שאלה
לצערי, הארוס שלי ביטל את החתונה שלושה שבועות לפני התאריך המיועד. הוא טוען שחששות שהיו לו קודם התעצמו ושיש חוסר התאמה בינינו. החזרנו את המתנות ההדדיות, אבל יש ויכוח בעניין ההוצאות על מסיבת האירוסין ועל שמלת הכלה שכבר שולמו ועל התחייבויות לאולם, לצלם ולתזמורת. מעבר לכך אני דורשת פיצוי על עגמת הנפש ועל הבושה.

תשובה
שאלה זו צריכה להתברר בדין תורה, והתשובה הבאה נכתבת רק באופן כללי. אם לדעת בית הדין התגלה מידע המצדיק ביטול חתונה, ולא ניתן היה לגלות זאת לפני האירוסין,^[1] אזי החתן מוגדר כאנוס וממילא פטור על הוצאות שכבר היו, כגון מסיבת האירוסין. כמו כן הוא זכאי לקבל החזר על כל מה שיחייבו אותו, כגון אולם, צלם ותזמורת, כי העלמת מידע שקולה כמקח טעות ויש בכך משום חיוב גרמי על הנזקים שנגרמו לו..^[2] מנגד, אם לא התגלה מידע חדש אלא הוא הגיע לכלל החלטה בשלב מאוחר, אזי עליו לשאת באחריות הכלכלית שנגזרת מכך.^[3] עליו לשלם את הוצאות סעודת האירוסין (על פי המקובל במגזר שלכם)^[4] ואת הוצאות שמלת הכלה (בהנחה שבעתיד לא יהיה אפשר להשתמש בה) ואת כל ההתחייבויות שלקחתם על עצמכם.^[5] הוא פטור מתשלום על דברים שנקנו לקראת החתונה וניתן להשתמש בהם (אף שיש קושי רגשי להשתמש בהם). אולם על בושה ועגמת נפש אין אפשרות לחייב אותו, כי אין סמכות לבית הדין לדון בקנסות בזמן הזה,^[6] אך ראוי שהוא יפצה אותך על מנת שתמחלי לו בלב שלם.^[7]

הרב אריאל בראלי.

[1] בית שמואל, אבה”ע סי’ נ ס”ק יא.

[2] מדין גרמי, באור הגר”א, אבן העזר סי’ נ ס”ק ט.ויש להשוות לדין מום במקח, עי’ שו”ע חו”מ סי’ רלב סעי’ כא: ‘אם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני’.

[3] שו”ת מהרי”א הלוי, סי’ צט.

[4] שו”ת ישכיל עבדי, אבה”ע סי’ לא.

[5] בית שמואל, אבה”ע סי’ נ ס”ק ז; ערוך השלחן, אבה”ע סי’ נ סעי’ טז.

[6] שו”ע, חו”מ סי’ א סעי’ ב.

[7] שו”ת ישכיל עבדי, אבה”ע סי’ ל, ביטול אירוסין נחשב ככוונה לבייש.

שאלה
ישנם תלמידים העוברים בחדר המדרגות של הבניין כדי לקצר את דרכם לבית הספר. כתבנו שלט שאין כניסה אלא לדיירי הבניין, ומנהל בית הספר טוען שעל פי ההלכה איננו יכולים למנוע מהם את המעבר, כי כבר הוחזקו בכך.

תשובה
המקור לכך שלא ניתן למנוע מעבר מרבים שהוחזקו בו מופיע בגמרא בבא בתרא (צט ע”ב), שם נאמר ‘מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו’. למרות זאת נראה שבמקרה המדובר ניתן למנוע מהתלמידים את המעבר. ראשית יש להתחשב בדעת רשב”ם^[1] שלא מספיק שעברו שם רבים, אלא נדרש גם שיעשו מעשה של תיקון הדרך. נוסף על כך יש להניח שבתחילה הסכימו הדיירים מתוך מחשבה שאין בכך נזק, עד שהתברר שהדבר מפריע, ואם כן יש לצרף את שו”ת ‘דברי חיים’^[2] שרק שימוש שמקפידים עליו יכול ליצור חזקה וכאן בתחילה לא היה צורך להקפיד. אך יש להסתמך בעיקר על  שו”ת מהרש”ם^[3] שבזמן הזה שישנו רישום בטאבו אין לפרש את השתיקה של הדיירים כהקניה של השימוש לרבים, משום שבידם להוכיח את בעלותם בכל עת.

הרב אריאל בראלי.

[1] רשב”ם, ב”ב צט ע”ב ד”ה מיצר, ואף שבתשובות פני יהושע, ח”א חו”מ סי’ ד, דחה דבריו, וזו לשונו: ‘כל הפוסקים לא כתבו שבעינן חזקה ממש אלא סתמו שדרך הרבים אסור לאבד משום מצר שהחזיקו ולא הזכירו כלל שבעינן השוואת קרקע, מי הוא זה שידון בדבר חדש להצריך חזקה ממש דווקא’.

[2] שו”ת דברי חיים, ח”ב סי’ יג.

[3] שו”ת מהרש”ם, ח”א סי’ ה ד”ה ואולם; וכ”כ שו”ת מהר”י הכהן חו”מ סי’ כט ; ובהגהות חכמת שלמה על שו”ע חו”מ סי’ שעז ס”ק א, כתב שבזמן הזה דינא דמלכותא דינא, ולכן לא שייך דין זה.

שאלה
אני מקליד שיעורים ומקבל שכר לפי שעה. לאחרונה התוודעתי לשיטה טכנולוגית שמקצרת את זמן ההקלדה בשליש. האם אני יכול להצהיר על זמן ההקלדה הרגיל?

תשובה
כל עוד השכר משולם לפי שעה,^[1] עליך לדווח על הזמן האמתי. מנגד אינך מחויב להשתמש בטכנולוגיה הזו כל עוד היא אינה בשימוש אצל שאר המקלידים. מובן שבאפשרותך להגיע עם המשלם להסכמה שהתשלום יהיה בקבלנות, ואז תוכל להרוויח מהפיתוח החדשני.

הרב אריאל בראלי.

[1] להבדל בין קבלן ופועל עיין ‘משפט הפועלים’ פרק א עמ’ מב.

שאלה:

בימינו מקובל שבעבור ארגוני צדקה, ישיבות ומוסדות חסד עובדים מתרימים בעבור אחוז מסוים מהתרומה, ונשאלת השאלה כמה אחוזים מותר לארגון לתת למתרימים או לחילופין כמה אחוזים מותר למתרימים לגבות?

תשובה:

ההיתר לקבל אחוזים מתרומה

ראשית יש לברר מנין בכלל שמותר להפריש מהתרומה לטובת המתרים, שכן הכסף ניתן בעבור צדקה וחסד או להחזקת ישיבה, אם כן מנין שמותר לתת מסכום זה למתרים? כתב על כך הרב שטרנבוך בשו”ת תשובות והנהגות (ב סימן תעה):

הנה מה שנהגו שהמשולח לוקח לעצמו חלק, זה ודאי מותר כיון שזהו טובת העניים שאם לא יקבל שכר טירחה כפועל לא נמצא משולח, ועיין בערכין (ו, ב) בהא דרבי ינאי יזיף ופרע משום דניחא להו לעניים, וגם כאן ניחא להו בכך, וכבר נהגו כן שמקבל בשכרו אחוזים וזה ממריצו לפעול.

ניתן להביא ראיה נוספת לדבריו מהגמרא בבא מציעא (יב, ב), המבארת את שיטת רבי יוסי המתיר לבנו ואשתו של פועל לאסוף לקט אחריו בין אם הוא שכיר ובין אם הוא אריס. מסביר רבא שאף שאין זכיה לקטן, מתיר רבי יוסי גם לבנו של אריס המוגדר כעשיר ללקט כי  “עשו שאינו זוכה כזוכה, מאי טעמא – עניים גופייהו ניחא להו, כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו.” הרי שבמקום שברור לנו כי העניים מוחלים על הפסד מסוים כדי שירוויחו יותר בסופו של דבר, אנו אומרים כי הם מוחלים על ההפסד.

כל ההיתר שכתבנו לעיל מסביר מדוע מצד מקבלי התרומה ניתן לתת חלק מהסכום עבור המתרים ואיננו חוששים להפסדם, אולם  עדיין יש לשאול כיצד ניתן לעשות זרת מצד התורם, כלומר כיצד אנו לוקחים חלק מהסכום אותו תרם בעבור מטרה מסוימת ומעבירים אותו למתרים? תשובה לזה ניתן למצוא בדברי הרב יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (שבועות י, ב) וז”ל:

והנה כל משולח שהולך וטורח ואוסף כספים עבור הישיבה, אפשר להחשיב את כל הסכום בכלל הנדר, אף שהמשולח לוקח אחוזים לעצמו, ולא גרע משכר האומנין שאיתא בשבועות דף י ע”ב שמותר הקטורת היו מפרישין ממנה שכר האומנין. אולם כל זה כאשר המשולח טרח ויגע על התרומה, ושכנע אותו לתרום אז יכול לקחת אחוזים לעצמו, שכיון שעבד מגיע לו תמורה… אבל באופן שהמשולח לא טרח כלום, וממילא נדר לצדקה, אין לו לתת חלק מהצדקה למשולח…

נסכם ונאמר שניתן להפריש חלק מהסכום שנתרם כשכר למתרים ואין בכך גזל מצד העניים בעבורם יועד הכסף, שכן הם מוחלים כדי שבסופו של דבר יקבלו סכום גדול יותר, ומצד התורם אין בכך גזל, שכן ברור שהמתרים ראוי לשכר מסוים בעבור טרחתו בהשגת התרומה, ולנותן הצדקה ברור שהארגון נותן שכר למתרים מכסף התרומה.

הגבול העליון

מצאנו בכמה ספרים שקובעים שהגבול העליון המותר לתת למתרים הוא קרוב חמישים אחוז, או בלשון אחרת צריך שלכל הפחות רוב הכסף יגיע למטרה לשמה הוא נאסף. וכך כותב הרב שטרנבוך (שם):

מיהו הנותנים לא מתכוונים שיהא רובו למשולח, ובפרט כשגובה נתינות גדולות ודאי כוונתם שעכ”פ חלק הגדול ילך למוסד, והמשולח כאן שרוצה יותר מהרוב לעצמו מרמה הוא את הציבור והוי גזילה, ורק בנתינות קטנות יש לומר דלא איכפת להו אף שרוב הכסף לו, אבל בנתינות חשובות צע”ג הלוא הוא עובר על דעת בעה”ב והוי גזלן כמבואר בב”מ (עח ב) והיאך נכשלין באיסור גזל.

הרי שלדעתו אם נותנים למתרים יותר ממחצית מהתרומה קרוב הדבר להיות גזל ממש!

עם הגבול העליון שלפחות רוב הכסף יגיע למטרה לשמה נאסף מסכים גם הרב מנשה קליין (קטן) בשו”ת משנה הלכות (ד סימן רלז), תחילה הוא פותח במילים חריפות:

אבל לטענת המשולח אני תמה האיך יעלה על דעת מי שהוא לחייב הישיבה לתת לו מחצה צדקה ממה שהם מקבלים ועל הראשונים אנו בושים ואתה בא להוסיף עליהם שהרי בעיקר גביית כסף על אחוזים כאלו שלוקח חמישים ולפעמים שבעים וחמש ולפעמים אפילו תשעים אחוזים להמשולח והיתר להישיבה הרבה יש להרהר בזה אי לא הוה גזל ממש…”

ובהמשך דבריו הוא מבאר את טעם קביעתו זו. בדומה לרב שטרנבוך גם הוא אומר שהאומדנא הפשוטה היא, שאין בדעתו של התורם לתת את התרומה אם ידע שיותר ממחצית מהסכום מקבל המתרים, וז”ל:

והטעם דהרי ידוע ומפורסם הוא לכל דמי שנותן נדבה למשל מאה דוללאר או פחות או יותר אלו ידע שהמשולח יקח לעצמו שמונים דאללאר מזה או תשע מאות או חמש מאות מאלף מעולם לא היה נותנם לו, והוה יותר אומדנא דמוכח מההיא דזבין נכסי על מנת למיסק לארעא דישראל ולא סליק דהמכר בטל, ופשוט דאם יכנס המשולח לעצמו או יכנסו שניהם יחדיו לנדבן אחר וזה יאמר שגובה לישיבה והשני יאמר שגובה לעצמו לזה יתן בשביל הישיבה מאה פעמים ולמשל לישיבה יתן מאה דאללאר ולהיחיד יתן דאללאר אחד או אפילו חמשה או עשרה דאללאר, אבל דבר ברור הוא שלא יתן לו חמישים אחוז ממה שנתן להישיבה וכ”ש לא שמונים ובפרט במעות ונדבות יותר גדולות וזה פשוט לכל בר דעת. וגדולה מזו דאפילו באים בשביל ישיבה רק בלתי ידועה כל כך יתנו לו סך עשרה דאללאר למשל וכשיבקש לישיבה מפורסמת יתנו לו מאה פעמים ככה הרי שהוא נותן הצדקה עבור הישיבה ות”ת ומעולם לא היה נותן כסף כזה להמשולח נמצא דהוא אומדנא דמוכח דלאו לו נתן. וגם שהמשולח בא עמו בטענה ובהמתקת דברים מספר לו שיש בהישיבה ככה וככה ילדים וראשי ישיבות וכו’ ועליהם הוא נותן ובלאו הכי לא היה נותן ואיכא כאן גניבת הדעת מפורש ואומדנא דמוכח כזה דלאו לדידיה הוא נותן.

עולה מדבריהם שאין לתת למתרים את רוב הכסף הנאסף, ומתרים שמקבל אחוזים קרוב לעבור על איסור גזל.

כיצד אומדים את הסכום הראוי

עדין יש לשאול כיצד נאמוד את האחוז הראוי לתת למתרים? לעיל ראינו שהרב זילברשטיין ביסס את ההיתר לתת כסף למתרים על כך שהוא מקבל שכר תמורת עבודתו,  על היסוד שמדובר בשכר עבודה ביסס הרב מנחם מנדל שפרן את  הדרך בה יש להעריך את שיש לתת למתרים וכך הוא כותב בקובץ הישר והטוב (כרך י”ב עמוד כה):

 עלינו להתייחס לשמועה האמורה שמותר לכל אספן לקחת אחוז מסך תרומות בצורה שונה, שלעולם שכר האיסוף צריך למדוד ולשער בכל מקרה לגופו של ענין כמתבאר לעיל לפי כמות הזמן והמאמץ שנדרש האספן להשקיע בעבודתו והמוניטין הקיימים למוסד שלשמו הוא אוסף. ההוראה רק אומרת שאפילו במקום ששיווי עבודתו של האספן מגיעה לאחוזים גבוהים מסך התרומות כל עוד שרוב הכסף נשאר בקופת הצדקה יש לעמלה זו הצדקה עפ”י דין אבל אם יטול לעצמו מחצית מהרווחים ולא יישאר לצרכי הצדקה והנהנים ממנה יותר ממחצית הכסף אין הדבר ראוי…

אם כן לפי דבריו לא ניתן לקבוע כללים מוחלטים באחוזים הניתנים לתורם, מלבד הגבול העליון, שרוב הכסף יגיע למטרה לשמה הוא נתרם. בתוך הגבול המוחלט של חמישים אחוז יש לעשות אומדנות שונות המעריכות את גודל הטורח שהיה בהשגת התרומה, שכן אין דומה הטורח בשכנוע לתת תרומה גדולה מאד כטורח בנתינת תרומה קטנה, ואין דומה הטורח בשכנוע לתרום בעבור מוסד מוכר כטורח לתרום בעבור מוסד שאינו מפורסם. בכל אופן ברור שלפי דבריו יש לראות את המתרים כעבוד המקבל שכר בעד עבודתו, ולפי העבודה המוטלת עליו כך יקבע שכרו.

