• א. טענות התובע

יש לי דירה בדימונה המיועדת  להשכרה. הנתבע ראה את הדירה קודם חתימת החוזה. חתמנו חוזה ביום חמישי 22 ספטמבר 2016 וביום זה השוכר קיבל את המפתח. סוכם שהתשלום בסך של 1750 ש”ח ינתן לי בתאריך 10 לחודש כל חודש מחודשי השכירות.
מספר ימים לאחר חתימת החוזה (קודם שהחלה תקופת השכירות המפורשת בחוזה) השוכרים הודיעו לי טלפונית שהם חוזרים בהם. לשאלתי האם הם רוצים שאתקן דברים מסויימים הושב לי שאינם מעוניינים בשכירות. שאלתי את הנתבע האם הוא מעוניין שאמצא שוכר אחר והוא השיב בחיוב. עד היום לא נמצא שוכר אחר.

אני תובע דמי שכירות למשך כל השנה כפי שהוסכם בחוזה דהיינו 12 חודשים כאשר כל חודש הוא 1750 ₪. ובנוסף 1000 ש”ח על המאמץ והזמן שהושקע מצידי. סך כל התביעה 22,000 ש”ח.

• ב. טענות הנתבע

אכן הגעתי לדירה עוד קודם חתימת החוזה אך היה זה בלילה והדירה הייתה חשוכה למעט מנורה אחת בחדר השירותים, ולא הצלחנו לראות היטב את הבית. ביקור זה בדירה היה מתוך לחץ שלא נפסיד ולא יהיה לנו היכן לגור, אך כשהגענו לאחר חתימת החוזה ראינו פגמים משמעותיים יותר והדירה לא מצאה חן בעיני אשתי ולכן בקשנו לחזור ממה שסוכם.

עוד לפני חתימת החוזה דיברתי עם התובע על פגמים בדירה וסוכם שהוא יתקן אותם. ציפיתי שהם יתוקנו מידית וזה לא קרה.

מאז הביטול, לא היה לי פנאי להתעסק במציאת שוכר אחר ובייחוד שעל פי הידוע לי יש תמיד אפשרות של ביטול שכירות ע”י הודעה של חודשיים מראש.

מחמת הפגמים שהזכרתי וכמו כן הדירה לא מוצאת חן בעיני אשתי לכן אני מבקש לבטל את הסכם השכירות. אני מוכן לפצות את התובע סך של חודש שכירות ו500 ₪ על הטירחה, סך הכול 2250 ש”ח.

• ג. מסמכים

שני הצדדים חתמו על חוזה השכירות שהוצג בפני בית הדין.

• ד. פסק הדין

א. על פי ההלכה מכיון שיש לפנינו שטר חתום ע”י שני הצדדים, יש לראות בו כשטר קנין המועיל בשכירות קרקע כמבואר בשו”ע (חו”מ קצה ס”ט). וליצירת שעבוד ממוני (חו”מ מ ס”א). לכן בית הדין יוצא מנקודת מוצא שההתחייבות לשכירות חלה עם חתימת החוזה[1],

ב. לגבי טענת הנתבע שהוא חוזר בו בגלל הפגמים. התרשמות בית הדין היא שהפגמים שהוזכרו ע”י השוכר אין בהם כדי לבטל את החוזה בסיבת “מקח טעות”, שכן לא מדובר בפגמים משמעותיים, והם ברי תיקון והמשכיר מסכים לתקנם.

ולגבי טענת השוכר שקודם חתימת החוזה לא ראה את הבית היטב, כמו כן חוסר הניחותא של אשתו אינם מהוים סיבה לבטל את החוזה, שהרי חתימת החוזה היתה בלא אונס מרצונו החופשי והיה עליו לשקול את משמעות הענין על כל היבטיו.

ג. ע”פ מה שנתבאר שיש שעבוד לכל האמור בחוזה כבר מזמן חתימתו, הרי לפי האמור בחוזה שלפנינו סעיף טו ב’: “אם השוכר מפר את התחייבויותיו בקשר למועד תשלום דמי השכירות, יוכל המשכיר לדרוש את פינוי הדירה … כמו כן הוא יוכל לדרוש מהשוכר שישלם תוך ז’ ימים את מלוא דמי השכירות עד סוף התקופה, והשוכר מתחייב לשלם זאת.” הרי שמפורש שהענין תלוי ברצון המשכיר ואם רצונו לדרוש תשלום, הרשות בידו. כיון שבנדון דידן המשכיר דורש זאת על השוכר מוטל לשלם לפי מה שנקבע בין הצדדים.

