“על מחלוקת בין תובע לנתבע, א’ אומר שרצונו להתדיין בדין תורה וא’ אומר שאין לו להתדיין אלא בפני אחרים, שכן הוא מנהג במקום שנעשה העסק, הדין עמו. כיון שבמקום שנעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים ולא כפי דין תורה, מנהג מבטל הלכה.”
אולם לא נתבאר מהו ההבדל בין בית דין של סוחרים לבין ערכאות, שאסור לדון בפניהם אפילו אם דנים ע”פ דיני ישראל בדברי בעל בעי-חיי מהו ההבדל בין בית דין של סוחרים לבין ערכאות? הדברים מבוארים לפי החזון אי”ש -השופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים, הרי הם מחללים את התורה, ועל זה נאמר “אשר תשים לפניהם – ולא לפני הדיוטות.
סיכום
לכל מערכת חוקים ישנם עקרונות בסיסיים שמתוכם צומחים החוקים. ערכי המשפט בישראל בנויים על ציווי התורה “ועשית הישר והטוב”, לכן התורה אוסרת עלינו לפנות למערכת משפטית הבנויה על ערכים שונים מרכי התורה. איסור זה קיים גם אם השופטים הינם יהודים. אולם, כאשר מדובר על ערכה שיפוטית העוסקת רק בתחום מסוים שבו היא מנסה לתת סדר וכללים כגון בית משפט לעבודה, יש מקום להקל. ישנה אפשרות לפתור סכסוכים על ידי פניה לבורר מסוכם אשר ידון כפי מיטב הבנתו. ההסבר הוא שאין כאן תחרות עם המערכת המשפטית של התורה שהרי הבורר לא מתיימר לתת כללים מקיפים לכל נושאי הממון.

קנאות במקומה

הקנאות אינה דבר שצריך לעודד אותו. ישנם מקרים ספורים שבהם הקנאות מבורכת. ההשלכה לחיינו הציבוריים.

מקורות:

קנאות ופגיעה באוכלוסיה בלחימה

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי

משנה תורה הלכות איסורי ביאה פי”ב ה”ד
“כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יותר, אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי. ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר ‘ואת האשה אל קבתה’. אבל אם פירש – אין הורגין אותו, ואם הרגו – נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבי”ד להרגו אין מורין לו, ואע”פ שהוא בשעת מעשה. ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו – אין הבועל נהרג עליו”.

תורה תמימה במדבר כה, יג

“הא דקנאים פוגעין בבועל ארמית, אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברה בזה יש לומר, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמיתית לכבוד ה’, אם כן אי אפשר לתת רשות לכל אדם לפגוע באיש כזה, כי מי יודע, אולי הוא עושה זאת באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה’, ובין כה הוא הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש”. כלומר, הפגיעה צריכה להיות בקנאה טהורה לשם ה’, אבל יכול להיות מצב שמישהו עושה זאת מתוך מניעים אישיים, למשל לצורך חיסול חשבונות, ואת המניעים האמיתיים של האדם רק הקב”ה יכול לדעת ולא חכמים, ולכן אין דעת חכמים נוחה הימנו – אי אפשר לתת רשות לכל אדם לפגוע בבועל ארמית כיון שלא ניתן לדעת את מניעיו האמיתיים. כלומר, ישנה הלכה עקרונית שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, אלא שהיישום שלה בפועל הוא בעייתי ומסוכן. רוח הקודש מעידה על פינחס שהוא עשה את המעשה מתוך קנאה טהורה, מתוך כוונה טהורה וזכה, ולשם שמיים: “תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל”. ובסוף הפרשה הקודמת נאמר[1]: “ותעצר המגפה מעל בני ישראל”. מגמתו היתה לכפר על בני ישראל, ואכן עקב מעשהו נעצרה המגפה.