בספר הלכות צדקה[1] (סימן יט, א) הביא דעות שונות בגובה השכר אותו מותר לתת למשולח, ובהערות שם ציין את המקורות לדעות הללו ואלו הם:

ארחות רבנו (ח”ג עמ’ קלט) … מו”ר הגרי”י קניבסקי זצ”ל אמר לתת למשולח עד שלושים וחמש אחוז מהכסף שאוסף עבור הישיבה חוץ מההוצאות שיש לו עכ”ל. מעשה הצדקה (עמ’ מג הערה 4)… אמר לי מו”ר הגרח”פ שיינברג שליט”א שהשיעור לדעתו הוא עד 25 אחוז ושיעור זה הגון הוא, יותר מזה מותר דיעבד עד 50 אחוז, ושמעתי מטו כן משמיה דמרן החזו”א זצ”ל, אם כי לא ידעתי היתר לזה היכא שבוודאי אם התורם היה יודע כן לא היה תורם עכ”ל. שו”ת שבט הלוי (ח”ב סי’ קכ”ב)… הנה מעיקר הדין צריך לעשות המצוה בחינם, אם לא מי שפרנסתו מזה… מיהו פשוט דאם יש חשש בטול המצוה ע״י שאינו לוקח שכר בטלה מוטב שיקח שכר בטול זמנו, ועיין בכנה״ג חו״מ סימן של״א בהג״ה ב״י אות ז שכתב דהרגילות היה לקבל שליש או רביעי… משפט וצדקה (פרק ז הערה ד) וז”ל ושמעתי בשם גדולים שאין לגבאי ליטול שכרו רק פחות מחצי ולא נתברר לי אמיתות השמועה עכ”ל.

סיכום

ראינו אם כן שהאחוז המקסימלי לכל הדעות אותו מותר לתת למתרים בעבור צדקה, תלמוד תורה וחסד הוא מעט פחות מחמישים אחוז. אם נותנים יותר ממחצית התרומה למתרים קרוב הדבר להיות גזל של התורם ושל אלו בעבורם תרמו. מדברי הפוסקים נראה שלא נוחה דעתם גם מסכום הקרוב לחמישים אחוז ולדעת ראוי לתת הרבה פחות מחמישים אחוז. את הערכה לסכום הראוי למתרים נראה שיש לעשות ע”פ הטורח שיש בעבודתו בהשגת התרומה.

וראוי להוסיף עוד מדברי הרב שפרן (שם):

בענין זה יש להוסיף שאף שמקובל בזמנינו לקחת שכר עבור איסוף תרומות כל זה שאוסף למוסדות צדקה וחסד או לישיבות ומוסדות חינוך אבל עבור איסוף לצרכי נזקקים מסוימים כחתן יתום או משפחה שנקלעה לקשיים או לחולה שצריך כסף לרפואתו וכדו’ אין מקובל לקחת כלל שכר אלא עושים ומעשים לשם שמים שלא ע”מ לקבל פרס ואלו שגם את זה עושים קרדום לחפור בה משנים מדעת הנותנים וגורמים שאנשים ימנעו וינעלו דלת בפני גבאי צדקה אחרים וגורמים שם רע למתעסקים לש”ש ועתידים ליתן את הדין והם בכלל האנשים שאינם מהוגנים שהזכירו חז”ל לענין זה.

[1] נדפס בעילום שם המחבר באייר תשס”ט, מעוטר בהסכמות הרב חיים פינחס שיינברג, הרב יעקב מאיר שטרן והרב מתתיהו דייטש.

שאלה

שכרתי בית ללא מזגן והתקנתי אותו על חשבוני, כעת אני מסיים את חוזה השכירות, האם ניתן לדרוש תשלום מהמשכיר?

תשובה

אנו מוצאים חלוקה בין שדה העשויה ליטע לשדה שאינה עשויה לכך (בבא מציעא קא,א ושולחן ערוך חושן משפט, סימן שע’ה,א). וכך יש לחלק בין מקום שהמזגן הכרחי לבין מקום שהוא נחשב למותרות. לכן אם מדובר על מקום שבו השימוש במזגן מקובל והכרחי הרי אז המשכיר אשר ידע מההתקנה ולא מיחה[1], אינו יכול לומר ‘טול עציך ואבניך’ ועליו לשלם את השווי של המזגן כפי שהוא נאמד בזמן עזיבת הדירה[2].
ואם במקום השכירות אין המזגן נתפס כדבר הכרחי הרי המשכיר יכול להתנער מהצורך במזגן ולבקש להסיר אותו[3]. אולם אם ברור שהשוכר לא ישלם על הסרת המזגן והמשכיר מעוניין בו ורק רוצה להיפטר מתשלום אז יש לחייבו כפי עלות מזגן משומש (שם סעיף ג) .

[1] על פי נתיבות המשפט סימן קנ’ח סק’ח שאז כולי עלמא מודו שנחשב לשותף ואינו יכול להתנער מהחיוב.

[2] כפי הערך של מזגן משומש כזה במכירות יד שניה.

[3] וההסכמה שנתן הייתה רק עבור השוכר ולא על מנת לקנותו.

שאלה

האם ניתן לסגור מרפסת ולהפוך אותה לחדר ללא רשות השכן אשר גר מעלי, הרצפה שלו תשמש תקרה לחדר החדש? (כאשר אין צורך באישור בניה).

תשובה

פעולה זו מחייבת בתשלום היות והבניה החדשה משתמשת בנכס של אדם אחר.הכלל ההלכתי הוא שמי שנהנה מנכסי חבירו צריך לשלם לו[1]. וזה לשון הרמ”א ” אם היה לו כותל כבר ובנה דבר שניכר שחפץ במה שעשה חבירו … חייב לו כפי מה שנהנה”(חושן משפט סימן קנז סעיף י). בנוסף, עליך לקבל ממנו אישור מראש, היות ואתה מעוניין להשתמש בנכס שלו ולהפוך אותו לחלק מחדר בבעלותך. ואף אם ברצונך לשלם עדיין ישנו צורך לבקש רשות[2]. ולא שייך לומר ‘זה נהנה וזה אינו חסר’ וכופין על מידת סדום, כי זו זכותו של אדם לסרב לשמוש בנכסיו ולא כופין אותו לתת רשות אף שאין לו בכך חסרון (תו’ס ב’ק כ,ב ד’ה הא)[3]. אולם כל זה נכון לגבי מרפסת שנבנתה באופן פרטי על ידי השכן , אך כאשר מדובר על בנין מגורים שנבנה מראש עם מרפסת לכל דירה, אזי יש לקחת בחשבון שכבר בזמן קניית הדירה המרפסת של השכן שימשה לתקרה עבור הקומה שתחתיה. מבחינה זו אין שום הבדל אם המרפסת פתוחה או סגורה[4]. ובמקרה זה אין לחייב מדין נהנה (על אף שגילה דעתו) ואף ניתן לסגור ללא רשותו.

סיכום[5]

ניתן לסגור מרפסת (בבית משותף) אף ללא רשות השכן וזאת בתנאי שהמעשה אינו מזיק לשכן מעליו. במידה והדייר העליון הרחיב באופן פרטי את המרפסת שלו אזי יש ליטול ממנו רשות להשתמש ברצפה שלו ואף לשלם לו על כך.

[1] בתנאי שהוא נחסר מכך או שישנו גילוי דעת כמבואר בביאור הגר”א, חושן משפט סימן קנז סעיף י.

[2] ואף לדעת המהרש”ל (ים של שלמה ב’ק פרק שני סימן ט’ז) שגילוי דעת לא מחייב, מכל מקום הכותל של השכן הפך להיות חלק מהמבנה, וזו השתמשות גמורה ולכו’ע חייב כי ישנו חסרון.

[3] ואף שהרמ”א פסק בסימן שע”ג, ו שישנם מצבים שכופין אף לכתחילה, מכל מקום האחרונים (פתחי תשובה שם) הסתייגו מכך. להרחבה- הרב מרדכי פרבשטיין, שורת הדין ב’,עמוד שכ’ג.

[4] ואף שבספר נתיבות המשפט (שם סק’ח) כתב ” אם ניכר שרוצה לעשות בנין ולסמוך תקרה על הכותל המשותף, אם כך בודאי רוצה לזכות בחצי הכותל המשותף, כל זמן שאינו זוכה בו שיהיה שלו אסור לסמוך על כותל חבירו,”. ומשמע שאם ישנו צורך לחבר את הקירות לתקרת המרפסת הרי יש בכך שימוש חדש המצריך בקשת רשות ותשלום. אך כל דבריו בכותל משותף שבא עכשיו ליהנות ממנו ואין לדמות לתקרה שיש לו בה כבר זכות שימוש.

[5] כאמור, תשובה זו נכתבה בהנחה שאין צורך באישורים חוקיים

אחריות על שיק של גמ”ח שנאבד / הרב אביעד תפוחי

שאלה

לוויתי מגמ”ח עשרת אלפים ₪ והפקדתי ביד מנהל הגמ”ח עשרה שיקים, כל אחד מהם על סך אלף ₪. יום אחד התקשר אליי בעל הגמ”ח, הודיע לי שאחד השיקים אבד וביקש ממני לגשת בדחיפות לבנק ולבטל אותו. השבתי לו שאין זה נוח לי כעת ואעשה זאת מאוחר יותר, אך הוא דרש במפגיע שאגש באופן מידי, והורה לי אף לקחת מונית לשם כך. לבסוף נעתרתי להפצרותיו ועשיתי כדבריו.

עתה אני שואל: א) האם עליי לתת לבעל הגמ”ח שיק אחר במקום זה שביטלתי? ב) על מי מוטלת החובה לשלם את הוצאות המונית?

תשובה

הלווה חייב לתת שיק חדש למלווה, שהרי הוא בעצמו ביטל את השיק הקודם שנתן, ונמצא שלא פרע את ההלוואה.[1] כדי לברר מי מחויב בהוצאות המונית, יש לדון לטובת מי הייתה הנסיעה הזו. נראה שהנסיעה הייתה לטובת בעל הגמ”ח, שכן אם השיק לא היה מבוטל והיה נפרע ע”י מוצאו, הרי שהלווה היה נפטר מלשלם לבעל הגמ”ח פעם נוספת, שכן הוא היה יכול לטעון שבעל הגמ”ח בעצמו או אדם אחר ששיתף עמו פעולה בתרמית פרעו את השיק ושלשלו את הכסף לכיסם.[2]

כיוון שהנסיעה הייתה לטובת בעל הגמ”ח ובציוויו, הרי עליו לשלם את הוצאות המונית, וכדין כל מי שמוציא הוצאות על פי דיבורו וציוויו של חברו שיכול לתבוע את הממון שהוציא.[3]

[1] אמנם נחלקו האחרונים בהגדרה ההלכתית של שיק, ויש שסברו שדינו ככסף ממש. לפי דעתם הרי שבמצב שהלווה נתן צ’ק הוא כבר פרע את החוב, ואם המלווה איבד את השיק הרי זה דומה למקרה שבו המלווה איבד את הכסף שכבר פרע לו הלווה. אך בנידון דידן הרי הלווה עצמו ביטל את השיק, וא”כ לדעת כולם מחויב לתת שיק חדש. עי’ תחומין יב עמ’ 448–449 במאמרו היסודי של הרב צבי יהודה בן יעקב.

[2] תודתי למו”ר הרב אמוץ כהן שליט”א שהעמידני על האמת בנקודה זו.

[3] עי’ שו”ע, חו”מ סי’ שלג סעי’ ח, וכן שו”ע, חו”מ סי יד סעי’ ה. ואין לחייב את בעל הגמ”ח רק מצד ‘המוציא ממון להצלת חברו’, דאם כן בנידו”ד בעל הגמ”ח פטור כיוון שלא ברור שהציל את בעל הגמ”ח מן הנזק, שהרי ייתכן שהשיק האבוד לא יימצא לעולם, ואף אם יימצא ייתכן שהמוצא לא ישתמש בו לעצמו. והרי כשאינו ברי היזקא מוגדר ‘כמבריח ארי’ ופטור מלשלם, כמבואר בתוספות, ב”מ לא ע”ב ד”ה אם, ובנתיבות המשפט, סי’ רסד ס”ק א.

אבדה בשבת / הרב אביעד תפוחי

שאלה

מצאתי בשבת עט יקר שחרוט עליו שם בעליו. מה עליי לעשות?

תשובה

כדי לענות על שאלה זו יש לברר שלוש נקודות:

א. האם מצווה מן התורה של השבת אבדה דוחה איסור דרבנן של מוקצה?

ב. אם היא לא דוחה ואסור לטלטל מוקצה לצורך השבת אבדה, מה הדין בכלי שמלאכתו לאיסור?

ג. אם אסור לטלטל, האם האדם מחויב לעמוד כל השבת ולשמור על האבדה?

א. בשאלה זו דן ה’חתם סופר’,[1] והוא מסיק שמצוות השבת אבדה לא דוחה איסור מוקצה. נימוקו מתבסס על דברי הגמרא האומרת שאין כוהן רשאי להיכנס לבית הקברות כדי להשיב אבדה מחמת ש’לא דחינן איסורא מקמי ממונא’, דהיינו אין לדחות איסור מחמת מצווה ממונית. הסברה בזה היא שאף בעל האבדה מחויב במצוות השבת, ולכן אף שהטיפול בממונו הוא מצווה, הרי שמצווה זו אינה דוחה את המצווה שהוא עצמו מחויב בה, שמירת השבת.[2]

ב. עט נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, המותר לטלטול בשבת לצורך גופו או מקומו. יש לדון אם טלטול העט לצורך קיום מצוות התורה להשיב אבדה מוגדר טלטול ‘לצורך גופו’. למעשה נראה שאסור לטלטלו כי אינו מוגדר ‘צורך גופו’ לפי  שרק כאשר  מטלטל לצורך אחד משימושי החפץ נחשב ‘צורך גופו’, מה שאין כן טלטול זה שמהותו הוא לצורך הצלת החפץ.[3]

ג. חובת השבת האבדה חלה כבר משעה שאדם רואה את החפץ, עוד לפני שהגביה את החפץ. וכפי שמפורש בגמרא (בבא מציעא כו ע”ב):

ואמר רבא: ראה סלע שנפלה… המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה – אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.[4]

לכן אדם הרואה אבדה, אסור לו להשאיר אותה במקומה ולהמשיך בדרכו, אלא מוטל עליו לטפל בה. אבל הרואה אבדה שהיא מוקצה בשבת ואסור לו להגביה אותה, יכול להשאיר אותה במקומה ולהמשיך בדרכו, כיוון שאין לו כעת שום יכולת לטפל בה ולהשיב אותה לבעליה, וממילא לא חלה עליו החובה כלל.[5]

[1] שו”ת חתם סופר או”ח סימן פ”ב.