ד. טענת השוכר שניתן לבטל את השכירות ע”י הודעה מוקדמת אינה מקובלת בנדון שלפנינו, שכן בחוזה שנחתם בין הצדדים לא הוזכרה אפשרות כזו.
מלבד זאת, מה שמקובל לתת תוקף להודעה מוקדמת בתוך זמן שכירות מוגדרת זהו רק כאשר השוכר מעמיד במקומו שוכר אחר בעל נתונים דומים. אמנם בחוזה שלפנינו לא הוזכר במפורש אפשרות העמדת שוכר חילופי, אך גם לא הוזכר אחרת, לכן נראה שיש לילך אחר המקובל בענין זה והוא שאם השוכר ימצא שוכר חילופי במקומו בעל נתונים דומים, הרי השוכר פטור מלשלם את דמי השכירות מיום שהשוכר השני נעשה משועבד לשלם. גם מתוך דברי התובע בבית דין עלה שמקובל עליו פתרון השוכר החילופי.

ה. כיון שיש תוקף להסכם שנעשה בין הצדדים, כשם שיש לשוכר מחוייבות לשלם כך גם יש לו זכות מגורים בדירה. גם אם הוא מחליט שלא לגור בדירה אין זה מפחית את תשלום השכירות. (עיין קצה”ח שטז סק”א).

ו. בייחס לטענת המשכיר על תשלום 1000 ש”ח בגין המאמץ הטורח והפסד הזמן. מכיון שהחוזה תקף נמצא שלא טרח המשכיר בחינם. גם אם היתה כאן טרחא יותר מהרגיל לא ניתן לתבוע על כך כל עוד שלא פורש בחוזה ענין זה[2].

• ה. החלטה

א.      הנתבע צריך לשלם את דמי השכירות בכל עשירי לחודש (לועזי) לפי ערך של 1750 ₪.  

ב.      התשלום הראשון הכולל חודשיים (אוקטובר נובמבר) על סך 3500 ש”ח יתבצע עד לתאריך יב’ טבת התשע”ז (10 לינואר 2017).

ג.       במידה וימצא שוכר ראוי במהלך חודש דצמבר 2016 השוכר ישלם 56.45 ₪ על כל יום עד כניסת השוכר החילופי .

האמת והשלום אהבו,

פסק דין ניתן ביום כט כסלו, בזאת באנו על החתום

[1] אמנם יש לעיין במשמעות חתימת החוזה לאור זאת שהחזרה ממנו הייתה עוד בטרם נכנס הנתבע לבית. לפי האמור בחוזה זכות השוכר בבית היא רק מיום 1 לאוקטובר 2016 והנתבע חזר בו מחוזה זה עוד קודם לחלות זכותו בבית.לכאורה נדון זה דומה למה שמצאנו בקנין לאחר זמן שיש אפשרות לכ”א מהצדדים לחזור בו  קודם חלות הקנין בפועל (קדושין נט., אה”ע מ ס”א).
אך בנדון שלפנינו נראה שלא קיימת אפשרות כזו, שכך כתוב בחוזה בסעיף יט: “הכל נעשה בקנין אגב סודר בהודאה גמורה ובלב שלם וביישוב הדעת ומרצונם החופשי של הצדדים … וכל ההבטחות וההסכמות קיבלו הצדדים על עצמם בהתחייבות גמורה מעכשיו ובאופן היותר מועיל …” הרי שמיום חתימת החוזה (22 לספטמבר 2016 כמפורש בחוזה עצמו) נעשו הצדדים משועבדים לכל האמור בחוזה עוד קודם הזכות בפועל בבית. וכן בספר נתיבות המשפט סימן רי”א ס’ק ה’ כתב במפורש שאין יכול לחזור בו.

[2] אע”פ שבחוזה סעיף טו א’ הוזכר עניין פיצוי על הפרת החוזה אך לא נתפרט בחוזה מהו הפיצוי ובאלו נסיבות הוא יינתן, ונראה שהצדדים בחרו להתעלם מסעיף זה.