עולת ראיה ח”א עמ’ שצ”ד

כי מה שקנאים פוגעים בו (באדם שבועל ארמית) הוא דוקא קנאים המכוונים בטוהר הכונה לשם שמים, וא”כ אמרו (על פנחס) שזה שפיטם אבי אמו עגלים לע”ז איך אפשר שתהיה קבועה בנפשו קנאה אמתית בענין ע”ז ובת אל נכר, אלא שודאי תכונות רעות שמצד גזע אמו גרמו לו שיהיה נהנה ממעשי הרציחה, ח”ו, ואפילו אם מכוין גם לשם שמים. אבל הקב”ה יחסו והודיע לכל, שטבעו של פנחס הוא כטבע זקנו אהרון הכהן, הטוב ואהוב לכל, רודף השלום, ובודאי רחוק מרציחה, והיה מעשהו זה נגד טבעו ורק לשם שמים”.

העמק דבר במדבר כה, יב

“את בריתי שלום – בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב”ה, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ושלא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום”.

רמב”ן בראשית פרק לד

ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו.

ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו’, לא תלמד לעשות וכו’ (שם יח ט), ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו’ (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין:

והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה):

 “עמוד הימיני” הרב שאול ישראלי

“האוכלוסיה העוזרת על ידם, מסיעתם ומחזקת ידיהם בכל מיני צורות בגדר עוזרים לרודף לעשות מעשי רצח., הרי מ”מ ברור שמתן עזרה זו נותנת בסיס רחב יותר לפעולותיהם בעתיד, כך שמספר ההתנפלויות יגדל ע”י עידוד זה שניתן ע”י האוכלוסיה.

למעשה אין יסוד מספיק להתיר פעולה נגד הציבור שנמנע למלא חובתו ולבער מתוכו את המרצחים, כל עוד שיתכן שיש להם אמתלא של פחד או לחץ וכיו”ב.
ע”כ כל הפעולות המלחמתיות הנעשות כרגיל במלחמה, אעפ”י שיתכן שיפגעו בהם ילדים אינם בכלל איסור והיוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל ופעולה כזאת היא בגדר מלחמת מצוה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם, הם הם שערבים לזה, והם עונם ישאו. ואין שום חובה להמנע מפעולות תגמול מחמת חשש שיפגעו בזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים, כ”א הם עצמם ואנחנו נקיים.

אכן לפגוע לכתחלה בכונה בילדים, כזה לא מציני אלא בחטא ע”ז. ע”כ מן הראוי לשמור עצמם מלנגע בהם. וה’ הטוב יראה בעני עמו וצרר את צורריו ושרשם מארץ חיים. ובנו יקוים מקרא שנאמר: כל כלי יוצר לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה’ וצדקתם מאתי נאם ה’.”

 

[1] במדבר כה, ח.

שיעור- ערבות במצוות ובחושן משפט

מה המעמד של ערב הלוואה, מתי ניתן לגבות ממנו? ערבות במצוות ובברכת הנהנין.

מקורות לשיעור:

. בראשית פרק מג

(ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:

2. בבא בתרא דף קעג עמוד ב

מנין לערב דמשתעבד? דכתיב: +בראשית מ”ג+ אנכי אערבנו מידי תבקשנו.

3. שולחן ערוך חושן משפט הלכות ערב סימן קכט

המלוה את חבירו על ידי ערב, אף על פי שהערב משתעבד למלוה,  לא יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע הלוה.

4. רמב”ם פרק כ”ה ממלוה ה”ג
היה הלוה אלם ואין בית דין יכולים להוציא מידו או שלא בא לדין הרי זה נפרע מן הערב תחלה ואחר כך יעשה הערב דין עם הלוה

5. שולחן ערוך חושן משפט הלכות ערב סימן קל

ערב שפרע למלוה,  ולא בקש ממנו השטר, אין הלוה חייב כלום לשלם לו מה שפרע בשבילו (ע”ל סי’ נ”ח סס”א),  שהרי פשע במה שהניח השטר ביד המלוה.

 6. ראש השנה דף כט עמוד א

תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא – מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא.

 7. חידושי הריטב”א

פי’ כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע”פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו, ובכלל זה גם ברכות דק”ש ששליח ציבור מוציא ידי חובה מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור , אבל בק”ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי (ברכות פ”ג ה”ג) בדין הוא שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו ושיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, וכן בכל ברכות של שבח אף על פי שיצא מוציא.