[2] הביאור הלכה, סי’ רסו סעי’ יג, הסתפק בשאלה זו, אם מותר לטלטל מוקצה לשם השבת אבדה, והביא שלכאורה יש לפשוט מדברי הגר”א בסי’ תקפו, שסובר שמוקצה מותר במקום מצווה, כגון לטלטל שופר שהוא מוקצה. ולמעשה נשאר בצ”ע. אך לפי סברת החת”ס לכאורה יש לדחות ראיה זו, לפי שהגר”א עוסק במי שעובר על איסור מוקצה לשם כבוד שמים, ואין ללמוד מכאן שמותר לעבור על איסור מוקצה לצורך ממון של אדם אחר, שהרי אתה ובעל הממון חייבים בכבודי.

[3] שמירת שבת כהלכתה פרק כ, הערה כט.

[4] בנוסף, נחלקו הראשונים אם מתחייב גם במצוות ‘השב תשיבם’ כבר משעת ראיה. עיין סמ”ע וט”ז, חו”מ סי’ רנט סעי’ א.

[5] בשש”כ, שם, כתב בשם הרב אלישיב זצ”ל שפטור מלעמוד שם כל השבת כיוון שכל עוד לא הרים, לא התחילה מצווה. ולכאורה קשה, שהרי מבואר להדיא שחלה החובה כבר משעת ראייה, כמבואר לעיל. עוד כתב שם בשם פתחי חושן, פרק ד, הערה ג, שהתורה לא הטילה על האדם שמירת החפץ אלא השבת החפץ. שהרי ‘ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר’, ומדוע לא יעמוד שם לשמור? ולכאורה יש לדחות, שהרי איירי במקום המשתמר לכה”פ קצת ולכן איננו חוששים שמאן דהו יטלנו. עוד הוכיח שם מ’זקן ואינה לפי כבודו’ שמותר לו להמשיך בדרכו, ומדוע לא מוטל עליו לעמוד ולשמור עד שיבוא אדם שיכול לטפל באבדה לפי כבודו? וגם זה יש לדחות, שהרי זה לא לכבודו לעמוד שם. ומש”כ שם להוכיח מהמהריק”ש, הרי הוא עצמו כותב סי’ רסג, ‘יעמוד שם אם אפשר’ דהיינו שמוכח שאכן הרבה פעמים אין זה לפי כבודו לעמוד שם ברחוב. וכנראה כוונת הגדולים הללו לומר שוודאי שחלה עליו חובת ‘השב תשיבם’ משעת ראייה, אלא שזה במקרה רגיל שבו הוא יכול להשיב, אבל במקרה שאינו יכול להשיב שהרי אינו יכול לטפל באבדה בשבת, אז בכלל לא מתחילה המצווה. וכעין זה מצינו ברע”א, ב”מ כא ע”ב: ‘וכמו דנראה דכשהמוצא דבר שאין בו סימן ולא ידעו הבעלים מנפילה דאינו מחויב להגביה ולהחזירה’, שכיוון שאין תועלת בהגבהה, ממילא פטור ממנה. ומצד שומר אבדה אין להקשות,  כי תוקף האיסור חל משעת ראייה, אבל החובה הממונית מתחילה אך ורק משעת הגבהה, כמבואר בחידושי הגר”ח על הש”ס, סי’ רסח.

תשלום על איבוד שעון / הרב אוריאל פרץ

שאלה

ביקשתי מחבר שלי שישמור לי על השעון. כשחזרתי לקחת את השעון ממנו, הוא אמר שאינו זוכר היכן הניחו ומבקש שאמתין עד שיחפש אותו. האם השומר חייב? אם כן, האם מתקבלת בקשתו להארכת הזמן עד שימצא את השעון?

תשובה

בגמרא (ב”מ מב ע”א) מובא מקרה שבו אדם נתן לחברו לשמור לו על כסף. כשביקש אותו בחזרה, ענה חברו שאינו יודע היכן הניחו, ורבא פסק שתשובה כזאת מורה על פשיעה ולכן חייב לשלם. המאירי (ב”מ שם) מסביר את המציאות בשני אופנים: 1) השומר הניח את החפץ במקום משתמר, אלא שהוא לא זוכר היכן. 2) השומר לא יודע אם הניח במקום המשתמר. הרי”ף[1] והרא”ש[2] העתיקו את הגמרא, אך ברמב”ם (הל’ שאלה ופקדון פ”ד ה”ז) מצאנו תוספת, וזו לשונו:

המפקיד אצל חבירו… ואמר לו תן לי פקדוני ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה או באי זה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך הרי זה פושע וחייב לשלם מיד.

מדבריו נוכל ללמוד שני דברים: 1) הוא מסביר כאופן הראשון במאירי, שהרי מפורש בדבריו שיודע שהשומר קבר את המעות ורק המקום אינו ברור לו. 2) הוא מוסיף שהמפקיד לא צריך להמתין לשומר, אלא יכול לדרוש ממנו את כספו מיד.

במקור הדין מצאנו מחלוקת: הב”ח[3] מפנה לגמרא בב”מ (לה ע”א) ששם במקרה דומה גבה רב נחמן ממון מהשומר אע”פ שהחפץ נמצא לבסוף, ומכאן מוכח שלא רצה להמתין לו עד שיחפש.[4] אמנם בספר ‘לב מבין’ (על הרמב”ם שם) כתב שהמקור הוא מהגמרא שלנו, שמיד שאדם אומר שהוא לא יודע היכן החפץ, הוא מתחייב לשלם, וכבר אינו יכול לבקש הארכת זמן.

ה’שלחן ערוך’[5] הביא את לשון הרמב”ם, לפיה על השומר לשלם מיד. בסיבת החיוב כתב הסמ”ע[6] שעל השומר מוטלת האחריות לדעת היכן מניחו וכן שיהיה במקום משומר, ובעצם כלל את שתי האפשרויות במאירי. נעיר עוד שה’נתיבות’[7] הבין שסיבת החיוב היא משום מזיק ולא כ’שלחן ערוך’ שהוא פושע, ומשמעות הדברים היא בהקשר ל’שאלה בבעלים’.

לסיכום, השומר צריך לשלם את דמי החפץ, והמפקיד יכול לדרוש את כספו מיד.

[1] רי”ף, דף כד ע”א מדפי הרי”ף.

[2] רא”ש, ב”מ פ”ג סי’ כב.

[3] ב”ח, חו”מ סי’ רצא אות ח.

[4] ועי’ בספר תורת החיים, שם שמאריך יותר בהסבר הראיה.

[5] שו”ע חו”מ סי’ רצא סעי’ ז.

[6] סמ”ע, לשו”ע שם ס”ק יב.

[7] נתיבות המשפט, לשו”ע שם ס”ק יד.

קיר תמך בין שכנים / הרב אריאל בראלי

שאלה

שני שכנים גרים במפלס קרקע שונה. השכן במפלס העליון הניח בקצה המגרש ‘בולדרים’ במטרה למנוע הידרדרות של אדמה ואבנים לחצרו של השכן התחתון. השכן במפלס התחתון בנה על חשבונו חומת ביטון מלמטה ועד למעלה. השכן העליון ניצל זאת להרחבת שטחו ומילא שם אדמה. כעת תובע השכן התחתון השתתפות בבניית החומה.

תשובה

יש לברר: האם ישנו חיוב הלכתי לשלם על החומה? האם דין ‘נהנה’ שייך פה?

מצאנו בגמרא שאם אדם בונה לטובת עצמו באופן שמועיל גם לחברו, אין הוא יכול לתבוע את חברו. ברם, אם חברו עשה פעולה שממנה עולה שגם הוא חפץ בפעולת הראשון, רשאי הבונה לתבוע את הנהנה. דבר זה מתבאר במשנה (בבא בתרא פ”א מ”ד):[1]

כותל חצר שנפל – מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות. מארבע אמות ולמעלן – אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר, אף על פי שלא נתן עליו את התקרה – מגלגלין עליו את הכל.

כלומר: החובה של שני השכנים היא לבנות כותל בגובה ארבע אמות. אם אחד השכנים רוצה להגביה אותו, אין הוא זכאי להשתתפות בהוצאות. ואולם כאשר השכן בנה כותל נוסף שגבוה מארבע אמות, הרי הדבר מלמד שבכוונתו להשתמש בכל גובה הכותל שבנה חברו, ואז עליו להשתתף בעלויות בניית הכותל. בטעם הדבר פירש רש”י (ב”ב ה ע”א): ‘גלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך’, דהיינו במעשה זה גילה דעתו שנוח לו בהגבהת השני, וחייב לשלם. רבי שמעון שקאפ[2] מסביר את טעם החיוב מדין ‘משתרשי’, דהיינו מצב שבו פעל פלוני ועל ידי כך הירבה את ממונו של חברו ואז הוא זכאי לתשלום, אף אם היוזמה לבנייה הייתה לטובת עצמו.[3] בנדון דידן, השכן גילה דעתו שנוח לו בבנייה (לאחר שזו נעשתה( והיא גרמה להגדלת הנכס שלו ולהשבחתו. משום כך יש לחייב אותו בדמי ההנאה מהחומה (החיוב שונה ממצב שבו ישנה בעלות משותפת על החומה).^[4] כדי להעריך את סכום החיוב  יש לבחון את האפשרויות השונות לתמיכת קרקע המגרש, והזולה מביניהן מחייבת.[5]

לסיכום, השכן העליון צריך לשלם את ההנאה מהמחיצה החדשה. המחיר ייקבע על פי הצעת מחיר הנותנת מענה ראוי לתיחום התוספת החדשה של המגרש.

[1]  שו”ע, חו”מ סי’ קנז סעי’ י.

[2] חידושי ר’ שמעון שאפ, בבא קמא כ ע”ב.

[3] וכן נפסק בשו”ע חו”מ סי’ שסג סעי’ ט.

[4] דין המשנה קובע כי מוטל על השכן לשלם את מחצית הכותל, אך שם החיוב שונה. וכן כתב קצות החושן קנח,ו להבדיל בין מצב שבו גילוי הדעת גרם לכך שהכותל קנוי לשניהם לבין מצב שבו אין קניין אלא רק הנאה.

[5] כפי שמובא בגמרא בבא בתרא ה ע”ב, דמי קנים בזול.

עדות של עד אחד בבית משפט / הרב אריאל בראלי

שאלה

הייתי עד לנזק שנגרם לרכב חונה, וביכולתי למסור עדות על כך בבית המשפט כנגד חברת הביטוח. מדובר בתביעה של עשרות אלפי שקלים והיא תוכרע על פי עדותי, ואיש לא יודע שראיתי. האם מותר לי להעיד בבית המשפט? האם מוטלת עליי חובה ליזום עדות?

תשובה

ישנה מצווה להעיד, כפי שכתב הרמב”ם (הל’ עדות פ”א ה”א):

העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד, שנאמר: והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עונו.

הרמב”ם מוסיף שהמצווה ללכת ולהעיד מתקיימת בשני תנאים: הראשון – כאשר יש תביעה לבוא ולהעיד, והשני – שהעדות תימסר בפני בית דין. לפיכך במקרה שלך, שאף אחד לא פנה אליך וכן העדות היא בבית משפט, אין חובה להעיד. אולם עדיין ישנו עניין למסור עדות, כדי לעשות חסד עם חברך. מצוות השבת אבדה כוללת גם את הציווי למנוע הפסד ממון, ומכוח זה ישנה חובה להעיד לטובתו.[1]

אולם אתה רק עד אחד, ועל כך נאמר בגמרא (בבא קמא קיג ע”ב) שיש איסור לעד אחד להעיד כנגד יהודי בערכאות של גויים.^[2] ניתן להעיד רק במקום שבו התוצאה המשפטית תואמת את פסיקת בית הדין. היות שהכוח ההלכתי של עד אחד הוא רק לחייב שבועה ולא להוציא ממון, ובית המשפט יסתמך על עדותו לחייב ממון, נמצא שהעד מחייב ממון שלא על פי הדין (רש”י שם). אם כן הלכה זאת מונעת ממך, בהיותך עד אחד, ללכת ולמסור עדות בבית משפט.^[3] אולם אם בעדותך אתה מחייב את חברת הביטוח, אזי ישנה סברה שאתה כן צריך להעיד. ישנה אומדנה כי ההתקשרות עם חברת הביטוח היא לאור פסיקת בית המשפט. נמצא שהיא מקבלת עליה לשלם כפי שיכריע בית המשפט, ובכלל זאת גם על פי עדותו של עד אחד.^[4] נמצא שאין הכשלה בעדותך, אלא אדרבה – מצוות השבת אבדה לניזק.

[1] קצות החושן, סי’ כח ס”ק ג.

[2] נוסף על בעיה זו, הרמ”א כתב שבמקרה שההדיינות אסורה מצד איסור ערכאות, המעיד לטובת התובע הרי הוא מסייע לדבר עברה (שו”ת הרמ”א סי’ נב). יש לציין שבספר שער המשפט, סי’ כו ס”ק א, דחה את דבריו, שהאיסור לסייע לדבר עברה הוא מדרבנן, ואילו מצוות לא תעמוד על דם רעך והשבת אבדה הן דאורייתא, ולכן חייב להעיד גם בערכאות.

[3] ניתן היה לומר שדברי הגמרא אינם מופנים כלפי עד שראה את הדברים בצורה ברורה ומעיד אמת, ואז אין בעיה שיסמכו על עדותו. אולם כתב בספר שלטי גיבורים, דף מ ע”ב מדפי הרי”ף, שאף אם מעיד אמת זה עדיין נחשב שלא כדין ואסור לו להעיד, וכן עולה מתוך דברי הרמ”א, חו”מ סי’ כח סעי’ ג. וכן פסק כנסת הגדולה, כח,יב , אף שהעיד אמת משמתינן ליה, משום דחציף והלך להעיד בערכאות. וכן ברכי יוסף, חו”מ סי’ יח ס”ק ג.