א. עובדות מוסכמות

בכח’ בשבט תשע”ז חתמו בעלי הדין חוזה עבור בניית בית בגודל של 180מטר . לאחר התקדמות של שבעה שבועות עבודה בהם הקבלן חפר יסודות, יצק רצפה, בנה קירות לבית והכין את הגג, התובע גילה שהבית לא ממוקם במקום בו הוא היה אמור להיות. הבית לא חרג מקווי הבניה אלא המיקום שלו קרוב יותר לשביל המזרחי כך שהגינה התקצרה בארבעה מטרים והשטח הזה עבר לאחורי הבית. התביעה היא להריסת המבנה ולבניה מחודשת על פי התוכנית המקורית.

ב. טענות התובע:

אני מתכנן גינות והדבר הכי חשוב לי בבית זו הגינה. הדגשתי זאת לקבלן ואף נפגשנו במקרה שבו הייתה טעות דומה ואמרתי לקבלן אצלי זה לא יקרה. בונים בית פעם אחת בחיים ומבחינתי הטעות הזו היא קריטית. המחשבה הייתה שיושבים בסלון וישנו מרחב גדול לפני הבית של גינון וכעת השטח התקטן. במקום שנים עשר מטרים ישנם רק שמונה מטרים. החצר מאחורה לא נותנת מענה לצורך הזה של חזית הבית. בחוזה הדברים ברורים לכן  יש להחזיר את המצב לקדמותו בייחוד שהקבלן מודה שהוא טעה.

 ג. טענות הנתבע:

אני לוקח אחריות על הטעות וברור לי שאני צריך לפצות את התובע אך לא ברור לי שהדרך היחידה היא הריסה. כי עלות ההריסה והבניה מחדש נאמדת בסכום עצום של 350,000 ₪.  כמו כן אם נהרוס את הבית יגרם לי נזק תדמיתי גדול כי מדובר בבית קבע  ראשון ביישוב. הנזק הכלכלי והתדמיתי שיגרם לי הוא גדול מדי.

ד. פסק דין ביניים

בתאריך כח’ בניסן תשע”ז  הוציא ביה”ד פסק דין ביניים הקובע כי התביעה נדחית ואין חובה להרוס את המבנה. כמו כן ביקש ביה”ד מהתובע לעדכן את התביעה עקב ההחלטה שהבית יישאר במקומו.

ה. עדכון התביעה

התובע שלח מסמך שבו פורטו סעיפי התביעה המעודכנת והיא נשלחה לנתבע.

המסמך כולל את התביעות הבאות:

1. הרחבת חדר השינה בשני מטרים לכיוון מערב כדי לאפשר פתיחת פתח משמעותי לגינה החדשה שנוצרה אחרי הבית.
2. בניית פרגולה פתוחה ליד חדר השינה שתשמש כ’מרפסת סוכה’ במקום הפרגולה המתוכננת בחזית.
3. בניית גדר חומת בטון בצד המזרחי לאורך השטח המשיק לכביש הראשי.
4. תשלום עבור קבלת היתר חדש כולל האגרות ועבודת האדריכלות. [ האדריכלית הנוכחית מבקשת על כך 25,000 ₪ + מע”מ].
5. פיצוי על עוגמת נפש על סך 135,000 ₪.

ו. בירור הדין

1. הריסת המבנה

בית הדין החליט כי הטענה על שינוי המיקום של הבית אינה מהווה עילה גמורה לדין מקח טעות[1] ביחס לכלל העסקה, בייחוד שאין בשינוי המיקום משום ירידת ערך של הבית.

יש לבחון את הפגם ביחס לכלל העסקה המדוברת שהיא בניית בית בשווי מליון שקל. לכן טעות כזו המקטינה את הגינה בארבעה מטרים מתוך שנים עשר אינה יכולה להחשב כתנאי יסודי הגורם לביטול החוזה כולו, ובייחוד שבחוזה לא מוזכרת ההקפדה המיוחדת של התובע על הגינה.

סמך לדבר יש בפסיקת הרמ”א[2]

מכר לו בשר בחזקה שהוא מין איל מסורס, ונמצא שאינו מסורס, המקח קיים ומחזיר לו אונאתו; אלא אם כן ידוע שהלוקח אסטניס שאינו אוכל כלל בשר איל שאינו מסורס. (שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלג)[3]

וביאר זאת חת”ם סופר וזה לשונו :

אע”כ מוכח שאין שום קפידה לאכילה בזה והמקפיד ממש בטילה דעתו ומסתיין למיהב לי’ ביני וביני אבל לבטל מקח- לא, כמו יפות ונמצא יפות. (ביצה דף ז עמוד א)

דהיינו, ישנם טעויות שניתן  לדרוש עבורם פיצוי אך אין בהם לבטל את המקח.