חוץ מברכת הלחם כו’. לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין, וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו, ואם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא.

8. שולחן ערוך הרב[1] (“האדמו”ר הזקן”)אורח חיים סימן קסז סעיף כג

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך המוציא להוציא האוכלין ידי חובתן, אפילו אינן יודעין לברך לעצמן, כיון שהוא אינו מחויב בברכה זו וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו, יכול לברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו, כגון לקדש קידוש היום לנשים ועמי הארץ. לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין. משא”כ בברכות הנהנין שאף שהן חובה על הנהנה מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא לברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר הברכה זו שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות.

ואפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת מכל מקום כיון שחיוב זה אינו אלא להנאתו שאם אינו נהנה באכילתו והתענית עונג לו פטור מלאכול, א”כ אם אינו יודע לברך ג”כ לא ברך עבורו ואין כל ישראל ערבים שיהנה זה.

אבל כל אכילה ושתיה שהן חובה על האדם שלא משום הנאתו, כגון מצה בליל ראשון של פסח ויין של קידוש בין של לילה ובין של יום, אם אינו יודע לברך יכול אחר שכבר יצא להוציאו ידי חובתו אף מברכת הנהנין שבהן שהן המוציא ובורא פרי הגפן, ואין צריך לומר ברכת אכילת מצה וברכת הקידוש עצמה שהם מברכות המצות, ואם מקדש על הפת מוציאו גם מברכת המוציא שבקידוש שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו.

9. מהר”ל נתיב הצדקה, פרק ו’

“אבל הפירוש הנראה, כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, וראיה לזה שהרי כל זמן שישראל לא עברו הירדן ולא באו לארץ לא נענשו על הנסתרות עד שעברו ונעשו ערבים זה בעד זה. הרי שלא נעשו ישראל ערבים זה בעד זה, כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכך כתיב גם כן: “להיות לכם לא-לוקים” – כי יש להם א-ל אחד”

“ויגש אליו יהודה” העימות עם יוסף בלתי נמנע, יהודה ערב לשלומו של בנימין ולכן הוא עומד בעוצמה מול יוסף וטוען ” כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי”. וכן בהמשך ” כי עבדך ערב את הנער , מבאר רש”י – וא”ת למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי. הם כולם מבחוץ ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בב’ עולמות”. יהודה קיבל על עצמו ערבות, ובלשונו של רש’י “קשר חזק”. מושג הערבות מופיע בלשון חז”ל לגבי העם כולו “כל ישראל ערבים זה בזה”.

המשמעות ההלכתית היא שאדם יכול לברך עבור חברו אף שהוא עצמו כבר קיים את המצוה. לכן בעל יכול לקדש לאשתו אף אם הוא קידש כבר בבית הכנסת.

ככל שישראל קשורים זה לזה בקשר חזק ,קשר הערבות. המפתח לעזרה הדדית ולאכפתיות עובר דרך מושג הערבות. ככל שהציבור היהודי יחוש שייכות זה לזה יגדל כוח העמידה ונחישות המאבק מול אויבינו.

[1] רבי שניאור זלמן מלאדי מכונה “האדמו”ר הזקן”, “הרב”, ובעל ה”תניא” וה”שולחן ערוך”. מייסדה והאדמו”ר הראשון בשושלת אדמו”רי חסידות חב”ד, שעמד בראשה משנת 1772 ועד לפטירתו בשנת 1812.

אם פונדקאית- מי היא האמא? חוק הפונדקאות

תהליך הפונדקאות מעלה שאלה הלכתית, מי היא האמא ההלכתית? היולדת או בעלת הביצית?

מקורות לשיעור:

בראשית פרק ל פסוק כא

ןאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד א

היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד כו’ הרי זו תפלת שוא. ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף: +בראשית ל’+ ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה, מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות – הרי עשרה, אם זה זכר – לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה! – אין מזכירין מעשה נסים. ואיבעית אימא: מעשה דלאה – בתוך ארבעים יום הוה.

