הצג:
תצוגה מלאה | מידע | כותרות בלבד

פסק דין חזרה מחוזה בניה

עובדות (מוסכמות)
– באלול תשע”ה (סוף אוגוסט 2015) נחתם הסכם בין שמואל ואביגיל מעודה (להלן התובעים) ליוסף טרבלסי הקבלן (להלן הנתבע). בהסכם זה מתחייב הנתבע לבנות בית במגרש 201 במושב שוקדה תמורת 910,000 ש”ח כולל מע”מ. בהסכם ישנו פירוט של הכלול בבית (“עד המפתח”) אך לא נתפרט בו אופן התשלום. העבודה הותחלה בספטמבר 2015. הסכם זה לא הגיע לבית הדין כיון שלטענת הנתבע הוא אבד, אך שני הצדדים מסכימים על קיומו ותוכנו בקוים כלליים כנ”ל.
– לאחר יציקת הכלונסאות התברר שנעשתה טעות והכלונסאות הוצבו במקום אחר שלא כפי שנכתב בתוכנית הבניה המאושרת. התובעים ידעו על קיומה של סטיה ואעפ”כ העדיפו שהבניה תימשך.
– בכד’ שבט תשע”ו (3 פברואר 2016) הופסקה עבודת הקבלן ע”י התובעים.
יש לציין שבמהלך הבניה עוד קודם הפסקת העבודה הועבר לקבלן סכום כספי בסך 410,000 ש”ח.
– בכז’ שבט תשע”ו (7 פברואר 2016) נחתם הסכם נוסף בין שני הצדדים שבו מתחייב הנתבע לתקן את הנזקים הכלולים בשלד, כמ”כ לעשות טיח פנים וחוץ, כאשר הטיח בפנים כולל טיח לבן ובחוץ שליכט צבעוני. תמורת כל הנ”ל ולאחר אישור המהנדסת והתובעים יוסיפו התובעים סך של 40,000 ש”ח כולל מע”מ, כך שבסך הכל יקבל הנתבע סך של 450,000 ש”ח כולל מע”מ תמורת עבודתו.מכאן ואילך הצדדים נפרדים ואינם מחוייבים זה לזה.
– לאחר הסכם זה שוב נתגלע ויכוח בין הצדדים על טיב התיקונים במבנה שבוצעו ע”י הנתבע וכמ”כ על תשלום הכסף המגיע לו. בעקבות הויכוח הודיעו שני הצדדים שאינם מתקדמים עוד לא לטיח ולא לתיקון הליקויים.
– כאמור, עד כה קיבל הנתבע סך של 410,000 ש”ח.
טענות התובעים:
א. בענין הסטיה של מיקום המבנה אומנם דווח על ידי הקבלן אך הסכמתנו הייתה בטעות . כי נאמר לנו ע”י הקבלן שהענין אינו משמעותי, כמ”כ אין כ”כ אפשרות לתיקון הסטיה, והעלויות גבוהות והבנייה תיעצר. הקבלן ציין שאנו יכולים אם נרצה לתבוע את המודד או המהנדסת או האדריכל. בדיעבד התברר ע”י מהנדס של חברת “הדס” שהוזמן מטעמינו שהסטיה היא כמטר, וכמ”כ שהיה ניתן לתקן זאת. מלבד זאת אנו נדרש לאישורי בניה חדשים וייתכן אפ’ תשלומים כספיים נוספים. שמאי מקרקעין שהזמנו אמד את ירידת ערך הבית בעקבות הסטיה בסך של 72,800 ש”ח, כמ”כ ע”פ דוח השמאי שינוי ואישור תוכניות בעקבות הסטיה הוא בסך של 20,000 ש”ח. לסיכום סעיף זה סכום התביעה הוא 92,800 ש”ח.
ב. בענין התיקונים הנדרשים, אנו הבאנו אנשי מקצוע, מהנדס מטעם חברת “הדס” לאיתור הליקויים במבנה, כמ”כ שמאי מקרקעין להערכת נזקי הבניה. הערכת מבנה השלד כמו שהוא (עם ליקויים) הוא בסך 203,000 ש”ח.
סך כול התביעה לסעיף זה 207,000 ש”ח.
ג. כתוצאה מהפרת ההסכם והאיחור באפשרות הדיור בבית, אנו נדרשים לשלם על חודשי שכירות נוספים. אנו תובעים שלושה חודשי שכירות, תשלום של 3500 ₪ לחודש, סך הכול תביעה לסעיף זה 10,500 ש”ח.
ד. מלבד זאת נדרשנו למימון בעלי מקצוע לפי הפירוט הבא: מהנדס – 3744 ש”ח, דו”ח תיקונים – 1050 ש”ח, דו”ח טיב ביצוע תיקוני שלד – 850 ש”ח, שמאי – 5850 ש”ח, עו”ד – 1,800 ש”ח. סך תביעה לסעיף זה הוא 13,294 ₪
ה. כתוצאה מהפרת הסכם פברואר ע”י הקבלן עבודות הטייח שאנו נידרש לשלמם עלותם כדלקמן: טיח פנים – 45,000 ש”ח, סיד לבן פנימי – 20,000 ש”ח, טיח חוץ – 45000 ש”ח, שליכט צבעוני חוץ – 30,000 ש”ח. סך הכול סעיף זה 140,000 ש”ח.
ו. תשלום עבור חוב חשמל שנלקח מהמושב בזמן ביצוע השלד סך 500 ש”ח.
ז. דלת ממ”ד לא הגיעה לידינו, במידה שלא נקבלה בעתיד נצטרך להזמין סט חדש לממ”ד.
סיכום כלל התביעה הוא: 324,100 ₪ לא כולל סעיף ה.
טענות הנתבע:
א. בענין הסטיה של המבנה, ביום שהועמדו הכלונסאות נתגלתה סטיה של 30 ס”מ, האדריכל היה במקום ודובר עמו על כך, כמ”כ דברנו עם שמואל והוא אישר להמשיך את העבודה.
ב. בענין הליקויים מדובר בדברים שמקובל שקיימים תוכ”ד הבניה, והם אכן תוקנו כפי שהמהנדסת מטעם התובע מאשרת במכתבה. כמ”כ קיבלתי את אישורם של אנשי מקצוע מטעמי.
ג. בענין התמחור ע”פ מה שסיכמנו עלות השלד עם החומות והשבילים הוא 380,000 ש”ח.
ד. שלמתי לחשמלאי ואינסטלטור עבור העבודה בכל הבית עד לסיומו סך של 50,000 ש”ח לכ”א מהם. הסכם פברואר לא כולל את התשלום עבור עבודתם עד לשלב זה, ודובר עם התובעים שעליהם לשלם בנפרד את היתרה שחייבים לבעלי המקצוע. דהיינו, עבור עבודת החשמלאי 16000 ₪ והאינסטלאטור 8000 ₪ .
סך הכול לסעיף זה 24000 ₪ .
ה. שילמתי עבור הכנות למשקופים 6000 ₪ וגם הם אינם כלולים בהסכם פברואר, במידה שהתובע ירצה הוא יכול לקחתם מהיצרן.
ו. בענין דלת הממ”ד יש לתובע אצל החברה המספקת דלתות זכות לקבלת דלת והוא יכול לקבלה מהם כשירצה.
בסה”כ על התובע לשלם עבור הוצאות אלו סך 30,000 ₪ מעבר למה שכבר שילם.
בירור הדין
א. בין הצדדים היו שני הסכמים ויש לדון על משמעותו של הסכם פברואר יחסית להסכם הראשוני.
ב. הכרעת בית הדין היאלראות את חתימת הצדדים על הסכם פבואר כביטול של ההסכם הראשון ולא תיקונו בלבד.
הערכה זו מבוססת על כך שהרקע להסכם הוא רצון שני הצדדים להיפרד.
כתוצאה מכך נקבע הסכם זה להסדר עניינים כחוזה סופי המחליף את ההסכם הראשון. לפי זה יש לתת תוקף מחייב רק לאמור בהסכם זה.
ג. על פי ההסכם יש להביא את השלד למצב שבו הליקויים מתוקנים ועבודת הטיח נשלמה תמורת תשלום של 450,000 ש”ח.
ד. למרות שהנתבע לא ביצע את עבודת הטיח אין זה מבטל את ההסכם למפרע אלא הרי זה כפועל שהתחיל את עבודתו ועבודתו הופסקה.
בנסיבות שלפנינו אין אנו יכולים להצביע על אחד מהצדדים כמפסיק את העבודה בלא סיבה מצידו, אובדן האמון והרצון להמשך עבודה משותפת הם הדדיים , לכן יש לראות זאת כהפסקת עבודה בסיבת שני הצדדים, וממילא אין מי מהם שתהיה ידו על התחתונה בשל כך.
ה. יש לאמוד את הערך של מה שנעשה ע”י הקבלן עד כה, ולנכות מהסכום הסופי את מה שעדיין נותר לבצע ע”פ מושגי הסכם זה.
לשם כך בה”ד נזקק לחוות דעת המהנדס מר יצחק קאודרס כגורם שלישי שאינו מחמת אחד מן הצדדים.
משמעות חוות הדעת
א. יש לחשב את שנעשה ע”י הקבלן ע”פ מושגי הסכם פברואר, דא עקא, שבהסכם זה לא מפורט כמה יקבל הקבלן עבור השלד המתוקן וכמה עבור הטיח. ע”פ שומת המהנדס ערך שלד 145 מ”ר כשהוא תקין (בלא תשתיות נוספות של חשמל ואינסטלציה) הוא 290000 ש”ח ללא מע”מ.ערך עבודות הטיח הוא 108,000 ש”ח ללא מע”מ. כאשר היחס הוא כ25% מהסכום הכולל לטיח, וכ75% לשלד. ע”פ החוזה בין הצדדים עבור השלד +טיח יש לשלם סך של 450,000 ש”ח לאחר מע”מ, נמצא לפי הנ”ל שע”פ הסכם פברואר יש להעריך את השלד לאחר מע”מ 330,000 ש”ח, ואילו הטיח 120,000 ש”ח (הסכומים מעוגלים).ב. ערך השלד 145 מ”ר כשהוא תקין 330,000 ש”ח לאחר מע”מ. לפי שומת המהנדס ערך הליקויים שאין לנו ספק ביחס אליהם הוא 25740 ₪ לאחר מע”מ.
ג. ערך השלד לאחר ניכוי הליקויים הוא: 304260 ש”ח לאחר מע”מ.
ד. הנתבע קיבל לידיו סך של 410,000 ש”ח כולל מע”מ, וכעת יש בידו יתרה לזכות התובע על סך 105,740 ש”ח.
התייחסות בית הדין לטענות התובע
1. בענין טענת התובע על הסטיה של המבנה, כיון שלפי דו”ח המהנדס אין לכך השלכה של ירידת ערך המבנה אלא התכנות למניעת נוחות מסויימת, לכן בה”ד אינם רואים לנכון לחייב את הנתבע בשל כך.
2. בענין טענת התובע על תשלום דמי שכירות בסיבת איחור אפשרות הדיור, כיון שהסכם פברואר מבטל את ההסכם הקודם וקובע יעד אחר מבחינת הקבלן, כמו כן הפסקת העבודה היא בסיבת שני הצדדים, לא ניתן לחייב את הנתבע בשל כך.
3. בענין טענות התובע על תשלומים שנאלץ לשלם לבעלי המקצוע השונים, כיון שמהלכים אלו נעשו ע”י התובע בלבד בלא הסכמה להתחייבות מצד הנתבע, אין לחייב את הנתבע.
4. בענין החשמל מהמושב ודלת הממ”ד (סעיפים ו,ז) הסכם פבואר הוא סופי ללא נספחים ולכן אין לבוא בתביעות נוספות.
5. בעניין עבודת הטיח כאמור ערך העבודה הוא 120,000 ש”ח על פי חוות דעת המנדס מטעם בית הדין. אין מקום לחייב מעבר לכך (סעיף ה)
6. בענין הליקויים יש לנכות מערך השלד את ההוצאות הנדרשות לתיקון הליקויים.
אמנם ישנם ליקויים שישנה מחלוקת בין הצדדים אודותם וגם לאחר חוות דעת המהנדס נותרו בספק, במצב זה אנו נכריע ע”פ כללי הספק בממון שיש לילך אחר המוחזק (ב”ק מו:).
כמו כן יש לדון בנפרד אודות הכנת התשתיות של חשמל ואינסטלציה שנוספו על השלד, שגם בהם נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. הליקויים המסופקים:
א. יישור קיר הבטון של הממ”ד ישנה מחלוקת בין הצדדים ע”י מי תוקן קיר זה.
ב. לגבי בצוע הכנות תשתית ישנה מחלוקת (אביזרי אינסטלציה, הכנות חשמל וכד’).הסכום הכולל של ליקויים אלו (1-2) ע”פ שומת המהנדס הוא 6000 ש”ח לפני מע”מ. כיון שבנדון שלפנינו ישנו ספק ביחס לליקויים אלו והנתבע מוחזק לא ניתן לנכותם מערך השלד.
התייחסות בית הדין לטענות הנתבע
בענין הכנות התשתית שבוצעו בשלד, חשמל ואינסטלציה ורכישת משקופים, הנתבע טוען שהוא הוציא לשם כך סך כולל של 30000 ש”ח. לטענתו הוא אמור לקבל תשלום נפרד עבור כל הוצאות אלו שכך סוכם במסגרת הסכם פברואר. אולם לטענת התובע ע”פ הסכם פברואר הענין כלול בתשלום הסופי.
בית הדין מקבל את טענת התובע מכיון שסתימת הדברים בשטר מוכיחה כדבריו.
דומה הדבר למה שמצאנו בשו”ע חו”מ פב יב: “טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר, וקיימתיו, ומלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר, אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי, או בלא שום שיור בעולם, אין הלוה נאמן. ואם אין כתוב בו כן, נשבע המלוה ונוטל.” הרי שהמלוה מוציא מן הלוה המוחזק על בסיס סתימת הדברים שבשטר שלא הוזכר בו התנאי. אע”פ שיש כאן טענת ברי כנגד ברי והנתבע מוחזק, מ”מ נראה שכאן לא מועילה חזקת הנתבע וטענת הברי שלו.
יש להוסיף שבמקרה זה יש סמך לדברי התובע ע”פ הערכת המצב שהסכם פברואר הוא הסכם סופי של היפרדות הצדדים זה מזה, כך שסביר מאוד שאין ביניהם דבר מלבד המפורש בהסכם זה.
הנתבע ישלם לתובע 105,740 ש”ח בתוך שלושים יום עד לתאריך י”ג תשרי תשע”ו.
“והאמת והשלום אהבו”
על החתום:
הרב דוד פנדל , הרב אריאל בראלי, הרב דרור טוויל

הפרטה של מפעל ביישוב שיתופי

פירוק שותפות ביישוב שיתופי (המשיב הרב אריאל בראלי)
תיאור המקרה
ישוב שיתופי עובר הליך הפרטה, ובין השאר הוחלט על הפרטת חברה המתמחה ביצוא פרחים לחו”ל. היא תימכר לאחד התושבים אשר מכהן כמנהל החברה והכסף יחולק בין התושבים.
ההסכם אומר כי השומה הכספית של החברה תתבצע בעוד שנה מזמן חתימת ההסכם, כדי לסיים מחזור עסקי שלם . ואז הקונה שהוא מנהל החברה ישלם לכל תושב את חלקו היחסי בחברה.
במשך השנה, מנהל החברה מצא את עצמו במלכוד מובנה. מצד אחד רצה בהצלחת החברה, ,מצד שני ידע שככל שהחברה תתפתח בשנה הקרובה יעלה ערכה והוא יאלץ לשלם יותר. כמובן יש לו עניין שהערכת השומה של החברה תהיה נמוכה ואז הוא ישלם לחבריו למשק סכום נמוך.
הפתרון שננקט היה להקים במקביל חברה חדשה לייצוא פרחים. בפועל לאחר שנה התברר שוויה של החברה השיתופית ירד ב25% מההערכות קודמות. הדיון הוא על ירידת ערך החברה, והתנהלות המנהל.
טענות הצדדים
תובעים
הירידה נגרמה עקב הקמת החברה החדשה. לטענתם, מבירור שעשו עולה שהמנהל לא הסתפק בפתיחת חברה חדשה אלא דאג לכך שלקוחות קבועים של החברה הישנה יעברו אליו. אומנם דובר על יצירת שווקים חדשים אך בפועל החברה החדשה פנתה ללקוחות קבועים של החברה הישנה ושכנעה אותם לעבור אליה. בנוסף לטענתם, ישנם עדויות לכך שמנהל החברה השתמש במאגר לקוחות של החברה ואף יצר מעין חרם כלכלי על החברה הישנה. הוא התנה שיתוף פעולה עם החברה החדשה בשווקים חדשים בכך שיעזבו את החברה הישנה.
נתבע
המעשה של פתיחת חברה החדשה לא פגע בחברה הקודמת כי המשכתי לשמר את השווקים הקיימים עבורה. כמו כן בהסכם העבודה איתי לא מוגדר שאעבוד על פתיחת שווקים חדשים. המעשה שעשיתי היה מאוזן כי הוא שמר על ערכה האמיתי של החברה הישנה ואפשר לי במקביל לפתח יוזמות חדשות שמבלי לגרום להעלאת ערכה של החברה הישנה, לטעמי, שלא בצדק. בדבר הטענה שכביכול הטלתי חרם על החברה הישנה שאותה אני מנהל, היא אינה נכונה כלל. אין בכך שום הגיון עסקי ובוודאי שלא אפגע בלקוחות קיימים של החברה הישנה. נכון שפניתי ללקוחות חדשים מתוך ידע שצברתי בשנות הניהול של החברה הישנה אבל אף אחד מהם לא עבד עם החברה הישנה. לגבי הירידה ברווחיות של החברה זה קשור לירידה בכל ענף הפרחים עקב משבר כלכלי עולמי.
בירור הדין
א. ירידת ערך החברה בעקבות הפירוק
לאחר התבוננות בהסכם ההפרטה ובחוזה העבודה נמצא שטענתו של המנהל נכונה שאינו חייב לעסוק בפתוח שווקים חדשים וערך החברה יהיה על פי השווקים הקיימים.
ביחס לטענה שערך החברה ירד בגלל פתיחת החברה החדשה, לאחר התייעצות עם מומחה התברר שאין הוכחה ברורה לקשר בין פתיחת החברה החדשה לירידת הערך ואפשר שהוא משקף האטה בשוק העולמי. לאור זאת ההלכה היא שמספק לא ניתן להוציא ממון. לגבי הטענה שהמנהל יצר חרם לקוחות על החברה הישנה. לא נמצא ביסוס עובדתי לטענה זו ואף לעצם העניין לא מצאנו איסור בדברי חכמים ליזום חרם צרכנים. יכולה להיות בעיה הלכתית בשכנוע לקוחות קבועים לעבור לחברה החדשה , אך גם לפעילות זאת אין ראיה.
ב. בעלות על מאגר לקוחות
נראה פשוט שמאגר לקוחות שייך לחברה כי מנהל החברה קיבל שכר על מנת ליצור אותו, הוא פעל בשליחות החברה לכן יצירה זו שייכת לחברה. כל שימוש ברשימה שלא מדעת החברה הרי יש בכך משום הפרת זכויות יוצרים של החברה. וכן כתב שו”ת מנחת יצחק “ומצאנו שעסקים כאלו של מכירת [וחילוף] רשימות של קונים מצויים בין הרוכלים, ומעשים בכל יום, ומחיר הרשימות מגיעים בין עשרה אחוזים לעשרים אחוזים לתנועת המסחר השנתי שעשה עליהן, לפי מהות הסחורה. כמו כן דרשנו אצל בעלי בית חרושת וסוחרים גדולים, שעושים מסחר ע”י רוכלים כאלו וקצתם הודו לטענת הנתבע, עכ”ז הצהירו שאין דרך המסחר בכך, כדי שלא להפסיד לסוכניהם. ובנ”ד יש לאסור להמוכר, ומ”מ כדי שלא ננעל הדלת עליו לעולם, שפיר יש לקבוע איזה זמן כפי ראות עיני הדיינים, שבתוך אותו זמן לא ימכור שמעון לקונים של ראובן…” (חלק ג סימן קכז). לאור זאת המנהל פעל שלא כשורה כאשר השתמש בידע פנימי של החברה ונהנה ממנו. עליו לפצות את החברה לפחות מדין נהנה מיגיעו של חבירו בייחוד שיש רגליים לדבר שנגרם לחברה הפסד משימוש זה (האריך בכך הנודע ביהודה תנינא, חחו”מ, סי’ כג-כד). בפועל, ישנו קושי לקבוע תמחור מדויק ולכן מכוח פשרה נקבע פיצוי על סך 5000 ₪.
ג. ניגוד עניינים
נראה פשוט שהמנהל פעל בניגוד עניינם כאשר קיבל משכורת לנהל את החברה ובו זמנית הוא מקים חברה מתחרה וללא ידיעת בעלי החברה. נראה שבמצב זה יש להפחית משכרו כי הוא לא ביצע את המצופה ממנו כמנהל. ברור שדרישת התפקיד כוללת נאמנות לחברה ודבר זה לא רק שלא התקיים אלא גם פגע בחברה. ואף שהמומחה לא מצא ראיה חד משמעית לקשר בין ירידת הערך לבין פתיחת החברה החדשה, עם כל זאת ברור לכל בר דעת שניהול במקביל שתי חברות פוגע במידת ההשקעה והרצינות ולכן יש להפחית משכרו . שוב ישנה בעיה כיצד לחשב זאת וגם כאן מכוח פשרה יש להפחית 25% משכרו.
סיכום
א. שווי החברה יקבע כפי שסוכם דהיינו שוויה לאחר שנה מחתימת ההסכם.
ב. הנתבע ישלם 5000 ₪ לתובעים.
ג. הנתבע ישלם לתובעים 25% משכר הנטו שלו בתלוש המשכורת במשך כל חודשי השנה האחרונה.

הרב אריאל בראלי

אינסטלטור שלא השלים עבודתו

 

א.     טענות התובע

הנתבע עבד אצלי כאינסטלאטור וכחשמלאי בבית שבנינו. ישנם מס’ ליקויים בעבודתו:

  1. ברכת הביוב הותקנה בתוך המגרש של השכן, והיה צורך להעבירה למגרש שלנו. הנתבע הודה שזו אחריותו והתחייב לתקן זאת אך בפועל לא הגיע. לאחר מס’ ניסיונות ליצור עמו קשר שלא צלחו-הוצרכתי לטפל בהעברת הברכה בעצמי. שילמתי לקבלן חיצוני 4000 ש”ח. על ענין זה אני תובע עוד 2500 ש”ח על בזבוז זמן טרחה ועוגמת נפש. סך כל התביעה 6500 ש”ח.
  2. הייתה נזילה באזור חדר השינה והמקווה, אמנם לבסוף הנתבע תיקן את הנזילה אך עד אז נוצר נזק לקירות כתוצאה מהרטיבות. הנזק נוצר כנראה כתוצאה משמוש בחלקים שאינם תקינים או באיכות ירודה באופן שישנה סבירות גבוהה לקלקול, לכן אנו זוקפים קלקול זה לרשלנות מצדו של הנתבע. הערכתינו את הנזק הכולל היא 8500 ש”ח.
  3. ישנם צינורות שנעשו כהכנה לשימוש של חשמל בגינה. הצינורות חסומים ולא ניתן להשתמש בהם. הערכתינו את התיקון היא 8500 ש”ח.

סך כל התביעה 23,500 ש”ח.

ב.      טענות הנתבע

  1. לגבי ברכת הביוב אני מסכים שהעניין באופן עקרוני באחריותי. הסיבה שלא הגעתי לבצע זאת בעצמי הייתה מחמת חוב שהיה לתובע כלפי ולא הסכמתי לעבוד לפני שהחוב יסודר. כמו כן אילו הייתי עושה זאת בעצמי הייתי מוציא לכל היותר כ2000 ש”ח, אך בנסיבות שנוצרו אני מוכן לקחת אחריות על ההוצאה של 4000 ש”ח אך לא יותר מכך. אני מעונין שהתובע יקזז סכום זה מהחוב שבלאו הכי הוא חייב לי.
  2. בעניין הנזילה, לפני שעשו ריצוף עשיתי בדיקות שמקובל לעשותן, לחץ מים וכד’, ולא התגלו נזילות. לא הורכבו חלקים שאינם מקוריים וגם כשהיה צורך להחליף-החלקים החדשים היו תקניים וראויים. יתכן שהקלקול נוצר כתוצאה משינוי בלחץ המים השכונתי או פגע טבע אך אינו באחריותי.
  3. לגבי צינורות החשמל הסתומים, אני הנחתי צינורות תקינים, לעיתים כתוצאה מיציקת הבטון לרצפה הצינור נמעך, לכן סתימה זו אינה באחריותי. אני מוכן לנסות לתקן את הבעיה אע”פ שכפי שאמרתי אין אני אחראי על מצב הצינורות.

 

ג.       פסק הדין

  1. בפתיחת הדברים נציין שהנתבע טען בפני בה”ד על כך שהתובע חייב לו סכום מסוים של כסף והוא מבקש לקזז את חובותיו מסכום זה, התובע לעומתו טען שהוא שילם את חובותיו כיון שישנם מס’ דברים שהנתבע לא ביצע ויש להוריד את מחירם מערך החוב. כיון שקציבת חוב זה מצריכה דיון בפני עצמו לכן החלטת בה”ד בעניין זה שאם הנתבע חפץ בכך עליו להגיש תביעה נפרדת בעניין זה. אי לכך פסק הדין דלהלן לא יתייחס כלל לעניין זה.
  2. בעניין בריכת הביוב, כיון שהנתבע מודה בכך שהוא חייב-עליו לשלם לתובע סך של 4000 ש”ח. התביעות הנוספות בגין זמן וטרחה, מכיוון שאינם נזק ישיר אלא לכל היותר גרמא בנזיקין שהדין הוא שפטור מלשלם על כך (חו”מ שפו), כמו כן הנתבע טוען שהשתהותו היא בגין חובות שלא שולמו לו ייתכן אם כן שיש הצדקה להתנהלותו ומידי ספק לא יצאנו. לסיכום, לא ניתן לחייב את הנתבע ביותר מ4000 ש”ח.
  3. בעניין הנזילה אנו רואים את טענת הנתבע שהוא השתמש בחלקים תקינים כטענה סבירה, שכן לא מדובר בחלקים יקרים שיש פיתוי לחסוך בעלויות שלהם. כמו כן ההשלכות של קלקול כאן הם גדולות וחזקה ש’אומן לא מרע אומנותיה’ (ש”ך יו”ד קנה סק”ג), ולכן סביר שאכן היו החלקים תקינים. גם אם נניח שלא כך- מידי ספק לא יצאנו וכלל גדול בדין הוא שבמקום ספק המוציא מחבירו עליו הראיה (בבא קמא מו,ב).

 

4. בעניין צינורות החשמל על הנתבע לנסות לתקנם כפי יכולתו, שכך מקובל שיש לבעל מקצוע  אחריות מסוימת גם לאחר גמר העבודה. הזמן העומד לרשותו לכך הוא שלושים יום מיום הגעת פסק דין זה. אם הנתבע לא יגיע לבצע את העבודה במהלך זמן זה יוכל התובע להביא בעל מקצוע אחר לשם כך, ועל הנתבע יהיה לשאת בהוצאות.

 

ד.      החלטה

  1. על הנתבע לשלם 4000 ש”ח לתובע.
  2. על הנתבע לתקן את צינורות החשמל החסומים, הזמן העומד לרשותו של הנתבע לכך, הוא לכל היותר שלושים יום ממתן פסק דין זה.

תוך שלושים יום.

  1. במידה והתיקון לא יעשה בזמן אזי ישלם הנתבע 1500 ₪ עבור האחריות לתיקון[1].
    לחלופין עומדת בפני התובע אפשרות לבחור (תוך שלושים יום נוספים דהיינו עד יא אדר ב) בתיקון ממשי ולהגיש לבית הדין קבלות על כך והנתבע יחוייב בכך.

פסק הדין ניתן בשבט התשע”ו.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום

הרב דוד פנדל

הרב אריאל בראלי הרב דרור טויל
  אב”ד

 

[1] על פי שומה שהוגשה לבית הדין לתיקון, בהנחה שאין צורך לשבור ריצוף.

מכולת – שווי סחורה

 

רקע וטענות הצדדים

א.                טענות התובע:

זכיתי במכרז לפתיחת מכולת ביישוב בדרום. במכולת זו השקעתי כסף לשיפוץ המקום ורכישת ציוד וסחורה. אמנון דיבר איתי על כך שהוא ורונן מעוניינים לרכוש ממני את המכולת.

בתחילה דרשתי סכום של 555,000 ₪ תמורת המכולת (כולל הציוד, הסחורה שבמכולת, והזכיינות לפתיחתה). רציתי למכור את המכולת בהקדם האפשרי אע”פ שמכירת המכולת בסכום זה משמעותה הפסד של כ- 150,000 ₪.

היה בינינו דיון על שווי הסחורה בחנות, אני הערכתי את שוויה כ150,000 ₪ והנתבעים הביאו חוות דעת של אדם אחר אשר העריך כי הסחורה שווה פחות. בסופו של דבר הסכמנו שהמחיר הוא 528,000 ₪.

התביעה שלי מתמקדת רק בנושא של שווי הסחורה. המחיר של החנות כולל בתוכו גם סחורה בשווי 150,000 ₪ בתנאי שערכה ייבחן ע”פ ספירת מלאי.

התנאי היה שבמידה וימצא כי שווי הסחורה הוא פחות מסכום זה, אני התחייבתי להוסיף סחורה עד לערך המדובר. לחילופין, אם יימצא ששווי הסחורה הוא יותר מסכום זה, הם התחייבו לתת לי מוצרים או תשלום של ערך המוצרים, לפי בחירתי.

ערכנו ספירת מלאי בנוכחות אנשים נוספים מטעמם של הנתבעים, והתוצאה הייתה שערך המוצרים שספרנו הוא 192,000 ₪. מעבר לכך נשארו עוד מוצרים רבים שלא ספרנו, ולהערכתי הם לפחות בשווי של 38,000 ₪. אם כן סך כל המוצרים הוא בערך של 230,000 ₪.

בהתאם לתנאי שעשינו אני תובע את היתרה מעבר לסכום של 150,000 ₪, תביעתי היא 80,000 ₪.