וכן כתב בשו”ת הר צבי:

ומ”מ בההיא דפסחים שאנו דנין לענין מקח טעות יש הרבה דברים שבודאי לא ניחא ליה, ומ”מ אין חסרונו המקח. ועיין ביצה (דף ז ע”א) ההוא דא”ל ביעי דפחיא למאן, יהבו ליה ביעי דשחוטה וכו’ למאי נ”מ למיתבא ליה ביני וביני, ופרש”י ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל דהא בני אכילה נינהו וכו’, הרי דאע”פ דגלי דעתיה בהדיא דקפיד על ביעי דפחיא אין בקפידא זו כדי לבטל המקח אם צריך להם לאכילה, וכן נאמר בההיא דפסחים דאע”ג דשכרו בחזקת בדוק אין זה אומדנא לבטל המקח אף דמסתמא רווחא דממונא ניח”ל טפי. (אורח חיים ב סימן לג).

אולם כתב הרמ'”א שאם הקונה ידוע כאיסטניס הרי כלפיו הוי מקח טעות ולאור זאת היה מקום לומר שאף במקרה הנדון יש להתחשב בכך שהתובע מתפרנס מגינון ומקפיד על כך. וממילא היה מקום לטענה כי כלפי התובע דנן  הוי מום יסודי וביטול מקח, אך אין טענה זו מתקבלת משתי סיבות. הרמ”א מדבר על איסטניס שאין לו מה לעשות עם בשר של איל שאינו מסורס ולא כך הם פני הדברים במקרה דנן. ובנוסף כבר הובא לעיל שביחס לכלל העסקה של בניית הבית כולו, צמצום הגינה אינו נחשב לביטול מקח.

בהקשר זה, יש להביא אף את דברי הרב קוק בספרו אורח משפט אשר כתב שבמקרה ולדעת הדיינים העמידה על הדין תגרום לחריגה מהצדק יש סמכות מכוח שטר הבוררות לכפות פשרה המשקפת את הצדק,  ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על עיקר הדין (בבא מציעא ל,ב). וזה לשונו :

כוונת  “בין לדין בין לפשרה ” ,היא שידונו הדיינים על שני האופנים, דהיינו שיבררו להם דרך הדין, ויראו אם הדין אינו רחוק מדרך היושר של מצב הענין, אז ישאירו הדין, ואם יראה להם שלערך הפשרה הדין הוא כבד יותר מדאי, לצד אחד או לשניהם, אז יעשו פשרה. (חו”מ סימן א(

2. תשלומי נזק ופיצוי

ההחלטה על המשך הבניה במקום החדש מחייבת את הקבלן (אשר בחר בדרך זו ) לשלם את כל ההוצאות הנדרשות על פי החוק לאישור המבנה, כולל  אגרות ותשלום לאדריכל על תוכנית חדשות. ההצעה שהונחה בפני בית הדין לסעיף זה היא 25000 ₪ לפני מע”מ לא כולל תשלום אגרות, אין זה מחייב את הקבלן ולזכותו עומדת האפשרות להגיש הצעת מחיר אחרת , אך הזמן המוקצב לכך הוא שלושים יום .

לגבי בקשת התובע לממן לו את השינויים בבית עקב המיקום החדש, בית הדין לא מקבל טענה זו משום שאלו הן השלכות עקיפות אשר אין עליהם חיוב ממוני (חושן משפט שפ”ו,ג).

בית הדין התרשם שנגרמה עוגמת נפש רבה לתובע ואף שבזמן הזה לא דנים חיובי צער ובושת (שו”ע חו”מ סי’ א’ סעיף ב’) ואף אם נדמה זאת לבושת דברים הרי אין על כך חיוב ממוני (סימן ת”כ סעיף ל”ח.

אך מכל מקום יש לחייב את הקבלן בדמי עוגמת נפש מכוחו של שטר הבוררות המסמיך את בית הדין לדון מכוח פשרה.  שהרי  פסק השו”ע שם כי שיש לנדותו עד שיפייס המבויש ושיש לבי”ד שבכל דור ודור לגדור ולקנוס על זה. וכן כתב בנידון דידן על המרת הנידוי בפשרה הרב יועזר אריאל (תחומין י”ד עמ’ 152).