תרגום יונתן בראשית פרק ל פסוק כא

וּמִן בָּתַר כְּדֵין יְלֵידַת בְּרַת וּקְרַת יַת שְׁמָהּ דִינָה אֲרוּם אַמְרַת דִין הוּא מִן קֳדָם יְיָ דִיהוֹן מִנִי פַּלְגוּת שִׁבְטַיָא בְּרַם מִן רָחֵל אַחֲתִי יִפְקוּן תְּרֵין שִׁבְטִין הֵיכְמָא דִנְפָקוּ מִן חָדָא מִן אַמְהָתָא וּשְׁמִיעַ מִן קֳדָם יְיָ צְלוּתָא דְלֵאָה וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן ַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה:
תלמוד בבלי מסכת נדה דף לא עמוד א

תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב”ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב”ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם – הקב”ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צז עמוד ב

ת”ש: שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח; היתה הורתן ולידתן בקדושה – הרי הן כישראל לכל דבריהן;

שו”ת יחל ישראל סימן פט

ובתוס’ השלם שם (מו, י) “ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית”, וכתב שם בשם ריב”א, פירש”י בן דינה היה שנבעלה לכנעני כשהרגו שכם לא היתה רוצה לצאת מבית שכם עד שנשבע שמעון שישאנה וכו’, ותימה גדולה בעיני איך נשאה שמעון הלא אחותו היא מן האב ומן האם, וי”ל דעיקר הורתה היה בבטן רחל, עכ”ל. וכן מפורש בפסוק הריון ברחל גבי יוסף שהרי כתוב “ותהר ותלד בן,,, ותקרא את שמו יוסף” וגו’ (בראשית ל, כג – כד).

לכאורה יש לראות כאן חילוקי דעות ביסוד השאלה מה קובע את האמהות על הבן הנולד, דבדברי התוס’ על התורה מתבאר שאע”פ שבסופו של דבר לאה ילדה את דינה, מ”מ כיוון שעיקר הריונה לא היה אצל דינה אלא אצל רחל, לכן אין דינה נידונת כבתה של לאה ואחותו של שמעון, ועל כן נשאה שמעון לו לאשה, אע”פ שבני נח מוזהרים על אחותו מאמו. ואילו ע”פ דברי האחרונים שהבאנו נמצא דכיוון שנולד הבן מאם ישראלית הרי הוא ישראלי והבן מתיחס אחרי אמו, ואם הם אחים תאומים, הרי הם חייבים זה על זה משום אשת אחיו מאמו.

מפורש בגמ’ ששני אחים תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה חייבים זה על זה משום אשת אח, והרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואין כל קשר במצבו של הגר אל מצבו שהיה קודם הגירות. ונמצא איפוא שכאשר אנו באים לדון על אמהות של מעוברת שנתגיירה, הרי הנידון הוא רק מזמן הגירות ואילך, וא”כ אין לדון את העובר הזה כמתייחס אל אמו אלא משעת הגירות, ולא משעה שנתעברה עמו, ועל כך מפורש בגמ’ דאיקרי בנה מדין תורה להתחייב משום אשת אח, ופשוט שהוא חייב עליה גם משום אמו. הרי להדיא שהאמהות נקבעת ע”פ הלידה ולא ע”פ ההתעברות, ועל כן אע”פ שהעובר לא נתעבר אצל האם הזאת, ורק נולד ממנה, הרי זו אמו.

אבל באמת דברי התוס’ על התורה תמוהים בעיני טובא, שהרי כמו שדינה היא בתה של רחל בגלל שהריונה היה אצלה, ולכן היא מותרת לשמעון, א”כ ה”ה נמצא שיוסף אינו בנה של רחל אלא של לאה, שהרי עיקר הריונו היה אצלה, וכל פשטי המקראות אינם מורים כן, דכתיב “וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו” (בראשית מג, כט) ועוד. ובאמת שגם על דינה נאמר “ותצא דינה בת לאה” (שם לד, א), ובאמת שאין ללמוד מדברי אגדה, וכן לא בכל ענין אפשר ללמוד מקודם מתן תורה, וכבר האריכו בזה.