[4] משפט ערוך, סי’ כח סעי’ א ס”ק נח; משפטיך ליעקב, ח”ח סי’ יא; וכעין זה כתב בשו”ת הרשב”א, ח”ו סי’ רנד: ‘כיון שזה מדעתו עשה מתנתו בערכאות הרי קבל עליו לילך בזה בדיני המלכות שאמר שכל שטר שיעלה בערכאות שיועיל ויקנה’. וכן קצות החושן, סי’ קד ס”ק ו, מי שמלווה לגוי כנראה התכוון לזכויות העומדות ליהודי על פי דיניהם. אולי ניתן להרחיב ולומר שקיימת מעין אומדנה כלפי כל אזרח שבעצם המגורים שלו במדינה מקבל עליו את כללי בית המשפט (מלבד אנשים יראי שמים שבית הדין הוא הכתובת הטבעית בעבורם), ויש לראות בכך התחייבות לשלם על פי עד אחד, ואז יהיה מותר להעיד בבית משפט גם לעד אחד. וכעין זאת כתב הרשב”ם, ב”ב נד ע”ב ד”ה והאמר: ‘שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו; הלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק ממון חברו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל’.

העלמת מס ללומדי תורה / הרב אריאל בראלי

שאלה

האם יש ‘ללמד זכות’ על אלו המעלימים מס, לפחות למי שלומד תורה?

תשובה

החובה לשלם מס הינה גם חובה הלכתית ללא שום הקלות מצד ‘דינא דמלכותא – דינא’ וכפי שכתב בשו”ת ‘יחוה דעת’.[1] אף לדעת הפוסקים שבארץ ישראל לא אומרים ‘דינא דמלכותא דינא’,[2] עם כל זאת הם מודים כי מסים חייבים לשלם. וכך כתב בשו”ת ‘תשובות והנהגות’ (ח”ד סי’ שיט):

והיינו דהיום הממשלה משתמשים בהכסף של המיסים לתועלת ולהנאת התושבים ולא מגיע היום לכיסו הפרטי של המלך, ולכן היום אם נהנה מהשירותים שהממשלה נותנת ולא משלם עבורם הוא גזלן.^[3]

ביחס ללומדי תורה מובא בגמרא (בבא בתרא ח ע”א) שיש לפוטרם מתשלום מס, וכן נפסק ב’שלחן ערוך’.^[4] אולם פטור זה קיים רק כלפי מסים שהשלטון לוקח לטובתו האישית, ואז הציבור צריך לשאת בעול המס ולפטור תלמידי חכמים. אך אין זה נכון במסים שבאים לממן הוצאות לטובת הציבור, כדוגמת סלילת כבישים, תאורה ומימון מוסדות חינוך. דבר זה מפורש בגמרא שם ‘הכל לכריא פתיא (רש”י – חפירת בור לשתות מים), אפילו מרבנן’. וכן נפסק בדברי ‘שלחן ערוך’ (חו”מ סי’ קסג סעי’ ד) ‘לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים’. לסיכום, היות שכל המסים משמשים לצורכי המדינה ולא לטובת מושל פרטי,^[5] גם לומדי תורה צריכים לשלם מסים.^[6]

[1] יחוה דעת, ח”ה סי’ סד.

[2] ר”ן, נדרים כח ע”א.

[3] וכן בפתחי חושן, הל’ גנבה עמ’ יד, נראה שבזמננו, שעיקר המסים מיועדים לטובת התושבים כגון כבישים ותאורה, ביוב וניקיון, אין צריך בזה לדינא דמלכותא.

[4] שו”ע, יו”ד סי’ רמג סעי’ ב. ובשו”ת יחווה דעת (שם) סיים שיש לפטור תלמידי חכמים מתשלום מס, ונראה שהתכוון אף למסים הנוהגים כיום במדינת ישראל, אך הדברים צריכים עיון וכפי שיבואר לקמן.

[5] וכבר העיר על כך בשו”ת תשובות והנהגות (שם) ‘אם כי יש לצדד שיש גם דברים שמבזבזים עליהם כסף ואין לו מזה תועלת, שלדבריו אין צורך לכך, זה נהוג בכל חברה ומדינה, וא”כ כשמתחמק מלשלם למרות שנהנה, זהו גזילה שאסור לכו”ע גם מעכו”ם, ובפרט שאחרים וביניהם גם יהודים ישלמו להנאתו’.

[6] ישנן דעות שאין חובה על הקונה לדרוש חשבונית, כפי שכתב הרב ליאור באתר ישיבה: ‘זה עניינו של נותן השירות מול המדינה, וכמובן עליו להיות אדם ישר ולשלם. אמנם, אם ידרוש מקבל השירות קבלה, יש בכך מידת חסידות אבל לא נראה לי שחייב’.

נזק לאיטום / הרב אריאל בראלי

שאלה

השכן שלי הזמין בעל מקצוע להתקין מזגן בביתו, ולצורך ההתקנה עלה המתקין לגג שלי ללא רשות. לאחר זמן גיליתי שיש נזילה מהגג, ועלות התיקון היא חמש מאות ש”ח. המתקין טוען שלא גרם כל נזק, אך הקבלן שתיקן את הנזילה בטוח בכך שהיא נגרמה על ידי המתקין. הוא מתבסס על מקום הקרע באיטום הגג, שהוא מתחת למזגן, ומסתבר שבשעת ההתקנה נפגעו יריעות האיטום. האם המתקין חייב בתשלום הנזק?

תשובה

אכן ישנה טענה כלפי המתקין שעלה לגג ללא רשות, אך אין בעובדה זו די להטיל חיוב תשלום הנזק על המתקין. התשלום מוטל על מי שגרם לנזק, ובמקרה המדובר לא ידוע מי פגע ביריעות האיטום. כאשר המצב מסופק, אזי הכלל הוא ‘המוציא מחברו עליו הראיה’. ולפי זה, המתקין פטור. אולם אין להתעלם מקביעתו של הקבלן כי ברור לו שהמתקין גרם לנזק. אך נראה שלדבריו אין משקל של עדות, היות והוא אינו מסתפק בהצגת עובדות אלא נותן להן פרשנות.[1] בעל הגג יכול להתבסס על דברי הקבלן,[2] ולדרוש מהמתקין שיישבע שבועת הסת בבית הדין. בשבועה הוא צריך לומר שלא פגע ביריעות הזיפות בזמן ההתקנה, וזאת על פי פסק הרמ”א (חו”מ סי’ עה סעי’ יז):

וי”א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר, כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה, והוא חושד שמעון, יכול להשביעו היסת; וכן נראה לי להורות.

בכל מקרה, כיום מנהג בתי דין הוא שאין נשבעים, ובמקום זאת ממירים את השבועה בתשלום כספי חלקי.^[3] לאור זאת, מוטל על המתקין לשלם סכום מסוים[4] כדי להיפטר מן השבועה.

[1] הרחיב בכך אבן האזל, הל’ אישות פ”ג ה”ב.

[2] אין זו טענת ‘ברי’ של בעל הגג אלא טענת ‘שמא’, כי טענה זו הנסמכת על נאמנות של אדם אחר אינה נחשבת לטענה ודאית ‘ברי על ידי אחר – אינו ברי’ (שו”ע, חו”מ סי’ עה סעי’ כג). השאלה הרחבה יותר היא האם ההגדרה של טענת ‘ברי’ היא סובייקטיבית או אובייקטיבית. אם היא סובייקטיבית, אזי די בכך שבעל הדין אומר שהוא משוכנע בטענתו; ואם היא אובייקטיבית, אזי טענת ‘ברי’ משמעה טענה שמבוססת על ידע אישי וודאי, ולא על תחושה של בעל הדין. בפתחי תשובה,  חו”מ סי’ עה ס”ק כ, נכתב בשם אורים ותומים, שאם בעל הדין פירש לפני בית הדין את מקורות המידע שלו, בית הדין מגדיר את איכות הטענה לפי מקורות המידע, ולא על פי תחושתו האישית של בעל הדין. ומכאן שההגדרה היא אובייקטיבית

 [3]שו”ע, חו”מ סי’ יב, סעי’ ב. להרחבה, ראה הרב נתן חי, משפטי ארץ ח”ב עמ’ 459.

[4]  יש המחייבים שליש, על פי תשובת שבות יעקב, סי’ קמה ס”ק ה, מובאת בפתחי תשובה, סי’ יב ס”ק ב.

מציאת כלים במקווה / הרב אביעד תפוחי

שאלה

אדם בא לטבול כלים חדשים במקווה כלים עמוק, ונפל לו מזלג לתוכו. תוך כדי ניסיונות שליית המזלג שלו, העלה גם כוס שאינה שלו. האם יכול לקחת את הכוס לעצמו או שצריך להכריז עליה?

תשובה

ראשית, יש להעיר שאם הדין הוא שהכלי חייב בהשבה, הרי זה נכון אף אם לא הגביה את הכלי של חברו, כפי שפסק ה’שלחן ערוך’ (חו”מ סי’ רנט סעי’ א): ‘הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: השב תשיבם’. אם כן, השאלה העומדת בפנינו היא האם יש חובת השבה על כוס המוטלת בקרקעית מקווה הכלים. ברוב המוחלט של המקרים, אדם שם לב לכך שנופלת לו כוס מהיד,[1] ויש להניח שהבעלים יודע שהכוס שלו בקרקעית המקווה. אם במודע הוא השאיר אותה שם, הרי יש לדון האם ההנחה היא שהוא מוותר עליה ומפקיר אותה, או שהוא מתכנן לבוא ולקחת אותה אחר כך. נידון זה תלוי במחלוקת הרמב”ם והטור בדין אבדה מדעת. לפי דעת הרמב”ם,[2] אין חובת השבה אבל החפץ אינו הפקר, וכן פסק ה’שלחן ערוך’.[3] ואילו לדעת הטור,[4] החפץ מוגדר הפקר ולכן מותר למוצא לקחת אותו לעצמו, וכן פסק הרמ”א.[5] למעשה, כל עוד החפץ לא הגיע ליד המוצא, הרי שמספק עליו להשאיר את החפץ במקומו ולא ליטול אותו כלל, שמא הלכה כדעת ה’שלחן ערוך’. אבל אם כבר נטל את החפץ, כמו בנידון דידן, הרי שיכול לקחת אותו לעצמו, כיוון שיכול לומר ‘קים לי’, כדעת הרמ”א.[6]

אך כל זה אם ידוע שהכוס הושארה שם כמה ימים. אם הדבר אינו ידוע, יש לחוש שהכוס נפלה לבעלים לפני זמן מועט, והם כעת טורחים בהשבתה (כגון שהלכו הביתה כדי להחליף בגדים כדי שיוכלו להיכנס לתוך המקווה כלים). ואם כן, חפץ זה חייב בהשבה, כיוון שאין בו ‘ייאוש’ וגם אינו ‘אבדה מדעת’. אם יש סימן בכלי – יש להכריז עליו, ואם אין בו סימן – הדין הוא ש’יהיה מונח עד שיבוא אליהו’.[7]

[1] בהשבת אבדה הולכים בתר רוב, כמבואר בב”מ כד,א ועיין תוספות, כתובות טו ע”ב ד”ה להחזיר.

[2] רמב”ם, הל’ גזילה ואבידה פי”א הי”א.

[3] שו”ע, חו”מ סי’ רסא סעי’ ד.

[4] שם.

[5] שם.

[6] שו”ת ספר יהושע, סי’ קכג. והיינו שלמרות שבספק הפקר מצינו שי”א א”א לתפוס ממנו (סמ”ע, חו”מ סי’ רמג ס”ק מ; ועיין ש”ך וקצות החשן לשו”ע, חו”מ סי’ רמג, שחולקים), מ”מ בספיקא דדינא מועילה תפיסה, שיכול לומר ‘קים לי’ כדעת הרמ”א, שהוא ודאי הפקר.

[7] רמ”א, סי’ רס סעי’ ח. ולפי הט”ז ונתיבות המשפט, זו גם דעת השו”ע שם. יש לדון, האם דבריו של הש”ך שבייאוש שלא מדעת מותר להשתמש בחפץ, שייכים לנידו”ד, שהרי בייאוש שלא מדעת, הייאוש כבר נמצא כעת בכוח אלא שעדיין אינו בפועל, משא”כ בנידו”ד, שייתכן שאין לבעלים כוונה להתייאש.

גנבת חידושי תורה / הרב אביעד תפוחי

שאלה

אדם נהג לכתוב חידושי תורה ולשורפם בשעת ביעור חמץ. האם מותר לאדם אחר לגנוב ממנו את חידושי התורה הללו לפני שהוא משליכם לאש?

תשובה

לעניין הגדרת הבעלות על הכתבים, יש להבחין בין השלב שהכתבים ביד בעליהם ובין השלב שהכתבים מושלכים לאש. קודם שהושלכו לאש הרי הם בבעלותו הגמורה של הבעלים. לאחר שהושלכו לאש, ייתכן שהם מוגדרים הפקר, שהרי פסק הרמ”א (חו”מ סי’ רסד סעי’ ה):

כגון שהיה שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הדליקה, והציל אחד, מה שהציל הוא שלו, דהוי כזוכה מן ההפקר.

נמצא שחפץ מוגדר הפקר גם בעל כורחו של הבעלים, כאשר אין הבעלים יכול להצילו. אמנם הכתבים יוגדרו הפקר דווקא אם הבעלים הלך משם לאחר שהשליכם לאש, ויותר לא יכול להציל את כתביו. שכן אם יכול להצילם אפילו על ידי מאמץ רב, עדיין אינם הפקר. ויש להוסיף שאף במקרה שהחפץ כבר מוגדר הפקר, מכל מקום טוב וישר להחזיר את החפץ לבעליו.[1] אלא שיש לדחות סברה זו שהכתבים הפקר. זאת משום שהחפץ מוגדר הפקר רק כאשר הוא נפסד בניגוד לרצונו של הבעלים. אך כאשר הבעלים מכלה את החפץ מרצונו, אזי החפץ עדיין נותר בבעלותו, משום שכילוי החפץ הוא אחד מאפשרויות הביטוי של בעלות הבעלים עליו. לדוגמה, אם אדם משליך עץ לאח, ודאי אינו הפקר ואסור לאחר לקחת את העץ. נמצא שבנדון דידן, אין הכתבים מוגדרים הפקר אף לאחר שהושלכו לאש, כיוון שרצונו של הבעלים בשרפת הכתבים.[2] מעבר להגדרת הבעלות, יש לדון בשאלה האם מותר להעתיק דברי תורה ללא רשות הבעלים. כך שנינו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים פר’ יג):

המתגנב מאחר חבירו והלך לשנות בדברי תורה אף על פי שנקרא גנב הרי זה זכה לעצמו, ועליו הוא אומר (משלי ו, ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב, לסוף נמצא מתמנה על הצבור וישלם שבעתים, שנאמר (שם ו לא) את כל הון ביתו יתן, ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר (תהלים יב, ז) אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים.

עולה מדברי המכילתא שמותר לגנוב דברי תורה. וכן פסק הרמ”א (חו”מ סי’ רצב סעי’ כ):

ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים.