סכום הפיצוי נתון לשיקול דעתו של בית הדין, ובמקרה הנדון ההחלטה לחייב 50000 ₪ .[4]

ז. החלטה

• הנתבע ישלם בתוך שלושים יום 50000 ₪ לידי התובע.
• הנתבע ישלם לרשויות את כל האגרות הנצרכות לאישור הבית מחדש.
• הנתבע יציג בפני בית הדין הסכם עם אדריכל לייצוג התובע בוועדה וכן להמציא את כל המסמכים הנדרשים לכך בתוך שלושים יום. לחלופין הנתבע ישלם לתובע 25000 ₪ לפני מע”מ.

“והאמת והשלום אהבו”

                 על החתום:

הרב דרור טוויל , הרב אריאל בראלי, הרב שלמה בן יאיר

ניתן בתאריך י”ג באייר תשע”ז

[1] הבהרה- התובע אינו חפץ בביטול החוזה , הפוך הוא מעוניין באכיפתו על פי המיקום המוסכם. לכן דין מקח טעות הנזכר בפסק הדין מתייחס רק להקשר של קבלת המוצר דהיינו מאחר והחוזה תקף יש לדון האם המבנה במיקומו החדש הוא מוצר אחר לגמרי ממה שסוכם בחוזה.

[2] יש להזכיר גם את הדין הבא בסי’ רלב סעי’ ה:  ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת, וקודם גמר המקח נכנסו עובדי כוכבים בבתים וקלקלו קצת מקומות ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ורוצה שמעון לחזור בו, וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח, הדין עם ראובן.

ועל כך הרמ”א מוסיף: שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית. וכן מום שאינו בגוף הבית, כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם, מסלק המים והמקח קיים. אבל אם המום בגוף הבית, כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם, ונמצא רעוע, אינו יכול לבנות לו כותל שלם; וכן מחלוקת ט”ז יורה דעה סימן רלו,יג  וש”ך חו”מ סימן כא,ג.

[3] להרחבה- הרב צבי בן יעקב משפטיך ליעקב חלק ב,יח.

[4] כשליש מהרווח הקבלני מבניית כלל הבית המדובר (לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע)

עובדות מוסכמות

בחודש כסליו תשע”ג התקבלה משפחה לחברות באגודה החקלאית והוקצה עבורה נחלה 248. המשפחה הכינה את עצמה לשתילה וקיבלה אישור להלוואה לכך. לאחר התייעצות הוחלט לדחות את השתילה לאחר החורף, ולאחר זמן לבטל לגמרי את הרצון להשקיע בחקלאות. נציגי היישוב העבירו את הנחלה לאדם אחר. בסמוך לכך התנהלה שיחה טלפונית עם מזכיר היישוב, ובעקבותיה נשלח מכתב מתאריך 14/10/13 שבו צוטט התובע שהודיע על הפסקת חברותו באגודה. במכתב הועלתה אפשרות להישאר באגודה ולשלם 20000 ₪  (התחייבות של כל חבר אגודה).

התובע החליט לעזוב ובפגישה עם מזכירות הישוב הוא התבקש לחתום על מסמך שהוא מפסיק את החברות באגודה. מכאן הסיק התובע שבמשך שלוש שנים הוא היה חבר אגודה ולכן מגיע לו זכויות של חבר, לעומת זאת מזכירות היישוב רואה באופן שונה את מעמדו של התובע.

טענות התובע

התבקשתי לחתום על מסמך שבו אני עוזב את האגודה, מכך אני מבין שרשמית הייתי חבר אגודה במשך שלוש שנים, וזאת בניגוד למה שנאמר לי שאיני חבר אגודה. ברצוני לתבוע את השיפוי שמקבל כל חבר אגודה על ההנאה שמפיק היישוב מכך שיש עוד חבר אגודה. המדינה נותנת יותר מכסות מים וכן קרקע כאשר ישנו מספר גדול יותר של חברי אגודה. נמצא שהיישוב הרויח בזכותי ומגיע לי כפי מה שהיישוב משלם לשאר חברי האגודה. עבור 12 חודשים מקבלים 22000 קוב,  40 אגורות לקוב וקרקע 250 מש”ח לדונם זה 40 דונם סה”כ 11000 לשנה למים ו10000 לשנה עבור הקרקע- סד הכול ל 33 חודשים – 57750 ₪ .