וע”פ כל האמור יש לדון בעובר שנוצר במבחנה מזרע איש ואישה, ואח”כ הועבר להריון לרחם אשה אחרת, שנסתפקו הפוסקים מי היא האם של הולד הזה, האם שהולד הוא מזרעה או האם שהולד גדל ברחמה. ולכאורה מוכח מהסוגיא של שני אחים תאומים, שהכל נקבע באם המולידה, א”כ אם האם המולידה היא נכרית הולד צריך גירות, ואם גם היא ישראלית, הרי היא אמו לדיני עריות, (ואף שאפשר היה לדחות ולומר שלא דמי הך דשני אחים להכא, דהתם מיירי בגוף אחד שבו נתעברה וילדה אשה אחת, ואילו באם פונדקאית מיירי בשני גופים שונים, האם המזרעת והאם הפונדקאית, מ”מ כיוון שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אפשר לדמותם ולומר שגם האם היולדת בסוגיא של שני האחים חשיבא כשני גופים, ואכתי יש לעיין) אבל יש לחוש שאולי גם אמו שהזריעתו היא גם אמו, וצ”ע לדינא.

שו”ת שבט הלוי חלק ט סימן רסד

כבוד ידידינו המכובד הרב הגאון המושלם בכל זוכה ומזכה כש”ת מוהר”ר בנימין זאב לאנדוי שליט”א

באתי להשיב בקיצור לכ”ת על עסק נדון הפונדקית באשה שאין זרעה מסוגל ליצר ולד בן קיימא ומרכיבים לה לפי המצאת הרופאים זרע מאשה אחרת שמתחבר אח”כ עם זרע בעלה, והולד נולד מהאם, ונוצר מזרע אשה זרה וזרע בעלה.

דעתי העני’ ברור שזה מעשה איסור רחוקה מקדושת התורה, ומצוה לרחקה בשתי ידים ולא יועילו כאן כל הפלפולים שכבר נו”נ בזה איזה רבנים שליט”א בענין היחוס של הולד אם אזלינן בתר הזרע או בתר האם המולידה, כי אחת ברור ופשוט כי כח היצירה ותכונת הולד באבריו ומהותו מונח בזרע האשה בצירוף עם זרע בעלה וע”ז כתבה תוה”ק ודבק באשתו, ובסנהדרין נ”ח ע”א ולא באשת חבירו [ועיין תוס’ קידושין י”ג ע”ב ועוד] ובמקרא זה מפורש ודבק באשתו והיו לבשר אחד, וקאי על הולד הנוצר משניהם כמש”כ רש”י סנהדרין שם, וז”ל שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האב והאם אחד בו עכ”ל ואי ס”ד שמותר עפה”ת כמעשה הנ”ל, הרי אפשר להיות דבוק באשתו ולהיות לבשר אחד עם אשת חבירו או סתם זרה בולד הנוצר משניהם והתורה קבעה זה לתנאי ראשון של נשואים להיות לבשר אחד ע”י זרע שניהם, ע”כ מי שאינו רוצה לחלל קדושת דורותיו יברח ממעשה הנ”ל כבורח מן האש ואז טוב לו והקב”ה יקבל תפלותיו ברחמים להפקד בדרך הטבע והרגיל ולא ח”ו בדרך איסור הנ”ל, וזה גאות דקדושה של עמינו הק’ להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך למיוחסים אחריך

מדוע ישנה התנגדות רבנית לחוק הפונדקאות, הרי בכך מאפשרים למי שיש לה בעיה רפואית להיות הורה ?