 

ב.                 טענות הנתבעים:

  1. חישוב המחיר שעשה התובע הוא מחיר המוצר לצרכן, אך אנו הסכמנו על המחיר של קניית המוצר ע”י הסוחר במחיר סיטונאי דהיינו, להפחית 30%. דבר זה נאמר לשמעון כשלושה ימים לפני הספירה, שאלתי אותו כיצד הוא זוכר את מחיר הקניה של המוצר, ושמעון השיב שלדעתו נגיע בלאו הכי לסכום המדובר, ונסתדר בענין זה.
  2. לגבי המוצרים שנספרו כבר: ישנם מוצרים שנספרו יותר מפעם אחת. כמו כן ישנם מוצרים שפג תוקפם.
  3. לגבי המוצרים שלא נספרו: להערכתנו הם שוים לכל היותר 10,000 ₪.
  4. לפי החישוב שעשינו סך כל המוצרים הוא בערך של 160,000 ₪ לפי החשבון של מחיר לצרכן, ויש להפחית כ30% מסכום זה. נמצא שערך המוצרים הוא 112000 ₪. לכן התביעה הנגדית מצידינו היא 38000 ₪ .

 

ג.                  תשובת התובע:

  1. לא זכורה לי שיחת טלפון קודם לספירה שהוזכר בה ענין מחיר הקניה. רק לאחר מספר ימים מהספירה הנתבע טען ששיטת התמחור צריכה להיות ע”פ מחיר הקניה ולא המחיר לצרכן.
  2. התמחור הוא ע”פ מחיר לצרכן, כיון שהעסקה הייתה על סכום גלובלי של 528,000 ₪ ולא הייתה התייחסות למכירת המוצרים בפני עצמם. התנאי היה שמחירם הכולל לא יהיה פחות מ150,000 ₪, לכן נקבע ע”פ מחיר לצרכן ולא מחיר הקניה שלהם.
  3. פשוט לי שמחיר המוצרים שנותרו הוא לכל הפחות כפי שאני מעריך, כיון שנותרו הרבה מוצרים, והראיה שצדקתי יותר מהם בהערכת המוצרים שנספרו בספירת מלאי.

 

פסק הדין

ד.                 שווי הסחורה שנספרה

בעלי הדין ערכו יחד ספירת מלאי והסכום שהתקבל הינו 192000 ₪. מוסכם שסכום זה משקף מחיר לצרכן. כעת הנתבעים מערערים על סכום זה בשתי טענות עיקריות: האחת היא שהוסכם ששווי הסחורה יחושב לפי מחיר סיטונאי. טענה שניה מפקפקת באמינות הספירה לאור זאת שישנם מוצרים שנספרו פעמיים וכדומה. לטענת הנתבעים, כך עולה מעובדה שברשימות המלאי מופעים מוצרים בעלי קוד מחיר זהה פעמיים.

בית הדין החליט לדחות את הטענה השניה: אנו מקבלים את הסברו של התובע שישנו קוד מחיר משותף לכמה מוצרים, וכן שאותם מוצרים היו במקומות שונים. לכן העובדה שהמוצרים הודפסו פעמיים אינה מוכיחה שאותם מוצרים נספרו פעמיים. טענת הנתבעים שהתובע רימה את הנתבעים מסתברת פחות, היות שיש לתובע חזקת כשרות, וכן משום שהנתבעים (או באי כוחם) נכחו בזמן הספירה, עקבו אחר הרישום בקופה ובכך קיבלו את התוצאות. לסיכום בית הדין רואה בסכום 192,000 ₪ משקף את שווי המלאי שנספר.

ה.                כיצד יש לתמחר את הסחורה?

לגבי נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים בשאלת תמחור הסחורה. באופן בסיסי בית הדין מקבל את טענת הנתבעים כי ערך סחורה שנמכרת בנסיבות כאלו, דהיינו לצורכי מסחר ולא לצריכה פרטית, יש לאמוד ע”פ מחיר הקניה של המוצר מהסיטונאי, ולא על פי המחיר לצרכן.. וטעם הדבר הוא מפני שסוחר שקונה סחורה צריך לטרוח רבות על מנת למוכרה ויש לו הוצאות על כך. לא סביר שהנתבעים יקנו מלאי בשווי של עשרות אלפי שקלים ויוציאו הוצאות ויעמלו למכור אותו ללא רווח.

מנגד, עמדה לפני בית הדין טענת התובע, כי במקרה הנוכחי יש תימוכין לטענתו שהעסקה נקבעה על פי סכום הכולל, וערך הסחורה הוא רק תנאי בעסקה זו ולא כמכירת סחורה בפני עצמה. סיוע לכך ניתן לראות בשתיקתם של הנתבעים בזמן ספירת המלאי. הרי לנגד עיניהם חושב ערך המוצרים על פי הקוד הרשום עליהם, באופן שהחישוב הוא ע”פ המחיר לצרכן, ובכל זאת הם שתקו.

לאור זאת, בית הדין מחליט כי לתמחור הסיטונאי יש להוסיף שליש מהרווח, וזאת על דרך של פשרה הקרובה לדין.

בית הדין החליט שלצורך החישוב שיעור הרווח הינו 25% מתוך המחיר לצרכן, וזאת על דרך של פשרה הקרובה לדין.

ו.                   חישוב ערך הסחורה

רווח בשיעור 25% על סחורה בשווי 192,000 ₪ הוא 48,000 ₪.

נמצא שהמחיר הסיטונאי הוא כ- 144,000 ₪.

שליש משיעור הרווח הוא 16,000 ₪.

כאמור לעיל, קבענו ששווי הסחורה שבחנות יתומחר כמחיר הסיטונאי בתוספת שליש מהרווח, ובסך הכל 160,000 ₪. כנזכר, הנתבעים אמורים היו לקבל סחורה בשווי 150,000 ₪,ולפיכך, בגין הסחורה שנספרה בספירת המלאי עליהם לשלם לתובע 10,000 ₪, נוספים.

ז.                   חישוב המוצרים שלא נכללו בספירת מלאי

בעניין המוצרים שלא נספרו ישנו פער גדול בהערכת שני הצדדים. מחמת שעבר זמן רב מביצוע העסקה, אין אפשרות טכנית להעריך אותם וכן לאור הטענה שלחלקם פג התוקף.

במצב זה נאלץ בית הדין לסמוך על שיקול דעתו, על מנת שלא יישאר הדבר בספק, וכפי שנפסק בדברי השולחן ערוך (סימן יב ה): “יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר”.

בית הדין נוטה לקבל את הערכת התובע יותר מאשר את זו של הנתבעים כי הוא מצוי בתחום וידיעתו בתחום זה מרובה יותר משל הנתבעים. כך עלה גם מהבדיקה שנעשתה בספירת המלאי, בה הערכתו של התובע הייתה קרובה לממצאי הספירה.

בית הדין החליט לחייב בשני שליש מהערכת התובע, דהיינו 25,333 . כאמור לעיל, מסכום זה יש להפחית את הרווח של 25% ולהעמיד זאת על המחיר הסיטונאי. מחמת הספק, בשומה זאת החליט בית הדין לא להוסיף שליש רווח.

אשר על כן התמחור למוצרים שלא נספרו הוא 19,000₪ .

 

ח.                 החלטה

על הנתבעים, , לשלם לתובע, , 29,000 ש”ח בתוך 30 יום מהיום הנקוב על פסק הדין.

פסק הדין ניתן בניסן תשע”ו

והאמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום

הרב דוד פנדל הרב אריאל בראלי  הרב דרור טוויל

פסק דין עבודתו של פקח בניה

תאור המקרה

התובע שכר את שרותיו של הנתבע לשמש כפקח בניה על בניית בית ביישוב בדרום.
ההסכם נחתם בניסן תשע”ג (3/13). התובעים טסו למשך שנה לחו”ל והפקידו את בניית הבית בידיו של הנתבע. במשך שהותם בחו”ל נוצר אצלם הרושם שהבית אינו מתקדם בקצב הרצוי ולאחר שחזרו לארץ החליטו לבטל את ההתקשרות עם הנתבע (6/14).
התביעה עוסקת בליקויים שהתגלו בבניה ובאחריות לתיקונם.

טענות התובע

הבניה לא התקדמה בקצב ובצורה שרצינו. בזמן זהותנו בחו”ל חמי הגיע למקום והתרשם שהוא אינו מנוהל כפי שצריך. לכן עם חזרתינו ארצה החלטנו להיפרד מהתובע.
בסמוך לחזרה לארץ (5/14) קיבלנו מכתב מועדת התכנון והבנייה המקומית, ולפיו בביקור שהמחסן חורג  ממה שאושר בהיתר הבנייה. נכנסנו למאבק משפטי מול הועדה שארך למעלה משנה.. במהלך תקופה זו נאלצנו לעבוד עם עורך דין ולשלם לאדריכלית (1000 ₪ ) עבור הגשת בקשה מעודכנת ולשלם אגרות נוספות. התהליך גזל מאיתנו כסף וזמן ועגמת נפש, על כן התביעה היא 6500 ₪ .
תלונה שניה – האיטום סביבות הפתחים אינו תקין הייתה אמורה להיות חגורת בטון ואיטום המכונה “רלקה”. הדבר לא בוצע ולכן הופיעו סימני רטיבות בקירות. עבודת הרולקות התבצעה בתאריך כ”ג תשרי תשע”ו ועלותה היא 1,500 ₪.  אנו תובעים לשלם לנו את סכום ביצוע העבודות בתוספת הוצאות ביטול זמן, ובסה”כ 2,500 ₪
תלונה שלישית– ישנה בעיה שברכת הביוב נבנתה בתוך שטחו של השכן. יצוין שהתובע המליץ על אינסטלאטור שלמפרע התברר שמבחינתנו הוא אינו מקצועי והוא אף שותף לחברה של מפקח הבניה, דבר שלא נאמר לנו. בגין עבודה זו, וביטול הזמן שנגרם לנו לצורך תיאומה וביצועה, אנו תובעים 6,500 ₪ .
לסכום התביעה היא על 15500 ₪ .

טענות הנתבע

כאשר סיכמנו על החוזה עדיין לא היה ברור שיטוסו לחו”ל ורק לאחר חודשיים הם הודיעו על הטיסה. ככלל, השקעתי רבות בבית זה אשר כלל בקשות מיוחדות כגון קירות שמשולב בהם קש ובניית מקווה בתוך הבית.  אני נמצא במצב בעייתי מצד אחד הייתי מפקח ויש לי אחריות ןמצד שני הם הפסיקו את העסקתי ואי אפשר לאחוז את החבל משני הקצוות.
לגבי התביעה על מחסן זו אחריות של המודד,יש לפנות אליו, אני תפקידי להביא אנשי מקצוע בהתאם לדרישות התובע. אומנם אמרתי שאקח אחריות על החריגה של המחסן אך התכוונתי לעשות זאת כטובה משום איני מחויב בכך, בייחוד לאור זאת שההתקשרות עימי הופסקה.
לגבי הנזילה- הפסקת עבודתי הייתה לפני תחילת הריצוף ולכן אין לי אחריות לגבי האיטום שאמור להיות בשלב הבא. זה קשור לרצף וכשאין מפקח בניה הוא היה צריך לעורר על כך.
אומנם כששאלו אותי אמרתי שהאיטום נעשה אך התכוונתי למקלחת ולגג ולא לפתחים.
לגבי פתיחת החברה החדשה עם האינסטלאטור זה קרה הרבה לאחר שסיים את עבודתו בבית.  אני מוכן לעזור הן בעניין הטעות של הביוב והן בליקויים אחרים אך לא מתוך לקיחת אחריות מלאה.

בירור הדין

  • הקדמה

אין ויכוח על כך שישנם ליקויים בבניה שהיו יכולים להמנע מראש. ולכן בית הדין רואה צורך להעיר לנתבע שיש להקפיד יותר על עמידה בסטנדרטים ולקיחת אחריות על הבניה כפי שמתחייב מהמעמד של מפקח בניה.
אומנם כאשר הנדון הוא כספי אזי הביקורת הכללית אינה מספקת ויש להוכיח באופן מפורט את הרשלנות והסטייה הברורה של המפקח ממה שמצופה ממנו.
תפקידו של מפקח בניה אינו מספיק מוגדר ומנוסח באופן כללי בלבד :  “האדריכל נותן את הרעיון הכללי לתוכניות, ואז מגיע תפקידו של מפקח בניה לנצח על עבודת הביצוע. הוא נחשב לגוף בלתי-תלוי י הנמצא לטובת הלקוח כל הזמן. כשיש תקלות, המפקח יחד עם האדריכל נותנים את הפתרונות ” (אתר הדירה).
כמו כן העובדה שבמקרה הנדון, הופסקה ההתקשרות בין הצדדים באמצע הבניה, מקשה על הקביעה להטלת אחריות.

  • חריגה בבניית המחסן

בית הדין ערך בירור עם בעלי מקצוע ביחס לטעות שנתגלתה במחסן. ישנם סיבות שונות שיכלו לגרום לטעות זו:  טעות של קבלן השלד שלא עקב בדייקנות על סימוני המודד, מצב זה גם הוא באחריות מפקח הבניה.
טעות בסימון לקוי של המודד או של המהנדס, דבר זה אינו באחריות מפקח הבניה. במקרה הנדון בית הדין לא יכול לעמוד על שורש הטעות,  במקום של ספק הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה (בבא קמא מו,ב) ומשום כך אין לחייב את הנתבע.
כמו כן יש לקחת בחשבון שלבסוף הדבר היטיב עם התובע כי יש בידו מחסן גדול עם אישור, ולכך אין זו סתם תביעת נזק אלא זו הוצאה ששכרה בצידה (כדין יורד לשדה חבירו והשביחה). .
למרות הנאמר לעיל, בית הדין מטיל אחריות חלקית על הנתבע מכוח הסמכות שניתנה בשטר הבוררות, שבו נאמר שבית הדין יכול לדון על פי פשרה. במקרה שלפנינו נראה לחייב את הנתבע מכוח אחריותו הכוללת, הרי אין ויכוח על המציאות כי קרתה  טעות אשר גרמה להוצאות יתירות, וניתן היה למנוע זאת.

לאור זאת, יש להטיל על הנתבע אחריות  של 1000 ₪.
סכום זה מקביל לשכרה של אדריכלית לתוכנית חדשה למחסן, ותכנון מקדים היה חוסך את עלותה. כאמור, שאר ההוצאות הנוספות ועגמת נפש  לא יוטלו על הנתבע.

בעניין התשלום על איטום הרצפה ליד הפתחים, בית הדין לא נחשף לראיה חד משמעית לכך שהייתה רשלנות מצד הנתבע ומכוח הספק יש לפטור אותו.

בעניין התביעה על מיקום הביוב הרי התובע בחר להגיש במקביל תביעה מהאינסטלאטור ולכן אין לדון בכך עכשיו. הטענה בדבר קשרים פסולים בין הנתבע לאינסטלאטור דינה להדחות שכן היא אינה מוכחת ואין ראיות לכך שהייתה התקשרות בניהם כבר בזמן העבודה על הבית.

סיכום

הנתבע ישלם 1000 ₪ בתוך שלושים יום.

תוקפה של אסיפת דיירים ביחס לזמני מעלית שבת

           תוקפה של  אספת דיירים ביחס לזמני מעלית[1]

העובדות:

בבניין של שש קומות יש מעלית שבת ומתגוררים בו עשרה דיירים. באספת דיירים הוחלט שמטעמי חיסכון, בליל שבת המעלית תעבוד רק עד חצות ותחדש את פעילותה למחרת בבוקר (חסכון של שבע שעות פעילות מעלית שבת).  הדייר בקומה העליונה מתנגד להחלטה ולדעתו יש  להפעיל את המעלית ברצף כל משך השבת,. אולם, הוא בחר שלא להשתתף באספת הדיירים. יש לציין שהבניין יועד מראש לשומרי שבת, אך לא היה תנאי מחייב לכך.

הטענות:
התובע רוצה לבטל את החלטת ועד הבית ולהפעיל את המעלית למשך כל השבת משום שההחלטה אינה סבירה ופוגעת בצורך הבסיסי לניידות  בבנין בעל שש קומות.
הנתבע (נציג ועד הבית) עומד על כך שההחלטה תקפה. הן מצד שאספת הדיירים פורסמה לעין כל בחדר מדרגות ומי שלא הגיע הפסיד. והן מצד הייעוד הראשוני של הבניין לשומרי מסורת שאינם צריכים בשבת שרותי מעלית בשעות המאוחרות של הלילה. הדיירים מתנגדים למימון של פעילות  המעלית מחצות הלילה ועד שבע בבוקר ברציפות, מדי שבת.

 בירור הדין

דרך התנהלות ברכוש משותף

  • כתב הרמב”ם [שכנים ה,א] ובעקבותיו השולחן ערוך חושן משפט סימן קסא סעיף א : בני העיר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר. וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם.  אבל שאר הדברים, כגון  ציור וכיור, אינו כופהו.
  • בפרוש חסדי דוד [הארוך] על התוספתא הסביר והגדיר את הסוגים השונים: דבר שיש בו צורך גדול,אפילו לא נהגו בזה המדינה עכ”ז יכולים לכוף,ודבר שיש בו צורך קצת ולא כל כך-אזלינן בתר מנהגא והוא החילוק השני. ודבר שאין בו שום צורך כגון ציור אפילו נהגו אין לכוף את היחיד ליתן חלק דמצי למימר לא ניחא לי.

 

 

  • לאור זאת פסק הרב שרים[2] (בית הלל, ה’ , עמ’ סט-עב) שכאשר ישנם הוצאות לצורכי תאורה ונקיון יכול היחיד לכפות את הרבים :

“והנה בימינו, כאן בארץ ישראל, כנראה שבאמת יש דברים שדינם כבית שער ודלת שהובא בש”ס ובשו”ע, דהיינו דברים הנוהגים בכל בתים משותפים, כגון איסוף האשפה דנראה שדינו כדלת, דאף אם השכנים אינם רוצים לקנות פח אשפה לבנין יכולים לכוף זה את זה. ואף אם רוב השכנים, כמו שהבאנו, אינם רוצים לקנות, יכול אחר השכנים לכוף כולם לקנות פח, כיון שזהו כמו שהוגדר בשו”ע, דבר שהחצר צריך להם צורך גדול דא”א לגור בבית שלא יהיה מקום לאיסוף האשפה.  וכן נראה גבי תאורה בחרר מדרגות שמיקרי ‘דברים שהחצר צריך להם צורך גדול’. ואם אחד השכנים מעוניין בה, יכול לכפות השכנים להתקין ולשלם האור בחדר מדרגות. ויותר נראה, דאף לא יכול אחד השכנים לומר שהוא יתקין מנורה מעל דלת ביתו, ושוב אינו מעוניין באור בכל חדר המדרגות, כיון שזהו דברים שהחצר צריך להם צורך גדול. ואף שהרוב אינם רוצים יכול האחד לכפות השאר להתקין ולשלם האור בחדר מדרגות”.

  • יש לבחון האם הפעלת מעלית שבת בשעות המאוחרות של הלילה האם היא ‘צורך גדול’ ואז יהיה רשאי היחיד לכפות על הרבים.
    נראה שהיות ומדובר על בניין בעל שש קומות יש לראות את המעלית כל הזמן כצורך בסיסי. וגדולה מזאת מצאנו שכאשר ישנו צורך גדול כל השותפים משלמים גם אם הם לא נהנים, וכך כתב הסמ”ע ( קס”ג ל’ב). “כל צורכי העיר אע”פ שמקצתן אינם צריכים כגון מקווה שאין צריך לו מחמת הזקנה, צריך ליתן” .
  • החלטת אספת חברים

הרא”ש נתן תוקף להחלטת הרוב בכל מה שנוגע להתנהלות תקינה  של הרכוש ציבורי, וכך כתב “דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: אחרי רבים להטות. ועל כל עניין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: אחרי רבים להטות (שו”ת הרא”ש, כלל ו סי’ ה).
לאור זאת שדבר האספה פורסם ברבים והתובע בחר שלא להגיע, יש לראות

 

בהחלטת התובע שלא להגיע מעין השלמה עם החלטת הדיירים ומחילה על זכותו הממונית להפעלת המעלית.

וכך פסק בשו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט, קטז) “הדין עם הקהל דמה שלא באו לאסיפה רק כמו שלשים בע”ב מ”מ נראה פשוט כיון שהכריזו בפרהסיא ביום שהי’ כל הקהילה בעיר שיבואו לפקח על עסק פלוני ופלוני מי שלא בא ה”ל כמוסר כחו והרשאתו לאותן שבאו”.
כמובן, שאם בעתיד תתכנס שוב אספת הדירים הרי שמורה הזכות לתובע להוביל החלטה חדשה. ואז יש לקחת בחשבון את העובדה שהבניין יועד מראש לשומרי מסורת וניתן לומר שכל מי שהגיע לבנין קיבל על עצמו להתנהל כפי הנוהג המקובל אצל אנשים שומרי מסורת שלא מפעילים מעלית שבת כל הלילה. כאמור, כל עוד שלא התקבלה החלטה אחרת יש תוקף מחייב להחלטת הדיירים ביחס לזמני הפעלת המעלית בשבת.
החלטה

התובע צריך לכבד את החלטת אספת הדיירים ביחס להפעלת מעלית שבת[3].

“והאמת והשלום אהבו”


[1] בעלי הדין בחרו להציג את השאלה בכתב לבית הדין

[2]  וכן בהלכות הבית המשותף [ הרב קורנגוט עמוד 109]

[3] כמובן שביכולתו ליזום מפגש חדש של ועד הבית ולשנות את ההחלטה.

חזרה מהסכם עבודה

המקרה 

נציגים של תלמידי החמישית פנו להנהלת הישיבה בבקשה לעבודה שתממן את טיול סוף שנה. מנהל הישיבה הגיעה להסכמה עימם שהם ינקו את הכיתות כל יום לאחר הלימודים בין השעות שבע לעשר בלילה תמורת 5000 ₪ לחודש. עוד סוכם שהיות ואין מקום בישיבה לאחסון של ציוד הניקיון  הם יקצו מקום בכיתה לצורך זה וינעלו את הכיתה וזאת ללא תמורה. ההסכמה הייתה למשך ארבעה חודשים, עד סוף השנה.

כעבור חודש וחצי הודיע נציג החמישית למנהל הישיבה  שהם חוזרים בהם היות והתברר שהמנקות קיבלו שכר הרבה יותר גבוהה. לכן הם חוזרים בהם מכל ההסכם וגם מבקשים שיפנו את ציוד הניקיון מהכיתה.

טענות התובע- נציג הנהלת הישיבה

הישיבה עשתה ככל שביכולתה ללכת לקראת הבחורים ולהודיע למנקות הקבועות שהם מפסיקות את עבדתם עד שנה הבאה. כמו כן התמחור גבוה באופן יחסי לעבודה שאינה מקצועית. בשלב זה של השנה אם הפסקת העבודה תתקבל יגרמו נזקים לישיבה.
היא תאלץ לשכור לתקופה קצרה מנקות בעלות יקרה. כמו כן, הישיבה במצב של שיפוצים ואין מקום חילופי לציוד הנקיון. לכן הדרישה היא לעמוד בהסכם או לחלופין לשאת בנזקים שיגרמו לישיבה מביטולו.

טענות הנתבע- נציג החמישית

אין כאן שום מחווה מהישיבה , הפוך,  לישיבה נחסך כסף רב. התברר שהשכר מאוד נמוך[1] וזו סיבה מספקת לחזור מסיכום העבודה עד שלא יעלה השכר. כרגע, אין שום רצון לעשות טובה לישיבה כולל המיקום של כלי הניקיון בכיתה הם יוצאו למסדרון.

בירור הדין

  • האם ישנה זכות חזרה- פועל או קבלן?

לאור דברי נציגי המוסד שישנם הפסדים בביטול עסקת הניקיון היות והמחיר להעסקת עובדים חדשים הוא יקר. יש לדון מי ישא באחריות להפסד כספי זה.
בהלכות שכירות פועלים (חושן משפט סימן של”ג סעיף ד) מובא הבדל בין פועל שחוזר בו לבין קבלן. פועל החוזר בו ידו על העליונה לעומתו קבלן ידו על התחתונה.
ביאור הדברים- פועל, ידו על העליונה הוא מקבל את כל שכרו היחסי אף אם נגרם למעביד הפסד[2] כתוצאה מחזרתו כגון שהשלמת העבודה יקרה.

קבלן, ידו על התחתונה עליו לשאת בהפסדים שגרם למעביד עקב חזרתו[3].
אם כן יש לדון כיצד להגדיר את עבודת הניקיון של תלמידי החמישית, האם זו עבודה בקבלנות או שהם פועלים?
ניתן לומר שהמאפיין של עבודה קבלנית הוא השכר. כאשר סוכם על שכר גלובלי אשר אינו מחושב לפי שעה, זה הוא קבלן ( רמ”א שם סעיף ה )[4]. ולפי זה אף בענייננו מדובר על עבודה קבלנית שכן הסיכום היה 5000 ₪ לחודש.
אולם ישנה דעה אחרת (סמ”ע סקט”ז) ולפי דרכה, המדד להגדרת עבודה קבלנית הוא האם ישנה הגדרת זמן שבה העובד חייב לעבוד בה. דהיינו, כל שיש  זמן מוגדר הרי דינו כפועל כי בזמן העבודה הוא שכור לבעל הבית. רק כאשר הסיכום הוא על התוצר וללא אזכור של שעות עבודה הרי דינו כקבלן. (אז שעות העבודה שלו הם ברשות עצמו ואינו ברשות המעביד)[5].
לאור זאת, עבודת הנקיון אינה נחשבת לקבלנית היות והוגדר זמן לעבודה בין השעה שבע לעשר.
לסיכום, נמצא כי ישנו ספק כיצד להגדיר את עבודת הנקיון שקיבלה עליה הכיתה. לדעה אחת הדבר המכריע הוא צורת התשלום, לכן במקרה המדובר זו עבודה קבלנית.
לדעה שניה, מכיוון שישנה הגדרת זמן לעבודה בין השעות שבע לעשר, הרי דינם כפועל[6].

חזרת פועל על מנת להעלות את שכרו

אולם גם לפי הדעה שהתלמידים מוגדרים כפועלים יש לברר כאשר סיבת החזרה היא רק מתוך רצון להעלאת שכרם האם עדיין ידם על העליונה?
הרמ”א פסק (שם סעיף ד) “אם חוזר מכח יוקר, אין שומעין לו”. דהיינו , מי שחפץ להמשיך לעבוד וסיבת חזרתו אינה אלא מתוך רצון להעלות את שכרו, לא אליו נאמר הפסוק “כי לי בני ישראל עבדים”. לכן מי שחוזר מפני היוקר ידו על התחתונה, ואף במקרה הנידון סיבת החזרה היא העלאת שכר ולפי פסק הרמ”א עליהם לשאת בהפסד שנגרם למוסד[7].

חזרה משמירה על נייר הטואלט

הבחורים התחייבו לאחסן את מזוודות נייר הטואלט בכיתתם ועתה הם מבקשים לחזור בהם. לכאורה דינם כפועל החוזר בו, אך היות והם לא מקבלים כסף עבור הסכמתם אזי אינם עובדים למען הישיבה אלא שומרים בטובה ועל כך כתב מחנה אפרים (סימן יח) כי שומר חינם אינו זכאי לחזור בו משום שאינו נחשב לפועל[8].
אולם למעשה נראה שיכולים לחזור בהם משום שכל הסכמתם לאחסן את הנייר בכיתם הייתה כחלק מעסקת הנקיון. ברגע שהם חזרו בהם וביטלו אותה הרי גם טובה זו בטלה. ובנוסף יש להתחשב בדעות ששומר חינם יכול לחזור בו (מהרי”ק קל”ג).
החלטה
מעמדם של הבחורים שנוי במחלוקת האם הם קבלנים או פועלים. למעשה, יש לפסוק כי ידם על העליונה והם  מוחזקים בעצמם[9].
מסקנה- הבחורים אינם נחשבים לקבלנים אלא לפועלים הרשאים לחזור בהם וידם על העליונה.
אולם לא ניתן להתעלם מפסק הרמ”א שפועל החוזר בו מחמת היוקר, ידו על התחתונה.

  • יש לפשר בין הצדדים ולחייב[10] את הנתבעים לשאת במחצית מההפסד שנגרם למוסד עקב החלפת העובדים והתייקרות העבודה.
  • הנתבעים רשאים לחזור בהם מעבודת הנקיון ומשמירה על הציוד שבכיתתם.

 

והאמת והשלום אהבו

 


 

[1] בית הדין לא מצא ביסוס לטענה זו.

[2] במקרה הנידון המוסד יאלץ לשכור מנקות לתקופה קצרה- רק עד סוף השנה, ולכן ישלם להם שכר גבוה.

[3] נפקא מינה נוספת בהנחה שאכן ישנה פה הונאה במחיר אז קבלן יכול לחזור בו ,אך פועל הוקש לעבד ואין בו דיני הונאה- כפי שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכז, לג “השוכר את חבירו לעשות עמו, בין בקרקע בין במטלטלין, אין לו אונאה”.

[4]  שו”ת הרשב”ש (קיב) כתב שליח ציבור דינו כקבלן.

[5] הגהות חכמת שלשמה שלג,ג, ובהרחבה אגרות משה חושן משפט  פא,א.

[6]

[7] אולם יש החולקים על הרמ”א (נחל יצחק סימן ע”ד סעיף ג) וסוברים כי שזכותו של פועל לחזור בו בכל מקרה אף מסיבות של העלאת שכר.

[8] בניגוד לפועל בחינם וכפי שכתב הרמ”א סימן שלג,ה “פועל שעשה בחנם עם בעל הבית, יכול לחזור אפילו בדבר האבוד “.

[9] קצות החושן סימן שיב ס”ק ה  “מיהו נראה דאם אין המלמד רוצה ללמוד בחדש העיבור צריך בעל הבית לשלם לו בעד י”ב חדש, ואין בעל הבית יכול לומר עדיין צריך אתה ללמוד עם בני בחדש העיבור עד שישלם לו בעד חדש העיבור כיון דהמלמד הוי מוחזק בעצמו והו”ל כדין קרקע בחזקת בעלים”.אולם אם עדיין לא שולם שכרם יש המתירים למעביד לעכב את שכרם כנגד הפסדו, כפי שהסיק בפתחי חושן שכירות פרק יא,ג ולא כפי שכתב באורחות המשפטים כלל ד שיש בזה איסור דאורייתא דלא תעבוד בו עבודת עבד ואינו יכול לומר קים לי.

[10] הן מצד דברי הרמ”א והן מצד הדעה שהם קבלנים וידם על התחתונה.

עבודת אדריכלות שהופסקה

א. תאור המקרה

אדרכלית שהחלה בעצות לשכנתה כיצד לתכנן את הבית ולבסוף סוכם על עבודה בשכר. לאחר עבודה של שעות רבות החליטה הנתבעת שאינה חפצה להמשיך לעבוד עם אדרכלית זו ופנתה לאחרת. בית הדין נדרש לשאלה כיצד לתמחר את העבודה שכבר נעשתה, בייחוד לאור העובדה שקיים ויכוח לאיזה שלב בתיכנון הייתה הסכמה של הנתבעת.