טענות הנתבע

ראשית התובע עצמו אמר לא פעם שהוא אינו חבר אגודה ולכן פטור מכל תשלום כלפיה. בנוסף, החלטה של האגודה מופיעה בתקנון בסעיף ג,ט ‘חלקת קרקע נמסרת רק למי שנכנס לעבד בפועל’. המשפחה חתמה על תצהיר שבו היא מתחייבת לקיים את החלטות ותקנון האגודה. לכן כאשר משפחת בדין הודיעה שאינה מעוניינת בעיבוד חקלאי באותו רגע היא נגרעת מחברות באגודה, ולכן נמסרה הנחלה לחבר אחר באגודה. אף שהמינהל מאפשר לגשת לפעילות חקלאית בתוך שלוש שנים, האגודה החליטה שרק מי שבפועל מעבד את הקרקע זכאי לנחלה ומשפחת בדין חתמה על כך.

המסמך שהוצג בפני התובע לחתימה אינו נצרך אלא למען הסדר הטוב אך בכוח האגודה להחליט ולגרוע את החברים בהתאם להגדרות שלה. האגודה אינה צריכה את אישור המשפחה לצעד זה .

בירור הדין

נקודת המוצא של התובע היא שהוא לא היה חבר אגודה ולכן גם לא רצה לשלם את המקדמה שהאגודה דרשה. רק לאחר שהתבקש לחתום על הצהרה שהוא עוזב את האגודה אז הבין התובע שבנסתר הוא היה חבר אגודה והטעו אותו במידע זה. מצב זה מוגדר על פי ההלכה כהודאת בעל דין ואי אפשר לחזור ממנה אפילו בטענת טעות (קצות החושן סימן פ סק’א).

בנוסף, אף אם נקבל את דבריו של התובע שהייתה פה הטעיה מכוונת וברצונו לחזור בו ולקבל את זכויותיו כחבר אגודה, אולם התובע חתם על כך שהוא כפוף לתקנון האגודה  ושם נאמר שקרקע תימסר רק למי שעובד בפועל בחלקתו (סעיף ג9 ). וכך לגבי הטבת מים תהיה רק למי שבמחר במסלול הגידול המשותף.

ולגבי טענת התובע שהישוב הרויח בזכותו ולכן מגיע לו חלק בכך, יש לקבל את תשובת היישוב (מדין המוציא מחבירו עליו הראיה) שזכויות אלו המגיעות ממשרדי הממשלה אינם מיועדות לחברי האגודה באופן פרטני אלא לכלל האגודה והיא מחלקת אותם בהתאם לקריטריונים שנקבעו.

לאור זאת  יש לדחות את התביעה.

החלטה

הנתבע אינו חייב לשלם לתובע מאומה, ‘האמת והשלום אהבו’.

על החתום:

הרב פנדל , הרב בראלי, הרב טויל

א.     טענות התובע

הנתבע עבד אצלי כאינסטלאטור וכחשמלאי בבית שבנינו. ישנם מס’ ליקויים בעבודתו:

1. ברכת הביוב הותקנה בתוך המגרש של השכן, והיה צורך להעבירה למגרש שלנו. הנתבע הודה שזו אחריותו והתחייב לתקן זאת אך בפועל לא הגיע. לאחר מס’ ניסיונות ליצור עמו קשר שלא צלחו-הוצרכתי לטפל בהעברת הברכה בעצמי. שילמתי לקבלן חיצוני 4000 ש”ח. על ענין זה אני תובע עוד 2500 ש”ח על בזבוז זמן טרחה ועוגמת נפש. סך כל התביעה 6500 ש”ח.
2. הייתה נזילה באזור חדר השינה והמקווה, אמנם לבסוף הנתבע תיקן את הנזילה אך עד אז נוצר נזק לקירות כתוצאה מהרטיבות. הנזק נוצר כנראה כתוצאה משמוש בחלקים שאינם תקינים או באיכות ירודה באופן שישנה סבירות גבוהה לקלקול, לכן אנו זוקפים קלקול זה לרשלנות מצדו של הנתבע. הערכתינו את הנזק הכולל היא 8500 ש”ח.
3. ישנם צינורות שנעשו כהכנה לשימוש של חשמל בגינה. הצינורות חסומים ולא ניתן להשתמש בהם. הערכתינו את התיקון היא 8500 ש”ח.