תשובה

האפשרות הרפואית לשאת עובר על ידי אשה שאינה אימו הביולוגית של העובר היא דבר מבורך. ובדרך זו ניתן לעזור לזוגות שעד כה לא זכו לפרי בטן. אולם יש לקחת בחשבון גם את טובתו של העובר. ישנה מחלוקת הלכתית מה מעמדו של העובר האם הוא נחשב לבנה של היולדת או לבנה של האימא הביולוגית שלו? (שו”ת יחל ישראל סימן פט).  
לכן ישנו צורך לדאוג לכך שכאשר יגדל העובר ויתחתן לא ייווצרו בעיות של ממזרות. בעיה נוספת של ממזרות יכולה להתעורר לחלק מהשיטות במקרה ואישה נשואה מכניסה לרחמה הפריה מגבר זר שאז היא עוברת איסור והעובר יהיה ממזר. לאור בעיות אלו בשנת תשנ”ו התכנסה ועדה ציבורית שהכילה רופאים, משפטנים, רבנים ונציגי ציבור המעורבים בעניינים אלו, וישבה על המדוכה תקופה ארוכה וכתבה חוק שיתמודד בצורה מיטבית עם הצרכים השונים של הזקוקים לפונדקאות בארץ מסיבות רפואיות, תוך מתן מענה לבריאותן וכבודן של הנשים הפונדקאיות, והסדרת המעמד האישי של היילודים, באופן שלא ייפגעו בבואם להקים בית בעתיד על פי חוקי מדינת ישראל.
אולם הצעת החוק החדשה שונה לגמרי מהחוק שהתקבל והיא אינה מתחשבת בטובת העובר ומעדיפה על פניו את הערך של חופש הפרט. על פי ההצעה האפשרות של פונדקאות תורחב גם ליחידים שאין להם בן זוג. גברים יוכלו לשכור פונדקאית והם יגדלו ילדים ב”משפחה” ללא דמות אם, דבר שיפגע מאוד בילד. כמו כן ההצעה כוללת אפשרות לקרובת משפחה לשמש כפונדקאית דבר שיכול לגרור בעיות חמורות לעובר במעמד האישי.
דרך התורה היא לאזן בין כל הצרכים ולסלול את הדרך הראויה לשימוש נכון בכל כוחות החיים.

מושב משפט לעם בכנס שדרות לחברה

ביום רביעי ד בכסלו תשע”ה (25/11/14), התקיים בשדרות מושב בנושא פערים בחברה קירוב פרפריה למרכז. הרב דוד לאו פתח את הדיון בחובה של החברה בישראל לדאוג לצמצום הפערים הכלכליים בבחינת וחי אחיך עמך.

הרב בראלי הציג את נושא המושב. בסקירה שלו הובאו דברי הרמב”ם בהלכות מתנות עניים כי ישנה חובה ציבורית לדאוג לקופה שממנה יקנו אוכל לנצרכים. זו חובה על השלטון ויש בידו סמכות לכוף על כך. לעומת זאת ישנה חובה אישית על כל אחד לתת צדקה לפי יכולתו. הצדקה האישית יכולה להנתן לפי שיקול דעתו של האדם והקרוב קרוב קודם. הצדקה הציבורית מיועדת לכולם בשווה ואסור להעדיף אחד על פני חבירו. בנוסף הובא פסק שולחן ערוך שמוטלת על ראשי הציבור החובה לפקח על מחירים של מוצרי יסוד ולא להתערב במוצרי יוקרה. לאור זאת הדיון הוא האם נכון שהמדינה תשתמש בכוחה לחוקק חוקים ותכפה על מעסיקים לשלם שכר שווה בין הפרפריה למרכז? דהיינו, חברה שמעסיקה עובדים במקומות שונים תאלץ לשלם להם שכר שווה.
הרב בראלי טען שלא נכון לעשות כך כי המעורבות הממשלתית צריכה להצטמצם רק לשכר מינימום ופיקוח על מוצרי יסוד. על מנת לפתור את הפערים הציעה הרב את הגישה של – צאו והתפרנסו זה מזה. לאור ההלכה שצדקה אישית יכולה להיות מופנית לפי שיקול דעתו של הנותן יש להטיל על חברי העיר והקהילה את האחריות לעזרה הדדית. למצוא מקומות עבודה ואף לעודד דווקא צריכה מקומית .

להלן מצורף דף עמדה שחולק לבאי הכנס.