  • ב. טענות התובעת :

המחיר הקבוע שאני לוקחת הוא  של 12,000 ₪, כך אמרתי לנתבעת והיא הסכימה.

הפירוט של שלבי העבודה- על הכנת התוכנית עד השלב של ההגשה לוועדה אני לוקחת 65% (מתוכם 10% על הכנת גרמושקה), ולאחר ההגשה לועדה והאישור אני לוקחת עוד 30% כאשר  עוד 10% נשאר לפיקוח על הבניה.

במקרה הזה השקעתי שעות רבות , לפחות 150 שעות וזה הרבה מעל הממוצע.
ישבתי עם הנתבעת בבית אצלי וגם התכתבנו במיילים. היא שינתה את דעתה כל פעם ואני קיבלתי על עצמי את העבודה מתוך מחשבה שבסוף יהיה בסדר. בשלב מסויים היא רצתה להכין סקיצה גם לקומה שניה ואמרתי לה שזה ייקר את העבודה  ל15000 ₪, היא אמרה שאין בעיה.

סה”כ היו לה 4 פרוגרמות חדשות והכנתי סקיצות רבות.
בשלב מסוים, היא רצתה להתייעץ עם אדריכליות מנוסות יותר הסכמתי ואפילו באתי איתה יחד, וגם את השינויים שלהם הכנסתי. לבסוף היא החליטה לעזוב.
התביעה שלי היא  :

  • 55% מהמחיר שסוכם על הסקיצות והחזיתות עד הכנת החומר להגשה לוועדה הוא 8250 ₪ (ובפועל לא הכנתי גרמושקה).
  • עוד כ-70 שעות עבודה שהנתבעת ביקשה ממני לערוך שינויים שאינם נכללים בסכום הראשוני כאשר מחיר שעה שלי היא 120 ₪,  סך הכול 8400 ₪

 בסה”כ 17000 ₪ כולל מע”מ

 

  • ג. טענות הנתבעת:

אני מכירה את התובעת שנים ואנו שכנות טובות. התרשמתי מהעצות שהיא נתנה לי ובשלב מסוים פניתי להתובעת שתיקח על עצמה לתכנן את הבית. ביקשתי ממנה כמה פעמים לכתוב חוזה אבל היא התחמקה.

רציתי מאוד לעבוד איתה והאמנתי שבסוף זה יסתדר אבל לצערי גיליתי שהיא לא מספיק מנוסה.

תנאי העבודה שלה אינם מקצועיים, היא עובדת בבית ‘בין לבין’ וזה מקשה. השקעתי הרבה שעות ונסיעות אך לבסוף לא הרגשתי שלימה, במיוחד שמדובר בסכום גדול וחששתי לטעות.

מהניסיון שלי, התשלום על תוכניות בשלב זה הוא 30% רק על הסקיצות.

מעבר לכך איני חייבת דבר, שכן יש סדר בעבודה, ורק לאחר סיום הסקיצות והסכמת הלקוח ממשיכים לשלב הבא, מבחינתי לא היה סיום של השלב הזה ולכן איני חייבת יותר מכך.

הערה חשובה- מלבד כל זאת, התברר לי שאחוזי הבניה המותרים בשטח שלנו  הם רק  250 מטר רבוע. התובעת תיכננה בית הרבה יותר גדול של  274 מ”ר.

ממילא, התברר למפרע שכל עבודתנו היתה לריק כי היינו צריכים לשנות שוב ולכל דבר יש השפעה.
אומנם יש אפשרות לפנות לוועדה ולבקש להגדיל את השטח אך כל תוספת דורשת תשלום של 1,000 ₪ לכל מטר נוסף.נתון זה לא נאמר לי על ידי התובעת ואם היינו ניגשים  לוועדה בלא בקשה לחריגה  לא היינו עוברים!

תשובת התובעת:

הייתי מודעת מראש לענין של החריגה מעבר ל 250 מטר ודיברתי על כך עם התובעת, יש לי ראיה במיילים המצורפים.

דיון

  • ד. הכרעות עובדתית בשאלות שבמחלוקת

לבית הדין הוגשו תכתובות דוא”ל שבין הצדדים, מהן ניתן ללמוד על השאלות שהיו במחלוקת.

מגבלות גודל הדירה

לגבי טענת הנתבעת שהיתה טעות בסיסית של התובעת בעניין תכנון הבית מצד השטח המותר לבניה. מתוך המיילים מתבאר שהבעיה היתה ידועה. התובעת כותבת לנתבעת שהמותר הוא 250 מ”ר וכדי לחרוג משטח זה,יש לעבור ועדה מיוחדת. אמנם לא מצוין שם על תשלום נוסף על כל מטר אך ודאי שעצם העניין היה ידוע.  התובעת טוענת שהיא אמרה במפורש גם נקודה זו.

אנו מתרשמים שהתובעת מצידה כן ידעה את הנתונים שהתבררו מאוחר יותר אצל האדריכלית החדשה. דהיינו, התובעת אמרה את הדברים, אך ייתכן שנתבעת לא הבינה את העניין עד תומו. על כן, אין להפחית משכרה של התובעת בשל עניין זה.

שלב הסקיצה, או שלב הגשה לוועדה?

מתוך קריאת המיילים שהציגה התובעת, נראה בבירור שהנתבעת הלכה עם התובעת קדימה והסכימה למעבר לשלב הסופי של הגשת התוכניות לוועדה. היא ביקשה מהתובעת שתזדרז לסיים את כל מה שצריך כדי להגיע מוכנים לוועדה, סקיצות סופיות עם חזיתות. מתוך קריאת המיילים נראה שאכן התובעת עבדה על החומר והוא היה מוכן להגשה לועדה או קרוב לכך, אלא שמסיבות טכניות הדבר לא יצא לפועל. כאמור, הנתבעת שינתה את טעמה ורצתה שינויים שונים עד שהדבר התגלגל והגיע לחוסר הסכמה. מבחינת בית הדין הייתה הסכמה לחתימה על הסקיצות ואישור המשך העבודה לקראת הגשת התוכניות. לכן, יש לקבל את טענת התובעת שהיא זכאית לקבל את הסכום המגיע לה עד השלב של לפני ההגשה לועדה.

  • ה. תמחור העבודה

יש לתמחר את העבודה האדרכלית עד לשלב הגשת התוכניות לוועדה. והנה במקרה שלפנינו לא נכתב חוזה ולכן מה שקובע הוא מה שסיכמו הצדדים בעל פה. גם על כך ישנה מחלוקת, לכן על בית הדין להכריע בעניין על פי הדין והנוהג. יש לקבוע מהו הסכום על פי מה מנהג המדינה המקובל והנהוג במקרים דומים (שו”ע חו”מ סוף סי’ רטו וסי’ רלב סעיף ו.)[1]

בית הדין בחן מספר הסכמים כתובים של אדריכלים והגיש אותם לצדדים לתגובה. מתוך בחינת החוזים התברר לבית הדין שהמקובל הוא לקחת בשלב זה- לאחר הכנת החומר להגשה לוועדה ללא הכנת הגרמושקה הוא 50%. לכן, הסכום לחיוב הוא 50% מכלל העיסקה, כלומר 7500 ₪ לפני מע”מ. הנוהג המקובל במקצוע זה הוא לקבוע את המחירים ללא מע”מ, לכן הסכום הוא 8,700 ₪ .

  • ו. תביעה על שעות עבודה

ביחס לחלק השני של התביעה על שעות העבודה המרובות של התובעת.

כאן יש לומר ששעות אלו אינם מהוות תוספת על מה שכלול בשכר העבודה, וזכותו של לקוח לחזור בו באמצע העבודה אם לדעתו אין התוכנית תואמת את ציפיותיו. לכן אין לחייב את הלקוח למפרע על העבודה שנעשתה. ואף אם הייתה השקעה  הרבה מעבר לממוצע , ישנה זכות חזרה ללא תוספת תשלום נוסף על מה שנעשה למפרע. שכן מבחינת הסכם העבודה הכל כלול במחיר הראשון. אופי העבודה דורשת התחשבות מירבית ברצון הלקוח ואך טבעי הוא שיש לקוחות המשנים דעתם, בייחוד לאור העובדה שמדובר על סכום גדול שהם משקיעים.

הדרך של אדריכלים להתמודד עם בעיה זו, היא להגדיר בשלב מסוים שכל שינוי משמעותי יחייב בתשלום ובוודאי בשינוי פרוגרומה. אם התובעת היתה רוצה לחייב מעבר להסכם משום שהיו כמה פרוגרמות, היה עליה לומר במפורש שהיא לוקחת כסף נוסף על פרוגרמה חדשה, מכיון שלא עשתה כך היא מחלה על זכותה זו ולכן בית הדין דוחה חלק זה של התביעה.

  • ז. גדול השלום

אנו משוכנעים ששני הצדדים פעלו לאורך כל הדרך בתום לב ומתוך הערכה הדדית.

החלפת אדריכל בזמן תכנון הבית הינה דבר מצוי. אולם במקרה שלנו שלא נכתב הסכם מסודר ותנאי התשלום לא היו מספיק ברורים, נוצרה אי הבנה אשר פגעה ביחסי הרעות בין בעלי הדין.

חכמים ציוונו על אהבת האמת והשלום ולאחר שנעשה הדין ראוי שיחזור לשרור השלום בין הצדדים. “לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט), ה’ עז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”. (משנה עוקצין ג, יח).

החלטה:
על הנתבעת מוטלת החובה לשלם  8,700 ₪ עבור עבודת האדריכלות. מזה יש להפחית 4,000 ₪ שכבר שולמו, לסיכום יל הנתבעת תשלם 4,700 ₪ לתובעת בתוך חודש ימים.

“והאמת והשלום אהבו”

­___________________ ___________________ ___________________
הרב שלמה בן יאיר הרב אריאל בר-אלי (אב בית דין )           הרב דרור טוויל הרב דרור טוויל

[1] מכיוון שלא היה סיכום מפורש, לכאורה הדין הוא “נותן להם בפחות שבפועלים (רמ”א חו”מ סימן שלב, ד). אלא שכאן היה סיכום על שכר אלא יש מחלוקת מה הוא ובמצב זה תנאי התשלום יתפרשו כפי המקובל, ובייחוד כאשר הפניה היא לבעלת מקצוע נחשב הדבר כאילו נאמר ” כאחד וכשניים מבני העיר”.

פסק דין צלם חתונה

 

א.     עובדות מוסכמות

התובע מעודה שכר את הנתבע לצילום חתונה בכז’ סיון התשע”ה (14 ביוני 2015).

הסכם השכר היה 7000 ש”ח תמורת “חבילה” שכללה: צלם וידאו, צלמי סטילס, עריכת וידאו, אלבום דיגיטלי, תמונת קנבס גדולה ועוד. בין הצדדים נקבע שישולם ביום החתונה 5000 ש”ח, ועוד 2000 ש”ח נוספים ישולמו רק בתום העבודה כשהתובע יקבל לידיו את כל מה שסוכם. התובע אכן שילם 5000 ש”ח כפי שסוכם, 2000 ש”ח עדיין לא שולמו.

מלבד הצילום עצמו ביום האירוע הובאו לתובע שלושה דיסקים של כ2400 תמונות שמהם עליו לבחור את התמונות לאלבום ולפיתוח.

המשך העבודה דהיינו: פיתוח התמונות, אלבום דיגיטלי, תמונת קנבס, 3 הגדלות תמונות- עדיין לא נעשה. כמו כן בבירור שנעשה ע”י בה”ד הועלה שעבודת העריכה של הווידאו נעשתה בתאריך 7 ליולי 2015.

ב.      טענות התובע

התמונות הגיעו לידינו ואנחנו לא מרוצים כלל מן התוצאה:
א. חסרות תמונות – אין מספיק תמונות משלבים משמעותיים כגון: קבלת פנים, כיסא כלה, בני משפחה אורחים ועוד. מבירור שעשינו העלה שהצלמים עשו לעצמם הרבה הפסקות וזו כנראה הסיבה שחסרות תמונות משמעותיות.

ב. תמונות פגומות – מצולמים מסתירים זה את זה, תמונות “חתוכות” או “שרופות”, רקע לא מתאים וכד’.

ג. מלבד זאת אנו לא מרוצים כלל מהיחס של הנתבע כלפינו בזמן האירוע ואחריו.

תביעתנו היא להפסיק את ההתקשרות עם הנתבע להמשך העבודה. כלומר, אנו רוצים לקחת את התמונות שהוא צילם ולתת אותם לעריכה והדפסות וכו’ לצלם אחר, לשם כך אנו צריכים לשכור צלם אחר גם לצילום תמונות נוספות ולשלם על כך.

אנו מעוניינים לשלם על כל העבודה שנעשתה על ידו 2000 ש”ח שזו הערכתינו לעלות העבודה עצמה כיון שמהתוצאות אנחנו לא מרוציםהנתבע יחזיר לנו 3000 ש”ח ממה שכבר שילמנו ויישאר בידו 2000 ש”ח שזו להערכתנו ערך העבודה שנעשתה עבורנו.

ג.       טענות הנתבע

א. התובע קיבל לידיו 2400 תמונות שמתוכם הוא יכול לבחור את אלו שמוצאות חן בעיניו להמשך עבודת עריכה כמו שמקובל בתחום זה. ואם כן פשוט שלא חסרות תמונות.

ב. תמונות פגומות וכד’ מקובל לתקן אותן, אך לשם כך אנו נדרשים לשיתוף פעולה של מזמין העבודה אך שתוף פעולה כזה לא התקיים ולכן לא בוצעה עדיין עבודה זו.

ג. בעניין היחס, לא קיבלתי מעודי תלונה מסוג זה, גם במקרה המדובר היחס היה הוגן וראוי כמקובל.

לכן מצידי אפשר להמשיך לשלב הבא בעבודה.

לשאלת בה”ד את הנתבע מה הוא התמחור לעבודה שנעשתה עד עכשיו, הנתבע השיב שלדעתו יש להפחית מהסיכום  סך 1500 ש”ח סך הכל התובע ישלם 5500 ₪ לנתבע, כמובן שכל החומרים הקיימים יימסרו לתובע.  אך התובע לא הסכים להצעה זו.

 

ד.      חוות דעת בעל מקצוע

בית הדין  פנה לבעל מקצוע בתחום הצילום על מנת לשמוע חוות דעת מקצועית אודות העבודה שנעשתה (והצדדים קיבלו את חוות הדעת).
העולה מתוך חוות הדעת:
א. ביחס לחסרון בתמונות – המספר של 2400 תמונות שמתוכן יש לבחור כ300 תמונות זה דבר מקובל. אמנם היו אמרות להיות תמונות ממצבים נוספים כגון בני הזוג עם האורחים.

ב. ביחס לאיכות התמונות – אין כאן חסרון משמעותי ברוב המצבים אפשר לתקן באמצעים מקובלים בתחום זה.

ג. מחירן של העבודות שנותרו (ע”פ הערכת שני בעלי מקצוע): אלבום דיגיטלי-1100, עריכת ותיקון התמונות ה”פגומות”-400, תמונת קנבס מוגדלת-300, 3 הגדלות של תמונות-200. סך הכל 2000 ש”ח.

ה.     בירור הדין

  1. חזרה מהסכם

התובע רשאי לחזור בו מהסכם שנחתם משום שסיבת ההפסקה היא חוסר שביעות רצון ויש לכך בסיס לפי חוות הדעת שנתקבלה (חו”מ שלד סמ”ע וש”ך סק”א)[1].

  1. תמחור העבודה שנעשתה

יש לנכות מהסכום הכללי (7000 ש”ח) את הערך היחסי של העבודה שעדיין לא נעשתה. בית הדין פנה לשני בעלי מקצוע ועל פי הערכתם מחירן של העבודות שנותרו הוא 2000 ש”ח.  ערך זה הוא כאשר מחשבים את ערכן בפני עצמן אך ערכן פחות מכך כחלק מ”חבילה כללית” של הצילום.
לכן השומה תהיה כ – 2/3 מהערך הנ”ל. נמצא שערך העבודות שנעשו הוא 5500 ₪ מתוך הסכום הכולל של 7000 ₪.

כל זאת לולי שמצאו ליקויים בעבודת הנתבע. אך לאור חוות הדעת שהצביעה על חסרון של תמונות עם האורחים יש להפחית ליקוי זה מהתשלום. לאחר התייעצות עם איש מקצוע החליט בית הדין לאמוד את הליקוי  ב10% מהסכום, דהיינו, 550 ש”ח. נמצא שלאחר ניכוי דמי החיסרון הנתבע צריך לשלם סך של 4950 ש”ח עבור כלל העבודה שכבר נעשתה.

  1. איכות התמונות

ביחס לטענת התובע אודות חסרון באיכות התמונות, לפי חוות הדעת המקצועית שקבלנו לא קיים חסרון כזה. ויש להוסיף, שאפילו אם נניח שיש ספק בדבר, הרי הנתבע מוחזק ב5000 ש”ח שכבר שולמו לו, ואם כן על התובע להביא ראיה לדבריו שהרי כלל גדול הוא בדין “המוציא מחבירו עליו הראיה” (ב”ק מו,ב).

  1. יחס מזלזל

בענייןלטענת התובע ליחס מזלזל, אין בידינו ביסוס לדבר זה היות והנתבע מכחיש זאת וכפי שהתבאר בסעיף 3 שעל התובע להביא ראיה לדבריו.

 

ו.       החלטה

א. בית הדין קובע שתמחור העבודה הוא 4950 ₪.
לאור זאת שנגבה תשלום של 5000 ₪ ביום הארוע – על הנתבע להחזיר לתובע סך של 50 ₪ לא יאוחר מח’ שבט תשע”ו.

ב. על הנתבע להעביר את הדיסקים של כל התמונות שנעשו וכן סרט וידאו ערוך לא יאוחר מהתאריך הנ”ל..

 

פסק הדין ניתן בתאריך ח שבט תשע”ו
“והאמת והשלום אהבו”
בזאת באנו על החתום

הרב דרור טויל הרב אריאל בראלי הרב דוד פנדל
  אב בית דין  

 


 

[1] מבואר בשו”ע (שם) בעה”ב שהפסיק התקשרות עם פועל, אע”פ שהפועל כבר התחיל לעבוד, כל שיש לפועל עבודה אחרת במקום העבודה שבוטלה והוא נשכר ממנה לא פחות מערך העבודה שבוטלה, בעה”ב אינו חייב לשלם לפועל, ואין לפועל על בעה”ב אלא תרעומת. זו גם המציאות בנדון דידן, שהרי לצלם לא נגרם הפסד עבודה בעקבות הפסקת ההתקשרות.

תאונה

פסק דין בעניין שבין

התובע- אלי

לבין

הנתבע- דוד (שמות בדויים)

 

א.      תאור המקרה

בתאריך ז חשוון תשע”א נסע התובע אלי כהן ברכב טויוטה ברחוב נחלת שלמה במפגש עם רחוב אור לציון, בנתיבות. דוד לוי, הנתבע, הגיע מרחוב אור לציון עם הטרקטורון ונכנס לרחוב נחלת משה בלא שנתן זכות קדימה לאלי. הטרקטורון פרץ לכביש לפני שאלי הגיע לאותו מקום. אלי פגע בטרקטורון וכתוצאה מהמפגש עף עם הרכב לצד ימין והתהפך.

אלי פונה לבית חולים באמבולנס ושוחרר באותו יום, הרכב ניזוק מכל צדדיו.

ב.      טענות ותביעות התובע

נסעתי במהירות המותרת ולא היה לי שום אפשרות למנוע את ההתנגשות.

דוד התפרץ לצומת ויותר מכך לאחר התאונה הוא נעלם והשאיר אותי פצוע ברכב.

על כן, עליו לשלם את כל נזקי.

פירוט התביעה:

מחיר הרכב כפי שמופיע במחירון 15200 ₪
גרר 340 ₪.
שמאי 812 ₪.
החזר הוצאות של נסיעות למשטרה, וחיפוש רכב חילופי 200 ₪.

 

דלק שנשפך 100 ₪
שלושה ימי עבודה- 600 ₪ .
העברת בעלות- 200 ₪
בדיקת משכון 100 ₪

 

ריבית בנקאית – 211 ₪
גדר שנהרסה למשפחת צברי -300 ₪
הוצאות משפט- 150 ₪
סך הכול- 18,213 ₪

ג.       טענות הנתבע

לטענת הנתבע, הוא לא ברח ממקום האירוע אלא הלך לראות מה עם הנוסע שהיה עימו.

לטענתו, התגובה של אלי לכך שהוא נכנס למסלול הנסיעה של אלי מוגזמת ומעידה על נסיעה במהירות מופרזת. היה עליו לנווט את הרכב הצידה ולא להמשיך ולנסוע ישר, לכן גם הוא מוגדר כפושע.

הטוען הרבני הוסיף טענות הלכתיות:

א.      כפי שטען הנתבע, גם התובע פשע. מפגש בין שניים שפשעו, פטורים מהנזקים ההדדיים (סימן שע”ח סעיף ז).

ב.      אם הנתבע הספיק לבלום לפני המפגש נמצא שרכב הטויוטה פגע בטרקטורון עומד,  והרי הדין הוא שבור פטור על כלים (סימן ת”י סעיף כא), ועל כן הנתבע פטור מתשלום נזקי הרכב.

ג.        דוד נסע להביא חלות לשבת והרי ההלכה היא שמי שרץ בערב שבת פטור מנזק כי יש לו רשות לכך (סימן שע”ח סעיף ח).

ד.      יש לקזז משומת הנזק את שווי שרידי הרכב, יש מנוע תקין ששווה אלפי שקלים. על אף שהמדינה החליטה להוריד את הרכב מהכביש אין אנו מתחשבים בזה אלא בערך האמיתי שלו (על פי שע”ח סעיף ט).

ברור הדין

ד.      מי פשע

בית הדין המתין מספר חודשים לכך שיגיע דו”ח משטרתי על התאונה. על פי הדו”ח האחריות היחידה לתאונה מוטלת על דוד אשר לא ציית לתמרור 36 ולא נתן זכות קדימה. לא נמצא שום ביסוס עובדתי לכך שאלי נסע במהירות. גם מן הבחינה ההלכתית אין להניח שאלי נסע במהירות מופרזת ללא ביסוס מציאותי, שחזקה עליו שנהג לפי כללי התנועה. לכן אנו דוחים את הטענה שאלי נחשב לנוהג ש”לא ברשות”.

על כן, כל האחריות לנזק מוטלת על דוד.

ה.      האם פטור מדין ריצה בערב שבת

בית הדין דוחה את הטענה שכיוון מדובר על נסיעה להביא חלות שבת וביום שישי מותר לרוץ לצורך כך יש לפטור את הנתבע. שכן, ברור שיש להבחין בין ריצה ברחוב המותרת בערב שבת, לבין התפרצות ברכב לצומת בניגוד לחוקי התנועה. כאן מדובר על פעולה שיש בה משום סיכון חיי אדם ולכך היא אסורה.

ו.        האם הנתבע פטור – כדין בור שפטור על הכלים

בדו”ח המשטרתי אין התייחסות מפורשת לשאלה באיזה מצב היה דוד בזמן המפגש בין המכוניות, דהיינו האם הטרקטורון עמד במקומו או שהיה בתנועה. דוד טוען שהוא הספיק לבלום את הרכב לפני התאונה. אם נקבל את דבריו ונניח שהרכב עמד, לכאורה הוא נחשב לבור ברשות הרבים. ממילא דוד פטור מחיוב הנזק, שכן המכונית שנפגעה נחשבת לעניין זה ככלי שניזוק בבור ופטור (סימן ת”י סעיף כ”א).

אולם נראה שלטרקטורון הנשלט על ידי דוד יש דין של אדם המזיק על אף אם עמד במקומו בלא תנועה. הלכה זו עולה מתוך דברי המשנה בבא קמא (לא:) המחייבת אדם שנשא קורה אשר עמד במקומו ונתקל בו אדם שנשא חבית. החיוב הוא מדין אדם המזיק למרות שבעל הקורה עמד במקומו, ופירש הנימוקי יוסף “היכא דקאי אנפשיה לאו תולדה דבור היא אלא כמאן דאזקיה בידים דמי”. דהיינו, למרות שכאשר אדם נפל והוא מוטל על הרצפה דינו כדין בור אך אם האדם עומד במקומו יש לו דין של אדם המזיק משום שהוא שולט במעשיו (וכן פסק בשו”ת עטרת דבורה סימן נ”ב).

ז.        שומת הרכב

בעקבות דו”ח השמאי הרכב הושבת ואין אפשרות להחזיר אותו אל הכביש, לכן ניתן למכור אותו רק לחלקים. השומה המקובלת היא ערך של 10% משווי הרכב כפי שכתב השמאי, במקרה שלנו מדובר על 1470 ₪ .

אין להשוות שומה זאת להלכה שהביא הטוען הרבני מסימן שע”ח, היות ושם בעל הסוס הוא גוי שבכוח הזרוע קובע סכום מופרז, ואז אין אנו מתחשבים בדעתו. כאן המדינה לפי כללים הגיוניים מחליטה על הורדה מהכביש והחלטה זו משפיעה על כל השוק. מחיר של רכב שהורד מהכביש הוא כפי שקבע השמאי ואי אפשר להתעלם מכך.

מסקנה-דוד חייב בנזקי הרכב שנפגע. שומת הנזק היא כפי שקבע השמאי 13,230 ₪ בהנחה ששרידי הרכב נשארים בידי אלי.

ח.      תביעות נלוות הקשורות לרכב

1. דוח שמאי – אלי תובע את תשלום על דו”ח  השמאי על סך 812 ₪.

אנו סבורים שאין מקום לחייב את דוד בתשלום על כך משום שהוא לא צריך את השומה. הוא מצידו יברר בכוחות עצמו את שומת הנזק, אלי הוא זה שרצה שומה מדויקת אם כן היא משרתת אותו בלבד.

2. עלויות גרירה – אלי תובע החזר של גרירת הרכב על סך 340 ₪ (גרירה משטרתית על מנת לפנות את מקום התאונה וגרירה פרטית למוסך). חובה זו מוטלת על דוד כמבואר בבא קמא (יא) לגבי טורח העלאת נבלה מהבור שזו חובתו של המזיק- “מניין שעל בעל הבור להעלות את הנבלה תלמוד לומר – והמת יהיה לו”[1].

האם ניתן לחלק ולומר שיש רק חיוב להעלות את הנבלה מהבור למקום שהייתה (וכאן הרכב נמצא במקום שהיה לפני התאונה), אך לא שמענו חיוב לקחת את הנבלה למקום שניתן לשום ולתקן אותה (מוסך). נראה שישנה ראיה מדברי הגמרא שהביאה בשם אבא שאול “יביא עדודה לב”ד” ופרש”י לשומה כמה היא שווה, משמע שאף זה מכלל חיוב המזיק.

3. דלק – אלי תובע את הדלק שנשפך על סך 100 ₪ . אם אכן הדלק נשפך ישירות מחמת המכה אזי דוד חיי בכך אולם ישנו ספק מציאותי האם המכה של הטרקטורון פערה את החור או שהדלק נשפך לאחר זמן מסיבה מקרית אחרת כגון שהגרר העלה את הרכב וגרם לשפיכה וכדומה, מספק אין לחייב את דוד בתשלום.

4. רכב חלופי – נסיעות למשרד הרישוי, ובוחן רכב וחיפוש רכב חילופי על סך 200 ₪.

לדעתנו תביעות אלו דינן להדחות, משום שאין כאן אחריות ישירה של דוד לפעולות אלו והן אינן אפילו בגדר נזק בגרמא.

סיכום התביעות הנלוות לנזק הרכב: דוד חייב 340 ₪ דמי גרירה.

ט.     תביעות נוספות

1. ימי עבודה – אלי תובע שלושה ימי עבודה כפי שהורה הרופא, הסכום הוא  600 ₪.

לתביעה צורף תלוש המשכורת. אכן, הפסד שנגרם כתוצאה מהפציעה של אלי מוטלת על דוד ולכן הוא חייב בתשלומי “שבת”[2]. על פי דין, כיוון שהתובע לא נדרש ללכת לעבודה וגם הוא נהנה מכך, החיוב אינו מלא אלא כ”פועל בטל מאותה מלאכה” (רמב”ם חובל פרק ב’ הלכה י”א), לכן יש להוריד [3]שליש מהחיוב ונשאר החוב על סך 400 ₪ .

2. העברת בעלות, ובדיקת משכון – אלי תובע תשלום על העברת בעלות וכן בדיקת משכון וכן ריבית בנקאית.

כל התשלומים הנ”ל אינם הזק ישיר של דוד ולכן אין לחייב אותם וכפי שהתבאר לעיל (סעיף 5).

3. הוצאות משפט – אלי תובע החזר הוצאות משפט, מדיניות  בית הדין היא לחייב רק את התובע בהוצאות משפט כפי שמובא בשולחן ערוך בסימן י”ד.

4. דמי תיקון הגדר – אלי תובע החזר עבור הגדר שנהרסה על סך 300 ₪ .

לדעתנו אי אפשר להטיל את האחריות לנזק על דוד. אומנם הנזקים שנגרמו מעצם המפגש עם הטרקטורון מוטלים על דוד, אך הנזק לגדר נגרם רק לאחר המפגש כאשר הרכב של אלי סטה ממסלולו ונתקע בגדר, פעולה זאת מתייחסת לאלי[4] ולא לדוד.

בנוסף, מצד הדין גם אלי פטור על הנזק כלפי בעלי הגדר, משום שזה הוא אונס גמור.

הכרעה בתביעות הנוספות- דוד חייב על ביטול שלושה ימי עבודה של אלי סך של 400 ₪. 

י.        החלטה

  1. דוד לוי ישלם לאלי כהן סך של  13,970 ₪
  2. התשלום בתוך חודש ימים, עד יח’ אב התשע”א (18/8/11).
  3. פסק הדין ניתן ביום יח’ תמוז התשע”א (20/7/11).
 

 

על החתום   
הרב דרור טוויל הרב דוד פנדל

הרב אריאל בר-אלי

 

 

[1] ואף שמחיר הרכב במקום התאונה ובמוסך הוא אותו מחיר מכל מקום חייב המזיק בגרירה כפי שמבואר בהמשך הגמרא שם  “בבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא” .

[2] אף שישנה מחלוקת בין השו”ע לרמ”א (חושן משפט סימן א) האם דנים תשלומי שבת בזמן הזה? גם הרמ”א כתב לחייב לפי מה שיטילו הדיינים, והש”ך הביא שהמהרש”ל פסק כשו”ע, והחתימה על שטר הבוררות שלנו מונעת טענת קים לי.