והש”ך שם[3] מבאר שכוונת הרמ”א שמותר להעתיק מן הספרים בניגוד לדעתו של הבעלים, אמנם כדי לכוף להשאיל את הספרים צריך בית דין.[4] אמנם יש לסייג את ההיתר להעתיק דברי תורה של אחרים, שהוא בתנאי שלא יפרסם אותם ברבים בשם בעל הכתבים. שהרי ייתכן שאין הדברים מבוררים היטב אצלו ואינו רוצה לשנות אותם לאחרים.[5] וכן מוכח בנידון דידן, שהרי מסתבר שמטעם זה הוא שורף אותם.

לסיכום, אף על פי שאסור להשליך דברי תורה, מכל מקום אין זה גורם לכך שהם יוגדרו הפקר, ולכן אסור לאחרים ליטול אותם. אף על פי כן, מותר להעתיק את הכתבים בניגוד לדעתו של בעל הכתבים, ובלבד שלא יפרסם אותם בשמו של בעליהם.

[1] רמ”א, רנ”ט סעיף ז.

[2] תודה למו”ר הרב אמוץ כהן שליט”א שהעמידני על האמת בעניין זה.

[3] ס”ק לה. אמנם הסמ”ע שם (ס”ק מה) סובר שהרמ”א לא פסק כמכילתא. אך קיי”ל שבמחלוקת סמ”ע וש”ך, הלכה כש”ך, ובפרט שהעיר שושן כש”ך. (פתחי תשובה כ”ה, ס”ק בשם חוות יאיר).

[4] אולם שם מדובר שמעתיקים למשל ספרי ראשונים וכדו’ אך אין משם ראיה על העתקה של חידושים של בעל הכתבים.

[5] הרב שאול ישראלי, תחומין ד.

רב יישוב שפסל מזוזה / הרב אביעד תפוחי

שאלה

אני מכהן כרב יישוב, ומקבל מזוזות לבדיקה ללא תשלום, ואף מתקן בהן תיקונים קלים, כגון חוסר בתג. אירע מקרה שפסלתי מזוזה כשרה תוך כדי טיפול בה, כיוון שדיו שהיה על היד שלי נמרח על המזוזה. האם אני חייב לפצות את בעל המזוזה?

תשובה

נפסק ב’שלחן ערוך’ (חו”מ סי’ שו סעי’ ד):

…נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין, בהמה לטבח וניבלה – בשכר: חייבים לשלם דמיהם. ואם שחט בחנם: אם היה טבח מומחה, פטור. ואם אינו מומחה, חייב.

אמנם יש להוסיף שכל זה כאשר יש בהיזק זה צד של אונס, אבל אם הפועל פושע הרי הוא חייב בכל מקרה.[1]

לאור הנ”ל יש לברר שלושה דברים: [א] אם העבודה הייתה בחינם או בשכר. [ב] אם הרב מומחה להגהת מזוזות. [ג] אם הנזק נעשה בפשיעה.

א. העבודה כאן נעשתה בחינם. אמנם הרב מקבל שכר בעבור עבודתו כרב היישוב, אך כיוון שבדיקת מזוזות אינה בכלל תפקידו, הרי שעבודתו זו היא בחינם.[2] וכן אין לטעון שהמצווה שבדבר היא שכרו, שהרי ‘מצוות לאו ליהנות נתנו’.[3]

ב. לעניין הגדרת מומחיות לשחיטה כתב הש”ך[4] שצריך שישחט עוף שלוש פעמים. האם הגהת מזוזות שלוש פעמים מגדירה את המגיה כמומחה?

התייעצתי עם סופר סת”ם ותיק,[5] והוא אמר לי שבמלאכת ההגהה יש כמה פונקציות. כדי להגיה את המזוזה ולחפש אם יש בה פגמים, יש צורך בעין מיומנת מאוד ובמומחיות גדולה, ואלו לא נקנות בהגהת שלוש מזוזות אלא רק לאחר התנסות מרובה. ברוב המקרים, כדי לתקן פגם שכבר נמצא, אזי אין צורך במומחיות מיוחדת, אלא מספיק ידע מועט ויכולת גרפית ויכולת טכנית מסוימות, ולזה מספיק תיקון שלוש מזוזות.

בנידון שלפנינו תפקידו של הרב היה גם להגיה את המזוזה וגם לתקן אותה, ורב זה לא הגיה עשרות מזוזות אך תיקן יותר משלוש מזוזות. האם נגדיר אותו כמומחה, שהרי הוא מומחה לתיקון, והנזק אירע בעת התיקון, או שנגדיר אותו כהדיוט כיוון שתפקידו כולל גם הגהה שבה הוא הדיוט? ונראה לענ”ד, שכיוון שהנזק אירע בעת התיקון ולעניין זה הוא מוגדר כמומחה, הרי שלעניין תביעת הנזיקין הוא מוגדר כמומחה.

ג. לעניין השאלה אם מריחת דיו שנשאר על היד נחשב פשיעה, התייעצתי עם סופר הסת”ם הנ”ל, ואמר לי שאמנם זה קורה פעם או פעמיים לכל סופר סת”ם מתחיל, אך לסופר סת”ם ותיק זה לא אמור לקרות כיוון שהסופרים מתרגלים לכתוב בצורה נקייה ומסודרת כדי להימנע מתקלות פשוטות שכאלה. עוד אמר לי שבמזוזות תקלה מעין זו מצויה הרבה פחות מאשר בספרי תורה, כיוון שהקלף של המזוזה קטן, ואין עמודות של אותיות זו בצד זו.

נמצא לפי זה, שיש להגדיר תקלה מעין זו כפשיעה.[6]

נמצא למסקנה שאף שהעבודה נעשתה על ידי מומחה ובחינם, אף על פי כן חייב לשלם על הנזק, כיוון שנזק מעין זה מוגדר כפשיעה.

[1] כן מוכח בגמרא ב”ק צט ע”ב, שלפי ר”מ שנתקל פושע הרי גם מומחה בחינם חייב. וכן יוצא עפ”י הטעמים שהובאו בראשונים לפטור מומחה – מצד שהוא אנוס (תוספות בסוגייתנו) או מצד שהוא עושה ברשות (רמב”ן, הובא בשטמ”ק ב”מ פב ע”ב). וכ”כ פתחי חושן כרך ד, פרק יג, סעי’ טו.

[2] עיין שו”ת משנה הלכות ד, סי’ ר”מ, שדן בשאלה כעין זו, אלא שבנידון שלו הסופר קיבל שכר בעבור עבודתו וא”כ פשיטא שחייב לשלם.

[3] קצות החושן סי’ שו ס”ק ז.

[4] ש”ך חו”מ סי’ שו ס”ק ז.

[5] הרב מתניה בן גדליה.

[6] לענ”ד הנידו”ד חמור יותר משוחט שניבל את הבהמה כשפרכסה, שי”א דמיבעי ליה למירמי אנפשיה (ב”ק צ”ט ע”ב), כיוון שזו אינה תקלה הנובעת מדבר לא צפוי, אלא נובעת מדיו שהסופר השתמש בו בצורה לא זהירה ונדבק לידו בעת שתיקן אות אחרת במזוזה, או בשעה שהכין את הקולמוס לכתיבה. לכן נראה שזו פשיעה, ואין זה תלוי בשאלה אם ‘מבעי ליה למרמא אנפשיה’.

ביטול עסקה / הרב אביעד תפוחי

שאלה

סיכמתי עם חבר לקנות ממנו את רכבו במחיר מסוים. כיוון שלא היה לי כסף מזומן והייתי צריך את הרכב כדי לחזור הביתה, סיכמנו שאקח את הרכב לביתי, ואבוא לשלם למחרת. בינתיים הגעתי למסקנה שהעסקה אינה כדאית, וברצוני לבטל אותה. האם אפשר לבטלה או לא?

תשובה

כל מעשה קניין בהלכה מורכב משני גורמים: א. מעשה קניין. ב. כוונת קונה לקנות וכוונת מקנה להקנות. במקרה שלפנינו התבצע לכאורה מעשה קניין, שהרי נסיעה ברכב דינה כמשיכה. אמנם משיכה לא קונה ברשות הרבים אלא רק בסמטא, אבל מקום חנייה של רכב דינו כסמטא, שכן אמנם לכל אדם יש רשות לחנות שם, אבל לאחר שאדם מסוים חנה אי אפשר להוציא את רכבו משם. לכן הנסיעה בכביש ראשי לא מועילה כקניין משיכה, אבל החניית הרכב מועילה לזה.

החיסרון במקרה שלפנינו הוא שלא הייתה כוונה של הקונה לקנות במשיכה זו, שהרי לא העלה על דעתו שזה עצמו מעשה קניין. נראה שכוונתו הייתה לקחת את הרכב הביתה כדי לבוא למחרת לשלם, ואז יתבצע מעשה הקניין. כיוון שכך, הרי שאין כאן קניין, ויכול הקונה לחזור בו. מעבר למישור הקנייני שדנו בו עד עתה, יש מישור נוסף של יושר עסקי. וכפי שפסק ה’שולחן ערוך’ (חו”מ סי’ רד סעי’ ז):

הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר… הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

למדנו מכאן שאף שמבחינה קניינית לא חל הקניין, הרי שאדם מחויב לעמוד בדיבורו, ואם אין סיבה מיוחדת לחזור,[1] אין ‘רוח חכמים נוחה הימנו’ אם חוזר בו.

[1] עי’ רמ”א, חו”מ סי’ רד סעי’ יא, ובערוה”ש שם.

הנחת אבדה במרכז היישוב / הרב אביעד תפוחי

שאלה

מצאתי חפץ החייב בהשבת אבדה, אך מסתבר שעל ידי פרסום המציאה לא תגיע האבדה לידי המוצא. האם אפשר להניח את האבדה במקום מרכזי ביישוב, שכן יש סיכוי סביר שהמוצא יעבור שם ויראה את אבדתו?

תשובה

נאמר בפרשת ‘כי תצא’ (דברים כב, א-ב):

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו.

חכמינו ז”ל[1] למדו מהמילים ‘ואספתו אל תוך ביתך’ שמוצא האבדה מוגדר כשומר על האבדה. לכן מוטלת על המוצא חובה לשמור על החפץ ולא להניח אותו במקום שבו כל אחד יכול לקחת את החפץ לעצמו. אמנם נפסק ב’שולחן ערוך’ (חו”מ סי’ רסז סעי’ א):

החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, אינו חייב ליטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה אף על פי שאינו מקום המשתמר.

אך זה לא דומה לנידון שלנו. ה’שולחן ערוך’ עוסק במקרה שבו המוצא יודע מי הם הבעלים ולכן מניח את החפץ במקום גלוי שהבעלים עוברים בו באופן ודאי, והרי זה כאילו החזיר את החפץ לידיהם של הבעלים. במקרה שלנו, הנחת החפץ במקום מרכזי ביישוב אינה ערובה לכך שהבעלים יעברו שם, ואף אם יעברו אין ערובה לכך שיראו את החפץ. לכן אין להניח את החפץ במקום מרכזי ביישוב, אלא לשמור אותו בבית ולפרסם כמיטב היכולת.

[1] ב”מ פב ע”א; ועי’ רש”י, ב”מ שם, ד”ה שומר אבידה.

הימנעות מתשלום בגין שמיטת כספים / הרב אריאל בראלי

שאלה

אני חייב כסף לאיש מקצוע כבר זמן רב משום שיש ביננו  ויכוח על גובה השכר.. האם אני יכול לסמוך על כך שבעל המקצוע לא כתב פרוזבול כשזה אינו שומר תורה ומצוות?

תשובה

היה מקום לומר שהתשלום לבעל המקצוע דינו כשכר שכיר ששמיטה אינה משמטתו, אלם מכיוון שהחוב נתבע וולא שולם אזי הדבר נחשב לזקיפת מלווה’ והשמיטה משמטתו[1] ולכאורה הנך צודק שהדין עמך  כי בעל המקצוע לא כתב פרוזבול ואינו רשאי לדרוש את חובו, ואף אם ישלמו לו, מוטל עליו לומר ‘משמט אני’.[2]

אולם יש לזכור שעליך לקיים את דברי חכמים שאמרו שעל אף שהחוב נשמט יש להחזיר חוב שעברה עליו שביעית כמבואר בדברי הרמב”ם,[3] והטעם לדבריהם שהייעוד המרכזי של שמיטת כספים הוא להיטיב רק עם מי שאין לו. לכן אם אינך ממעוטי היכולת, עליך להחזיר את הכסף. עדיף  שתלמד את בעל המקצוע לומר ‘משמט אני את החוב’, ולומר ‘אף על פי כן ברצוני לשלם אותו’.[4] יש סברה נוספת לחייב שלך גם אם בעל המקצוע לא כתב פרוזבול, בהתבסס על דעת הראשונים שהביא הרמ”א[5] שדין שמיטת כספים לא נוהג בזמן הזה. אמנם לדעת ה’שולחן ערוך’ שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה,[6] אך ייתכן לומר שהמלווה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות נחשב כאילו התנה עם הלווה ‘על מנת שלא תשמטיני שביעית’. סברה זו מובאת בשו”ת הרא”ש[7] כלימוד זכות על בני דורו, ויש פוסקים שאימצו אותה. וכך כתב ה’חתם סופר’ (ח”ה סי’ קיג):

וזה היה בזמניהם שהיו נזהרים בשמיטת כספים והדיין הפקיע ממונו של לוה שלא מרצונו ולזה צריכים בית דין חשוב אבל השתא שאין העולם נזהרים ויודעים מזה כלל ולא עלה על דעת הלוה כלל שיהיה השביעית משמטתו ואפי’ אי נאמר לו הדין מ”מ ה”ל ממש אומדנא דמוכח כאלו התנה ע”מ שלא תשמטני בשביעית.

לסיכום, במרקם העדין הקיים היום במדינת ישראל בין הציבורים השונים, נראה שיש למנוע שימוש בהלכות ממון שלא ידועות לציבור שאינו שומר תורה ומצוות, בייחוד שישנה אומדנא דמוכח שאם היו יודעים מכך היו מתנים שלא תנהג  שמיטת כספים בהלוואה המוצעת. במצב זה יש לחייב על פי דברי הפוסקים שתנאי זה כאילו נאמר ולשלם את החוב. מובן שעדיף ללמד אותו לומר ‘משמט אני’ ולשלם בתורת מתנה.

[1] שו”ע, חו”מ סי’ לז סעי’ טו.

[2] שו”ע, חו”מ סי’ סז סעי’ לו.

[3] רמב”ם, הל’ שמטו”י פ”ט הכ”ח.

[4] הטענה שלך ביחס לגובה התשלום לאיש המקצוע צריכה להתברר בפני עצמה וללא קשר לשמיטת כספים.

[5] רמ”א, חו”מ סי’ סז סעי’ א.

[6] שו”ע, שם, סעי’ א.

[7] שו”ת הרא”ש, כלל עז אות ב.