“פערי השכר במדינת ישראל הינם מהגבוהים בעולם לפי דרוג OECD . השכר הממוצע בפרפריה קטן בעשרות אחוזים מהמרכז. ומתברר שאותה חברה משלמת לעובדים במרכז יותר מאשר בפרפריה. אומנם המדינה מנסה לעודד פתיחת עסקים חדשים אך השכר נשאר נמוך בייחס למרכז. ישנה הצעה כי המדינה תתערב ותקבע בחוק להשוות את תנאי השכר של אותה חברה בכל חלקי הארץ. בדומה חבר הכנסת עמיר פרץ יזם הצעת חוק לחייב את רשתות המזון למכור במחיר אחיד בכל הארץ. זאת לאחר שפורסמו נתונים (מצורף נספח) על כך שדווקא בפרפריה המחירים יותר יקרים מאשר במרכז.

הצעות אלו מעלות שאלות כלכליות ומוסריות. ראשית בהבט הכלכלי, האם הצעות אלו אכן ישיגו את מטרתם? ובנוסף זו גם שאלה מוסרית האם יש זכות לציבור להתערב בקביעת משכורות ומחירים בגופים פרטיים?
על מנת לבחון את הדברים בהבט במוסרי שלהם נעזר במשפט העברי. הפסיקה ההלכתית (חושן משפט סימן רל”א) מגבילה את כוחם של נבחרי הציבור להתערב בשוק הכלכלי. ההתערבות קיימת רק כלפי מוצרי יסוד שבהם יש חובה לפקח על המחירים אך בשאר המוצרים המחיר נקבע לפי כללי השוק בהתאם לביקוש ולהיצע.
גם בהבט הכלכלי יש לפקפק האם החוק ישיג את מטרתו ואולי המצב דווקא יחמיר כי  השפעת החוק תגרום לכך שההיצע בפריפריה יקטן. וכך הביעה התנגדות הכלכלנית הראשית של הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן, בתיה גוטל, שאמרה “כי הבעיה של פערי המחירים מוכרת, אך לא ניתן לדעת אם הצעת החוק של ח”כ פרץ תשיג את מטרתה.”
רשתות השיווק ימנעו ממכירת מוצרים שעלות השינוע שלהם יקרה וכוח הקניה המקומי אינו גדול. נראה שההתמודדות קהילתית מהשטח היא המפתח ל פערי השכר והמחיר.
התאגדות של קהילות שונות ביישוב מתוך רצון להשפיע על הפערים המדוברים היא שתביא את השינוי המיוחל. התארגנות להעדפת תצרוכת מקומית ולהחרמת מוצרים יקרים וחברות שבהם השכר נמוך. כמובן שהעירייה יכולה לסייע ולעודד קניה בחנויות מקומיות אך לא באמצעות חוק וכפיה.

גישה זו מושתת על התפיסה היהודית במצוות הצדקה  לפיה ישנה זכות קדימה לעניי עירך על פני עיר אחרת. ובתלמוד (מסכת סוכה לד) מובא שאמורא בשם שמואל יזם חרם צרכנים מתוך רצון להתמודד עם הפקעת מחירים. וכן לאחרונה קרא הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ’ דיויד גילה, לשימוש בחרם צרכנים. לסיכום הפניה לתושבי הפרפריה לקחת אחריות על עצמם בתחום הכלכלי ולפעול בצורה קהילתית להפעלת לחץ צרכני למחיר ושכר הוגן.”

לצפיייה בקטע וידאו מהמושב:

לדף הפייסבוק הרשמי של הרב אריאל בראלי הקלק כאן

לדף הפייסבוק הרשמי של מכון משפט לעם הקלק כאן

כנס שנתי עושה אדם דין לעצמו

במכון ‘משפט לעם’ בשדרות נערך אתמול (ד) כנס לזכרו של השופט מנחם אלון ז”ל.
בכנס השתתפו שר המשפטים – יעקב נאמן, הרב הגאון דב ליאור, הרב נחום נריה , ד”ר אביעד הכהן, שופט מנחם קליין, הרב רצון ערוסי וראש מחלקת משפט עברי ד”ר ויגודה.
בכנס תקף דיין בית הדין בשדרות ‘משפט לעם’, הרב אריאל בראלי את החלטת היועץ המשפטי להגיש כתב אישום כנגד בית הדין הרבני אשר ינפיק כתב סירוב.
לדבריו, זהו המשך ישיר להחלטתו של אהרון ברק לשלול מבתי הדין הרבניים את האפשרות לדון בדיני ממונות: “יש כאן ניסיון לכרסם ולכפוף את בתי הדין אל מול הבג”ץ, וזה בדיוק הפוך ממשנתו של השופט אלון” אמר הרב בראלי והוסיף כי “דווקא ביום השלושים לזכרו של מנחם אלון, יש ללמוד מהיחס המכבד שלו לבתי הדין הרבניים, לדוגמא שכתב בפס”ד בבלי שיש לאפשר לפסוק על פי ההלכה ללא התערבות של בג”ץ”.
שר המשפטים פרופ’ יעקב נאמן נתן גיבוי להחלטת היועץ. לדבריו “אין לערב בין בוררות ושפיטה ולכן ההפרדה שיצר ברק בין דיני ממונות לגיטין- מוצדקת”. נאמן התייחס לבתי הדין והפתיע את הקהל באומרו כי “הם רק מוסד של בוררות”.
הרב בני אלון סיפר עד כמה היה חשוב לאביו לאמץ בסוגיות עקרוניות את המשפט העברי כפשטו ולא להשתמש בו רק כהמלצה.
הרב בראלי התייחס גם לסוגיית “המלשינון” וטען שהיא אינה רצויה מכיוון שהיא מעבירה את סמכות האכיפה לאזרחים ויוצרת אווירה שאינה רצויה. “הנזק גדול יותר מהתועלת, יש כאן מגמה הפוכה לצמצום כוח היחיד- אין אדם עושה דין לעצמו להיות שוטר של המדינה”.
גם על כך שר המשפטים לא הסכים וטען שכל מי שלא משלם מיסים גונב ישירות את השכן שלו.
עו”ד אביעד הכהן, ציטט את השופט אלון ואמר כי לכל מערכת משפט חייב להיות גרעין פנימי בבחינת נשמת המשפט שממנו נגזרים מהלכי המשפט. כל באי הכנס הצטרפו לתפילה שנשמת המשפט תהיה עפ”י תורת ישראל. להלן מצורפות הרצאות מהכנס :




(תמונות מוצגות בקריאת הפרסום המלא בלבד)


לכתבה אודות הכנס בערוץ 7

יום עיון למדריכי משפט לעם

לאור הביקוש לסדנה של משפט לעם במוסדות חינוך נערך יום עיון בישיבת תורה בציון בירושלים לכלל המדריכים מכל רחבי הארץ. בסדנה השתתפו כעשרים מדריכים אשר לחלקם יש נסיון בהעברת הסדנה וחלקם הוכשרו ביום זה.
ראש הישיבה הרב נחום נריה פתח את היום בשיעור על העמידה בנסיון יום יומי בתחום היושר וגנבת הדעת. הרב הביא את דברי הרמב”ן בפירושו על התורה שאלו הם דברים יסודיים העומדים בבסיס התורה.
הרב בראלי הציג את החזון של המכון ואת הדרך המעשית להגיע לכך. עיצוב מודעות לרלוונטיות של התורה וחיזוק היושר האישי.
הרב חיים ענזי ראש רבני בתי הספר הסביר עד כמה חשוב ליצור קשר אישי עם התלמידים ולעבוד בשיתוף פעולה עם המחנכים.
מר נטף מויאל חלק מנסיונו העשיר בהרצאות בפני בני נוער. הוא הדגיש שהמסרים חייבים להיות אקטואלים ומוסברים בצורה ברורה. לסיכום אמר אחד המדריכים שהוא מזדהה עם החזון ויום העיון נתן לו כלים ורצון להצטרף לתוכנית.
מצורף השיעור של הרב בראלי בעניין דיני ממונות בזמן הזה