[3] הט”ז בסימן של”ג כתב לשער בחצי מהסכום אומנם כיום מורים להפחית פחות, עקב הלחץ הכלכלי הקיים.

[4] לכל היותר מצד דוד יש פה גרמא בנזיקין ואולי פחות מכך, מכיוון שהתגובה של אלי יכולה להיות באופנים שונים (למרות שהוא אנוס) הוא יכול להסיט את ההגה לצדדים שונים, בדומה לכך מובא בגמ’ קידושין כד: על המבעית את חבירו “מכיוון שבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה” ובספר “יד רמה” שהיה לו לסובב את הראש.

דין גדר בין חצרות

פסק דין גדר בין חצרות

א.     עובדות מוסכמות

בעלי הדין קנו בשכנות שטח לבניה בישוב אבן שמואל, לפני כ-4 שנים. התובע בנה ראשון וכדי לקבל טופס 4 מהרשויות, כלומר, היתר להיכנס לגור בבית, היה עליו לבנות חומה מפרידה בין השטחים.

התובע פנה לנתבע כדי שיבנו יחד, כפי שמחייב החוק, וזה טען שעתה אינו בונה ולכן הסכים שהתובע יבנה ולאחר שהנתבע יבנה את ביתו הוא ישלם לתובע חצי מהוצאות החומה.

התובע בנה חומה, חצי על שטחו וחצי על שטח הנתבע. כיון שהשטחים אינם באותו גובה, מצד התובע הגובה של החומה נמוך ומצד הנתבע הגובה הוא כ-3.5 מטרים.

לפני כ-3 שנים, הנתבע בנה בית והגיש בקשה לקבלת טופס 4 כדי להיכנס לבית, על סמך החומה הבנויה ביניהם. התובע פנה לנתבע וביקש חצי מהוצאות החומה, אך הנתבע מסרב בטענה שהחומה מסוכנת ועלולה ליפול

התובע הציג אישור מהקבלן המורשה שבנה את החומה המעיד על תקינות החומה.

הנתבע הציג אישור מדודו, שהוא מהנדס, שהחומה אינה תקינה.

ב.      טענות התובע

פניתי לנתבע שהוא שכני מצד אחד כדי שנבנה יחד אך הוא לא רצה לבנות איתי כי עדיין לא בנה את ביתו. הוא אישר לי לבנות קיר הפרדה בגבול בינינו והתחייב לשלם לי חצי לאחר שיכנס לדירה. פניתי לקבלן מורשה ובניתי חומה ושילמתי הכל מכיסי, יש לי אישור מהקבלן שהחומה תקנית.

לאחר שהנתבע בנה בית ונכנס לגור בו, ביקשתי ממנו שישלם לי חצי מעלות החומה המשותפת, אך הוא סירב בטענה שאין לי אישור מהנדס. האישור של הקבלן לא סיפק אותו. ביקשתי ממנו שיביא לי דוגמא של אישור מהנדס על החומות שהוא בנה עם השכנים האחרים, אך הוא טען שאין זה מענייני מה שהוא בנה שם. שאלתי את השכנים והם אמרו שאין אישור כזה.

הנתבע נכנס לגור בבית וכבר עברו כמה שנים, אם החומה לא טובה מדוע הוא נכנס לגור?

אני תובע את חצי עלות החומה. החומה כולה עלתה 7200 ₪, ולכן אני תובע כלומר 3600 ₪. ועוד חצי מהגדר שעל החומה שגם היא צריכה להיות משותפת לשנינו כדי למנוע היזק ראיה, עלותה 1486 ₪, כלומר חצי ממנה: 743 ₪. עוד אני תובע עלות יום עבודה 350 ₪, וגם החזר אגרה לבית הדין של 250 ₪.

סה”כ – 4943 ₪.

ג.       טענות הנתבע

אני מוכן לשלם עבור קיר טוב אפילו מחיר יקר, ואכן עם שאר השכנים שיש לי קיר שילמתי מחיר יקר יותר, אך כאן הקיר מסוכן ועומד ליפול. מדובר בקיר שמהצד שלי הוא בגובה 3.5 מטר ולקיר כזה דרוש אישור מהנדס מיוחד ואין לו. אני ממש חושש שהקיר ייפול ויסכן את משפחתי.

כפי הנראה מהתמונות (הנתבע הציג תמונות בפני בית הדין), הרגל של הקיר קצרה ואינה תקנית. ועוד, הרגל בחוץ ולא שקועה באדמה וזה מכער את החצר ומפריע לשימוש תחתיה.

בנוסף, יש לי מכתב מדוד שלי, מהנדס שבנה לי את הבית, שהקיר מסוכן ואינו עומד בתקן. וכן, יש כבר תזוזות של הקיר ואני חושש מזה.

לגבי שאר החומות עם השכנים האחרים, כולן חומות נמוכות ולכן לא צריך אישור מיוחד, והן נעשו בצורה תקנית.

ד.      נושאי הדיון

  1. חובת השתתפות בבניית כותל מפריד.
  2. חוות דעת מומחה.
  3. המשמעות ההלכתית של חוות דעת המומחה.
  4. הוצאות משפט

ה.     חובת השתתפות בבניית כותל מפריד

נקודת המוצא של בית הדין (לולי הטענה לבעיית בטיחות) היא שמוטלת חובה על הנתבע לשלם חצי מהסכום של בנית החומה, מהסיבות הבאות:

א. שני הצדדים מחויבים על פי חוק לבנות מחיצה ביניהם, ומנהג המדינה מחייב גם על פי ההלכה (בבא מציעא פרק ז משנה א).

ב. ישנה חובה הלכתית לדאוג שלא יהיה היזק ראיה בין החצרות לכן חכמים חייבו לבנות כותל בין חצרות כדי למנוע היזק. מקום הכותל ותשלום הכותל מוטלים על שני הצדדים בשווה (שו”ע חו”מ סי’ קנז סע’ א, ג-ד).

ג. הנתבע הסכים לבקשת התובע לבנות כותל משותף ואף הקצה לכך מקום מחצירו. ההסכמה כמוה כהתחייבות לשלם את ההוצאות שהתובע הוציא.

ד. הכותל כבר שייך לנתבע[1] היות והוא בנוי על שטחו והוא גילה דעתו שרוצה בכותל על מנת לקבל אישור לטופס 4 מהעירייה (נימוקי יוסף בבא בתרא ו).

לכל אלה יש להוסיף שהנתבע אכן איננו מתכחש להתחייבות שלו, אלא שהוא טוען שהחומה מסוכנת ונבנתה באופן לא תקין, וזה לא היה כלול בהסכמה. ברור שטענה זו במידה והיא נכונה מאפשרת לנתבע להתנער מהסיכום הראשוני להשתתפות בעלות הכותל. כי על דעת כן לא התחייב לקבל כותל שאיננו בטיחותי.

ו.       חוות דעת מומחה

היות ומדובר בחומה גבוהה הדורשת יציבות ומפני חששו של הנתבע שחלילה יגרם לו אסון, החליט בית הדין לבקש חוות דעת מקצועית. בית הדין הזמין מהנדס רישוי בהסכמת שני הצדדים ובמימונם, כדי לקבל חוות דעת על תקינות החומה.

עיקרי מסקנות המומחה, כפי שהובאו במכתב לפני בית הדין, הן כדלהלן:

1. בדרך כלל כשיש קיר גבוה מעל שני מטר דרוש, ע”פ החוק, אישור של מהנדס רשמי, לכן אין ערך לאישור הקבלן שהציג התובע.

2. מעבר לכך, ישנם שתי בעיות הנדסיות ובעיה אחת חזותית:

א.הרגל התומכת נראית קטנה מדי עבור קיר גבוה, כ-1 מטר, בעוד קיר כזה מצריך לפחות 2 מטר.

ב.חסרים צינורות לניקוז מים, יש מעט אך לא כפי המקובל במקרה זה.

ג.בנוסף, יש בעיה חזותית, יסוד הקיר אינו נמצא עמוק באדמה כפי המקובל.

ד. עלות העבודה שהציג התובע אינה תואמת את הערכות של מה שהיה צריך לעלות קיר כזה. לכן יש חשש שכמות הברזל שבקיר אינה מספקת לשמש כתמיכה לקיר.

המהנדס כותב שאכן ישנו סיכון להשאיר את המצב על עומדו וממליץ על חיזוק הקיר.

ז.       המשמעות ההלכתית של חוות דעת המומחה

לאור חוו”ד המומחה בית הדין מקבל את טענת הנתבע שהכותל עלול להיות מסוכן ויש לדאוג בהקדם לחיזוקו. מנגד, החיוב של הנתבע לשלם עבור הקיר הקיים במקומו עומד. משום הוא מחויב לבנות קיר הן על פי החוק והן על פי ההלכה. והרי הוא נהנה מהקיר וקיבל טופס 4 בזכות קיומו של הקיר.

הנתבע אינו יכול לאחוז את החבל משני קצותיו, גם ליהנות במשך שלוש שנים מקיומו של הקיר ולקבל אישור כניסה לבית ומאידך לטעון שהקיר מסוכן והוא לא רוצה להשתתף בתשלום.

ח.     הוצאות משפט

לגבי התביעה על הפסד יום עבודה, בית הדין דוחה את התביעה, משום שאין כאן הפסד ממון ישיר, וגם לא מדובר בסירוב קנטרני, כפי שהתברר.

מסיבה זו, גם התביעה לתשלום דמי התביעה לבית הדין נדחית

ט.     החלטה

בית הדין מטיל על הנתבע לבחור באחת מן האפשרויות הבאות:

א.הנתבע יציג בפני בית הדין, תוך 30 יום, ועדיף כמה שיותר מוקדם, הצעת מחיר של בעל מקצוע לשיפוץ החומה באופן תקני. לאחר זאת, בית הדין יקבע מה הוא שיעור התשלום של הצדדים בשיפוץ כך שבסופו של דבר העלות הכוללת תתחלק בין הצדדים.

ב. לחלופין, אם הנתבע אינו מעוניין כרגע לשפץ את החומה, עליו לשלם לתובע תוך 30 יום, סכום של 4393 ₪, שהוא מחצית מסכום בנית החומה וחצי מעלות הגדר.

(אין בתשלום זה משום ויתור של הנתבע לתבוע בעתיד השתתפות בשיפוץ החומה)

 

“והאמת והשלום אהבו”

[1] יש מקום לדון האם מכוח זה שהנתבע כבר קנה חצי מהכותל עליו החובה להוכיח שהכותל אינו בטיחותי (כעין זה כתב בספר קצות החושן סימן קנז )

מקח טעות אתרוגים

פסק דין מקח טעות אתרוגים

העובדות המוסכמות

ביום שלישי ו תשרי תשע”ה הגיע התובע לחנות של נתבע 1, הוא ראה דוגמא של אתרוגים שמצאו חן בעיניו וביצע הזמנה של ארבעים סטים מהודרים באיכות שדובר עליה. המחיר שסוכם הוא 1500 ₪ ומתוכם שילם התובע באותו מעמד מקדמה של 500 ₪.

ביום רביעי הוא הגיע לקחת את הסחורה וחל עיכוב מצד נתבע 1 וקבלת הסחורה נדחתה ליום חמישי. באותו יום הגיע התובע עם חבר בשם מאיר לבחור את הסחורה ואז התגלע ויכוח בין הצדדים. התובע חזר שוב עם נאור ובסופו של יום הויכוח נשאר על עומדו והתובע לא לקח את הסחורה המוצעת.

הדיון הוא ביחס ל-500 ₪ דמי קדימה ששילם התובע כאשר הוא תובע אותם חזרה.
מנגד, מבקש נתבע 1 את יתרת החוב על ארבעים הסטים בסך של 1020 ₪ .

א.     טענות התובע

התובע טען: הדגשתי לנתבע שאני קונה סטים בדיוק כמו האתרוג שהוצג בפני. כשראיתי את הסחורה שהוצעה לי היא הייתה שונה לגמרי, הן מצד הגודל של האתרוגים והן מצד היופי שלהם. נתבע 1 אמר לי שהסוג שרציתי נגמר ויש לו סוג טוב אחר. הבאתי פעמיים חברים שמבינים בארבעת המינים ושניהם יעצו לי לבטל את העסקה כי הם לא אתרוגים מהודרים.

מבחינתי זה מקח טעות והודעתי לנתבע 1 שהעסקה מבוטלת. היה שלב שהוא אמר לי בטלפון: “בוא ותיקח אתרוגים בשווי חמש מאות שקלים”, אך בפועל הוא חזר בו ואמר: “או הכול או לא כלום”.

ב.      טעות הנתבע

אני מחזיק כמות גדולה של סחורה שהזמנתי מראש וכל האתרוגים שהצגתי בפני התובע הם מאותו זן. כמו כן הרבה אנשים לקחו מהם בלא שום טענה. מעולם לא אמרתי שהסוג שהוא הזמין נגמר.
היו לי הרבה קרטונים והוא עצמו מצא כמה אתרוגים שכן מצאו חן בעניו ושם אותם בצד ולבסוף סוחר אחר הגיע ולקח אותם. אני מחשיב את האתרוגים לפי רמתם ההלכתית ולא המסחרית ולכן כולם מהודרים. מבחינתי העסקה קיימת לא הסכמתי לביטולה ואף לא להצעה של סחורה ב-500 ₪. מבחינתי ארבעים הסטים הללו נשארו עבור תובע עד לחג ולא מכרתי אותם כי שמרתי לו אותם ונשארו לי עוד סטים נוספים.

אני דורש ממנו לעמוד בהסכם ולשלם לי את יתרת החוב על ארבעים הסטים לפחות העלות שלהם שהיא 1020 ₪.

ג.       עדותו של מ’

אין קשר עסקי כל שהוא עם התובע, הוא רק ביקש ממני כטובה לעזור לו בבחירת ארבעת המינים. אני מתעסק בתחום שלוש שנים, ויכול להגיד שהמחיר שהתובע קיבל הוא טוב אבל רק לאתרוגים מהודרים. מה שהנתבע נתן לנו לבחור היו אתרוגים שרובם מדרג ג’.

הוא נתן לנו שני ארגזים ובסך הכול היו בהם כארבעים אתרוגים. הרוב המכריע, כפי שאמרתי, היו מדרג ג’ כי היו בהם הרבה בלטלאך גם בשליש העליון ובחלקם נקודות שחורות בשני שליש התחתון. כארבע עשר אתרוגים היו דרג ב’ ואולי אחד שניתן להחשיב אותו מהודר.

אני מגדיר מהודר לפי העניים של הקונה – בשליש העליון נקי לגמרי גם מבלטלך. כי היופי חשוב לאנשים אף שמבחינה הלכתית האתרוג ודאי כשר.

לסיכום, לא ניתן לנו ארגז של סחורה מובחרת ונתבע לא הסכים להראות עוד סחורה אלא הוציא אותנו מהחנות.

ד.      עדותו של נ’

אין לי קשר עסקי לתובע אלא הוא ביקש ממני לעזור לו. אני לא מומחה גדול אך האמירה שלי היא שאדם סביר לא היה לוקח את הסחורה שהציע נתבע 1. היא בכלל לא הייתה מהודרת, אומנם היו בודדים שהיו טובים והנחתי אותם בצד אך זה לא ארגז של מהודרים.
הייתי עד לדו שיח בין התובע לנתבע 1 כאשר התובע טען שזה לא הסחורה שהזמין ענה לו נתבע 1 שזה בדיוק אותם ארגזים ואותה איכות.

 

נושאי הדיון :

א.     הכרעה עובדתית לגבי איכות האתרוגים

ב.      טענת מקח טעות

ג.       האפשרות לבחירת אתרוגים אחרים

 

ה.     הכרעה עובדתית לגבי איכות האתרוגים

לאחר שמיעת העדויות והתייחסות בעלי הדין לדבריהם, בית הדין מקבל כעובדה שהאתרוגים שהוצעו לתובע אינם נחשבים בשוק לאתרוגי מהדרין.

בית הדין דוחה את טענת הנתבע שאין להתייחס להידור המסחרי של האתרוג אלא להלכתי ולדבריו הקביעה של העדים אינה משפיעה על ביטול העסקה.

ראשית, בית הדין לא מקבל אבחנה זו שבה יש הפרדה בין ההלכה לבין היופי החיצוני משום שהתובע הזמין הזמנה סיטונאית המיועדת להימכר בשוק ארבעת המינים. הלקוחות בוודאי מגדירים אתרוג שאינו יפה מבחינה חיצונית כאתרוג שאינו מהודר.

את העיקרון בעניין הגדיר בשו”ע (חו”מ רלב, ו) כך:

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, ה”ז אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך.

דהיינו, מה שקובע הוא מנהג המדינה, ולא ההגדרה ההלכתית (וראו עוד בהערה[1]).

כמו כן בדיון שני סתר הנתבע עצמו את דבריו והודה שאכן בארגזים לא הייתה כמות גדולה של אתרוגי מהדרין.

ו.       טענת מקח טעות

התובע מבקש לבטל את העסקה בטענת מקח טעות[2]. ביטול מקח אפשרי כאשר ברור שקיים שוני בין הסיכום שבין הצדדים לבין מוצר שסופק. בענייננו התובע סיכם על אתרוגי מהדרין ולא קיבל זאת, ולכן ניתן לראות בכך ביטול מקח. דין זה מקביל לדברי המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ה משנה ו) הפוסקת:

ארבע מדות במוכרין: מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו…

גם במקרה שלפנינו מדובר על הבדל באיכות של המוצר, ולכן לקונה זכות לחזור בו (ראו עוד בהערה[3]).

ז.       האפשרות לבחירת אתרוגים אחרים

הנתבע הוסיף לטעון שאף אם בארגזים שהוצעו לתובע לא היו מספיק אתרוגים מהודרים הרי שהיה בידו אפשרות להמשיך ולבחור אתרוגים אחרים ומשלא עשה כך הרי הוא מנע מעצמו את הסחורה המיועדת.

גם אם נקבל את דברי הנתבע יש לדון האם הדבר מבטל את זכותו של הקונה לטענת מקח טעות. האם לגיטימי להציע לקונה מבחר שרק אתרוגים בודדים מתוכו הם מובחרים? הנתבע עצמו ציין זאת כאחת מהסיבות שלא רצה להמשיך ולאפשר לתובע לבחור כי הוא לא יודע לבחור, והראיה שמצא רק אתרוגים בודדים בשני ארגזים. דהיינו, זו לא הדרך המקובלת לתת סחורה המצריכה עבודה רבה של ברירה.

בנוסף מדברי שני העדים עולה שהנתבע לא אפשר לתובע להמשיך ולבחור מארגזים נוספים אשר היו בחנות. שני העדים ציינו שהיה דין ודברים קולני בין בעלי הדין ובסופו הנתבע לא הסכים להראות עוד סחורה לתובע.

לסיכום בית הדין מקבל את טענת התובע שהמקח התבטל באותו יום, ולכן על הנתבע להחזיר את דמי הקדימה בסך 500 ₪, כהשלמה בית הדין דוחה גם את התביעה הנגדית על סך 1020 ₪.

 

ח.     החלטה

הנתבע ישלם לתובע 500 ₪ עד י”ח בטבת תשע”ה.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום

הרב דרור טוויל

הרב אריאל בראלי

הרב שלמה בן יאיר

     

[1] בספר ארבעת המינים הגדיר את ההידור באתרוג באופן הבא: שיהיה נקי מאד ואפילו מכתם קטן כחודו של מחט; שיהיו בליטות רבות על גופו; שהעוקץ שבתחתיתו משוקע; שיהיה בנוי כמו מגדל ולא ככדור; שיהא שושנתא שלימה בראש האתרוג ומכוון נגד העוקץ שלמטה.

[2] יש להוסיף שאף אם לא נקבל את טענת מקח טעות עדיין לא התבצעה פעולת קניין מצד התובע כי מעות אינם קונות מטלטלים. ממילא התובע יכול לחזור בו מהמקח ולעניין מי שפרע יכול לסמוך על כך שיש לו סיבה מוצדקת לחזרתו.אמנם ייתכן שדמי קדימה מעמדם שונה, עיין בפת”ש חו”מ רז סק”יג בשם שו”ת מים חיים שסובר שדמי קדימה אינם כהתחלת פירעון אלא “דמי בטחון” שאם הקונה יחזור בו יוחלטו דמים אלו למוכר. אמנם יש שחלקו על כך שאין סברא שהקונה יפסיד ולא המוכר, עיין תשורת שי סימן ע’. ומכל מקום פשוט שבמקרה של מקח טעות דמים אלו חוזרים לקונה.

[3] בהמשך המשנה יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהן: מדברי המשנה עולה שאם מדובר על שוני מהותי במקח, כגון בשני סוגים שונים של חפצים אז שני הצדדים יכולים לחזור בהם. אולם אם השוני אינו כל כך גדל ומדובר רק על איכות שונה של אותו מוצר רק ביד הקונה לבטלו. ההבדל נעוץ בכך שכאשר מדובר על שני סוגים שונים אין גמירות דעת בסיסית לקניין מצד שני הצדדים ולכן העסקה בטלה, וכפי שהזכיר רש”י במקום אחר (בבא מציעא פ,א): “אדעתא דהכי לא זבן”, ולפיכך שני הצדדים חוזרים בהם. אולם אם השינוי אינו בסוג החפץ אלא באיכותו אזי המקח קיים אך ישנה זכות חזרה לקונה.
לאור עקרון זה נראה שהשינוי בין אתרוג כשר למהודר אינו פוגם בעצם המקח ולכן המקח קיים אלא שלקונה בלבד ישנה זכות חזרה. וכמו שקנה חיטים יפות ונמצאו רעות, רק הקונה חוזר בו, אף כאן היות והאתרוג כשר לברכה המקח קיים והקונה יכול לחזור בו.

השאלת אופניים

השאלת אופניים

המקרה

בפעולה של תנועת נוער הכינו החניכים אוכל והיה חסר להם נייר כסף. אחד החניכים התנדב להביא מביתו וביקש לשאול אופניים לצורך זה. הוא אכן קיבל אופניים אך בדרך נפל, והאופניים ניזוקו קשות. על מי מוטל התיקון? על כל השבט או רק עליו?

א.    שואל

התורה החמירה לגבי חיוביו של שואל והוא חייב לשלם גם אם החפץ ניזוק באונס. הגמרא (בבא מציעא צד,ב) מנמקת זאת בכך שהשואל אינו משלם על ההנאה “כל ההנאה שלו”. מדברי הגמרא ניתן לדייק שרק במצב שבו תהיה הנאה בלעדית לשואל חייב באונס. ואכן כך מובא בספרי הפוסקים (קצות החושן סימן ש”מ סק”ה) שאם ההשאלה משרתת את טובת המשאיל אז דינו כשוכר ולא כשואל.
מטרת הנסיעה הייתה להביא נייר כסף עבור השבט כולו, וזו טובת בעל האופניים לכן רוכב האופניים אינו מוגדר כשואל כי אין כל ההנאה שלו ודינו כשוכר (פתחי חושן שאלה פרק י, ה).

ב.     הנפילה אונס או פשיעה?

רוכב האופניים נפל תוך כדי נסיעה רגילה ללא מכשולים מיוחדים. נשאלת השאלה האם ישנו צד של רשלנות בנפילה או שזה נחשב לאונס?
דיון דומה קיים ביחס לאדם שהלך ברחוב ונתקל ונפל עם חפץ שאינו שלו. פסיקת השולחן ערוך היא שהנפילה נחשבת לאונס אולם אם קיבל שכר על העברת החפץ, חייב לשלם.”המעביר חבית ממקום למקום בשכר, ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב”. לאור זאת יש לחייב את רוכב האופניים על הנזק כי אין זה אונס גמור ושוכר חייב על כך.

מתה מחמת מלאכה

שוכר פטור על נזקים הנגרמים משימוש סביר כדין מתה מחמת מלאכה (חושן משפט סימן ש”ז סעיף ו).לאור זאת יש לבחון את הנפילה מהאופניים האם ישנו פטור של מתה מחמת מלאכה?

מצד אחד הנפילה מהאופניים אינה חלק מהרכיבה ואינה צפויה ומנגד לא נעשה כל פעולה חריגה והדבר התרחש תוך כדי הרכיבה. לגבי בהמה מובא בהלכה שאף אם נפלה נחשב הדבר למתה מחמת מלאכה.”בהמה שנכשלה בדרך ונפלה ומתה, מיקרי מחמת מלאכה” (שולחן ערוך חושן משפט הלכות שאלה סימן ש”מ, ג).
בנקודה זו נחלקו הפוסקים- לדעת שולחן ערוך (שם) מי ששאל בהמה והודיע למשאיל להיכן פניו מועדות, ולפתע הגיעו שודדים וגנבו את הבהמה. השואל פטור מדין מתה מחמת מלאכה. לעומתו הרמ”א פסק שם שחייב כי הגנבה היא דבר חיצוני להליכת הבהמה ואין זה נחשב למתה מחמת מלאכה. (פתחי חושן שאלה פרק י הערה כב). במחלוקת זו אין הכרעה[1] לכן יש לפטור את רוכב האופניים כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

ג.     לפנים משורת הדין

על מנת לעודד השאלה בעתיד מומלץ שהשבט כולו ישתתף בתיקון האופניים שכן רוכב האופניים הלך בשליחותם.

ד.     מסקנה

רוכב האופניים פטור מתשלום.
מומלץ לחברי השבט להשתתף בתיקון האופניים.

 

[1] לכאורה תלוי בטעמים השונים לפטור מתה מחמת מלאכה. הרמב’ן פירש שהמשאיל פשע בכך שנתן חפץ שאינו תקין לעומתו הרשב’א ביאר שפטורמתה מחמת מלאכה נובע מהסכמה מראש לבלאי.

 

כדור שהתפוצץ

פסק דין – כדור שהתפוצץ

עובדות מוסכמות

לפני כשנה, התובע הגיע עם כדור סל בשווי 50 ₪ למגרש הישיבה, לאחר זמן עזב את הכדור בידי חבריו ששחקו במקום. הכדור עף תוך כדי משחק לכיוון חומת האבן ושם הוא פגע במסמר והתפוצץ. התובע  פנה לראש הישיבה וסיפר על מה שארע אולם רק כעבור שנה הבאים באים לכלל בירור. התביעה היא על סך 50 ₪ .

טענות התובע

המסמר הוא מפגע ועל הישיבה לשלם על כך שלא דאגה להסיר אותו. היו עוד מקרים של כדורים שהתפוצצו (במקומות אחרים במגרש) והדבר מעיד שזה מצוי וזו פשיעה של הישיבה.
אין לראות במשחק במגרש מעין הסכמה לתנאי השטח של המגרש מה גם שאין מקום  אחר לשחק בו. ההגינות מחייבת יחסי גומלין בין הישיבה לתלמידים וכשם שמוטל על התלמידים לשלם נזקים שנגרמים לישיבה כך גם מוטל על הישיבה. התובע סירב להצעת פשרה של בית הדין ועומד על תביעתו שעל הישיבה לשלם חמישים ₪.

טענות הנתבע

המגרש נבנה על ידי משרד החינוך ובפקוח מכון התקנים. אין מקום לכך שהישיבה תבדוק כל מסמר שנשאר בחומה. הישיבה אינה מחייבת את התלמידים על נזקים שנגרמים תוך כדי שימוש אלא רק על נזק מכוון. כך ראוי שינהגו התלמידים כלפי הישיבה ולא יתבעו נזקים צפויים שהינם חלק משגרת החיים. בנוסף מדובר על נזקי בור שיש בו פטור על נזקי כלים ואף אם ישנו חיוב לצאת ידי שמיים לא ברור שמוסד חינוכי מחויב בכך.

דיון

  • הרכב הדיינים

הרכב הדיינים כולל את הרב ב’ אשר מלמד בישיבה. האם עובדה זו מונעת ממנו לשמש כדיין? נראה שנגיעה כזו אינה פוסלת שכן סכום כזה אינו מהווה שיקול ביחס למשכורתו (חושן משפט סימן לז סעיף ט). כמו כן בעלי הדין קיבלו את הרב ב” כדיין על אף שהוא עובד בישיבה.

 

  • האם המסמר נחשב לבור?

החצר היא רשות פרטית של הישיבה אך יש רשות לרבים ללכת שם ולכן האחריות למפגע מוטלת על הישיבה (פתחי חושן פרק ז הערה יא- “רה’ר לאו דווקא אלא כל מקום שיש רשות לרבים להלוך שם”. ועי’ גם הע’ י”ד).  אולם על מנת שהמסמר יוגדר כבור המזיק, יש לבדוק האם יש סבירות לכך שיתפוצץ כדור במיקום הנוכחי של המסמר?
אם היה מדובר על מקום גבוה שאין דרך להגיע לשם אז נחשב הדבר לאונס ופטור. וכשם שיש פטור לגבי אש שהתפשטה ברוח שאינה מצויה כך הדין לגבי בור (בבא קמא נו, קובץ ביאורים סימן טז[1]). אך לאחר התבוננות במקום ושמיעת דברי התלמידים מגיעים אנו למסקנה שאכן המסמר נמצא במיקום שנחשב לבור.

  •   האם יש אחריות לישיבה  על מה שנעשה בידי משרד החינוך?

ראשית יש לציין שהישיבה קיבלה על עצמה להסיר את המסמר ולערוך סריקה שאין דברים נוספים שיכולים לגרום נזק עתידי מלבד המבנה של גדר הברזלים שהוא קבוע (סימן תי, ד). היה מקום לפטור את הישיבה מהטעם שהמסמר ננעץ שם ע”י קבלנים של משרד החינוך וממילא האחריות עליהם. וכך כתב הרמ”א (סימן תי, ד) שאם כרה אדם בור ברשות שאינה שלו ואז נודע לבעל החצר אז הוא חייב. ודייק הסמ”ע (סק”ח) שקודם שנודע לו פטור.
אם כן גם כאן משרד החינוך השאיר מפגע ולא נודע הדבר לישיבה עד שקרה הנזק.
אולם נראה שאין בכך סיבה לפטור את הישיבה מהסיבה שההלכה המובאת מתוך פסק הרמ”א מתייחסת לאדם אחר אשר כרה בור ללא רשותו של בעל החצר אך משרד החינוך אינו נחשב לגוף חיצוני אלא שליח של הישיבה לבנות את המגרש.
כמו כן יש לדחות את הטענה שמכון התקנים בדק את כשירות המגרש ולכן אין אחריות לישיבה. משום שבדיקת מכון התקנים אינה עניין לכאן הוא בודק את ההיבט הבטיחותי לתלמידים והמסמר הבולט אכן לא מסכן את התלמידים.
וכן יש לדחות את הטענה שהתלמידים קיבלו על עצמם את תנאי המגרש כי לתלמידים אין אפשרות לשחק במקום אחר לכן אין בעובדה ששיחקו קבלת תנאי המגרש, בייחוד שהמסמר אינו  בולט.