למי שייכת מתנה שקיבל שליח / הרב אריאל בראלי

שאלה

נשלחתי על ידי הורי הגן לקנות מתנה לגננות בחנות למוצרים קוסמטיים. ערכתי סקר שוק והתברר שהזול ביותר הוא הזמנה ברשת האינטרנט. כאשר רכשתי את המוצרים, קיבלתי הטבה עבור הקנייה, ועליי לבחור במתנה אחת מתוך שתי אפשרויות: הנחה של שלושים אחוז על כלל הקנייה, או מוצר נוסף במתנה. ברצוני לדעת: למי שייכת ההטבה? יש להדגיש כי ללא השתדלותי ההורים לא היו מקבלים מחיר נמוך ולא מתנה.

תשובה

ההמלצה במקרים מעין אלו  היא לוותר ולזכות את הציבור בהנחה שניתנה. ובמקום להתחשבן יש ליצור יחסים טובים בחברה שכל אחד תורם מזמנו ומרצו למען הכלל.

א. מתנה לשליח או למשלח

לעצם השאלה, הגמרא בכתובות (צח ע”א) עוסקת במקרה  דומה, כאשר שליח קיבל מתנה על רכישה שביצע בכספי המשלח. מסקנת הסוגיה היא[1] שאם זו עסקה בדברים שתלויים בהערכה ואינם נמכרים בצורה מדויקת (דבר שאין לו קצבה), אזי כל המתנה שייכת לבעל המעות. מדברי רש”י נראה שההסבר לכך הוא שהמתנה היא חלק מהעסקה. בעסקאות כאלו שבהן הכמות נקבעת על פי אומד, אין הגדרה מדויקת, ואף אם ישנה חריגה מהמקובל היא שייכת לבעל העסקה, דהיינו לבעל המעות. בסופו של דבר הוא שילם, ומסתבר שהמוכר התכוון להקנות לו את המתנה. אולם ישנם מקרים שבהם יש להסתפק בכוונת המוכר אם ברצונו להקנות לאדם העומד מולו, לשליח, או שדעתו להקנות לבעל המעות. לכן הדין הוא שהשליח והבעלים חולקים את המתנה מספק. הדוגמה המובאת לכך היא כאשר מדובר בקנייה של דברים מדידים (דבר שיש לו קצבה), והמוכר נתן כמות נוספת במתנה. כאן יש לטעון שאין זה פשוט שזה חלק מהעסקה, ולכן יחלוקו.

ב. למי שייכת ההטבה?

לגישה זו של רש”י (לעיל) נראה שההטבה של שלושים אחוז הנחה היא חלק מהעסקה ומיועדת רק לבעל המעות. אי אפשר לומר שיש כאן מתנה חיצונית אשר תחולק בין שני הצדדים.^[2] לכן המסקנה צריכה להיות שכל הכספים שנשארו עקב ההנחה שייכים אך ורק להורים.^[3] לגבי האפשרות האחרת לבחירה – לקבל מוצר נוסף חינם – כאן יש מקום להסתפק אם זה הוא חלק מהעסקה וההטבה שייכת רק לבעל המעות, או שהעסקה הסתיימה בזמן התשלום, והמתנה אינה חלק מהעסקה.[4]

ג. באיזו הטבה יש לבחור?

נשאלת השאלה: באיזו אפשרות יש לבחור?[5] יש לקחת בחשבון ן, שההורה שביצע את הקניה  הוא גם שותף למתנה ולא רק שליח ההורים, שהרי אף הוא אחד מהורי הגן. לכן יש להחיל עליו את דיני השותפות. שותף שנדרש להשקיע את כספי השותפות, צריך לדאוג אך ורק לטובת השותפות.[6] לכן על השליח לבחור באפשרות של ההנחה ולא של ההטבה, כי ההנחה מיטיבה עם כלל ההורים.

סיכום

יש לבחור באפשרות ההטבה להנחה של 30 %על סכום הקניה וכך כל ההורים יהנו בשווה מההטבה.

[1] על פי שו”ע, חו”מ סי’ קפג סעי’ ו.

[2] אך לדעת הרי”ף הסבר דברי הגמרא שונה. לדעתו השליח אמור לקבל את כל המתנה, אלא שמכיוון שהוא נהנה מכספי המשלח, יחלוק אתו. אולם גם לדבריו כתב בספר קצות החושן, סי’ קפג ס”ק ז, שאם יאמר המוכר במפורש שהוא נותן רק לבעל הממון, אזי השליח לא יקבל כלום. נראה שכך יש להתבונן על המציאות שבה בעלי הרשתות מפרסמים מראש את ההטבה על מנת לרצות את בעלי הממון כדי שיקנו דווקא אצלם. זו מציאות שונה ממתנה שניתנה בפתע פתאום לשליח. ההנחה קבועה ובוודאי מכוונת לבעל הממון, ולכן היא שייכת אך ורק לבעל המעות. סברה זו מובאת בספר שמרו משפט, ח”ב סי’ לג.

[3] כשם שפסק הרמ”א, חו”מ סי’ קפג סעי’ ט, ובסמ”ע, ס”ק כו.

[4] הסיבה שאתר האינטרנט נותן מתנה זו היא כדי ליצור אצל הגולש יחס טוב כלפיו, ולכן המתנה מיועדת למי שגלש והזמין בפועל את המוצר ולא לבעל המעות.

[5] כאמור, האפשרות של ההנחה שייכת רק להורים, והאפשרות למוצר חינם תחולק בין השליח והמשלח.

[6] שו”ע, חו”מ סי’ קעו סעי’ י.

פתיחת מוסד לימודים מתחרה / הרב אריאל בראלי

שאלה

בעיר שלנו ישנו מוסד חינוכי הפועל זה כמה שנים. בשנה האחרונה הוקם מוסד מתחרה. המצב הוא שאין מספיק תלמידים לשניהם. אציין שמטעם המוסד החדש ישנה פנייה ישירה למורים ולתלמידים לעבור אליהם. האם הדבר מותר?

תשובה

ההלכה מתירה פתיחת חנות מתחרה בסמיכות לחנות אחרת על מנת לעודד תחרות שתגרום להוזלת מחירים.[1] כאשר מדובר במוסד חינוכי יש אף חשיבות יתרה לתחרות, כי יש בכך משום ‘להגדיל תורה ולהאדירה’. וזו לשון ה’שולחן ערוך’ (יו”ד סי’ רמה סעי’ כב):

מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו, כדי שיביאו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אין יכולים למחות בידו, שנאמר: ה’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

בנוסף לכך כתבו התוספות[2] ודבריהם נפסקו להלכה ב’שולחן ערוך’[3] שאין איסור ‘עני המהפך בחררה’ לגבי מלמד. לכן מותר לכל אבא להציע למורה  לעבור וללמד את בנו במקום  ללמד ילד אחר. הסיבה לכך היא שלא מכל אדם זוכה התלמיד ללמוד, והאב  יכול לדאוג לבנו גם על חשבון אחרים. אף על פי כן נראה כי דברי התוספות שהוזכרו לעיל נאמרו כלפי מלמד המוכן לקבל רק תלמיד אחד ועליו ישנה תחרות בין ההורים. אך בנידון דידן המעבר של המורים למוסד החדש אינו גורם לפתיחתמעגלים חדשים של תלמידים שיזכו ללמוד מהם, שכן מדובר על אותם מהמוסד הישן. אמנם מותר לפרסם באופן כללי שדרושים עובדים למוסד החדש, אך כאמור יש בעיה לפנות באופן פרטני למורים ולהציע להם לעבור מוסד. נכונים הדברים שבעתיים במורים שיש להם קביעות במוסד הישן, כי אז יש גם בעיה הלכתית נוספת לבוא בגבולו של המוסד הישן ולהוציא אותם משם.^[4] בדומה לכך נאסר על שידול לקוח אשר נכנס לחנות מסוימת לשכנע אותו לעבור לחנות מתחרה. הדברים מעוגנים בדברי הגמרא (ב”ב כא ע”ב), שמקשה על ההיתר לפתוח חנות בסמיכות לחנות קיימת מהברייתא הקובעת ש’מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג’, והגמרא מיישבת: ‘שאני דגים דיהיבי סיירא’. רש”י מפרש (ד”ה שאני):

כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו, בטוח הוא שילכדנו, דהווי ליה כמאן דמטא לידיה, ונמצא חברו מזיקו. אבל הכא – מי שבא אצלי יבוא, ומי שבא אצלך יבוא.

מדברי רש”י למד הגר”א[5] שכאשר הקונה היה ‘בכיסו של המוכר’, כדוגמת הדג ההולך למצודה, אסור להשפיע עליו ולהציע לו עסקה אחרת.^[6] בשו”ת ‘חתם סופר’ (חו”מ סימן עט) כתב כך:

כשהם פורשים מצודה לוכדים הדג ההוא שהי’ הוא בטוח שיבוא לידו וכיון שהי’ מובטח שיבוא לו והרי זה לוכדו אסור וה”ה אם כבר היו הקונים בחנותו וגמר הפסוק ולא חסר כלום באופן שהי’ בטוח שיקחו ממנו ובא זה ומוליכם לחוץ ה”ל גזל… ראוי לתקן שלא יעשה אדם כדגי הים, שכל אחד בולע חבירו.

לסיכום, תחרות בין מוסדות חינוכיים הינה מבורכת, אך גם לדבר זה ישנם גבולות הלכתיים. כאשר מדובר על אותם תלמידים אין לפנות באופן ישיר למורים או לתלמידים הרשומים במוסד הקיים כדי לשדלם לעבור למוסד החדש. ניתן לפרסם באופן כללי שדרושים מורים ושנפתחה הרשמה לתלמידים, והבוחר יבחר.

[1] שו”ע, חו”מ סי’ קנו סעי’ ה.

[2] תוס’, קידושין נט ע”א ד”ה עני.

[3] שו”ע, חו”מ סי’ רלז סעי’ ב.

[4] וכן כתב בספר משנת רבי אליעזר, סי’ צח: ‘יש לו חזקה בגופם ובממונם’.

[5] ביאור הגר”א, לשו”ע חו”מ סי’ קנו ס”ק כח.

[6] וכך מתבאר גם מתשובת הרשב”א, שמובאת בבית יוסף, חו”מ סי’ קנו.

אגודה שיתופית / הרב אביעד תפוחי

שאלה

ביישוב שיש בו אגודה שיתופית, התגלע ויכוח כספי בין המזכירות לבין אחד התושבים. התושב רוצה להתדיין בפני רב היישוב, ואילו המזכירות רוצה להתדיין בפני בית דין בעיר אחרת. מי צודק?

תשובה

יש  לדון בשני נושאים: א. האם רב היישוב כשר לדון בתביעה זו? ב. מי זכאי לכוף את רעהו להתדיין בפני הדיין שבו הוא חפץ?

כל חבר באגודה שיתופית פסול לדון בתביעה זו, כיוון שהוא נוגע בדבר. הסיבה לכך היא שכל הרווחים מהתביעה יכנסו לקופת האגודה או שההפסדים ישולמו ממנה, הרי שכל חבר אגודה מרוויח כסף או מפסידו מתביעה זו[1]. אמנם נפסק ב’שלחן ערוך’ (שו”ע חו”מ סי’ ז סעי’  יב): ‘ואם עשו תקנה, או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על עניין המסים, דינם דין’. האחרונים מסייגים פסק זה בשני סייגים משמעותיים. ראשית, צריך שהמנהג יהיה מקובל ונפוץ.[2] שנית, צריך שהמנהג יהיה בנוגע לסוג התביעה הזו, שהרי ייתכן שמנהג הוא רק בנוגע לדיני מסים ולא בנוגע לשאר תביעות.[3] כמו כן ייתכן שהמנהג לדון אצל רב היישוב הוא רק בנוגע לתביעות שבין המזכירות לאחד התושבים, ולא בין שני תושבים. לכן אם רב הישוב הוא חבר באגודה, יש לבדוק היטב שהוא כשר לדון על פי ההגדרות דלעיל. אם אכן אנשי היישוב קיבלו על עצמם (באמצעות תקנה או מנהג) את רב היישוב, הרי שכופים אותם לדון בפניו; כמבואר ברמ”א (שו”ע, חו”מ סי’ יד סעי’ א):

כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש ב”ד בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר.[4]

[1] שו”ע, חו”מ סי’ סעי’ יב.

[2] פת”ש, חו”מ סי’ ז ס”ק כו.

[3] שם ס”ק כט.

[4] ואין לומר שדין זה נאמר דווקא בבי”ד ממשי ולא בבי”ד שכוחו נובע מחמת ‘קיבלו עלייהו’, ובבי”ד של ‘קיבלו עלייהו’ הרי שצריך הסכמה של הצדדים וא”א לכוף. אין לומר כן, כי אם כך מה מועיל המנהג ש’קיבלו עלייהו’? תיפוק ליה מחמת ששני בעלי הדינים קבלו על עצמם. אלא ע”כ המשמעות של המנהג הוא שמעתה הרי הוא כבי”ד של העיר.

עבודה סמינריונית / הרב אריאל בראלי

שאלה

האם מותר להיעזר בעבודות אחרות לשם כתיבת עבודה סמינריונית, ומהם הגבולות להיעזרות זו? ברצוני להוסיף שהמציאות היא שסטודנטים רוכשים עבודות מוכנות, והמרצים יודעים זאת ומעלימים עין.