  • נזקי כלים בבור- חיוב לצאת ידי שמיים

ישנה גזרת הכתוב בבור לפטור את הכלים וכל דבר שאינו בעל חיים מוגדר ככלי.
לאור זאת יש לפטור את הישיבה מתשלום על כדור המוגדר ככלי. (סימן תי, כא).

נחלקו הפוסקים האם יש חיוב בדיני שמים על נזקי כלים בבור (פתחי חושן פרק ט, הערה נג) אולם כאשר ישנו שטר בוררות אזי הפסיקה המקובלת היא לחייב בדיני שמיים[2] .
ואף שמדובר על מוסד ציבורי שיכול לטעון שאין לו רשות לפעול בכספי ציבור לפנים משורת הדין. כתב על כך הרב אשר ויס (קובץ דרכי הוראה כרך ה) בשם שו”ת אחיעזר (ח”ד סימן ס”ח) “כל ציבור יש לו דין אדם חשוב ומשום כן יש לכפותו לנהוג לפנים משורת הדין”. בנוסף הורה לנו הרב מרדכי אליהו שבית דין יכול לחייב במוסד חינוכי מטעמים חינוכיים ומעבר לדין (על פי חושן משפט סימן ב).

 

אמנם, חיוב לצי”ש לא חיוב להיות במלא הסכום, אלא בהתאם לנסיבות ולצדדים נוספים, וכפי שהתבארו השיקולים לעיל, לאור זאת אנו מחליטים על סכום של 15 ₪.

  • החלטה

על הישיבה לשלם 15 שקלים לתובע בתוך חודש ימים.

על החתום:

הרב ברקוביץ’,  אב”ד הרב בראלי, הרב אורליאן

“והאמת והשלום אהבו”

 

נספח

בית הדין ממליץ לתלמידים ששיחקו בכדור, אך פטורים מדין שואל משום מתה מחמת מלאכה (סימן שמ סעיף א,ג), להכיר טובה לבעל הכדור ולשלם לפנים משורת הדין סכום סמלי של שקל אחד לכל תלמיד, עד מקסימום של 35 ש”ח. (ועי’ גם ש”ך סי’ שמ סק”ה).

 

[1] עוד ביאר מדוע חייב על גמלים שנפלו לבור על אף שאין זה שכיח שיגיעו אליו (רמ’א חושן משפט סימן תי סעיף כג)

[2] כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג “‘ונראה שלכולי עלמא אם בעלי דין באו לדין וקנו מהם הן לדין הן לפשרה ובית דין רואה שהדין הוא שהנתבע חייב בדיני שמים ופטור בדיני אדם – על בית דין לעשות פשרה ולחייבו במקצת ועל התובע למחול על השאר גם בדיני שמים.” ‘משפט ערוך’ סי’ כח, עמ’ 34 הערה 153 . הרב חיים בלוך, “אמונת עתך” גליון 98 עמוד 121. והרב צבי בן יעקב הוסיף שמוסדות ממלכתיים מחוייבים להוראת החוק אשר אינו מבחין בין כלים לשאר דברים.

מקרר שנותק

פסק דין – מקרר שנותק

תאור המקרה

תלמידי השמינית קיבלו אישור מהישיבה להחזיק מקרר על מנת למכור בקיוסק שלהם. אחד הבחורים הביא חוט מאריך לצורך חיבור המקרר לשקע. לאחר זמן כשהיה צורך בחוט מאריך לטובת פעילות של הכיתה. לקח אחד התלמידים את החוט מהמקרר והשאיר אותו מנותק מהחשמל. הדבר נשכח ממנו, וכל האוכל שהיה במקרר התקלקל. יש לציין שמטעמי חסכון הישיבה הודיעה שהמקרר לא יעבוד בשעות הלילה המאוחרות. השאלה האם מי שניתק את המקרר חייב לשלם?

הגדרת הנזק

ישנו פער בין ניתוק המקרר לבין מעשה הנזק בפועל שכן המוצרים נפגעו רק לאחר זמן.
אם כן מדובר על נזק עקיף שאינו גורם חובת תשלום משום שהדין אומר “גרמא בנזיקין פטור” (בבא בתרא כג,ב). סיבה נוספת לדין גרמא היא שפעולת הניתוק הייתה ברשות בעל החוט מאריך והבעיה נוצרה מאוחר יותר כאשר הבחור שכח לחבר את המקרר בחזרה. במצב זה אין כאן פעולה חדשה של נזק אלא הימנעות מתיקון המצב שהיא ודאי גרמא.

חיוב לצאת ידי שמיים

ישנו אסור להזיק גם באופן עקיף ובעקבות כך מלמדת הגמרא (בבא קמא נו) שעל נזק בגרמא ישנו חיוב לצאת ידי שמיים (חושן משפט סימן שפ”ו). בית הדין ממיר את החיוב הזה לכשליש מסכום התביעה מכוח שטר הבוררות המעניק לבית הדין את הסמכות לדון על פי פשרה.

סיכום

הנתבע צריך לשלם שליש מערך המוצרים שהתקלקלו עקב ניתוק המקרר.

 

נזקי שכנים – חלון

פסק דין

א.     עובדות מוסכמות

משפחת הנתבע גרה בסמיכות למשפחת התובע כאשר בצמוד לשתי הדירות ישנה חצר של הנתבע. התובע קיבל אישור ממשפחת הנתבע לפתיחת חלון בחדר המגורים לכיוון החצר של משפחת נתבע (ללא תשלום). זה הוא חלון יחידי בחדר המגורים ומשמש לאור ולאוויר. האישור ניתן ללא תמורה וכאשר החצר הייתה ללא שימוש.

לאחר זמן, הנתבע החל לנצל יותר את החצר ואף פתח כניסה חדשה לחצר. השימוש העיקרי היה בחג הסוכות ולשם כך נבנתה גם פרגולה. לאחר החג הסכים הנתבע להוריד את הסכך מהפרגולה כי הוא מאפיל ומונע כניסת אור ואויר לחדר של התובע, אלא שהסכך נגנב מהחצר.

כעבור שנה לאחר חג הסוכות החליט הנתבע להשאיר את הסכך על גבי הפרגולה והוסיף כיסוי פלסטיק שקוף כדי להגן עליו. התביעה היא לפרק את הכיסוי מעל הפרגולה ולהוריד את הסכך בהקדם האפשרי.

ב.      טענות התובע

קיבלנו הבטחה מפורשת להורדת הסכך לאחר החג כפי שנעשה בשנים קודמות. הסכך מחשיך את החדר וכיסוי הפלסטיק פוגע בכמות האוויר. אין נכונות לפשרה.

ג.       טענות הנתבע

הסכמנו לעשות טובה ולהרשות לתובע לפתוח חלון לכיוון החצר שלנו. לא יעלה על הדעת שעכשיו לא נוכל ליהנות מהחצר שלנו, ודאי לא לכך התכוונו בנתינת הרשות לפתיחת החלון.

כרגע, אין בידינו פתרון אחר לאחסון הסכך אלא על גבי הפרגולה בחצר ודווקא מתוך התחשבות ורצון טוב קיפלנו את שוליו של הסכך פנימה בחלק הצמוד לחלון של משפחת התובע על מנת שלא לחסום את האור .

ד.      נושאי הדיון

  1. האם ניתן לחזור מההסכמה לפתיחת חלון?
  2. האפלת חלון ומניעת אוויר

ה.     האם ניתן לחזור מההסכמה לפתיחת חלון?

על פי הדין אסור לפתוח ללא רשות חלון מבית של אדם אחד לחצר של אדם אחר משום היזק ראיה (שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף ג’):

לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו; ואפילו אחד מהשותפים בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, מעכב עליו שותפו, מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום. ואם נתנו לו השותפים בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי, והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון.

היות ומשפחת התובע קיבלה רשות מפורשת לפתיחת החלון יש בכך משום מחילה על היזק ראיה הנגרם לחצר[1] והדין קובע שניתן למחול על היזק ראיה (שם סימן קנ”ז סעיף א). דבר זה כלול בהיתר שניתן למשפחת התובע לפתיחת החלון.

לפיכך, הנתבע אינו יכול לחזור בו מההסכמה שנתן לפתיחת החלון.

ו.       האפלת חלון ומניעת אויר

כעת השאלה היא האם יש לחייב את הנתבע לפרק את הסכך כיון שהוא פוגע בחלון של התובע.

יש להקדים שיש מאפיינים מיוחדים להלכות שכנים בשונה מנזקים אחרים. שהרי הצדדים אינם מתכוונים להזיק אלא כל אחד משתמש בשלו ורק ממילא נפגע חברו. כל הכרעה להטיל חובת הרחקה על צד אחד משמעותה פגיעה בשימוש שלו בחצירו. לפיכך חז”ל שקלו היטב את החובה המוטלת על כל צד והעריכו את התועלת מול ההפסד ועל פי זאת הכריעו בסוגיות אלו.

בהלכות נזקי שכנים נאמר שאסור לפגוע באור ובאוויר של חלון חברו ומוטלת חובה על בעל החצר להרחיק ארבע אמות מהחלון (שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף י’):

כיצד דינו של חלון זה… אם פתחה לאורה, אפילו היתה קטנה ביותר (וגבוהה) ביותר, הואיל ולא ערער, החזיק, ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה עד שירחיק ד’ אמות, כדי שלא יאפיל עליו, שהרי מחל לו על האורה.

לכאורה היה נראה שאף במקרה הנידון ישנה זכות לתובע לחלון עם אור ואוויר ועל הנתבע להרחיק ארבע אמות מהחלון.

אולם לאחר ביקור של בית הדין במקום התקבל הרושם שכיסוי הפלסטיק השקוף אינו פוגע באופן מהותי באור ובאוויר: לעניין האוויר ישנה פגיעה מסוימת אך היא אינה משמעותית כי החצר פתוחה מכל צדדיה. ולעניין האור הפגיעה אינה גדולה[2] (בספר פתחי חושן נזיקין פרק יד, הערה סד, כתב שמצב זה נתון לשיקול דעתם של הדיינים). כמו כן, יש אומדנא שהרשות לפתיחת החלון הייתה בתנאי שלא יגרם נזק לנותן הרשות.[3]

לסיכום, לנתבע ישנה זכות להשתמש בחצרו באופן שאינו פוגע מהותית באור ובאוויר של התובע. לדעת בית הדין במצב הנוכחי אין פגיעה וניתן להשאיר את הסכך וכיסוי הפלסטיק על מקומם.

ז.       החלטה

  1. הנתבע צריך להשאיר את הסכך כפי מצבו היום כאשר הוא מורחק מהחלון.
  2. על הנתבע להימנע בעתיד מכל שינוי המביא לפגיעה באור או באוויר של החלון.
  3. הנתבע זכאי להשאיר את כיסוי הפלסטיק על עומדו.

פסק הדין ניתן בתאריך כ”ד טבת תשע”ה.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום

_______________ _______________ _______________
הרב דוד פנדל

הרב אריאל בראלי
אב בית הדין

הרב שלמה בן יאיר

 

[1] דעת הרא”ש שאם בזמן נתינת הרשות לא היה הזק ראיה אזי אין צורך ברשות מפורשת וממילא אין בכך מחילה על הזק ראיה. דבריו הובאו להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף ט”ז אולם ההכרעה ההלכתית אינה כדבריו.

[2] ומצאנו חילוק בהלכה בעניין אחר בין פגיעה מהותית שיש בה האפלה גמורה לפגיעה מועטת שאינה נחשבת לנזק, שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף כ”ז בסופו.

[3] בדומה לכך פסק הרב אשר וייס לגבי דייר בבית משותף ששכר פועלים לשפץ את ביתו, והם הזיקו לאחד השכנים (שו”ת מנחת-אשר ח”א סי’ קיג). על פי הדין, השכן אינו חייב לפצות את שכנו, והאחריות מוטלת על הפועלים. בכל זאת, חייב הרב וייס את המזמין לפצות את שכנו, כיוון שהשיפוץ דרש את הסכמת השכנים, ובהסכמתם לשיפוץ יש מעין התניה שכל נזק שייווצר יהיה באחריות המשפץ.

פגיעה במכשיר פלאפון תוך כדי מריבה

פסק דין בנושא: פגיעה במכשיר פלאפון תוך כדי מריבה

בעניין שבין התובע מ’

לבין הנתבע ד’

עובדות מוסכמות

ב’ וד’ התווכחו בניהם ותוך כדי ויכוח דחפו אחד את השני. אחד מהם נתן מכה למ’ אשר אחז פלאפון בידו וגרם למכשיר ליפול ולהישבר. עלות התיקון מוערכת ב 150 ₪ .

טענות וראיות

תובע– אחזתי את המכשיר ולפתע אחד מהם הפיל את המכשיר מידי וגרם לכך שהמסך נשבר. מבין שניהם אני תובע את ד’ כי ברור לי שהוא המזיק. יש לי גם הוכחה לכך שהרי המכשיר עף לכיוון ב’, סימן שהוא נדחף על ידי  ד’. אני תובע תיקון של המסך מד’. .
נתבע– ראשית יש לציין שב’ ומ’ חברים טובים מאוד. ולעצם העניין אני לא  פגעתי במכשיר וראיתי במפורש שב’ הזיק לפלאפון ולכן הוא חייב לשלם.

עדות – א’

עמדתי בכיתה וראיתי את ד’ דוחף את ב’ על מ’. כתוצאה מכך ב’ הפיל את המכשיר. אני משוכנע שב’ הזיק למכשיר ולא ד’.

ברור הדין

טענת התובע- האם בגדר טענת ברי?

התובע לא זיהה את מי שהזיק לו ממילא עולה השאלה מדוע בחר לתבוע דווקא את ד’ ולא את ב’?  התובע מתבסס על הערכה הגיונית הנובעת מהעובדה שהמכשיר עף לכיוון ב’, נראה מכך שד’ עשה זאת.  מצב זה שבו התובע מודה שלא ראה בעיניו מי הזיק לו ורק על פי ההערכה הוא מחליט שהנתבע עשה זאת נידון בדברי הפוסקים המובאים בספר פתחי תשובה (חושן משפט סימן ע”ה ס”ק כ). יש שהחשיבו זאת לטענת ברי כי כך השתכנע ומציג זאת כדבר ברור. ויש שחלקו שאין זו טענת ברי כי בית הדין יודע על כך שהדברים מבוססים על ההערכות שאינם מוחלטות. לכן מספק אין להשביע שבועת הסת את הנתבע (על פי פסק התומים שם).

ספק מזיק

נאמר במשנה בבא קמא לה “זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק, שניהם פטורים”.
המקרה עוסק אם ידוע על שניים שאחד מה גרם נזק וישנו ספק מי מבין השניים גרם לכך, שניהם פטורים כי המוציא מחברו עליו הראיה.
לאור זאת הדין הוא שהנתבע פטור כי לא הוכח שהוא המזיק.
במקרה זה יהיה פטור אף בדיני שמיים[1] היות והנתבע טוען טענת ברי שהוא אינו המזיק ולתובע אין ראיות.

עדות

הופיע בפני בית הדין עד אחד אשר העיד שב’ הוא זה שהפיל את המכשיר. בפשטות העדות מסייעת לנתבע ומטילה את האחריות על ב’[2].

אולם לאחר שמיעת כל העדות מתברר שהיא מטילה את האחריות (כולה או חלקה) על ד’. מכיוון שהעד הוסיף שב’ עף על המכשיר רק בגלל הדחיפה של הנתבע. במקרה של דחיפה אחריות הנזק מוטלת על הדוחף ולא על מי שנדחף (אלא אם כן הוא היה פעיל והוסיף לנזק). יוצא מכך שהעדות היא נגד הנתבע והוא חייב בנזק.
לאור זאת, הנתבע חייב להישבע שבועת התורה מכוח עדות העד (חושן משפט סימן פ”ז).  הנתבע מצידו מוכן להישבע ולהכחיש את העד שהוא לא דחף את ב’. אך בזמן הזה מנהג בתי הדין שלא להשביע את בעלי הדין.
במקום השבועה בית הדין מטיל חיוב כספי מסוים כדי לפדות את השבועה המוטלת עליו.
למעשה, היות ואף לפי העדות ייתכן שגם ב’ היה גם שותף פעיל בגרימת הנזק ובהתחשב בכך שהנתבע מוכן להישבע, יש לחייב את הנתבע ברבע מהתיקון.

החלטה

הנתבע ד’ ישלם בתוך שלושים יום, רבע מעלות התיקון של מכשיר הפלאפון.

על החתום:

בית דין למוסדות חינוך של מכון משפט לעם

 

נספח

יש להרחיב את היריעה לגבי חיוב השבועה,משום שישנה סתירה בין התובע לבין העד שמעיד לטובתו. בעוד בעל הדין מתאר את הפגיעה במכשיר על ידי הנתבע, מנגד, עומדים דברי העד שאדם אחר נפל על המכשיר ולא הנתבע.
האם הכחשה זו פוסלת את העד?
בשולחן ערוך חושן משפט סימן ל סעיף ב נאמר שעדים המכחישים זה את זה בבדיקות כשרים כגון שאחד מעיד על מנה לבן ואחד מעיד על שחור. ומוסיף הרמ”א שזה בתנאי שבעל הדין תובע את שניהם (הן מנה שחור והן מנה לבן) אבל אם תבע מנה שחור בלבד הרי בכך פסל את העד המעיד על הלבן ואין לבעל הדין יכולת להסתייע בעד.
לכאורה גם בענייננו בעל הדין אינו יכול להשביע את הנתבע כי הוא פסל את העד. אך ערוך השולחן (שם)הביא שרוב הפוסקים חולקים על הרמ”א ומתרצים את דיבורו של בעל הדין באופן שלא יסתור את העד. יש להוסיף שבעל הדין לא טען במפורש נגד העד אלא הסתמך על אומדן דעתו להכריע שהנתבע הוא זה שנפל על המכשיר.

 

[1] בספר בית אהרון ב”ק יג,ב כתב שאף שידוע שהנזק נגרם על ידי אחד מהנתבעים, בכל זאת  אין חיוב לצאת ידי שמיים.

[2] אין לתובע אפשרות להתחרט ולהטיל את האחריות על ב’ מכיוון שבית הדין מפרש את דבריו באופן שהוא וויתר על הזכות לתבוע את ב’. בעצם החלטתו לתבוע את ד’ ולא את ב’ הוא גרם זאת לעצמו. בדומה לכל מי שתובע חיטים והעדים מעידים לטובתו שעורים אזי הדין הוא שפטור אף מדמי שעורים (בבא קמא לה).

שכירות דירה מקח טעות

א. העובדות המוסכמות

התובע חתם על חוזה שכירות דירה ב-25/2/14. החוזה מחייב החל מהתאריך 1/3/14 למשך שנה תמורת 1850 ₪ לחודש. ביום חתימת החוזה התובע שילם עשרה צ’קים ועוד 2500 ₪ במזומן.

התובע נכנס בתאריך5/4/14 באיחור של חמישה ימים עקב בקשת הנתבע.

התובע השתמש בדירה סך הכול עשרה ימים ואז עזב אותה. באותם ימים הניח בדירה את חפציו ואף ישן במקום.

התובע הגיע להסכמה על ביטול החוזה משום שלהבנתו הבית אינו ראוי למגורים. התגלה שהניקוז מהמטבח מגיע לחדר רחצה וזורם שם בצורה גלויה. הנתבע החזיר את הצ’קים אולם את הכסף המזומן לא החזיר. התביעה היא להחזרת סך 2500 ₪ ששולמו במעמד חתימת החוזה.

ב. טענות התובע

בתחילה כאשר ראיתי את הדירה היו בה חפצים של בעל הבית והובטח לי שהם יפונו עד התאריך המיועד לכניסה שלי. הפינוי התעכב ולבסוף כאשר מכונת הכביסה נלקחה מחדר הרחצה התגלה לי שהניקוז מהמטבח מגיע לחדר זה. מבחינתי מצב זה לא מאפשר מגורים נורמאליים. הריח והלכלוך מהמטבח מגיעים לחדר האמבט. אני דורש את כל כספי חזרה עקב הפגם שהתגלה.

ג. טענות הנתבע

אני מייצג את בעל הדירה אשר שוהה בחו”ל. תיקנתי את כל הליקויים שהיו והתובע העיר עליהם. הנתבע ביקש לבטל את החוזה והסכמתי לכך מתוך רצון ללכת לקראתו. אני לא רואה בבעיה שתוארה על ידי התובע דבר שפוסל את הדירה למגורים. מדובר על מקום קטן שבו הצינור מהמטבח חשוף וניתן לתקן זאת.

בעל הדירה גער בי על כך שמיהרתי להחזיר את הצ’קים כי הדירה ראויה למגורים וניתן לתקן את הבעיה שהועלתה. התובע אשם בכך שהדירה עומדת ריקה למעלה משלושה חודשים, הייתה הצעה אחרת על הפרק שנדחתה בגלל התובע. לכן יש לראות את הכסף המזומן שניתן כפיצוי על אובדן ההכנסה.

ד. עדות על מצבה של הדירה

בפני בית הדין הופיע עד שעוסק בתיווך דירות וליווה את העסקה מטעם התובע. הוא העיד שמעודו לא ראה דירה במצב כזה. הניקוז של המטבח היה חשוף וזה הוא דבר שאינו עומד בשום תקן. זה הוא פגם מהותי שהתגלה וממילא דינה של העסקה להתבטל.

ה. נושאי הדיון

  1. תקפות החוזה- מקח טעות
  2. אובדן הכנסה

3. תשלום על הנאה

ו. תקפות החוזה- מקח טעות

הנתבע החזיר את הצ’קים לתובע לאור הפגם שהתגלה, האם יש לראות בכך הסכמה לביטול החוזה?
לדברי הנתבע אין בכך הסכמה לביטול החוזה אלא מחווה של רצון טוב לעזור לזוג צעיר. מבחינתו החוזה תקף, ומשום כן לתובע יש אחריות לפצות על הנזק שגרם כשהפר את החוזה והביא לכך שהדירה עומדת ריקה.

בית הדין אינו מקבל את הטענה שהחוזה בתוקף הן משום שהחזרת הצ’קים מהווה ראיה ברורה לכך שהעסקה בטלה[1] והן מהטעם של מקח טעות.

בית הדין קובע שמאחר והתברר שיש פגם מהותי בדירה התובע זכאי לבטל את החוזה אף אם ניתן לתקן את הפגם.

הדברים מתבארים בדברי הרמ”א (חושן משפט סימן רל”ב סעיף ה) שכאשר ישנו פגם מהותי הוא מהווה עילה לביטול העסקה גם אם ניתן לתקנו:

ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת, וקודם גמר המקח נכנסו עובדי כוכבים בבתים וקלקלו קצת מקומות ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ורוצה שמעון לחזור בו, וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח, הדין עם ראובן.

הגה: שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית. וכן מום שאינו בגוף הבית, כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם, מסלק המים והמקח קיים. אבל אם המום בגוף הבית, כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם, ונמצא רעוע, אינו יכול לבנות לו כותל שלם.

בספר נתיבות המשפט (שם, ס”ק ז) ביאר שתיקון פגם באופן של בנייה חדשה מוגדר כפנים חדשות וממילא הסיכום הקודם אינו מחייב.

התובע טען למקח טעות משום שהדירה אינה ראויה למגורים, לעומתו טוען הנתבע שניתן לתקן את הבעיה ולכן אין בכך סיבה לבטל את החוזה.

בית הדין התרשם שתיקון של צינור הניקוז המטבח אינו דבר פשוט אלא מצריך חציבה מחודשת וצינור חדש ולכן שייך כאן דינו של הרמ”א כי פנים חדשות באו לכאן.

לסיכום, לתובע הייתה את הזכות המלאה לבטל את החוזה ואין צורך במחווה מיוחדת מצד הנתבע.

ז. אובדן הכנסה

הנתבע טוען שזכותו לעכב את הכסף עקב כך שהדירה לא מושכרת כבר שלושה חודשים. לשאלת בית הדין מדוע הדירה עומדת ריקה כל כך הרבה זמן, ענה הנתבע שכעת אינו מעוניין להשכיר אותה אך בזמנו היתה לו נכונות ועל כך תביעתו. לטענתו היה שוכר על הפרק אלא שהוא פנה ביום חתימת החוזה עם התובע.

הבסיס ההלכתי לטענה זו הוא חיוב מדין גרמי על כך שהתובע גרם נזק למשכיר.

בית הדין דוחה טענה זו משום שהתובע חתם בתום לב על הסכם השכירות (וגרם לשוכר פוטנציאלי לוותר על השכירות) ומתוך ציפייה שהדירה ראויה למגורים[2].


ח. תשלום על הנאה

היות והשוכר השתמש בדירה במשך עשרה ימים הן לאחסון חפציו והן ללינה הרי הוא חייב לשלם על כך מדין נהנה. כך כתב בשו”ת הרשב”ש, סימן תעו:

אם הבגד (שהתגלה בו פגם) כבר נעשה ממנו מלבוש ולבשו קודם שנגלה המום, והיה מום שלא היה יכול להכירו עד עתה וחוזר הבגד למוכר, וצריך ליתן לו שכר לבישתו כמו שכתב הרמב”ם ז”ל בפרק טו מהלכות מכירה גבי מוכר בית ומצא בו מום.

והנה על פי הסכם השכירות היה צריך לשלם 616 ₪ לעשרה ימים[3] אולם היות והחוזה התבטל הרי שיש לקבוע תמחור חדש. יסוד החיוב מדין ‘נהנה’ ומחושב לפי מה שהיה משלם על הפחות שבדירות (נתיבות המשפט סימן שס”ג ס”ק ח). ובדברי השולחן ערוך משמע שיש להפחית שליש מהמחיר וזה לשונו “חשבו שהיא של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול שהוא שני שלישים…” לכך התשלום המתקבל הוא 411 שקלים.

ט. החלטה

א. על הנתבע לשלם 2500 ₪ לתובע עד כ”ד בכסליו תשע”ה.

ב. על התובע לשלם 411 ₪ עד כ”ד בכסליו תשע”ה.

ג. במידה והצדדים רוצים לקזז את התביעות אזי חייב רק הנתבע לשלם 2089 ₪ עד כ”ד בכסליו תשע”ה.

 

פסק הדין ניתן בתאריך כ”ד חשון תשע”ה.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום

_____________________

_____________________

_____________________

הרב דוד פנדל

הרב אריאל בראלי

הרב שלמה בן יאיר


[1] אין חוזה למחצה – אם המשכיר מודה שאינו מצפה מהתובע להמשיך לגור במקום והחזיר לו את הצ’קים א”א לומר שמצד אחד לשוכר אין זכות לגור בבית ומצד שני הוא מחויב לחוזה.

[2]הש”ך (סימן שפ”ו ס”ק א) הכריע שגרמי הוא קנס דרבנן, וסבר שלהכרעה זו יש נפקא מינה לעניין החיוב בשוגג: “לפי מה שהעליתי… דכל דיני דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן… אם היה שוגג פטור”.

[3] השכירות החודשית היא 1850 ₪ ושליש ממנה דהיינו עשרה ימים היא 616 ₪ . ואף ששכירות לימים מועטים יקרה יותר, מכל מקום התמחור של דמי השכירות מתייחס לכלל הדירה והשימוש היה רק בחדר ממ”ד ושנה.

פסק דין של פשרה

האם הייתה פשרה?

clip_image001בעלי הדין התדיינו בבית הדין אודות מקח טעות וקיבלו פסק דין, לאחר שעברו שלושה חודשים מפסק הדין הם שבו וחזרו לבית הדין, על מנת שנכריע בשאלה חדשה : האם פסק הדין עדיין תקף?

סיבת הספק היא, הצעה לפשרה מצד הקונה שמאוד לא רצה להחזיר את הרכב שקנה.

הקונה פנה לפני כחודש למוכר והציע הצעת פשרה חדשה השונה מפסק הדין. המוכר רצה בפשרה החדשה אולם התווכח על גובה הסכום . השאלה האם היתה בסוף הסכמה על הסכום?

המוכר טוען שהם הגיעו להבנה על סכום של 700 ש”ח, תשובת הקונה “איני זוכר שהגענו להסכמה, אני דורש לקיים את פסק הדין – 1600 ש”ח.

ברור הדין

פסק דין מול טענת ברי

ישנו ויכוח על העובדות בין בעלי הדין: המוכר טוען טענת ברי “אני זוכר בודאות את רגע ההסכמה” הלוקח טוען שמא “איני זוכר”. מצד אחד למוכר יש טענת ברי וכן הוא המוחזק בממון וממילא הדין עמו המוציא מחבירו עליו הראיה. מצד שני לקונה יש פסק דין, אשר הכח המשפטי שלו מקביל לשטר חוב (ש”ך לט ס”ק כט). לטובת הקונה יש חזקת חיוב, שנוצרה ע”י הפס”ד וכן כוח של שטר לענין טענת פרעתי[1] (ש”ך שם).

מקרה דומה מופיע בשולחן ערוך (סימן נט) מלוה המוציא שטר והלווה טוען פרעתי, המלוה משיב “איני יודע”. ההלכה נפסקה שהלוה נאמן! לכן גם אצלינו המוכר נאמן שאכן הייתה הסכמה לפשרה.

פשרה צריכה קנין

והנה אם נניח, שהקונה הסכים להצעה החדשה, משמעות הדברים שהוא קיבל על עצמו פשרה במקום פסק הדין. הרי ההלכה היא כי פשרה צריכה קנין וכאן היה רק דיבור בעלמא.

אולם כאן אנו עוסקים בפשרה, שעשו בעלי הדין בעצמם ולזה אין צריך קנין (ש”ך יב ס”ק יב).

הצעה ולא החלטה על פשרה

תוך כדי בירור הטענות של בעלי הדין עולה כיוון נוסף: המשא ומתן בין בעלי הדין נמשך כשמונה חודשים אשר במהלכם עלו הצעות שונות. לכן ניתן להבין, שהקונה חשב שאף ההסכמה החדשה אינה מוחלטת אלא הצעה בעלמא המותנית בכך שבפועל המוכר ישלם לו, רק אז ההסכם תקף. לדבריו לא הייתה מחילה על פסק הדין.

האם יש משקל הלכתי לטענה זו? הרי הדיבור היה על הצעה חדשה המוסכמת על שני הצדדים והפירוש הפשוט הוא במקום פסק הדין, אם כן כל הפרשנות החדשה מוגדרת כדברים שבלב!

מנגד, כאשר ישנם אומדנות נסיבתיות, אזי הדברים אינם עוד דברים שבלב אלא בלבו ובלב כל אדם.

דוגמא לדבר יש בסימן קסו – כותל של שכן אחד נפל לחצר חבירו, בעל הכותל הציע לבעל החצר לקחת את האבנים לעצמו במקום שהוא יצטרך לפנות את האבנים. בעל החצר הסכים, ההלכה היא שאין בעל הכותל יכול לחזור בו: “אבל כל זמן שלא פינה את האבנים, לא קנה, שלא כיוון אלא לדחותו”.

ביאור הדברים: למרות שבעל הכותל אמר “פנה אותם ויהיו שלך” אין זה סוף פסוק ויכול לחזור בו, הנימוק הוא הדברים לא היו רציניים אלא רק תירוץ להרויח זמן. אף אצלינו ניתן לומר שההצעה לפשרה לא היתה במקום הפסק דין אלא במקביל.

לאור הספק הנ”ל[2] בית הדין דחק בצדדים להגיע להסכמה על סך 1300 ש”ח.

“והאמת והשלום אהבו”.


[1] יש לדון על כח הקונה מתוקף השטר שבידו, פסק הדין. הש”ך בסימן לט ס”ק כט הכריע כדעת המחבר, שאין נאמנות לטעון פרעתי מול פסק דין. אם כן המוכר אינו נאמן לטעון פרעון. טענת פשרה היא בעצם טענת מחילה על הפסק דין ולכן מה שנכון לגבי טענת מחילה נכון אף לטענה זו.

והנה הרמ”א בסימן ע כתב: “כל מקום שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר מחלתי אף על פי שהמחילה טענה גרועה היא”. הש”ך בסימן עה ס”ק כב פירש את דברי הרמ”א – טענת מחילה צריכה מיגו וללא מיגו אינו נאמן!

אם כן כאן המוכר אינו נאמן שהרי אין לו מיגו של פרעתי – הקונה מחזיק בידו פסק דין.

אחר העיון נראה שהמוכר נאמן: כאשר יש למוכר טענת ברי ולקונה טענת שמא, נאמן המוכר בטענתו אף בטענה גרועה וללא מיגו. ראיה לדבר מהמעשה המובא בקצוה”ח נט סק”ב. המלוה הוציא שטר חוה, הלוה טען “יש לי כנגדן”, המלוה השיב “איני יודע”. והנה טענת “יש לי כנגדן” דומה לטענת מחילה – לשניהם צריך מיגו וללא כן אינו נאמן.

הקצות פוסק כי באופן עקרוני נאמן הלוה בטענתו אף ללא מיגו (אף שבפועל בגלל סיבה אחרת הלוה אינו נאמן). העולה מדבריו שאין צורך במיגו כאשר המוחזק טוען ברי ובעל השטר טוען שמא.כנראה שכוח טענת הברי מתחזק כאשר עומד מולו טענת שמא לכן אף טענה גרועה מתקבלת (או שזה הוא פגם במוחזקות ולכן טענה גרועה יכולה להוציא. אף בענייננו המוכר הטוען ברי נאמן כנגד טענת השמא של הקונה.

[2] ובהתחשב בדעת הראב”ן בסימן ק שפשרה לעולם צריכה קנין אף אם נעשית על ידי בעלי הדין, דלא כש”ך.

תביעה על הכנת לוגו

א. עובדות מוסכמות

בעלי הדין נפגשו יחד באוניברסיטת בר-אילן וסיכמו על עבודה משותפת. לא נחתם חוזה אך הפרטים של העסקה מוסכמים. העבודה כללה שלושה מרכיבים: לוגו, עיצוב דף פייסבוק, שפה גרפית. התמורה נקבעה על סך 1600 ש”ח. בפגישה תיארו הנתבעים את עמותת הדסים ופועלה ולאור זאת את הציפיות ביחס להכנת הלוגו. בתאריך 21/5/13 נשלחו מספר סקיצות ראשוניות אך הם לא תאמו את בקשת הנתבעים הם הדגישו שהלוגו צריך להכיל שלושה אלמנטים: ספרדי, מודרני, ישראלי.

בתאריך 7/6/13 נשלח לוגו מתוקן שמשלב את שלושת האלמנטים המדוברים והתגובה של הנתבע בדוא”ל חוזר הייתה – “מדהים”. בימים הבאים נשלחו מספר הצעות בעיטורים ובצבעים שונים. בפרק הזמן הזה הייתה מחשבה שהעמותה צריכה חולצות לטיול ואז הייתה בקשה להזדרז עם הלוגו, אך לבסוף לא יצא הטיול אל הפועל. יודגש שבשום שלב לא נאמר שהלוגו מושלם והגיע לכלל הבשלה.

מנקודת זמן זו, מהתאריך 13/6/13 נותק הקשר בין הצדדים. הנתבע אמר שהם עסוקים ולאחר זמן שלח הודעה שהעבודה מופסקת ולא מתקדמים. לאחר פניה של מאור לקבל תמורה על עבודתו השיב ירון שהוא מוכן לשלם 30% מהעסקה שהיינו 480 ש”ח כי זה מה שמקובל לשלם על סקיצה ראשונית. ההצעה הזו נדחתה על ידי מאור והוא כעת תובע 1860 ש”ח. כמו כן מצורפת התכתבות של בעלי הדין בדוא”ל.

ב. טענות התובע

שלחתי סקיצות ראשוניות והם לא רצו בכך. עבדתי כמה שעות על כיוון חדש לאור ההגדרות שהם קבעו- מגן דוד לישראלי עיצוב מודרני ועיטורים ספרדיים. התגובה הייתה של התלהבות מלבד הערות קטנות על הצבעים והעיטורים. התחלתי בשינוי הצבע והזדרזתי לקראת הדפסת חולצות לטיול. ואז הגיעה תקופה של התעלמות ולבסוף הודעה על הפסקת עבודה. לדעתי נוצר קושי כלכלי והם מצאו משהו יותר זול, הראיה שהלוגו שנבחר אינו מבטא את מה שהם בקשו ממני.
הלוגו היה כבר בשלב סופי ממש לפני סיום וביחס לסכום הכולל אני חישבתי את הלוגו באלף שקלים.
אני תובע על הלוגו אלף ומאה שקלים משום שזהו התמחור לפי שעות (11 שעות לפי מאה שקלים לשעה). המחיר של אלף ₪ היה רק כחלק מעסקה כוללת משנתבטלה העסקה, יש לחשב לפי שעות. התביעה כוללת גם עוגמת נפש ושכר יום עבודה ועלות פתיחת התיק, סך הכול 1860 ש”ח.

ג. טענות הנתבעים

מבחינתנו מדובר על תביעה אישית כלפינו ולא כלפי העמותה. הרעיון של העמותה להגביר את הזהות הספרדית במדינה. חיפשנו לוגו שישדר את רוח הדברים אף ללא מלל. פנינו אל התובע מתוך מחשבה שהוא קרוב ברוחו למטרות העמותה. אנחנו הצענו למאור את הרעיון של עלי ההדס, מבחינתנו אף סקיצה לא תאמה את מה שחיפשנו ולכן החלטנו לרדת מזה. ההצעות היו בשלב מאוד ראשוני ואי אפשר לקרוא להם סקיצה, גם ההצעה הנדיבה שלנו לשלם 30% מסך כל העסקה נדחתה על ידי מאור. כיום אין אנו מוכנים לשלם על העבודה שלו כי היא לא הגיעה לשום מקום.

כל הנושא של חישוב לפי שעה אינו מקובל כי סגרנו על קבלנות. לסיכום אנו דוחים את התביעה לגמרי ואין שום סיבה לשלם הוצאות משפט בייחוד כיון שאילו היה מקבל את ההצעה שלנו לא היינו פה יום.

ד. נושאי הדיון

א. הגדרת היחס המשפטי בין הצדדים

ב. חזרה מעסקה קבלנית

ג. עבודה שלא הגיעה לכלל גמר

ד. מנהג המדינה במקרה של ביטול הזמנת עבודה גרפית

ה. הוצאות נלוות

ה. הגדרת היחס המשפטי בין הצדדים

התובע הוא מעצב גרפי וסיכם עם הנתבעים על סכום כולל על עבודתו ולא על תשלום לפי שעה, ולכן מעמדו ההלכתי כשל קבלן, כפי שכתב הרמ”א (חו”מ שלג, ה):

שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן.

לסיכום, מעמדו ההלכתי של התובע הוא כשל קבלן.

ו. חזרה מעסקה קבלנית

בהלכות שכירות פועלים (שו”ע חושן משפט סימן שלג סעיף א) נאמר שכאשר החלה המלאכה אין המעביד יכול לחזור בו, כי תחילת מלאכה נחשבת למעשה קניין על כל העסקה והיא כורתת חוזה בין הצדדים. לדעת המחנה אפרים (סימן ד) דין זה קיים גם בנוגע לקבלן.

לכאורה משמעות דין זה היא שהחזרה של הנתבעים אינה מוצדקת וממילא הם חייבים לשלם לפחות על השעות שהתובע עבד.

אולם נראה שעבודה גרפית שונה במהותה מעבודה רגילה. כפי שהנתבעים היטיבו לתאר, עבודת הכנת הלוגו המבוקש אינה רק עבודה טכנית אלא עניין של אומנות שבסופו של דבר תלויה בטעם האישי של הנתבעים. במילים אחרות, החוזה בין הצדדים מותנה בכך שהמזמינים יהיו מרוצים מהתוצאה, ולכן ההתחייבות של המזמינים היא בגדר התחייבות מותנית.

ז. עבודה שלא הגיעה לכלל גמר

כאשר המעסיק חוזר בו לאחר שנכרת חוזה בין הצדדים עליו לשלם שכר כמעט מלא (שו”ע חו”מ שלג, א):

אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים… נותן להם שכרן כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטל.

בפועל, הדרך שהציע התובע היא לפי שעות עבודה, בהנחה שלכל שעת עבודה יש לשלם 100 ש”ח. אולם, נראה שאין זו הדרך הנכונה כי הנתבע צודק שהוא לא הסכים למחיר של מאה שקלים לשעה וכן סוכם על עבודה קבלנית ולא על פי שעות.

ח. מנהג המדינה במקרה ביטול הזמנת עבודה גרפית

במקרה ולא נחתם חוזה המפרט את התשלום למקרה של חזרה, המנהג המקובל עומד במקום וזה וכפי שנפסק בשולחן ערוך “הכל כמנהג המדינה” (שו”ע חו”מ שלא, א) ובשו”ת הרא”ם (סי טז) נימק זאת בכך שהרי זה כאילו הצדדים סיכמו במפורש שההסכם יהיה ע”פ המנהג.

לאור גובה התביעה, לא פנה ביה”ד למומחה בתשלום. הכרעת בית הדין בנוגע למנהג המקובל התקבלה במסגרת סמכות בית הדין לפשר בין הצדדים כפי שנקבעה בהסכם הבוררות.

מבירור שעשה בית הדין עם מספר בעלי מקצוע מהתחום הגרפי מתברר שאין חוזה אחיד אך המחיר נקבע לפי קצב ההתקדמות. כאשר עבור סקיצה ראשונית משלמים כשלושים אחוז. ובמידה והלקוח התקדם עם הסקיצה והגיע לשלב שבו הסקיצה מקובלת ונשארו רק תיקונים קטנים אזי המחיר הוא כשמונים אחוז ממחיר עבודה מלאה.

בית הדין התרשם מהמיילים המצורפים לתביעה כי התובע הגיע לשלב מתקדם בעבודה על הלוגו. ולכן יש לתמחר את העבודה בשמונים אחוז מהמחיר הכולל של הלוגו.

כאמור, לא ניתן מחיר נפרד ללוגו מתוך הסכום הכולל של 1600 ש”ח. מברור שנעשה אצל בעלי מקצוע עולה שיש להעריך את עלות הלוגו ב-1000 ש”ח. אם כן יש לשלם למאור 800 ש”ח שהם 80% מהמחיר המלא של הלוגו.

ט. הוצאות נלוות

על פי הדין הוצאות משפט מוטלות על התובע[1] (שו”ע חו”מ יד, ה) ואין תשלום על אובדן ימי עבודה. כמו כן לא הוכח שהייתה פה עוגמת נפש מיוחדת מעבר לצער על הפסקת העבודה.

י. החלטה

הנתבעים ישלמו לתובע 800 ש”ח עד לתאריך א’ אב תשע”ד.

“והאמת והשלום אהבו”

פסק הדין ניתן בתאריך ב’ תמוז תשע’ד

בזאת באנו על החתום

___________________

___________________

___________________

הרב שלמה בן יאיר

הרב אריאל בראלי, אב”ד

הרב דוד פנדל


[1] ישנה דעה כי דמי פתיחת התיק מחולקים בשווה בין בעלי הדין (פד”ר ו עמוד 84) אך הנוהג בבית הדין הזה אינו כך.

ביטול חוזה

א. העובדות המוסכמות

התובעים מימשו את המענק שקיבלה ממנהלת תנופה ורכשו בית בנתיבות. בתאריך 1/5/10 חתמו התובעים על סיכום עם הנתבע שהם יפנו למנהלת תנופה יחזירו את המענק ויבקשו לעבור למסלול של קבלת נחלה. הנחלה המדוברת הייתה בתוך קהילת כפר דרום בניר עקיבא. התובעים סיכמו עם הנתבע שלאחר שהם יקבלו את הזכות ממנהלת תנופה הם יעבירו אותה לנתבע, תמורת 100,000 שקלים.

כשנה לאחר מכן בי’ תמוז תשע”א נפגשו הצדדים וחתמו על מסמך נוסף הנותן תוקף להסכם הראשוני. כל המסמכים הוצגו בפני בית הדין. התביעה עוסקת בביטול ההסכם.

ב. טענת התובעים

התובעת טענה בדיון כך:

לאחר הגירוש מכפר דרום, גוש קטיף, מימשנו את זכות הפיצויים שלנו על הדירה שהיתה לנו בגוש. קיבלנו מהמדינה סך 250,000 ₪ וקנינו דירה בנתיבות, ויתרנו על הזכות לנחלה עם הקהילה.

בשנת 2010 באו אלינו (יו”ר ועד כפר דרום) והנתבע והציעו לנו עסקה.

במסגרת בניה קהילתית, התגבשו 18 משפחות מיוצאי כפר דרום לבניית קהילה בניר עקיבא. חסרה להם משפחה אחת לרשימה והם רצו את א בקהילתם, אך א כבר נרשם למימוש זכות הפיצויים בקרקע ביד בנימין ולכן לא יכול היה להצטרף לרשימה של ניר עקיבא.

לכן הם ביקשו מאיתנו שנחתום מול מנהלת תנופה (להלן, המנהלת) על חזרה מהמהלך הראשון. כלומר, אנו נחזיר למנהלת את הסכום שקיבלנו כפיצויים, כולל מענק נגב ומדד, ונקבל זכות לנחלה בניר עקיבא, את הזכות הזו נמכור ל א תמורת 100,000 ₪, סכום שהוא ישלם לנו לאחר קבלת הנחלה. על מנת להחזיר את הגלגל אחורה היינו חייבים להפקיד בחשבון המנהלת את כל ההטבות שכבר קיבלנו שהגיעו לארבע מאות שישים אלף שקלים. סוכם שא יחזיר עבורנו את הסכום שאנו חייבים למנהלת הם אמרו לי שלי אין אפשרות לעשות זאת בעצמי ואם לא אסכים למהלך לא אוכל לפתוח מחדש את זכות הפיצויים וגם לא אקבל את הרווח הנ”ל.

לאחר 3 חודשים לערך, באו אלי לחנות הנתבע ונציגי הקבוצה ואמרו לי שעכשיו צריכים לחתום מול המנהלת וצריך שאחליט מיד, אם לא, התכנית של קהילת לא תצא לפועל. הרגשתי לחץ, כמעט ‘אנסו’ אותי לחתום, אמרתי לעצמי, מי אני שבגללי הדבר הזה יתקע? לא היה לי זמן לבדוק את העניין. גם לפני כן כשניסיתי לברר בדיוק את הזכות שלי, הנתבע לא ענו לי, כאילו ניסו להתחמק. הסכמתי לחתום עם הסתייגות מסוימת. רצנו לבנק, העברנו את הכסף של הנתבע למנהלת, 460000 ₪ (הפיצויים ומענק נגב ומדד).

לאחר זמן פגשתי את גיסי והוא אמר לי שהמידע שאמרו לי לא נכון, יכולתי להחזיר את הכסף בעצמי, לבטל את הויתור ולקבל זכות לנחלה, יש לנו דירה בבאר שבע שיכולנו למכור ולשלם את החוב.

עכשיו, לנתבע יש זכות בניר עקיבא וביד בנימין, זה לא הוגן שלאחד יש 2 זכויות לנחלה ולנו אין שום זכות לנחלה. אני מרגישה שניצלו את התמימות שלנו.

למעשה, אנו רשומים מול המנהלת כזכאים לנחלה בניר עקיבא, המנהלת אינה מכירה בהסכם הפנימי שבינינו.

לסיכום, אנו מבקשים לבטל את ההסכם עם אליעזר משום שהוטעינו. חתמנו בגלל שהטעו אותנו, וגם לחצו אותנו מאוד. אנו נחזיר לנתבע את כל הכסף שנתן לנו עבור המנהלת ונקבל זכות בנחלה בניר עקיבא או ביד בנימין, מה שיבחר הנתבע.

ג. טענת הנתבע

הנתבע טען בדיון כך:

לא היה שום ניצול של תמימות. היה הסכם חתום שהוצג לפני בית הדין (הנתבע הציג את ההסכם שעליו חתם מול משפחת התובעים על מכירת זכות הנחלה בניר עקיבא לנתבע תמורת 100,000 ₪). אליעזר ברט הביא חוזה שנערך אצל עו”ד. לתובעים היה מספיק זמן לבדוק את הענין. ביד בנימין זו לא נחלה (שכוללת תוספת שטח לחקלאות) אלא חצי דונם לבניה בלבד למגורים.

אף אחד לא הטעה אותם. גם לא התחמקתי מלענות לטלפון, כל אחד יכול להתקשר אלי ואני עונה. אני מבקש לקיים את ההסכם כפי שחתמנו עליו. בתחילה, סיכמנו בעל פה על התמורה שאתן להם בסך 70,000 ₪, לבסוף נאלצתי לחתום על 100,000 ₪.

לגבי עצם מכירת הנחלה אני מבקש לקיים אותה כפי שהיא כתובה בהסכם החתום. ברצוני להוסיף כי לפני כשלוש שנים, שילמתי כ- 460,000 ש”ח ובנוסף אחרי העברת הרישום על שמי, אצטרך להעביר בנוסף 100,000 ש”ח, צמוד למדד, כך שבינתיים, עלות המגרש הינה כ- 600,000 ש”ח, ואין זה סכום מבוטל ואין זה פרוטות..

ד. עדותו של עוז קדמון

בית הדין קיבל את הסכמת הצדדים לשוחח עם בלא נוכחות הצדדים.

ה. נושאי הדיון

  1. נקודת המוצא: הסכמים יש לקיים

2. טענת הטעיה

3. טענת אונס

ו. נקודת המוצא: הסכמים יש לקיים

בפני בית הדין הוצג הסכם החתום על ידי שני הצדדים, בהסכם מתחייבים התובעים למכור את הנחלה בניר עקיבא לנתבע, כאשר הם יקבלו את הזכויות על הנחלה, תמורת סכום של 100,000 ₪.

נקודת המוצא של בית הדין שמסמך חתום יש לקיימו. דבר פשוט הוא שהסכם חתום משמש כהודאה ומחייב את החתומים עליו (שו”ע חו”מ סי’ ס’ סע’ ד’). החתימה על הסכם כמוה כמעשה קנין המחייב את שני הצדדים (דיני בוררות, פרק א’, עמ’ נח). לאור זאת יש לבחון את טענות התובעים המעוניינים לקעקע את המסמך.

ז. טענת הטעיה

לאחר שמיעת הצדדים, ושיחה עם עוז קדמון, לא נמצאה ראיה או הצדקה לטענה של משפחת אביאל כי התבצעה הטעיה נגדם.

כפי שנכתב לעיל נקודת המוצא של בית הדין היא שהמסמך מחייב ומשלא הוכחה טענת הטעיה הוא בעינו עומד.

בנוסף, התובעים מודים שעברו כשלושה חדשים מהפגישה הראשונה בה סוכם על העסקה ועד הפגישה השנייה בחנות שלאחריה העסקה התבצעה בפועל ובה הם חתמו על ההסכם, לתובעים היה מספיק זמן לברר את זכויותיהם מול המנהלת או מול הנתבע. הטענה שהנתבע ניסה להתחמק בכוונה לא הוכחה וגם היא אינה מתקבלת.

ח. טענת אונס

התובעים מודים שלא היתה כאן כפיה אלא ש’לחצו’ אותם בדיבורים, בטענה שאם לא יחתמו לא יהיה הסכם מול המנהלת. טיבעו של הסכם בין צדדים הוא שלפעמים צד אחד דוחק בצד השני לקבל את הצעתו, לצד ה’נלחץ’ שמורה הזכות לסרב ולבדוק את העניין כראוי. משהסכימו לחתום ללא כפיה, החתימה מחייבת ואין לבטל את ההסכם.

ט. סיכום

בית הדין אינו מקבל את התביעה של התובעים לביטול ההסכם.

התובעים צריכים לעמוד בהסכם שחתמו עליו, כלומר, להעביר את זכות הנחלה בניר עקיבא לידי הנתבע ולבצע את כל הפעולות הנדרשות לקיום המכירה כפי שמובא בהסכם.

י. החלטה

א. משפחת ב צריכה להמשיך בתהליך מול מנהלת תנופה בהתאם ללוח הזמנים שפורסם על ידה.

ב. משפחת ב תעביר את הזכויות לאליעזר אמיתי בהקדם האפשרי על פי התנאים של המנהלת.

ג. משפחת ב תדווח על יישום ההסכם בתוך חודש ימים לבית הדין.

ד. א ישלם למשפחת ב את התמורה המוסכמת, 100000 ₪, לפי התנאים המופיעים בהסכם.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום:

_____________________

_____________________

_____________________

הרב דרור טוויל

הרב אריאל בראלי, אב”ד

הרב שלמה בן יאיר

כדור שהתפוצץ

עובדות מוסכמות

לפני כשנה, התובע הגיע עם כדור סל בשווי 50 ₪ למגרש הישיבה, לאחר זמן עזב את הכדור בידי חבריו ששחקו במקום. הכדור עף תוך כדי משחק לכיוון חומת האבן ושם הוא פגע במסמר והתפוצץ. התובע פנה לראש הישיבה וסיפר על מה שארע אולם רק כעבור שנה הבאים באים לכלל בירור. התביעה היא על סך 50 ₪ .

טענות התובע

המסמר הוא מפגע ועל הישיבה לשלם על כך שלא דאגה להסיר אותו. היו עוד מקרים של כדורים שהתפוצצו (במקומות אחרים במגרש) והדבר מעיד שזה מצוי וזו פשיעה של הישיבה.
אין לראות במשחק במגרש מעין הסכמה לתנאי השטח של המגרש מה גם שאין מקום אחר לשחק בו. ההגינות מחייבת יחסי גומלין בין הישיבה לתלמידים וכשם שמוטל על התלמידים לשלם נזקים שנגרמים לישיבה כך גם מוטל על הישיבה. התובע סירב להצעת פשרה של בית הדין ועומד על תביעתו שעל הישיבה לשלם חמישים ₪.

טענות הנתבע

המגרש נבנה על ידי משרד החינוך ובפקוח מכון התקנים. אין מקום לכך שהישיבה תבדוק כל מסמר שנשאר בחומה. הישיבה אינה מחייבת את התלמידים על נזקים שנגרמים תוך כדי שימוש אלא רק על נזק מכוון. כך ראוי שינהגו התלמידים כלפי הישיבה ולא יתבעו נזקים צפויים שהינם חלק משגרת החיים. בנוסף מדובר על נזקי בור שיש בו פטור על נזקי כלים ואף אם ישנו חיוב לצאת ידי שמיים לא ברור שמוסד חינוכי מחויב בכך.

דיון

  • הרכב הדיינים

הרכב הדיינים כולל את הרב ב’ אשר מלמד בישיבה. האם עובדה זו מונעת ממנו לשמש כדיין? נראה שנגיעה כזו אינה פוסלת שכן סכום כזה אינו מהווה שיקול ביחס למשכורתו (חושן משפט סימן לז סעיף ט).כמו כן בעלי הדין קיבלו את הרב ב” כדיין על אף שהוא עובד בישיבה.

  • האם המסמר נחשב לבור?

החצר היא רשות פרטית של הישיבה אך יש רשות לרבים ללכת שם ולכן האחריות למפגע מוטלת על הישיבה (פתחי חושן פרק ז הערה יא- “רה’ר לאו דווקא אלא כל מקום שיש רשות לרבים להלוך שם”. ועי’ גם הע’ י”ד). אולם על מנת שהמסמר יוגדר כבור המזיק, יש לבדוק האם יש סבירות לכך שיתפוצץ כדור במיקום הנוכחי של המסמר?
אם היה מדובר על מקום גבוה שאין דרך להגיע לשם אז נחשב הדבר לאונס ופטור. וכשם שיש פטור לגבי אש שהתפשטה ברוח שאינה מצויה כך הדין לגבי בור (בבא קמא נו, קובץ ביאורים סימן טז[1]). אך לאחר התבוננות במקום ושמיעת דברי התלמידים מגיעים אנו למסקנה שאכן המסמר נמצא במיקום שנחשב לבור.

  • האם יש אחריות לישיבה על מה שנעשה בידי משרד החינוך?

ראשית יש לציין שהישיבה קיבלה על עצמה להסיר את המסמר ולערוך סריקה שאין דברים נוספים שיכולים לגרום נזק עתידי מלבד המבנה של גדר הברזלים שהוא קבוע (סימן תי, ד). היה מקום לפטור את הישיבה מהטעם שהמסמר ננעץ שם ע”י קבלנים של משרד החינוך וממילא האחריות עליהם. וכך כתב הרמ”א (סימן תי, ד) שאם כרה אדם בור ברשות שאינה שלו ואז נודע לבעל החצר אז הוא חייב. ודייק הסמ”ע (סק”ח) שקודם שנודע לו פטור.
אם כן גם כאן משרד החינוך השאיר מפגע ולא נודע הדבר לישיבה עד שקרה הנזק.
אולם נראה שאין בכך סיבה לפטור את הישיבה מהסיבה שההלכה המובאת מתוך פסק הרמ”א מתייחסת לאדם אחר אשר כרה בור ללא רשותו של בעל החצר אך משרד החינוך אינו נחשב לגוף חיצוני אלא שליח של הישיבה לבנות את המגרש.
כמו כן יש לדחות את הטענה שמכון התקנים בדק את כשירות המגרש ולכן אין אחריות לישיבה. משום שבדיקת מכון התקנים אינה עניין לכאן הוא בודק את ההיבט הבטיחותי לתלמידים והמסמר הבולט אכן לא מסכן את התלמידים.
וכן יש לדחות את הטענה שהתלמידים קיבלו על עצמם את תנאי המגרש כי לתלמידים אין אפשרות לשחק במקום אחר לכן אין בעובדה ששיחקו קבלת תנאי המגרש, בייחוד שהמסמר אינו בולט.

  • נזקי כלים בבור- חיוב לצאת ידי שמיים

ישנה גזרת הכתוב בבור לפטור את הכלים וכל דבר שאינו בעל חיים מוגדר ככלי.
לאור זאת יש לפטור את הישיבה מתשלום על כדור המוגדר ככלי. (סימן תי, כא).

נחלקו הפוסקים האם יש חיוב בדיני שמים על נזקי כלים בבור (פתחי חושן פרק ט, הערה נג) אולם כאשר ישנו שטר בוררות אזי הפסיקה המקובלת היא לחייב בדיני שמיים[2] .
ואף שמדובר על מוסד ציבורי שיכול לטעון שאין לו רשות לפעול בכספי ציבור לפנים משורת הדין. כתב על כך הרב אשר ויס (קובץ דרכי הוראה כרך ה) בשם שו”ת אחיעזר (ח”ד סימן ס”ח) “כל ציבור יש לו דין אדם חשוב ומשום כן יש לכפותו לנהוג לפנים משורת הדין”. בנוסף הורה לנו הרב מרדכי אליהו שבית דין יכול לחייב במוסד חינוכי מטעמים חינוכיים ומעבר לדין (על פי חושן משפט סימן ב).

אמנם, חיוב לצי”ש לא חיוב להיות במלא הסכום, אלא בהתאם לנסיבות ולצדדים נוספים, וכפי שהתבארו השיקולים לעיל, לאור זאת אנו מחליטים על סכום של 15 ₪.

  • החלטה

על הישיבה לשלם 15 שקלים לתובע בתוך חודש ימים.

על החתום:

הרב ברקוביץ’, אב”ד – הרב בראלי, הרב אורליאן

“והאמת והשלום אהבו”

נספח

בית הדין ממליץ לתלמידים ששיחקו בכדור, אך פטורים מדין שואל משום מתה מחמת מלאכה (סימן שמ סעיף א,ג), להכיר טובה לבעל הכדור ולשלם לפנים משורת הדין סכום סמלי של שקל אחד לכל תלמיד, עד מקסימום של 35 ש”ח. (ועי’ גם ש”ך סי’ שמ סק”ה).


[1] עוד ביאר מדוע חייב על גמלים שנפלו לבור על אף שאין זה שכיח שיגיעו אליו (רמ’א חושן משפט סימן תי סעיף כג)

[2] כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג “‘ונראה שלכולי עלמא אם בעלי דין באו לדין וקנו מהם הן לדין הן לפשרה ובית דין רואה שהדין הוא שהנתבע חייב בדיני שמים ופטור בדיני אדם – על בית דין לעשות פשרה ולחייבו במקצת ועל התובע למחול על השאר גם בדיני שמים.” ‘משפט ערוך’ סי’ כח, עמ’ 34 הערה 153 . הרב חיים בלוך, “אמונת עתך” גליון 98 עמוד 121. והרב צבי בן יעקב הוסיף שמוסדות ממלכתיים מחוייבים להוראת החוק אשר אינו מבחין בין כלים לשאר דברים.

פיטורין והלנת שכר

א. עובדות מוסכמות

הרב א’ הועסק בישיבה ע”פ חוזה (נספח) החל מראש חודש חשוון התשע”א, 10/10/2010 תמורת שכר חודשי בסך 3500 ש”ח ו- 800 ש”ח דמי נסיעות.