תשובה

הגשת עבודה שהאדם לא כתב בעצמו היא גנבת דעת, ופעמים שהיא אף יכולה להגיע לאיסור גזל ממש.[1] ההשוואה פשוטה: מוכר המייפה מוצר, מציג מצג שווא ומטעה את הקונים לחשוב כי המוצר שהם קונים טוב ואיכותי יותר מכפי שהוא באמת, הרי הוא עובר על איסור גנבת דעת.[2] כך גם המעתיק מבחן או מגיש עבודה שלא כתב בעצמו, מטעה את מי שמסתמך על התעודה שקיבל בגינה ובוחר בו לעבודה שאינו רשאי לעבוד בה. כתב על כך בחריפות הרב שמואל וואזנר (שו”ת שבט הלוי, ח”י סי’ קסג):

בדבר תלמידים המרשים לעצמם להערים באופנים שונים להשיג ציונים טובים אשר אינם מגיעים להם, ושאלת כבודכם אם מרמה והערמה זאת הוא דרך נכון, היות שיש מבקרים אתכם שאתם מוחים על זה ולפי דעת המבקרים יש כמין רשעות אם לא מניחים התלמידות להערים כרגיל. ואומר בקיצור כי תמה אני אם יש בכלל ספק בנדון הזה, היאך אפשר להעלות על הדעת לעשות לכתחילה דבר כזה. דבר פשוט להלכה דיש בזה גדר גניבת דעת, ופשוט דאיכא גם לאו דלא תשקרו (ויקרא יט, יד), ועשה דמדבר שקר תרחק (שמות כג, ז). וגם יוצאים על ידי זה מכשולים בעתיד ע”י העלמת האמת בתעודות, אם צריכים להתקבל לאיזה עבודה או חינוך והמקבלים חושבים אותם למומחים ואינם, וגורמים היזק ניכר לנותן העבודה…[3]

בדבר הטענה שממילא הדבר פרוץ ואף המרצים יודעים מכך ולכן אין זו גנבת דעת, אין הדבר כן. ראשית, ישנה הטעיה כלפי מי שסומך על התעודה שמקבלים בעקבות הגשת העבודות, ומפקיד בידי אדם עבודה שאינו זכאי לה. שנית, אף שהמרצים יודעים על עבודות פיקטיביות ומוכנים לקבל זאת,[4] ברור שאין בסמכותם לעשות כך. עניין זה מסור להחלטתה הבלעדית של המועצה להשכלה גבוהה. בחוברת ההדרכה שמוציאה המועצה כתוב במפורש שעל העבודה הסמינריונית להיעשות באופן עצמאי (העבודה הסמינריונית במוסד אקדמי, עמ’ 17):

עבודה סמינריונית היא עבודה עצמאית. זוהי עבודה מורכבת שבה הכותב נדרש להגדיר ולנסח בעיית מחקר… לברור את שיטת המחקר הנאותה …; לבצע את המחקר הלכה למעשה, ולבסוף להגישה כמסמך כתוב. התהליך המורכב נועד לשמש אמת מידה להערכת יכולתו האינטלקטואלית של הכותב…

גם מערכת האכיפה רואה זאת בחומרה, ובבג”ץ 3379/03, נקבע כי למדינה יש סמכות לשלול הטבות מאנשים שהשיגו את התואר האקדמי במרמה:

נושאי תארים אקדמיים שהושגו במרמה פוגעים בסיכוייהם של מועמדים ראויים… מרמה בתחום זה נושאת פגיעה ממשית בציבור ובאינטרס הציבורי.

בעניין הגדרת הגבולות המותרים לקבלת עזרה מאחרים בכתיבת העבודה, נראה שניתן להיעזר בעבודות אחרות לשם איסוף מקורות ורעיונות. אך מבנה העבודה והאומר המרכזי שלה צריכים להיווצר רק על ידי כותב העבודה.[5] ניתן לדמות את השימוש המותר בעבודות אחרות למושג ההלכתי ‘פנים חדשות באו לכאן’. מושג זה מבטא שאפשר להרכיב ממקורות שונים דבר חדש. הרחיב בכך שו”ת התשב”ץ, (ח”ב סי’ ד) בבואו להבדיל בין ‘הרכבה מזגית’ לבין ‘הרכבה שכונית’. וזו לשונו:

ההרכבה המזגית לא נשאר במורכב צורה מצורת כל אחד מהנפרדים שהורכב זה המורכב מהם אלא יש לו צורה חדשה ופנים חדשות באו לכאן… וההרכבה השכונית אינה כן אלא ישאר המורכב מטבע הנפרדים שהורכב מהם בכל חלק מחלקיו… כל אחד עומד בעצמו ונשאר בו טבעו ומזגו.

לסיכום, אסור לקחת עבודה שהכין אדם אחר, לעשות בה שינויים קטנים וחיצוניים ולהגישה, ויש בכך גנבת דעת. ישנה אפשרות להיעזר בעבודות אחרות לשם איסוף מקורות וכדומה, אך האמירה המהותית של העבודה חייבת להיווצר על ידי כותב העבודה בעצמו.

[1] שו”ת אגרות משה, חו”מ ח”ב סי’ ל.

[2] שו”ע, חו”מ סי’ רלב.

[3]שו”ת משנה הלכות, ח”ז סי’ רעה, דן בקבלת תעודה מזוייפת והשיב שיש בזה אסור גנבת דעת, ואם תעודה זו מאפשרת להתקבל בעבודה ולהתפרנס, יש בזה גנבת ממון ממש.

[4] גם אם המצב היה חמור יותר, עד כדי כך שרוב העבודות היו פיקטיביות, אין מקום לטענה שבעלי העסקים מודעים לכך וכביכול על דעת כן מקבלים אדם לעבודה. בדומה לכך כתב הרב יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד, ב”מ ס ע”ב: ‘הנה אף שהרבה נוהגים לעשות כן, והלוקח יודע שהוא מפרכס, אסור ויש בזה אונאה, לא אמרינן בזה הכל כמנהג המדינה, כמו שכתב בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ג סימן נד) מפני שעל ידי זה אין ניכר המגרעות שיש בהם, והוי כגניבת דעת’.

[5] בחוברת ‘העבודה הסמינריונית במוסד אקדמי’ (שם) נכתב עוד: ‘ניתן להיעזר באנשים אחרים. אפשר ואפילו מומלץ לתת את העבודה או חלקים ממנה לקריאה לאדם אחר כדי לבדוק אם המסרים עוברים בבהירות ועל מנת לקבל הצעות כלליות לשיפור. עם זאת אסור למסור את העבודה לאדם אחר שיכניס בה שינויים מהותיים’.

תשלום על הרחקת יונים ומיני זוחלים בבית מושכר / הרב אריאל בראלי

שאלה

שכרתי דירת קרקע לתקופה ממושכת ונתקלתי בשתי בעיות המפריעות לשימוש התקין בדירה: 1. יונים המגיעות ללא הרף למרפסת העליונה, ואינן מאפשרות להשתמש בה ולהניח בה חפצים. הפתרון לבעיה זו הוא התקנת רשת סביב המרפסת. 2. חרקים ומקקים הממלאים את כל הבית. הפתרון לבעיה זו הוא הדברה מקצועית. ברצוני לברר על מי מוטל התשלום לפתרון בעיות אלו,כי אין בחוזה התיחסות לשאלות אלו?[1]

תשובה

הכלל הבסיסי בחיובים המוטלים על המשכיר הוא שעליו לשלם על כל תיקון של דבר המפריע להתנהלות התקינה של הבית, וזאת בתנאי שמקובל לעשות את התיקון על ידי איש מקצוע. וזו לשון ה’שלחן ערוך’ (חו”מ סי’ שיד סעי’ א-ב):

המשכיר בית לחבירו, חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו ולחזק את התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול. וכן כל כיוצא בזה מדברים שהם מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות^[2]… השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו. הגה: והוא הדין כל דבר שאינו מעשה אומן.

לכן תחילה על השוכר לנסות להתמודד עם הבעיות בכוחות עצמו, באמצעות ריסוס נגד מקקים ויונים. אם לא יצליח לפותרן, אזי החיוב לעשות זאת יעבור למשכיר. ואולם למרות שמדובר בתיקון שמקובל לעשותו על ידי אומן, ניתן לערער על חיוב המשכיר בהדברה וברשת ליונים. מדברי הפוסקים משמע שחובת התשלום של המשכיר נובעת מהצורך של המשכיר לדאוג לתחזוקת הבית, כגון בלאי ושחיקה של צינורות. וזו לשון ‘ערוך השלחן’ (חו”מ סי’ שיד סעי’ ד):

המנהג לתקן דברים הקבועים כמו במדינתנו לעשות חלונות כפולים בימי החורף ולתקן תנורי בית החורף עם כל השייך להם ולהטיח הכתלים מבחוץ בימי הסתיו ולשפוך עפר סמוך לכתלים שלא יכנוס הקור להבית.

לכאורה הרחקת מקקים ויונים אינה חלק מן הדברים הנצרכים להחזקת הבית אלא המקקים והיונים הם דברים חיצוניים הפוגעים בשימושי הבית, ומפני כן אין הרחקתם חובת המשכיר. נראה שלמעשה חובה על המשכיר לשלם על ההדברה, ולא על רשת היונים. זאת משום שבדברי הראשונים מוזכרת סברא נוספת לחיוב המשכיר בדברים הפוגעים ביכולת המגורים. ‘דרכי משה’[3] הביא בשם ‘הגהות מיימוניות’[4] שיש לחייב את המשכיר לבנות תקרה לחדר על אף  שלא הייתה בתחילה, כי ‘אנן סהדי דדעתיה דשוכר שיהא ראוי לדירה’.^[5] לאור זאת יש לומר שריבוי מקקים המצריך הדברה מקצועית הופך את הדירה לדירה שאינה ראויה למגורים, וממילא זו חובת המשכיר. אך בנוגע להתקנת רשת נגד יונים קשה לומר זאת, כי מסתבר שישנו גבול לסברא זו, ולדוגמה אם חלון הבית יתנפץ עקב התפוצצות על קולית, המשכיר לא יחויב. לכן מסתבר שאם לא הייתה רשת סביב המרפסת בזמן תחילת השכירות, לא נוצרה אומדנא המחייבת את המשכיר לשלם על כך.

לסיכום, על המשכיר לשלם למדביר מקצועי על הדברה נגד מקקים כדי לאפשר מגורים תקינים בבית השוכר. אין למשכיר חובה להתקין רשת המונעת יונים מכניסה למרפסת, אם מראש, בזמן תחילת השכירות, לא הייתה רשת כזו.

[1] הערת עורך, י”פ: ראה אמונת עתיך 99 (תשע”ג), עמ’ 28.

[2] בפשטות כוונת שולחן ערוך, חו”מ סי’ שיד, היא רק למצב הראשוני של הבית בזמן המסירה לידי השוכר, ואין הוא כותב אודות תיקון במשך השכירות. והרמ”א שם חילק בין סיכום על בית מסוים לבית סתם. מכל מקום כתב ערוך השולחן שבעניינים אלו הולכים אחר מנהג המדינה. וזו לשונו: ‘והמנהג אצלנו שאם נתקלקלו דברים כאלו במשך ימי השכירות מתקנם המשכיר אם לא שהיה בפשיעת השוכר או אחד מבני ביתו אז אין על המשכיר לתקן’.

[3] דרכי משה, חו”מ סי’ שיד ס”ק א.

[4] הגהות מיימוניות, הל’ שכירות פ”ו ה”א.

[5] וכעין זה מובא בנתיבות המשפט, סי’ שיב סעי’ ה.

שאלה:
כלב שרט את דלת השכנים וגרם לה נזק. בעלת הבית אינה מוכנה להסתפק בתיקון הדלת, כי זוהי דלת יוקרתית, ואף לאחר התיקון יישארו סימנים של הנזק. בהנחה שדבריה נכונים, האם על המזיק לקנות דלת חדשה?

א. נזקי קרן או רגל

ראשית יש לברר את הגדרת הנזק שעשה הכלב. במקרה וכלב נשך, הדבר נחשב לפעולה משונה ולתולדה של ‘קרן’ המחייבת בתשלום של חצי נזק.[1] במקרה הנידון, שבו הכלב שרט את הדלת, יש להסתפק אם זו פעולה שאינה צפויה בדומה לנשיכה, ואז החיוב מדין ‘קרן’, או שדרכו של כלב הרוצה להיכנס למבנה סגור לשרוט את הדלת, וזו תולדה של ‘רגל’.^[2]

והנה בגמרא[3] מובא שדרכו של כלב לחתור תחת הדלת, אולם עדיין אין זו ראיה לגבי שריטת דלת. באחרונים^[4] מובא שהתכונה הקובעת לגבי קרן היא פעולה משונה, כפי שכתב הרמב”ם (הל’ נזקי ממון פ”א ה”ג): ‘אם שינתה ועשתה מעשים שאין דרכה תמיד לעשותם, והזיקה בה’. ישנן שתי הגדרות ל’פעולה משונה’: ההגדרה הראשונה לפי מדד השכיחות, ואז כל מעשה שאינו מצוי נחשב ל’קרן’. ההגדרה השנייה היא אם המעשה הוא טבעי לבהמה. לפי דרך זו יכולה להיות פעולה שאינה שכיחה אך עדיין אינה משונה, שכן זו תגובה טבעית של הבהמה למקרה העומד בפניה, שכן רק מעשה משונה שאינו בטבע בעל החיים מוגדר ‘קרן’.^[5] לאור זאת יש בדוק אצל בעלי הכלבים האם במצב הנתון שבו הדלת סגורה, שריטת הדלת היא פעולה נורמטיבית?

ב. כיצד לשום את הנזק

הש”ך ( חו”מ סי’ שפז ס”ק’ א) סובר שכאשר יש אפשרות לתיקון הנזק הרי חובת המזיק להחזיר את החפץ לקדמותו והסכימו איתו רבים^[6]. לכן אם היה אפשר לתקן את הדלת ולהחזירה למצבה הראשון הדין היה פשוט. אולם במקרה המדובר, אין דרך לתיקון מושלם (דבר שהוסכם על דעת בעל הכלב)  וישנם שתי שיטות מרכזיות לחישוב הנזק.

אופן אחד של שומה הוא  על פי פסיקת ה’שלחן ערוך’ (סי’ שפז סעי’ א):

הרי שהרג בהמת חברו או שבר כליו, שמין כמה הייתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור[7].

לדרך זו, התשלום הוא רק על הפחת שהסריטה גרמה לדלת. יש לבדוק מה הוא ערכה של דלת משומשת לפני הפגיעה ומסכום זה יש להפחית את שוויה של הדלת לאחר השריטה, ואת הפער ישלם המזיק, כמובן שאין חיוב לשלם על דלת חדשה.

השומה מתייחסת לדלת כדבר העומד בפני עצמו ולא כחלק מפחת הבית, וזאת בהתבסס על דברי ה’חזון איש’ לגבי השומה שהוזכרה בדברי השולחן ערוך (לעיל) על כלי שלם ובהמה שלמה , וזו לשונו:

התם השווי הוא מחמת שלמותו, ובשלמות צורתו הוי כלי והוי בהמה, וכל חלק וחלק אינו כלי ואינו בהמה, והיזק נעשה בהיפרד חלק ממנו, והלכך השומא על כל הכלי, אבל אכלה תבואה מן השק אין שמין כל השק, שאין שק קונה שם לעצמו אלא כל גרעין וגרעין בפני עצמו, ואם אכלה מן השק משלמת מה שאכלה.

וכן כתב בספר משפטיך ליעקב (ח”א סי’ ז) וזו לשונו: ‘שומת הנזק נמדדת כל דבר ודבר לפי ענינו, יש דברים שכל חשיבותם, יופים ושימושם הוא בחפץ שלם, וכשחלק מהם ניזוק פירושו של דבר שכולו ניזוק, דמכיון שחסר בשלימות חסר בכל, ומנגד, יש חפצים שמורכבים מיחידות רבות אבל אין לצירופם שום חשיבות עצמית, וכל חשיבותם היא חשיבותה של כל יחידה בפני עצמה’[8].