החל מתמוז תשע”א, יולי 2011, הישיבה נכנסה לקשיים. מתקופה זו המשכורות לא שולמו במלואם כמפורט בנספח. בחודש טבת התשע”ג, דצמבר 2012 לפי החלטת הנתבע ובהסכמת התובע הופחתו כל המשכורות ב-500 ₪.

הסכמה בין הצדדים על סיום עבודה עקב קשיים כלכליים של הישיבה היתה בחג השבועות ו’ סיוון התשע”ג, מאי 2013.

ב. טענות התובע

לימדתי בישיבה משנת התשע”א תמורת שכר חודשי בסך 3500 ש”ח ועוד 800 ש”ח דמי נסיעות. במשך כשנה קיבלתי את שכרי, ולאחר מכן החלו עיכובים במתן שכרי ואעפ”כ המשכתי ללמד. לאחר זמן לפי החלטת הרב ב’ הורדו המשכורות ב-500 ש”ח על מנת שהנהלת הישיבה תוכל לשלם את המשכורות בזמן. הסכמתי לכך, אעפ”כ לא הועיל הדבר ועדיין לא קבלתי את שכרי באופן סדיר. עזבתי סופית את הישיבה לאחר חג השבועות התשע”ג. ברצוני להוסיף שהישיבה ממשיכה להתקיים ולהעניק משכורות לעובדים, ולאחר שעזבתי ניתן לרמי”ם המכהנים בפועל תש’ על חלק מחובות העבר, אך לי לא ניתן דבר. לאור זאת, אני תובע את השלמת שכרי. כמו כן אני מעוניין לתבוע גם דמי פיצויים והלנת שכר.

לסיכום תביעתי היא:

33,371 ש”ח – שכר חודשי (כולל נסיעות) שלא שולם.

8500 ש”ח – פיצויי פיטורים.

סה”כ: 41,871 ש”ח+10% דמי הלנת שכר.

ג. טענות הנתבע

אני מודה שאנו מחויבים בתביעת השכר, כמו גם לתש’ הפיצויים שכן מקובל לשלם גם פיצויים. אך יש בעיה של קשיים כספיים. למעשה למרות שהאחריות הכוללת מוטלת עלי, אך ההחלטות בפועל אינן מתקבלות על ידי באופן ישיר, אלא על ידי מי שנמצא בשטח קרי ע”י הרב ש’, והאחריות המעשית ושקול הדעת שלו הם גורמים מכריעים בעניין.

אני מוכן לנהוג על פי הכרעת בית הדין בעניין זה וכפי שיורה בית הדין נעשה.

ד. תגובת התובע

חשוב מאוד שהחוב ייקבע בפסק דין כדי שהרב ש’ יתייחס לכך ברצינות הראויה. אני מוכן להגיע להסדר של פריסת תש’: חצי מהסכום מידית, ואת השאר בתשלומים חודשיים של 1000 ש”ח כל חודש, ובלבד שהנתבע יתחייב לעמוד בכך.

כמו כן אני מבקש מבית הדין להוציא חוות דעת ביחס להתנהלות הישיבה על ידי מנהל יחיד וללא שיתוף אחרים, לדעתי ישנו דין שקופת צדקה מתחלקת בשניים ובודאי מוסד חינוכי כישיבה כך צריך לפעול.

ה. דיון

ו. איסור הלנת שכר שכיר

איסור חמור זה חל עם תביעת העובד את שכרו (שו”ע חו”מ סימן שלט, י). כל יום שהמעסיק איננו משלם שכר ישנו איסור דרבנן כפי שמובא בדברי שולחן ערוך (שם סעיף ח): חייב ליתן לו מיד, ובכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם. ולכן הדין ברור שעל הנהלת הישיבה לשלם באופן מיידי לתובע את שכרו בסך 33,371 ש”ח.

לפיכך, הנתבע מחויב לשלם באופן מיידי 33,371 ₪ לתובע בגין שכר עבודה.

ז. פיצויי פיטורין

בעניין פיצויי הפיטורים, ישנו כלל גדול בהלכות שכירות פועלים (שו”ע חו”מ שלא, ב) “הכל כמנהג המדינה”. במדינת ישראל בוודאי ישנו חוק ומנהג לשלם פיצויי פיטורין (בית הדין האזורי בתל אביב, פסקי דין רבניים, כרך ח עמ’ 78-81).

על פי החוק והמנהג שיעור הפיצויים הוא כשיעור משכורת חודשית לכל שנת עבודה, לא כולל נסיעות. אולם אם היו שינויים בסכום השכר החודשי במהלך שנות העבודה, יש לחשב לפי המשכורת האחרונה. לפי סך דמי הפיצויים הם בסך 5625 ש”ח.[1]

לפיכך, הנתבע חייב לשלם 5625 ₪ דמי פיצויים.

ח. הלנת שכר

האריכו בכך פוסקי זמנינו (פד”ר ט”ו, עמ’ 240) וחלקם הגיעו למסקנה כי אין אפשרות לחייב תש’ על הלנת שכר משום שהסכום הולך ומתרבה לפי שהות הזמן ויש בכך דמיון לאיסור ריבית.[2]

אמנם, פעמים שלבית הדין יש סמכות להטיל קנס חד פעמי עקב הלנת שכר אך במקרה שלנו שלמוסד ישנו קשיים כלכליים, אין מקום להטלת קנס כזה.

כמו כן, היה מקום לחייב סכום חד פעמי על נזקים ישירים שנגרמו מאי התשלום בזמנו. אך לא הוגשו לפנינו ראיות על הפסדים כתוצאה מהלנת השכר, אי לכך בית הדין אינו רואה לנכון לחייב דמי הלנת שכר.

לפיכך, הנתבע פטור מתשלום דמי הלנת שכר

החלטה

1. הנתבע חייב לתובע 38,996 ₪.

  1. אם הנתבע ישלם לתובע 19,498 ₪ בתוך שבוע ימים דהיינו עד 10/11/13, אזי את שאר הסכום הוא ישלם בעשרים תשלומים שווים מדי כל 10 לחודש לועזי החל מתאריך 10/12/13 ועד 10/8/14.
  2. אם הנתבע יאחר ביותר משבוע באחד התשלומים החודשיים המוזכרים בסעיף 2 להחלטה, אזי יהיה עליו לשלם את כל יתרת החוב בתש’ אחר בראשון לחודש הלועזי הקרוב ביותר.
  3. אם הנתבע לא ישלם לתובע 19,498 ₪ בתוך שבוע ימים דהיינו עד 10/11/13, אזי עליו לשלם לתובע 38,996 ₪ עד לראש חודש טבת תשע”ד, 4/12/13.
  4. ביחס לבקשה ל חוות דעת בעניין ניהול הישיבה, בית הדין סבור שאין זה חלק מהתביעה שהוסמך אליה ואף מטיל ספק בהשוואה בין ישיבה לחלוקת צדקה.

האמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום,

_____________________

_____________________

_____________________

הרב דוד פנדל

הרב אריאל בראלי, אב”ד

הרב דרור טוויל


[1] להלן אופן החישוב: המשכורת האחרונה היתה: 3000 ש”ח. התובע עבד 22.5 חודשים, כלומר, 1.875 שנים.

נחשב: 3000 * 1.875 = 5625 ש”ח.

[2] יש להעיר כי יש אחרונים שסברו שאין בכך איסור, ראו ספר ברית יהודה פרק ב, סימן יז’ כי: “מעות שבאו לידו שלא בתורת הלואה ושלא בתורת פקדון כגון גזל או חוב שכירות או שכר עבודה וכיוצא בזה, אע”פ שאי אפשר לחייבו מדיני ממונות, הסכמת רוב הפוסקים שאם רוצה ליתן לו ריוח אין בו משום רבית ויש אוסרים בכל אופן”.
וכן בספר “דיני ממונות” חלק שלישי עמ’ כח’ – כט’ הערה 6 “… ויש להוסיף את דעת הראבי”ה כמו שהביא באור זרוע ב”מ פ”ה קפ”א, שבהלנת שכר יכול לתבוע מה שהיה יכול להרוויח ואין בזה משום רבית. אמנם באור זרוע פליג אבל יש לצרף סברות אלה לעשות פשרה ע”י בית דין. אמנם בזה מתעוררת בעיא, כי בזמן שהאיסורים היו חמורים בעיני בני אדם די היה באיסור בל תלין כדי להרתיע ולשלם בזמן, ועתה כשנאמר שזה רבית א”כ במה נוכל להרתיע בני אדם שלא להלין שכר. אמנם אילו היו ימים כתקנם היה ראוי לעשות תקנות בזה וכמו שעשו רבותינו בכל דור ודור אלא לצערנו השעה אינה כשרה…”.

תיקון פקסימיליה

תביעה בגין תיקון פקסימיליה

תאור המקרה

מיכאל [שם בדוי] מסר לתיקון את מכשיר הפקס וקיבל אותו רק לאחר עשרה חודשים , מתוקן.

הוא נתבקש לשלם 250 ש’ח עבור התשלום ,בפועל הוא שילם 150 ש’ח, עקב ההמתנה הארוכה לתיקון.

לאחר ימים ספורים המכשיר שוב התקלקל תקלה שאינה בהכרח קשורה לתיקון הראשוני.

טענות

תובע– נגרם לי הרבה עוגמת נפש במשך כל התקופה ומגיע לי פיצוי כספי על כך. במשך כל התקופה בקשתי חזרה את המכשיר אף ללא שיתוקן לכן אני פטור מכל תשלום.

בנוסף המתנתי כעשרה חודשים. לסיכום אני תובע 150 ש’ח בחזרה ודמי עוגמת נפש.

נתבע– העיכוב אינו תלוי בי, אני מסרתי את המכשיר לתיקון בנתיבות, החנות נסגרה ולקח הרבה זמן לאתר את המכשיר.הבהרתי מראש למיכאל שאין ביכולתי לתקן את המכשיר ואמסור אותו לתיקון בנתיבות. הסכום אשר מיכאל שילם הוא התיקון נטו ללא שום רוח מצידי. בנוסף לכך המחיר היה 250 ש’ח ובקושי רב הצלחתי להוציא את המכשיר בסכום הנמוך שמיכאל הסכים לשלם. עשיתי פה רק טובה ואין סיבה לשום תביעה כלפי. אומנם כשראיתי שהתיקון גוזל ממני זמן רב בקשתי דמי שירות אבל בפועל הם לא שולמו. [“אני לא תובע אותם ולא את 100 השקלים הנותרים”]

בנוגע לקלקול החדש אני מוכן להחזיר את המכשיר לטכנאי אבל ללא שום אחריות מצדי, אם הבעיה היא אותה בעיה ישנה , הוא יתקן ללא תוספת תשלום, אבל אם זו בעיה חדשה הוא יגבה תשלום וכל האחריות עליו.

בירור הדין

בעניין התביעה הכספית של התובע להחזיר לו את כסף התיקון סך 150 ש’ח, נראה פשוט שאין בסיס הלכתי לתביעה זו. היות ומראש התובע התחייב לשלם את עלות התיקון ובפועל המכשיר תוקן , הרי התובע מחויב בדמי התיקון . על אף אריכות הזמן אין יכולת חזרה, הנתבע מסר את המכשיר לחנות ובשלב שהתובע רצה לחזור בו אי אפשר היה לאתר את הטכנאי.

בעניין התביעה לדמי עוגמת נפש , כאשר אין נזק לא ניתן לחייב ממון ואף אם יוכח שנגרמו הוצאות וכן ביטול זמן לתובע אין זה אלא גרמא בעלמא. אין זה עדיף ממבטל כיסו של חברו שפטור.

בנוסף לכל הנ’ל הנתבע לא עיכב בידיים את החפץ .

לבעלי הדין היה חשוב לברר באופן עקרוני , מה הוא מעמדו של הנתבע? האם הוא שומר חינם או שומר שכר?

מצד אחד לא דובר מראש על דמי שירות וכן הנתבע טוען שכל כוונתו הייתה לעשות טובה, ולפיכך דינו כשומר חינם. מצד שני התובע לא הבין כך, מצדו היה ברור שלא מדובר על טובה אלא על שכר.

נראה שמעמדו ההלכתי של הנתבע הוא כשומר שכר. הנתבע הוא בעל מקצוע המתקן מכונות כביסה , הוא תיקן מכונה כזו לתובע. בעקבות תיקון המכונה פנה אליו התובע שיתקן גם את הפקס. ברור שהתובע התכוון לתיקון בשכר. הנתבע ענה שהוא בעצמו אינו יכול לתקן אבל הוא יעביר את זה לנתיבות לתיקון. לא דובר מפורש על שכר אבל כל ההקשר מראה שאם הנתבע היה מבקש שכר שירות היה מקבל. די בכך שיש לו אפשרות לגבות דמי שירות כדי להפוך אותו לבעל עניין בתיקון וממילא לשומר שכר. אם הנתבע צודק שהוא עשה את הכול בדרך של טובה , למה בשלב מאוחר הוא דרש דמי שירות? זה מראה שבאופן עקרוני היות והוא עוסק בתיקונים ועל בסיס זה פנו אליו, יש לו זכות לגבות דמי שירות.

היה ניתן לומר שהכול תלוי האם בפועל נגבו דמי שירות או לא. אולם נראה שעצם האפשרות לרוח היא מכניסה את האדם למעמד של שומר שכר. ראיה לדבר מהגמרא בב’ק נו המלמדת אותנו על כך שעצם האפשרות להיפטר מנתינת צדקה לעני הופכת את השומר אבידה לשומר שכר. ובהלכות אומנים סימן ש’ו סעיף ד ברמ’א מובאת דוגמא לשומר שכר שהרוח שלו אינו מובטח. יש להוסיף שתמיד ישנו רוח עקיף לנתבע מעצם זה שהוא מוסר לתיקון לאומנים קבועים ומסתמא הם גומלים לו ומפנים אנשים אחרים אליו.

לכן אם הייתה הבהרה חד משמעית שכל העניין הוא טובה בלבד אז ברור שדינו כשומר חינם, אבל במצב הנתון נראים הדברים שדינו כשומר שכר.

המסקנה המעשית מהבירור הנ’ל היא ששומר שכר נדרש ליותר מאמץ מאשר שומר חינם [חושן משפט סימן ש’ג סעיף ח]. לכן היה על הנתבע לטרוח על מנת למצוא את המכשיר. אין הוא יכול לסמוך על נסיעותיו השבועיות לנתיבות, עובדה שבפועל עברו שבעה חודשים וזה הוא זמן שאינו סביר. ברור שסגירת החנות היא אונס ועל כך אין מה לבוא בטענות. אבל לשומר שכר ישנה אחריות להשתדל להביא את החפץ [ב’ק קט] . שומר חינם אינו צריך לצאת מגידרו ודי לו להשתדל באופן סביר.

מסקנה

הנתבע פטור מכל חיוב ממוני, עם כל זאת כדאי שיפייס בדברים את התובע על הצער שנגרם לו במשך זמן התיקון ובכך יתקיים “והאמת והשלום אהבו”.

קבוצת רכישה

פסק דין

א. עובדות וטענות

הנתבעים הקימו קבוצת רכישה לבניה משותפת. הם ביקשו הצעת מחיר מקבלנים שונים על פי מפרט טכני שהם הכינו. לאחר משא ומתן הגיעו לכלל הסכמה עם התובע על מחיר של 4000 ₪ למטר.

לאחר שלב זה התחיל משא ומתן מפורט בין הצדדים על הפרטים של ההסכם.

הצעות כתובות הועברו בין הצדדים אבל לא הייתה חתימה על הסכם.

לאחר כשבועיים הנתבעים חזרו בהם ואינם רוצים את התובע כקבלן.

הקבלן תובע לממש את ההסכם ולחילופין פיצוי על השקעה בהסכם וכן אובדן הכנסה על הצעות שנדחו עקב ההצעה המדוברת.

הנתבעים חוזרים בהם מהסיבה שלא היה הסכם לכן הם לא מחויבים לא הלכתית ולא מוסרית.

הויכוח העובדתי בין הצדדים מתמקד בפגישה שהייתה בין התובע לאחד הנתבעים כמה ימים לפני סוכות. לדברי הקבלן, בפגישה זו הגיעו לידי הסכמה המלווה בלחיצת יד שההסכם סגור והוא יכול לעלות לקרקע מיד אחרי סוכות. אף שפיזית היה בשעת ההסכמה רק אחד של הנתבעים, אך בפועל היה קשר טלפוני גם עם יוני שהוא נציג החבורה והוא זה שאמר שאפשר לעלות על הקרקע לאחר סוכות.

בפני בית דין הופיע עד שהיה נוכח בפגישה הנ”ל והוא צידד שהייתה גמירות דעת על קיום עסקה.

הנתבע, נציג הקבוצה היה בקשר טלפוני עם חברו הנתבע ומודה שאכן כך היו פני הדברים אבל להבנתו כל עוד שלא הייתה חתימה בפועל על חוזה לא היה כאן הסכם מחייב. הוא הוסיף שנשארו דברים מרכזיים שלא סוכמו כגון פריסת התשלומים וזמן האחריות לבניה, לכן ברור שמשמעות הסיכום על פה הייתה: ניתן להתקדם עד לשלב הסופי, הוסרו בעיות שעמדו על הפרק עד עכשיו, וכך יש להתייחס גם למשפט “תעלה על הקרקע”.

הנתבעים טוענים שסיבת חזרתם היא חוסר ניסיון של הקבלן, התובע ובעיה של אמינות מצד הקבלן. נושא זה עמד ברקע כל הזמן והתחזק במשך הזמן עד שלבסוף הגיעו חברי הקבוצה לכלל החלטה שלא לקחת את התובע כקבלן בפרוייקט זה.

ב. בירור הדין

הדבר הראשון שיש לברר האם היה מעשה קניין, ובעניינו, האם ניתן להחשיב את לחיצת היד לקניין?

בנדון דידן – לחיצת היד אינה מעשה קניין

לחיצת היד אינה מעשה קניין המנוי בין דרכי ההתחייבות בשו”ע. אכן, על פי ההלכה ניתן להתחייב בגם בדרכים שונות, על פי המנהג. דרך זו נקראת קניין סיטומתא בנוי על מנהג הסוחרים [חושן משפט סימן ס”א].

בעסקאות נדל”ן המקובל לחתום חוזה ולא לסגור דברים בעל פה, לכן אין לראות בלחיצת היד מעשה קניין מדין סיטומתא, ומתברר שאין כאן מעשה קניין. עקב כך אין בסיס לדרישת הקבלן לאכוף את ההסכם, שכן ללא קניין אין מחויבות. בנוסף, בסכמות שבין הצדדים, חסר דבר מהותי פריסת התשלום, דבר זה מצטרף להבנה שלא היתה גמירות דעת, ואין לראות בלחיצת היד מעשה קניין מחייב.

חובה מוסרית לעמוד בדיבורו

ישנם מצבים בהם אין חיוב גמור שניתן לאוכפו בבית הדין, אך יש חובה הלכתית מוסרית לעמוד בדיבורו. במידה ולפי ההלכה ישנו חיוב לעמוד בדיבור, על בית הדין להפציר ולזרז את בעלי הדין לעמוד בדיבורם[1]. הרושם המצטייר בפנינו לגבי המפגש בין התובע לאחד מהנתבעים לפני סוכות, שאכן מצד אחד הנתבעים הייתה הסכמה בעל פה שהעסקה סגורה ומתחילים לעבוד. נכון הדבר שיש עדיין להסתפק האם הכוונה להסכמה מוחלטת משום שנציג הקבוצה לא היה נוכח באותה פגישה וברור שהנתבע לא התכוון לפעול לבד.

אף על פי כן אנו נוטים לקבל את דברי העד שהציג את התרשמותו בפני בית הדין על כך שהייתה גמירות דעת ברורה לסגירת עסקה לפחות מצד הנתבע שהיה נוכח בפגישה.

לאור זאת לפחות כלפיו יש לדון במחויבות של אדם לעמוד בדיבורו.

דין “מחוסר אמנה”

הגמרא אומרת ש”דברים יש בהם משום מחוסר אמנה” [בבא מציעא מט.]. ובהמשך מחלקת הגמרא בין ‘מתנה מועטת’, לבין ‘מתנה מרובה’: אדם המבטיח לתת מתנה קטנה, אסור לו לחזור מדיבורו. אך בהבטחה למתנה גדולה אין חיוב לעמוד בדיבורו, שכן ההנחה היא שאף הצד המקבל מבין שאין התחייבות גמורה, ואין מצידו גמירות דעת. לכאורה עסקה המוערכת בכמה מיליוני שקלים דינה כמתנה מרובה שאין גמירות דעת ללא קניין. מנגד כתב התוספות רא”ש לחלק בין מתנה לעסקה. בעסקה ישנה תמורה להשקעה ובמתנה הנותן בלבד נפסד. לכן הגמרא בחרה לדבר על מתנה בה יש להבחין בין מתנה מועטת למתנה מרובה, אך בחזרה מעסקה בדיבור עסקה תמיד יש מחוסרי אמנה.

בענייננו, החוזרים אינם מחוסרי אמנה

אמנם ישנם שתי סיבות לומר שאין כאן “מחוסר אמנה”:

  1. לא נסגרו כל פרטי ההסכם

המאירי (ב”מ מח) כתב שאין דין מחוסר אמנה כל שעוד לא גמרו תנאי המכירה, וכל שנשאר עדיין פרט אחד שלא הוסכם ביניהם לא הוי מחוסר אמנה.

  1. החזרה אינה שרירותית

נחלקו הראשונים האם יש איסור לחזור, במקרה שהייתה סגירה בדיבור ולאחר מכן השתנו המחירים בשוק האם. דעת תוס’ ורמב”ן (בבא מציעא מט) שגם במצב של”תרי תרעי” יש מחוסר אמנה, כלומר גם אם פתאום המחירים השתנו אסור לחזור. מאידך, לדעת בעל המאור, במצב של “תרי תרעי” אין משום מחוסר אמנה.

להלכה הרמ”א סי’ ר”ד ס”א הביא ב’ דעות וסיים שנראה עיקר להחמיר שאסור לחזור גם אם יש שינוי במחירים. הש”ך הביא שהעניין נשאר ספק, ובפתחי תשובה בשם תשובות חת”ס הקל בדבר שהתחדש לאחר הדיבור. בתשובת החתם סופר מדובר באחד שמכר חפץ כדי לקנות חפץ אחר שהיה זקוק לו ואח”כ נפל לו אותו חפץ בירושה. הוא רוצה לחזור בו מדיבורו ולא לקנות את החפץ. החתם סופר הכריע שהוא לבטל את המקח עליו הסכים בדיבור, משום שהשתנו התנאים.

במקרה שלנו אומנם הנתבעים ידעו שמדובר בקבלן לא מנוסה ובכל זאת הגיעו לכלל הסכמה בדיבור. אך הרושם הלך והצטבר, החשש שמדובר בקבלן לא מספיק אמין ומנוסה וממילא הם עתידים להשקיע זמן מרובה מעבר לקבלן רגיל, הוא דבר שהולך ונבנה. לאור היבט זה ניתן לדמות זאת לתשובת החת”ם סופר.

על כן, לסיכום אנחנו קובעים שלנתבעים אין איסור לחזור בהם מדיבורם.

ג. הפסדים לקבלן

לעניין ההפסדים שהקבלן טוען שנגרמו- כששליח בית דין פנה בטלפון לקבלן וביקש שייתן לו שמות של אנשים שרצו לעבוד איתו והוא הפסיד אותם, הוא לא חזר אליו עם האינפורמציה. באחד המקרים אמר שרק ב17 לחודש הוא יוכל להוכיח. על כן, לסיכום, בית הדין לא מצא עסקאות ספציפיות שהתובע הפסיד לאור הקשר עם הנתבעים.

נראה שגם אם נגרם הפסד לקבלן בביטול עסקאות’ (מה שלא הוכח) “איהו הוא דאפסיד אנפשיה” (הוא גרם את הפסד לעצמו). כל עוד לא נעשה חוזה מחייב, היה צריך לא לבטל או לדחות עסקאות אחרות.

ד. הוצאות משפט

לבית הדין סמכות מכוח שטר הבוררות להכריע על פי שיקול דעתו בנושא הוצאות משפט.

בית הדין קובע שיש לחלק את הוצאות בית הדין על שני הצדדים. הסיבה היא בגלל שעיקר הדיון הוא ביחס לנתבעים, האם יש להם חיוב מצד מחוסרי אמנה? הם נהנו מהבירור ההלכתי שעסק בעיקר בחובה שלהם כלפי שמיים.

החלטה – הוצאות המשפט על סך 250 ₪ יחולקו בשווה בין התובע לנתבעים.

ה. החלטה:

  1. התביעה נדחית. הנתבעים יכולים לחזור בהם מהסיכום עם הקבלן.
  2. החלטה – הוצאות המשפט על סך 250 ₪ יחולקו בשווה בין התובע לנתבעים.

­____________________

____________________

____________________

הרב דוד פנדל

הרב אריאל בר-אלי

הרב דרור טוויל


[1] בספר “פתחי חושן” קניינים פרק א הערה ב’ מובא שבית דין צריכים לקוראו עבריין ולביישו ברבים!

משאבת מים שלא תוקנה היטב

עובדות מוסכמות

בעל הרכב הכניס את רכבו לתיקון במוסך. לאחר כמה ימים התקשרו אליו והודיעו לו כי הרכב מתוקן. לאחר ששילם הוא החל לנסוע ואז נדלקה נורת אזהרה בלוח השעונים. בעל הרכב החליט להמשיך בנהיגה מתוך מחשבה שאין בעיה ברכב והנורה סתם דלוקה. לאחר נסיעה נוספת הרכב נעצר, התברר שנגרם נזק לראש המנוע כתוצאה מקלקול במשאבת המים.השאלה מי ישלם את תיקון?

בירור הדין

א. אחריות המוסך

יש לדון מה היא אחריותו של בעל המוסך לנזק? האם הוא נחשב למזיק בגרמא ואז הוא פטור או יש פה אחריות ישירה המוגדרת “גרמי” וחייב?

למדנו בגמרא בבא קמא דף צט: “המראה דינר לשולחני ונמצא רע, חייב”. במקרה זה אין מעשה בידיים אלא רק ייעוץ המתברר כעצה רעה ובכל זאת השולחני חייב.

זו דוגמא לנזק שנגרם על ידי דיבור ובכל זאת האדם חייב מדין גרמי.

ב. חיוב על דיבור שגרם לנזק

בדברי השולחן ערוך מובא תנאי לחיוב השולחני: “המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים”. (חושן משפט סימן שו סעיף ו).כלומר, רק אם הניזק סמך על המייעץ לגמרי אזי ישנו חיוב. בעל הרכב סמך בצדק על דברי הפועל אשר אמר לו שרכבו תקין, ולכאורה יש לחייב מדין גרמי[1].

ג. נורה שדלקה

יש לדון מה היא אחריותו של הקונה לנזק. מצד אחד התברר שהייתה בעיה במשאבת מים מיד ביציאתו מהמוסך. מראש, הוא קיבל רכב שאינו תקין. אך מנגד היה לו חיווי של מנורת זהירות, והוא החליט במודע להתעלם מכך. נראה שנקודה זו מכריעה את הכף לחובתו. היה על בעל הרכב להפעיל שיקול דעת אחראי ומיד לעצור את הרכב. נראה שיש כאן פשיעה מצידו ואם היה עוצר מיד לא היה נגרם נזק. במקרה זה בעל המוסך אינו דומה לשולחני כי ישנה נורית אזהרה המהווה הגנה מפני קלקול המנוע. דוגמא לדבר יש להביא ממה שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף כב “הלוקח מקח ונמצא בו מום, ואחר כך אבד או נגנב, הרי הוא ברשות הלוקח, עד שיחזיר המקח למוכר. ואם התליע או נפסד מחמת המום, הרי זה ברשות מוכר,ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו, ה”ז ברשות לוקח“.
כוונת הדברים שאף שהקונה רכש חפץ שיש בו מום וביכולתו להחזיר את החפץ בחזרה למוכר. אם החפץ התקלקל עד שהחזיר אותו למוכר על הקונה לספוג את הנזק. הסיבה שעל הקונה היה מוטל להודיע מיד למוכר ואז הוא היה דואג לכך שלא יגרם נזק. אם כן ניתן ללמוד מכאן שכל פעם שהקונה יכול לעצור את הנזק הוא אשם.
ואף שבעל המוסך לא תיקן היטב את הרכב מי שגרם בפועל לנזק הוא בעל הרכב. הטענה שאין להתייחס לנורת האזהרה כי רכב שיצא ממוסך הוא בודאי תקין וכנראה שהנורה נדלקה ללא סיבה. טענה זו אינה מתקבלת. רכב הוא דבר יקר לכן מקובל בציבור להתייחס לנורה ברצינות.

סיכום

א. בעל המוסך פטור מתשלום על הנזק שנגרם לראש המנוע.

ב. בעל המוסך חייב לתקן שוב את משאבת המים שלא תוקנה כראוי.

ג. ראוי שבעל המוסך יתקן את ראש המנוע בעלות נמוכה כי בצורה עקיפה הוא שותף לגרימת הנזק.


[1] יש להעיר שהמקרה שלנו אינו ממש המקרה בשולחני ששם נעשה ההזק מיד בדיבורו של השולחני. כאן ההזק למנוע נגרם רק לאחר זמן.
בדיני מקח טעות מצאנו שזו אחריות המוכר-סימן רל’ב סעיף כב ‘אם התליע ונפסד מחמת המום הרי זה ברשות המוכר’. אומנם מקח טעות מבטל את הקנין למפרע לכן מה שנגרם לחפץ הוא עדיין ברשות המוכר.

מכבסה

א. עובדות מוסכמות

התובע מסר לניקוי יבש סרטוק (ז’קט מיוחד של חסידים) מבד משי לנתבע שהוא בעל מכבסה בתאריך 27/12/13[1]. הוא קיבל טופס ובו כתובים מספר תנאים של המכבסה עם הלקוחות. בין השאר כתוב שאין המכבסה אחראית על התכווצות או שינוי צבע ואין המכבסה אחראית במקרה של אובדן אלא עד פי שבע מעלוּת הניקוי כאשר עלות הניקוי במקרה שלפנינו היא 110 ₪. הסרטוק חזר מהמכבסה מכווץ ובאופן שלא ניתן להשתמש בו. התביעה על סך 2229 ₪ – עלות סרטוק חדש.

ב. טענות התובע

הסרטוק נמסר לניקוי יבש במכבסה כפי שנמסר בעבר למכבסה אחרת (מצורפות קבלות). הוא התקלקל לגמרי ואין מה לעשות איתו לכן התביעה לפיצוי בסך בגד חדש. אומנם הנתבע בעל המכבסה הציע לקנות סרטוק חדש מבד אחר אך התובע הוא חסיד חב”ד ואלה נוהגים להקפיד דווקא על משי.

התנאים המופיעים בטופס של המכבסה לא הגיוניים, ואף אחד לא ימסור סרטוק ששווה אלפי שקלים למקום שאינו נותן אחריות מלאה על הבגד. מה גם שאין חתימה על הטופס. התנאים הכתובים על הטופס מתייחסים לנזקים מקומיים ולא להריסת הבגד לגמרי. הנזק שנגרם לסרטוק מעיד על כך שהתהליך כולו נעשה בצורה קלוקלת או שהיו מים או כימיקלים שאינם מתאימים.

ג. טענות הנתבע

המכבסה פועלת לפי הוראות היצרן. מסתובבים בשוק המון זיופים ובדים אשר אינם עמידים משום כך המכבסה אינה לוקחת אחריות על נזקים שיכולים לקרות. המכבסה של הנתבע עובדת עם מכבסה גדולה במקום אחר שיש לה הרבה ניסיון ולכן ההסבר היחיד לנזק הוא שאיכות הבגד ירודה, כמו כן, זה הוא נזק שקורה מדי פעם לז’קטים שונים.

לגבי הטענה שהסעיפים המופיעים בטופס של המכבסה אינם המקובלים, המציאות היא שדבר זה מקובל על כלל המכבסות עקב הבעיה שצוינה. כמו כן התובע היה מודע לסעיפים אלו ובחר בכל זאת למסור את הבגד לניקוי במכבסה. הוצעו מספר הצעות פשרה הן מחוץ לבית הדין והן בפני בית הדין ואת כולם דחה התובע סימן שהוא פועל ממניעים שאינם טהורים.

ד. נושאי הדיון

כפי שהובא לעיל היו מספר הצעות לפשרה וכולם נדחו על ידי הצדדים.

ה. אחריות הנתבע לבגדים הנמסרים למכבסה

בגמרא (בבא קמא צט, ב) מובאת ברייתא:

הנותן בהמה לטבח וניבלה, אומן – פטור, הדיוט – חייב, ואם נותן שכר, בין הדיוט בין אומן – חייב!

כלומר, מדובר בשוחט שהטריף את הבהמה בזמן השחיטה: אם השוחט אינו מומחה (“הדיוט”) הוא חייב לשלם על הנזק כדין אדם המזיק, אולם, אם הוא מומחה הוא פטור מלשלם למרות שעשה את אותה פעולה. ובביאור הדברים כתב רש”י (שם, ד”ה אומן פטור) שכאשר מומחה קלקל בזמן השחיטה יש להחשיב זאת כעין אונס ומזלו הרע של האדם שמסר לו גרם לכך. בסיום הדברים נאמר שכאשר האומן מקבל שכר על פעולה זו הרי עליו לשלם את הנזק.

להלכה נפסקו הדברים בשו”ע (שו”ע חושן משפט שו, ד):

המוליך חטים לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן; נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין; בהמה לטבח, וניבלה; בשכר, חייבים לשלם דמיהם. ואם שחט בחנם, אם היה טבח מומחה, פטור; ואם אינו מומחה, חייב.

מדברי[X1] רש”י דייק בעל המחנה אפרים (נזקי ממון סימן ה) שחיוב אומן נובע מדיני שומר ולא מדיני נזיקין מכיוון שעליו מוטל להתעסק בדבר. לכן כאשר ישנו תשלום האומן הופך לשומר שכר החייב בגנבה ואבדה. לאור זאת נראה שניתן להגדיר את בעל המכבסה כשומר שכר ואין להטיל עליו חיוב נזיקין.

אמנם, לגבי פעולות שנעשו ברשלנות חייב גם אומן שעובד בחינם כפי שכתב בערוך השולחן חושן משפט סימן שו כתב: “דאם לא לתתן כלל אין לך פושע גדול מזה”

[X2] למשל , אומן שטחן את גרעיני החיטה בלא שטיפה מקדימה חייב(ראו שו”ע חו”מ שו, ד; שלטי גיבורים בבא קמא לה, ערוך השולחן חושן משפט סימן שו ס”ק ט).

לסיכום, הנתבע מוגדר כאומן ודינו כשומר שכר, אשר חייב בנזק שנגרם ברשלנות ואף יותר מכך על נזק שהוא כעין גניבה ואבידה .

ו. טופס הזמנת העבודה

להשלמת מעמדו של הנתבע יש לעיין בטופס ההסכם בין המכבסה לבין הלקוחות. הסכם זה תקף אף אם התובע לא חתם עליו וזאת מצד עצם זה שקיבל את ההזמנה לידיו ובה מפורטים הסעיפים הנ”ל, בכך גילה דעתו שהוא מסכים לכל הכתוב בה[2].

לגופו של עניין, משפט אחד עוסק באחריות המכבסה על נזקים: “המכבסה אינה אחראית להתרחבות התכווצות ולשינוי צבע”. כלומר, יש כאן הגבלה של אחריות המכבסה לנזקים.

לכאורה היה אפשר לומר שהכוונה לפטור את המכבסה מכל נזק של התכווצות ושינוי צבע גם כאשר היתה רשלנות של בעל המכבסה. אולם, למעשה נראה שאין לפרש כך את הסעיף אלא כוונת הדברים לכל נזק שארע תוך כדי הפעולות המקובלות בניקוי יבש.

מטרת הסעיף היא להרחיב את הפטור רק לתוספת המינימאלית מעבר לדין[3], ולפרש שמטרת הסעיף היא לצמצם את אחריות המכבסה במקרים אלה, לדין שומר חינם שחייב אך ורק בפשיעה[4].

באופן דומה יש לפרש את הסעיף השני שבו נאמר “המכבסה אחראית על אובדן פי שבע ממחיר הניקוי”. כלומר, הגבלת גובה הפיצוי אמורה רק במקרה של נזק שנוצר עקב רשלנות ברמת “גניבה ואבידה”, אולם, במקרה של פשיעה בעל המכבסה חייב ללא הגבלה.

לסיכום, בעל המכבסה הוא בגדר שומר שכר שחייב בנזק שהוא בגדר “גניבה ואבידה”. בנוגע לנזק של התכווצות ושינוי צבע הוא בגדר שומר חינם שחייב בפשיעה. כמו כן, במקרה של נזק מסוג “גניבה ואבידה” אחריות המכבסה מוגבלת לעד פי עשרה מעלות הניקוי, אולם, בנזק עקב פשיעה החיוב הוא מלא ולא מוגבל.

ז. מה גרם לנזק?

כעת השאלה המרכזית היא מה גרם לתוצאה כזו קשה לבגד? לטענת התובע , הנתבע שפעל בחוסר מקצועיות וגרם לנזק, ואילו לטענת הנתבע הבגד היה באיכות ירודה ולכן הוא ניזוק.

אם תהליך הניקוי היה תקין, נראה שאין לחייב את בעל המכבסה, שכן על פי מה שנתבאר לעיל הוא אינו נחשב למזיק (שחייב אפילו באונס), וכלפי חיוב השמירה הוא התנה במפורש שאין לו אחריות להתכווצות של הבגד.

לעומת זאת, אם הייתה חריגה מהפעילות המקובלת לניקוי בגד משי הרי יש בכך משום פשיעה ועל בעל המכבסה לשלם את מלוא הנזק משום ששני הסעיפים לא עוסקים בדבר זה.

אין ביד בית הדין ראיות ברורות לתהליך שעבר הבגד. גם הנתבע אינו יודע בצורה ברורה מה נעשה עם הבגד שכן הוא מוסר זאת למכבסה גדולה וסומך עליהם. לאור זאת יש לקחת את הבגד ולבדוק עם מומחה בתחום שיעריך מה יכול לגרם לנזק כל כך קשה לבגד.

מבירור שעשה בית הדין עם מומחה עולה התמונה שהתוצאה מעידה על כך שהבגד עבר הליך ניקוי לא תקין. לכך יש להוסיף כי התובע הביא קבלות על כך שהסרטוק כבר עבר ניקוי יבש ומשם הוא יצא תקין, משמע שהבעיה איננה בבגד אלא בניקוי שביצע הנתבע[5].

משמעות הדברים ברורה: המכבסה לא נהגה כראוי עם הבגד והיא חייבת לפצות את הנתבע.
ואף שבזמן הזה אין דנים על פי אומדנא בדיני ממונות[6] (נתיבות המשפט ביאורים סימן טו ס”ק ב) מכל מקום מכוח החתימה על שטר הבוררות יש לבית הדין סמכות כזו.

וכך כתב הרב צבי בן יעקב (משפטיך ליעקב חלק ג’ עמוד 402):

נראה דכל הדברים אמורים בדין תורה הנחתך ע”פ דין אולם בבוררות שבה חותמים הצדדים על שטר בוררין ונותנים לבוררים שיקול דעת רחב בהכרעת הדין א”כ נראה שאין הדיינים צמודים לדיני הראיות ויוכלו לפסוק ע”פ אומדן דעת הברור להם.

וכך נכתב בהחלטת המדיניות של בית הדין בעניין:[7]

  1. בהסכם הבוררות מקובל לכתוב שהצדדים מקבלים את בית הדין “בין לדין ובין לפשרה”, ובכך ניתנת לבית הדין הסמכות להכריע על פי פשרה הקרובה לדין.[8]
  2. סמכות הפשרה מאפשרת לבית הדין להכריע בשאלות עובדתיות על פי אומדן דעת.[9]

לסיכום, בית הדין השתכנע בית הדין כי הנזק נגרם עקב ליקוי בהליך הניקוי של הסרטוק, ולכן הנתבע חייב בפיצוי.

ח. שומה של חפץ משומש

במקרה של נזק יש לשלם את ההפרש בין מחיר הבגד בשעת המסירה לניקוי לבין מחירו לאחר שניזוק (שו”ע חושן משפט סימן שפז סעיף א). בשומת מחיר הבגד יש לקחת בחשבון שמדובר בבגד שכבר נלבש. במקרה זה אין אפשרות לתת שומה מדויקת לחלוטין כי אין מחיר ברור לבגד משומש. לכן מדובר בהערכה ע”פ אומדן דעת וברורים. לאחר התייעצות, בית הדין מחליט שמחיר הסרטוק המשומש הוא 1500 שקלים, כשני שלישים ממחיר חדש. יש להוסיף על כך שבעים שקלים החזר עלות הניקוי (רמ”א חו”מ שו, ה, “שכרו הפסיד”). הנתבע יכול לבחור באחת משני דרכים או לשלם במזומן סכום זה לתובע או לקנות סרטוק מבד משי חדש בדגם שהיה לתובע מחנות “המקום הנכון[X3] ” .

החלטה

  1. הנתבע ישלם תוך חודש ימים 1570 ₪ לתובע עד ח’ ניסן תשע”ד.
  2. במידה והתנבע יקנה לתובע סרטוק חדש בדגם שהיה לו והדבר יתבצע במועד שסוכם אזי הנתבע יהיה פטור מתשלום.

 

“והאמת והשלום אהבו”

פסק הדין ניתן בתאריך

בזאת באנו על החתום

_____________________

_____________________

_____________________

הרב דוד פנדל

הרב דרור טוויל, אב”ד

הרב אריאל בראלי


[1] ישנו אילוץ להשתמש בתאריכים לועזיים

[2] במידה והסעיפים הנ”ל לא היו על פי היושר ניתן לערער על תוקפם, משנה הלכות יז סימן צח, עמק המשפט א סימן יט.

[3] ראו ברוח זו, פס”ד ארץ חמדה גזית ירושלים, בתיק 72006, פרק ח: פירוש החוזה, בכתובת:

http://eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/784-sFileRedir.pdf

[4] חילוק זה קיים גם כלפי הפטור של מתה מחמת מלאכה. גם שם יש לחלק בין פעולה שגרתית הנכללת בפטור זה לבין שימוש חריג.

[5] אין ראיה ברורה מהקבלות ואף ששמו של התובע מופיע שם אין זו ראיה שזה אותו סרטוק.

[6] בדברי עבודת הגרשוני סימן צא מתבאר שאומדנא דמוכח מועיל אף בזמן הזה “על ידי אומדנא דמוכח יש רשות לדון גם בזמן הזה” ופת”ש סימן טו ס”ק ט.

[7] ראו באתר בית הדין, בכתובת:

http://eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/713-sFileRedir.pdf

[8] תשובות חכמי פרובינציה ב, יד; שו”ת רדב”ז ד, קסד; ועוד רבים.

[9] שולחן ערוך חושן משפט יב, ה, מהרשד”ם חו”מ שסז; דברי מלכיאל ב, קלג.


[X1]היות ואין נפק”מ לדינא וכולם מודים שאונס כעין גנבה פטור, יותר קל לעשות סדר בדברים ולהתמקד בשיטת הרמב”ן כפי הסבר המחנה אפרים.

[X2]לא ברור לי כוונתו כי הוא חייב אף בחינם ואולי מדין פושע מזיק

[X3]הצעת פשרה הייתה על סמך שהחברה של הסרטוק- המקום הנכון הסכימה למכור אותו במחצי מחיר על מנת לרצות את הקונה ולא מתוך אחריות על הנזק. זכותו של המזיק להנות מהטבה זו.

הפרת הסכם

טענות ועובדות מוסכמות

טענות תובע

חתמנו על הסכם שכר בכ”ח בניסן לגיוס תלמידים לישיבה. החוזה תקף לארבעה חודשים, ותמורת זאת התחייבתי להביא 35 תלמידים חדשים לשנת הלימודים הקרובה. על אף שסוג זה של עבודה אינו תחום בזמן מדויק ההגדרה הייתה לשלושה ימים בשבוע. למעשה, הישיבה החליטה לסיים את ההתקשרות איתי לאחר חודש אחד.
לטעמי, עבדתי במשך חודש בתפוקה של 90% כי שבוע אחד הייתי עם הילד בבית חולים. כאמור, אין זו עבודה לפי שעות מדויקות ופעילות יכולה להתפרש עד הלילה. לכן אני מרשה לעצמי לומר שעבדתי לא פחות מ90% באותו חודש.
בחוזה מובא שרכיבי השכר (לא כולל מע”מ) הם שכר בסיסי של 6000 ש”ח לחודש וכן אחזקת רכב 1500 ש”ח והחזרי דלק.
אין לי טענה על עצם ההחלטה של הישיבה אך אני תובע שכר על החודש שעבדתי ומגיע לי עליו שכר מלא 8850 ש”ח . בייחוד שלא הייתה לי עבודה אחרת ונוצרה לי בעיה כלכלית בגלל חוסר התשלום (מצורפים דפי חשבון).

טענות הנתבע

לא היינו שבעי רצון מהעבודה והראיה שלא היו לו שמות של בחורים שסוגרים בישיבה.
הבנו שבדרך זו לא נפתח את השנה ולכן החזרנו את הר”מ שטיפל בכך בשנים שעברו.
זו באמת עבודה מורכבת שכנראה מי שלא בתוך המערכת לא מסוגל להגיע לתוצאות בזמן כל כך קצר. לדעתנו הדרך הנכונה לחשב את השכר היא לבדוק נקודתית את מספר הימים שבהם הייתה עבודה ולתמחר אותם באופן ספציפי. הייתה הצעה של פשרה ל2000 ש”ח וכעת ישנה נכונות לדרך פשרה נדיבה יותר עד 4000 ש”ח, את השאר יתרום התובע לישיבה.

ברור הדין

א. מעמדו ההלכתי של הנתבע

על פי ההלכה מעמדו של התובע הוא קבלן. ההבדל בין קבלן לפועל הוא שפועל נשכר לעבודה למשך זמן מסוים (ללא תלות בתפוקה), וקבלן נשכר להשיג תוצאות מסוימות, כפי שכתב הרמ”א (חו”מ שלג, ה): ‘שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן’. אף כאן העבודה היא להביא תלמידים לישיבה ולא נקבעו ימי עבודה ספציפיים. ישנה אמירה כללית על מחויבות לשלושה ימי עבודה אך אין מחויבות לזמן מסוים. היא רק לשבר את האוזן על הקף ההשקעה הנדרשת.[1]

ב. האם הנתבע עמד בהיקף העבודה שסוכם?

לטענת התובע הוא עשה כל שנדרש על מנת לקדם את הבאת תלמידים לישיבה. ואף שבשבוע האחרון הוא נאלץ לשהות עם בנו בבית חולים זה נבלע בתוך העבודה החודשית[2]. הנתבע לא הכחיש את הדבר ואף נטה להאמין אלא ביקש מהתובע לדייק היטב בדברים.
לאור זאת בית הדין יוצא מתוך נקודת הנחה שאכן התובע עבד תשעים אחוז ממה שנדרש.

ג. סיכום

התובע עדכן את התביעה על סך של 7500 ש”ח ובכך ביקש לפצות על אותם עשרה אחוזים שלא עבד במשך החודש. כמו כן הוא הזכיר שמראש ויתר על החזר הדלק של 400 ש”ח .

בית הדין מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם 7500 ש”ח בהקדם האפשרי.

החלטה

הנתבע ישלם 7500 ש”ח בהקדם האפשרי.

התשלום לא יאוחר מכ”ז תשרי תשע”ה.

על החתום

הרב בראלי, הרב טוויל, הרב בן יאיר


[1] זו השיטה המרכזית בפוסקים לאבחנה בין פועל וקבלן שפועל נשכר לזמן ואלו קבלן למלאכה (מגיד משנה פרק ט משכירות הלכה ד ותרומת הדשן סימן שכ”ט אך במאירי ב”מ קי”ב משמע שכל הגדרה של זמן גורמת לדין פועל).

[2] הש”ך [של”ג ס”ק י’] נקט להלכה שקבלן קונה את כל שכרו על ידי תחילת מלאכה. לעומת זאת בפתחי חושן [פרק ז הערה ט] הביא שיש חולקים שקבלן דינו שונה מפועל ואין לו קניין על שכרו.

השתמשות ללא רשות בגג

עובדות מוסכמות

לתובע ישנה יחידת דיור הצמודה לבית קרקע . הנתבע גר בקומה מעל התובע והגג של יחידת הדיור מגיע למפלס המגורים שלו. הנתבע שוכר את הבית והמשכיר אמר לו שאין להשתמש בגג לכל צורך שהוא. הנתבע השתמש בגג לצרכים מזדמנים כגון מעמד של כביסה וכדומה.
לפני חודשיים התחלה נזילה לתוך יחידת הדיור. בעל מקצוע שהגיע תיקן אותה בעלות של 1000 ₪.
הוא מצא שיריעות הזפת שהונחו על הגג היו קרועות ולכן הייתה נזילה. הקרע היה בדיוק מתחת למקום שבו הותקן המזגן של הנתבע. אומנם המזגן תלוי ולא מונח על הגג אך הקרע ביריעות נמצא באותו מקום. התביעה היא על עלות התיקון.

טענות בעלי הדין

תובע

התובע מתגורר מתחת לביתו של הנתבע. הוא סיכם עם בעל הדירה של הנתבע ששום שוכר לא ישתמש בגג. כך סוכם עם כל השוכרים שאין לאף אחד רשות להשתמש בגג והם הקפידו על כך.
הנתבע הוא הראשון שהשתמש בגג ללא רשות. לטענת התובע, ברור שהנזק נגרם על ידי הנתבע בייחוד שמקום הקרע הוא מתחת למזגן, כנראה שהברזלים של המזגן פגעו ביריעות האיטום.
דבר זה נתמך בחוות דעת[1] של בעל מקצוע שהגיע וראה ברגים גדולים שנשארו מההתקנה זרוקים על היריעות.

נתבע

הנתבע שוחח עם איש הזיפות והלה הודה שאי אפשר להוכיח באופן ודאי שהנזק נגרם בשמן ההתקנה של המזגן, אלא זו רק סבירות. איש הזיפות הוסיף שמי שגרם נזק ליריעות היה מודע לכך.
הנתבע שוחח עם איש המזגנים והלה הכחיש באופן נחרץ על כך שלא הייתה שום בעיה בזמן ההתקנה. הנתבע טוען שכבר בעבר היו בעיות רבות של נזילות מהגג עד לפתרון של היריעות, לכן מסתבר שעבודת הזיפות לא הייתה טובה.

בירור הדין

טענת ברי

בית הדין שוחח עם שני אנשי המקצוע שהוזכרו במהלך הדיון, בהסכמת הצדדים.
איש הזיפות תיאר את הקרעים אשר גרמו לנזילה ביריעות הזפת, הם לא נוצרו מעצמם. ישנה סבירות שהם ניזוקו בזמן ההתקנה של המזגן [2] או משימוש אחר של הנתבע. איש הזיפות אינו אומר בוודאות שהנתבע הוא שגרם את הנזק ואף לדבריו זו ההערכה שכך קרה.
איש המזגנים טען באופן ברור שלא הייתה שום תקלה במהלך ההתקנה.
לשני בעלי הדין אין ראיות וטענותיהם אינם מכוח ידיעת המציאות אלא מתבססות על בעלי המקצוע.
טענה הנסמכת על נאמנות של אדם אחר אינה נחשבת לטענה חזקה “ברי על ידי אחר- אינו ברי” (כפי שמשמע בגמרא בבא בתרא דף קלד ע”א ובשולחן ערוך סימן ע”ה סעיף כ’ג)..
הכלל ההלכתי אומר שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ובמקרה שלנו ידו של הנתבע על העליונה היות ולתובע אין הוכחה ואף טענתו אינה טענת ברי[3].

רגליים לדבר

הנתבע מודה שהשתמש ללא רשות בגג ויש בכך משום השגת גבול. הדבר מחזק את טענת התובע שהנזק הנגרם ליריעות הוא באחריות הנתבע משום שלא ידוע על גורם אחר שהסתובב שם ושני בעלי הדין מודים שהנזק ליריעות לא ארע מאליו. בנוסף הרמ”א (סימן עה סעיף יז) פסק שכשיש טענת שמא ו”רגליים לדבר” ניתן להשביע שבועת הסת כגון שנמצאה תיבה פרוצה בבית וידוע שבאותו זמן נכנס אדם זר, ניתן להשביע אותו . לכן גם בדין שלנו ישנה חובת שבועה. כיום, מנהג בתי דין לא לאפשר להישבע ובמקום זאת ממירים את השבועה בתשלום כספי[4].
בנסיבות הללו בית הדין החליט על תשלום של 250 ₪ .

החלטה

א. התובע ישלם 250 ₪

ב. התשלום יתבצע תוך שלושים יום עד ל ו’ באדר א תשע”ד.


[1] בעל המקצוע שלח מסמך חתום לבית הדין שבו הוא מצביע על הנתבע כמי שאחראי לנזק שנגרם.

[2] ישנה אחריות לנתבע על נזק זה כפי שמובא במנחת אשר סימן קי”ג.

[3] האם יש משקל לכך שהתובע מאמץ את ההסבר של איש הזיפות וטוען שהוא משוכנע שכך קרה.נראה שכאשר התובע מספר לבית הדין מה הם הגורמים לתביעתו, אזי אין משקל להחלטתו האישית לטעון טענת ברי ודינה כטענת שמא. כעין זה מוזכר בדברי פתחי תשובה בשם התומים סימן ע’ה סק כ שאם בירר לפני בית הדין את מקורות המידע , בית הדין דן לפי מקורות המידע ולא על פי החלטתו האישית. מדברי הסמ”ע ס”ק מט ישנה משמעות שתפיסה מועילה במצב זה והש”ך סק סד חלק עליו. הפת’ש שם הביא מחלוקת בכוונת הסמ’ע. יש שפרשו שאם בעל הדין מבחינתו טוען ברי אף שמתבסס על סבירות וללא ידיעה ודאית נחשבת טענתו לטענת ברי. ויש שפרשו שרק אם בעל הדין אינו מפרט את מקור המידע נחשבת טענתו לברי.

[4]ראו במקרות שהובאו בסדר הדין פרק יא הערה 252. להרחבה, הרב נתן חי “משפטי ארץ” חלק ב עמוד 459

מקח טעות במכירת אופניים[1]

תיאור המקרה

תובע: “מכרתי את האופניים במחיר 450 ש”ח (אופניים חדשות כאלה עולות 750 ש”ח). מכרתי אותם במצב טוב, הקונה בדק לפני הקניה והחליט לקנות אותם. נתתי לו את האופניים מתוך סיכום שמחר הוא משלם לי. לאחר שלושה ימים הוא בא בטענה שיש לבטל את העסקה ורוצה לחזור בו כיוון שהוא גילה פגמים, יש שמיניות בגלגלים ועלות התיקן היא יקרה.

מבחינתי האופניים היו תקינות בזמן המכירה וכל הבעיה התחילה אצל הקונה.

נתבע: אכן קניתי את אותם ועשיתי מעשה קניין, התשלום התעכב רק בגלל שלא היה לי במקום מזומן. אחרי שהתחלתי לנסוע באופניים גיליתי את הבעיות גיליתי שהאופניים היו פגומים ובעצם שווים פחות. מדובר בבעיה מרכזית שקשורה לשמיניות בגלגלים ואי אפשר לנסוע כך, אני לא נסעתי בצורה חריגה. לקחתי את האופניים לתקן והוא אמר שעלות התיקון יקרה משום שצריך להחליף צמיגים. ברצוני לבטל את העסקה!

לשאלת בית הדין האם הוא מבקש ביטול עסקה או תיקון הנזק? הוא ענה שהוא רוצה ביטול עסקה.

בירור הדין

לאחר בירור עם תקן נוסף אנו מבינים כי ישנו הבדל בין שני הגלגלים, בגלגל האחורי הסטייה קלה לעומת הגלגל הקדמי שם הבעיה חריפה יותר.

אצל מי קרה הנזק?

לדברי התקן הסבירות שהנזק בגלגל הקדמי קרה אצל המוכר, יש כאן בלאי מתמשך שלא קרה ברגע אחד. לעומת זאת הנזק בגלגל האחורי יכול לקראות אפילו על ידי מכה חד פעמית ולכן אין הכרע היכן זה קרה.

אנו מוצאים שמומחה מכריע מתי קרה הפגם – ראובן מכר לשמעון גבינות, לאחר שלושה ימים פתחם ומצאם שהרקיבו ריקבון גדול , ישאלו לעושי גבינות בכמה זמן ראוי לבוא ריקבון ועיפוש כזה, אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר, נמצא שהיה מקח טעות, (שו”ע חומ’ סי’ רל”ב סט”ז). לכן לגבי הנזק בגלגל הקדמי אנו מקבלים את דעת המומחה שהפגם נעשה אצל המוכר.

האם יש כאן מקח טעות וכל העסקה מתבטלת?

הגדרת פגם המבטל מקח הוא לפי מה שמקובל בשוק [חושן משפט סימן רל”ב סעיף ו].

נראה שהמקובל בקניה של מוצרים יד שנייה הוא לא להקפיד על דברים קטנים וכן להקפיד על דברים מהותיים, מחד ברור שלא מדובר על אופניים חדשות מנגד אם צריך להשקיע סכום ניכר בתיקון הרי זה מום. התיקון של הגלגל הקדמי עולה קרוב למאה שקלים ולכן ודאי שעל דעת כן לא קנה ויש כאן מום. אף על פי כן לדעתנו העסקה כולה לא מתבטלת!

המוכר צריך לתקן את הפגם אבל הקונה לא יכול לבטל את המקח, הלכה זו נתמכת בפסק השולחן ערוך “ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת, וקודם גמר המקח נכנסו עובדי כוכבים בבתים וקלקלו קצת מקומות ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ורוצה שמעון לחזור בו, וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח, הדין עם ראובן. הגה: שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית. וכן מום שאינו בגוף הבית, כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם, מסלק המים והמקח קיים. אבל אם המום בגוף הבית, כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם, ונמצא רעוע, אינו יכול לבנות לו כותל שלם” [חושן משפט סימן רל”ב סעיף ה]

לפי הסבר הרמ”א כל מום שלא פוגע בשם המוצר[2], המקח קיים. אופניים עם שמיניות עדיין שמם עליהם ולכן אין כאן מקח טעות, מנגד המוכר חייב לתקן את המום.

ספק היכן קרה המום?

לגבי הגלגל האחורי ישנו ספק היכן קרה המום? ההכרעה היא לפי הכלל “כאן נמצא כאן היה”. הספק התעורר אצל הקונה לכן עליו חובת הראיה שהמום ישן והיה אצל המוכר.

הלכה זו נכונה גם כאשר הקונה מוחזק בכסף מכל מקום ההנחה היא שהמום נולד אצלו והוא ישא בהוצאות התיקון. כך מתבאר מפסק השולחן ערוך לגבי בהמה שנמצאת טרפה ” המוכר בהמה לחבירו ושחטה ונמצאת טרפה, קנאה תוך ג’ ימים ולא הוגלד פי המכה, אז הוי ספק אם ניקב תוך ג’ אם לאו, על הלוקח להביא ראיה, ואם לא, יפסיד ויתן הדמים אם הם עדיין בידו” [שם סעיף יא].

לסיכום עלות התיקון של הגלגל הקדמי מוטלת על המוכר ואת כל השאר סופג הלוקח.

בדיקת האופניים על ידי הקונה האם מחילה?

במקרה שלנו הקונה נסע על האופניים והחליט שהם טובות האם בכך הוא מחל על טענת פגם?

ישנה סברה המובאת בדברי הרב המגיד [הלכות מכירה פרק טו’ הלכה ד ) “היה דבר שהלוקח יכול להבחין לאלתר כגון שיכולין לנסותו לטועמו ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר”. לכאורה קל וחומר אם בדק והסכים לכך שהחפץ תקין יש בכך מחילה!

האחרונים כתבו [ספר מחקרים בכלכלה ומשפט עמוד 115] שאם הכסף עדיין ביד הקונה הדין משתנה ואין מחילה וכן אם הבדיקה מצריכה מומחה אין בכך מחילה. שתי הסברות קיימות בעניינינו ולכן מסתבר שאין בבדיקה של הקונה משום מחילה על הפגם, הוא פשוט לא גילה אותו.

החלטה- הקונה צריך לשלם את מלוא הסכום שסוכם לאחר שהמוכר יתקן את הגלגל הקדמי.

במידה והמוכר אינו מוכן לתקן המקח בטל.


[1] פסק דין ערוך מחדש.

[2] בפשטות ישנה מחלוקת ראשונים אלא שהרמ”א הכריע, לדעת הרא”ש אם הנזק “שמו עליו” אז המקח קיים. דעת הר”י מגאש כל דבר הנצרך ל תיקון הוא מקח טעות, לדבריו לא שייך שהמוכר יכריח את הלוקח לקיים מקחו, יעויין בקובץ תחומין ג’ מאמרו של הרב ורהפטיג הנוקט למעשה שהכל תלוי בעלות התיקון.