השיטה השנייה דורשת מהמזיק להחזיר את המצב לקדמותו בכל מחיר, גם כאשר האפשרות היחידה היא קניית דלת חדשה (ובתנאי, שאין אפשרות לקניית דלת כזו משומשת).  וכך הכריע ב’פתחי חושן’ (נזיקין פ”י הערה יח):

אם גם ע”י התיקון לא יחזור החפץ להיות כמה שהיה כגון שהזיק כלי חדש שסוף סוף לא ישאר אלא כלי מתוקן ולא כלי חדש בכה”ג צריך לשלם דמי כלי חדש ולא השלמת התיקון. והסכים עמו הרב ש”ז אוירבך, שו”ת מנחת שלמה, מהדורה תנינא סי’ קלה:

‘בדבר שהוא ממש ממון נראה שצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים. התורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת’.

לדעת הרב מרדכי פרבשטין (קובץ תורני דברי משפט ה, שנג)  גם לדרך זו, יש לנכות את פחת השימוש מדמי הדלת החדשה. האופן המיטבי לכך הוא להעריך בכמה הניזק עצמו היה מוכן לשלם על הדלת המשומשת לפני הסריטה על מנת לקבלו בחזרה.

סיכם

לאור זאת, שהתיקון אינו מחזיר את המצב לקדמותו ויש ספק הלכתי על אופן חישוב הנזק, יש לקבל את הצד המקל בשומת נזיקין, ולחייב[9] את בעל הכלב לשלם את הפער בין הערכת מחיר דלת זו שהיא משומשת ותקינה- למחיר הדלת כיום, לאחר שניזוקה ובמצבה הנוכחי.

[1] שו”ע, חו”מ סי’ שצה סעי’ א.

[2] נפקא מינא לגבי תשלום הנזק. אם מדובר על דבר משונה, יהיה חיוב על חצי נזק כדין קרן תמה, ונוסף על כך בית הדין לא יכול לדון בכך כי היום לא דנים דיני קנסות (שו”ע, חו”מ סי’ א סעי’ ג). לעומת זאת דנים היום נזקי רגל כי אינם קנס והתשלום הוא נזק שלם.

[3] בבא קמא כג ע”א.

[4] חידושי ר’ ראובן, בבא קמא סי’ ב; ציונים והערות, בבא קמא יט, בשם אחרונים נוספים. וזאת, אף שבגמרא נזכרה התכונה של ‘כוונתו להזיק’ (בבא קמא ב ע”ב).

[5] יש להביא ראיה ב”ק, יט ע”ב נאמר: ‘אמר רב פפא, השתא דאמרת: כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה ע”י הדחק שמיה אכילה, האי שונרא דאכל תמרי, וחמרא דאכיל ביניתא – משלם נזק שלם’. הרי לנו שאכילה על ידי הדחק מחייבת נזק שלם, משום שאכילה על ידי הדחק אינה בגדר מעשה משונה, אף שהיא מעשה שאינו שכיח.

[6] הסכים לכך נתיבות המשפט, סי’ שמ סק”ג, וחייב בהוצאות של כיבוס את מי שטינף בגד חברו, וז”ל: ‘כל מזיק חייב להחזיר הנזק שיהיה כמות שהוא בראשונה’. וכן כתב בקונטרסי שיעורים, ב”ק שיעור ו: ‘כל דיני נזיקין הוא בעד עצם החפץ שהפסיד הניזק, וחיובו של המזיק הוא להשלים ולהחזיר אותו חפץ שהזיקו ממש, וכמו חיובו של גנב וגזלן שחיוב בעצם הוא, והשיב את הגזילה אשר גזל (ויקרא ה,כג), הכי נמי הוא חיובו של מזיק… להחזיר ולהשלים ממש אותו חפץ שהזיקו’. וכן כתב הרב בלס, תחומין, יג, החזרת המצב לקדמותו כעקרון-על בתשלומי נזיקין. וזה שלא כפי שכתב הרב שיינפלד בספר נזיקין, סדרת חוק לישראל (סעיף 76)  וזה לשונו: ‘בדרך כלל, אין מעריכים את הנזק לפי הוצאות תיקון החפץ, אלא לפי ערכו להימכר בשוק באותו מקום ובאותו זמן לפני המעשה ולאחריו, וההפרש הוא שיעור הפיצויים. נמצא שההלכה אינה מתיימרת להשיב את המצב לקדמותו על ידי תשלום כספי’.  להרחבה נוספת- הרב אליעזר שטרן, כתב עת ‘הבאר’ כרך כה עמ’ 181.

[7] מפורסמים דברי ה’חזון איש’ (ב”ק סי’ ו ס”ק ג) ששומה זו נכונה רק ביחס לדברים העומדים למכירה. אחרת, שומת המכירה לא משקפת נכונה את מידת  הנזק: יש לעיין, היכי שקלקל כותלי ביתו, ואי שיימינן כל הבית לא נפחת כספו, היכי שיימינן? ונראה, דכיוון דאין בית עומד למכירה, אלא לתקן בדקיה, משלם מה שחברו מפסיד בהוצאות התיקון.

[8] וכ”כ בשו”ת אור לציון, חו”מ, סי’ ד, אות ב,

[9] בהנחה כי שריטת דלת היא פעולה נורמטיבית.

שאלה
אשמח להבין איך מצד אחד אנו טוענים כי לשלטון במדינת ישראל יש תוקף הלכתי  וסמכות של מלכות ישראל, ומצד שני זה לא קיים ביחס לבתי משפט הפועלים על פי חוק?

תשובה
היהדות אינה מסתפקת בעיצוב השקפת עולם אלא  היא מכוונת לתקן כל פרט בחיי האדם, באמצעות משפטי התורה התקפים לכל דור ודור. בכלל זה נכנסים גם דיני ממונות שהם חלק בלתי נפרד מהתורה. פרשת משפטים היא זכות גדולה עבורנו לקבל הדרכה מפורטת מאת בורא עולם כיצד להוביל  את המציאות לצדק. כמובן, שאין לנו את היכולת והרצון לוותר על כך וזו הסיבה לכך שאין אפשרות הלכתית להכיר באופן גורף בחוקי המדינה. הכרה זו תאלץ אותנו לגנוז את חלק חושן המשפט ולהציב במקומו את ספר החוקים שנכתב בידי בשר ודם. אולם יש לשלטון במדינת ישראל  סמכות הלכתית בנושאים מוגדרים: להטיל מיסים (שו”ת יחווה דעת חלק ה סימן סד) ולהוציא למלחמה (שו”ת משפט כהן סימן קמד), אך לא להחליף את משפטי התורה. אף הכלל ההלכתי “דינא דמלכותא דינא” (נדרים,כח) אינו בא להחליף את דיני התורה אלא לאפשר קבלת מספר מצומצם של חוקים הבאים לתיקון החברה, כדוגמת חוקי ההגנה על זכויות יוצרים וחוקים אחרים הבאים לתקן עוולות ספציפיות. המשימה של השבת המשפט העברי למקומו מוטלת על כל אחד מאיתנו. וככל שירבו השואלים כך משפטי התורה יהיו רלוונטיים ובית המדרש יאלץ להתמודד עם מורכבות החיים. החזון הוא שמדינת ישראל תחזיר עטרה ליושנה ותקבל את משפטי התורה כבסיס לספר החוקים שלה.

שאלה
החניתי את הרכב במתחם קיברו של בבא סאלי ביום ההילולא. כאשר רציתי לצאת גיליתי שרכב חנה על הכביש באופן שהיציאה מהחניה בעייתית. חיכיתי למעלה מחצי שעה ותיעדתי את המצב במצלמה. לבסוף כאשר ניסתי לצאת גרמתי לו נזק. האם עלי לשלם?

תשובה
בגמרא מובא מקרה שאדם זר מילא את חצר חבירו (ורשות הרבים) בכדים ובכך חסם את דרכו (בבא קמא כח, א). ההלכה היא שמותר לבעל החצר לשבר את כדיו של חבירו כי עושה אדם דין לעצמו. אולם הסמ”ע (סימן תיב סק’ג)כתב סייג לדין זה ולדעתו אין היתר לשבור בידים את כדי חבירו אם ניתן לטרוח ולצאת באופן שאינו פוגע בכדים.דבריו מוסבים על פסק שולחן ערוךחושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיב , ב “ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור”. על כך כתב שזה בתנאי שאינו יכול לפתור את הבעיה על ידי יציאה צדדית או הליכה בין הכדים.
עולה מדבריו שאם ניתן לטרוח ולהמנע מהיזק יש לעשות זאת ורק כשאין אפשרות אחרת מותר להסתמך על הכלל עושה אדם דין לעצמו.
לאור זאת יש לבדוק את האלטרנטיבה הסבירה האפשרית. למשל אם היעד שלך אינו רחוק וממילא אין הוצאה גדולה לתשלום למונית, היה עליך להשתמש באופציה זו [1]. אך אם ההוצאה רבה או שיש לך צורך דחוף להשתמש דווקא ברכב הפרטי, אז יש לפטור[2].
כל זה נכון למצב שבו הפגיעה ברכב החוסם היא ודאית. אך אם הייתה אפשרות סבירה לצאת מהחניה בלא לפגוע ברכב החוסם והנהג עשה ככל יכולתו לצאת בלא פגע, הוא פטור (על פי דברי הסמ”ע שם[3]). במצב זה אין חובה לטרוח ולעקוף את הבעיה אלא מותר לצאת כדרכו ולהשתדל לא לגרום נזק לרכב החוסם.

[1] יש לצרף את דעתו של הרב פרבשטין (אתר דין) שפגיעה ברכוש מותרת מדין עושה אדם דין לעצמו רק באופן מידתי. לדבריו, יש לשקול את עלות תיקון הנזק ביחס לתועלת שמפיק בעל הרכב החסום.כמו כן אם ההערכה שלך הייתה שיש אפשרות סבירה לצאת מהחניה בלא לפגוע ברכב החוסם הנך פטור. מהסיבה שבמצב זה אינך צריך לטרוח ולנסוע במונית וזה נחשב לשבירה אגבית (על פי דברי הסמ”ע שם).

[2] אף ביום ההילולא אין היתר לחנות על הכביש באופן שחוסם אחרים ולכן הרכב החוסם מוגדר כפושע ועושה שלא ברשות. (לכך אף האוסר (חוות יאיר קס”ה.) לעשות דין עצמי כאשר הפוגע היה שוגג, כאן יודה)

[3] תו”ס ב”ק כח משבר,מנחת פיתים שפג,ב,אולם המשפט תי סעיף כט

שאלה
אני מתגורר במתחם אשר יש בו חניות פרטיות וגינה משותפת. בסמוך אלינו, נבנה גן חדש וכדי להגיע אליו החלו הורים להגיע למתחם לחנות בחניות הפרטיות ועוד פילסו לעצמם דרך העוברת בתוך הגינה הציבורית. הגדיל לעשות עובד מטעם הגן אשר יצק בטון על השביל החדש.
כעת, לאחר חצי שנה הגענו למסקנה שהמעבר הזה מהווה מטרד הן ביחס לחניה והן מצד הפגיעה בגינה. האם ניתן לחסום את הדרך?

תשובה
כל שימוש ברכושו הפרטי של אדם מצריך בקשת רשות גם  אם מדובר על צורך רבים. לכן הייתה אפשרות להתנגד מראש למעבר דרך הגינה הפרטית שלכם. אולם התעוררתם לעניין רק לאחר חצי שנה, יש לדון איך להבין את השתיקה הארוכה הזו. ניתן לפרש את השתיקה כהסכמה וממילא גם לרצון להקנות לציבור את זכות השימוש בדרך החדשה. רעיון זה מנוסח בלשון הגמרא (בבא בתרא, ק) “מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו” . בספר אבני נזר (חושן משפט סימן י”ג) פירש את הלכה זו שהשתיקה (על פי דברי הרשב”ם שם “ידעו ושתקו ודאי לרבים מחל”) נותנת תוקף קנייני לדרך החדשה, דהיינו, הציבור קנה את זכות השימוש בחצר (ולא את גוף החצר וכן פירש בשו”ת דברי חיים ח”ב סימן י”ג) על ידי ההליכה בדרך החדשה ולכך אין לבעלים יכולת חזרה[1].
למעשה, יש המפקפקים בתוקף הלכה זו בימינו,[2] משום שכיום הרישום בטאבו הוא הגורם המכריע לכל הזכויות בקרקע. לכן השתיקה אינה בהכרח מתפרשת כהשלמה עם היווצרות הדרך החדשה, משום שהחוק עומד לימינך, אינך רואה  צורך מיידי למחות.
סיכום – מותר לסגור דרך בשטח פרטי אשר שימשה את הרבים במשך חצי שנה ונוצרה ללא רשות בעלים.

[1] בדברי הראשונים ( תוס’ בבא בתרא יב,א ד”ה מיצר) מוזכר שזכות הרבים קיימת רק אם קיבלו רשות  לכך בתחילה. אולם בשו”ת פני יהושע (ח”א חושן משפט, ד) פירש כוונתם שאין צורך ברשות מפורשת אלא די בכך שידעו ושתקו. כעו זה מובא בפתחי תשובה סימן שע”ז סק”ב בשם הרשב”א.להעיר שרק חידש שנקנה בהילוך אך מפורש שצריך רשות.

[2] חכמת שלמה שולחן ערוך סימן שע”ז,מהר”י כהן סימן כ”ט, מהרש”ם חלק א סימן ה וכך הכריע למעשה בספר משפטיך ליעקב חלק ג סימן כ”ב

שאלה
בבנין חדש מתגוררים עשרה דיירים וישנה מעלית שבת. הבניין יועד מראש לשומרי שבת אך זה לא היה תנאי מחייב. באספת תושבים הוחלט שמטעמי חסכון מעלית השבת תפסיק מחצות הלילה ועד הבוקר. הדייר בקומה העליונה לא השתתף באספה ורצונו שהמעלית תפעל כל השבת (ילדיו חוזרים מבילוי בשעות מאוחרות). האם הוא יכול לכפות את רצונו על שאר הדיירים?
תשובה
השטח הציבורי בבניין שייך לכלל הדיירים והם צריכים לפעול בו על פי דיני שותפים. הרא”ש קבע את הכלל הבסיסי להתנהלות תקינה ברכוש ציבורי. וכך כתב ” דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: אחרי רבים להטות. ועל כל עניין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: אחרי רבים להטות”  (שו”ת הרא”ש כלל ו סימן ה). לכן מצד הדין יש לאספת הדיירים את הסמכות לקבוע מה היא צורת השימוש הנכונה במעלית. מנגד, ישנם צרכים בסיסיים שיש כוח ליחיד להכריח את הרבים לעשותם.
הדברים הוגדרו בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן קסא, סעיף א) “בני חצר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר. וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם”.  לאור זאת האם הפעלת מעלית שבת בשעות המאוחרות של הלילה הינה צורך גדול? כנראה שהדייר העליון מחשיב זאת לצורך גדול. אולם בהתחשב בכך שהוא לא הגיע לאספת הדיירים שפורסמה כדין וכן שהבניין מראש יועד לשומרי שבת יש לקבל את החלטת הרוב להפסקת המעלית בחצות הלילה.ניתן להציע לו לממן את עלות הפעלת המעלית בשעות אלו.