סך כל התביעה 23,500 ש”ח.

ב.      טענות הנתבע

1. לגבי ברכת הביוב אני מסכים שהעניין באופן עקרוני באחריותי. הסיבה שלא הגעתי לבצע זאת בעצמי הייתה מחמת חוב שהיה לתובע כלפי ולא הסכמתי לעבוד לפני שהחוב יסודר. כמו כן אילו הייתי עושה זאת בעצמי הייתי מוציא לכל היותר כ2000 ש”ח, אך בנסיבות שנוצרו אני מוכן לקחת אחריות על ההוצאה של 4000 ש”ח אך לא יותר מכך. אני מעונין שהתובע יקזז סכום זה מהחוב שבלאו הכי הוא חייב לי.
2. בעניין הנזילה, לפני שעשו ריצוף עשיתי בדיקות שמקובל לעשותן, לחץ מים וכד’, ולא התגלו נזילות. לא הורכבו חלקים שאינם מקוריים וגם כשהיה צורך להחליף-החלקים החדשים היו תקניים וראויים. יתכן שהקלקול נוצר כתוצאה משינוי בלחץ המים השכונתי או פגע טבע אך אינו באחריותי.
3. לגבי צינורות החשמל הסתומים, אני הנחתי צינורות תקינים, לעיתים כתוצאה מיציקת הבטון לרצפה הצינור נמעך, לכן סתימה זו אינה באחריותי. אני מוכן לנסות לתקן את הבעיה אע”פ שכפי שאמרתי אין אני אחראי על מצב הצינורות.

ג.       פסק הדין

1. בפתיחת הדברים נציין שהנתבע טען בפני בה”ד על כך שהתובע חייב לו סכום מסוים של כסף והוא מבקש לקזז את חובותיו מסכום זה, התובע לעומתו טען שהוא שילם את חובותיו כיון שישנם מס’ דברים שהנתבע לא ביצע ויש להוריד את מחירם מערך החוב. כיון שקציבת חוב זה מצריכה דיון בפני עצמו לכן החלטת בה”ד בעניין זה שאם הנתבע חפץ בכך עליו להגיש תביעה נפרדת בעניין זה. אי לכך פסק הדין דלהלן לא יתייחס כלל לעניין זה.
2. בעניין בריכת הביוב, כיון שהנתבע מודה בכך שהוא חייב-עליו לשלם לתובע סך של 4000 ש”ח. התביעות הנוספות בגין זמן וטרחה, מכיוון שאינם נזק ישיר אלא לכל היותר גרמא בנזיקין שהדין הוא שפטור מלשלם על כך (חו”מ שפו), כמו כן הנתבע טוען שהשתהותו היא בגין חובות שלא שולמו לו ייתכן אם כן שיש הצדקה להתנהלותו ומידי ספק לא יצאנו. לסיכום, לא ניתן לחייב את הנתבע ביותר מ4000 ש”ח.
3. בעניין הנזילה אנו רואים את טענת הנתבע שהוא השתמש בחלקים תקינים כטענה סבירה, שכן לא מדובר בחלקים יקרים שיש פיתוי לחסוך בעלויות שלהם. כמו כן ההשלכות של קלקול כאן הם גדולות וחזקה ש’אומן לא מרע אומנותיה’ (ש”ך יו”ד קנה סק”ג), ולכן סביר שאכן היו החלקים תקינים. גם אם נניח שלא כך- מידי ספק לא יצאנו וכלל גדול בדין הוא שבמקום ספק המוציא מחבירו עליו הראיה (בבא קמא מו,ב).

4. בעניין צינורות החשמל על הנתבע לנסות לתקנם כפי יכולתו, שכך מקובל שיש לבעל מקצוע  אחריות מסוימת גם לאחר גמר העבודה. הזמן העומד לרשותו לכך הוא שלושים יום מיום הגעת פסק דין זה. אם הנתבע לא יגיע לבצע את העבודה במהלך זמן זה יוכל התובע להביא בעל מקצוע אחר לשם כך, ועל הנתבע יהיה לשאת בהוצאות.

ד.      החלטה

1. על הנתבע לשלם 4000 ש”ח לתובע.
2. על הנתבע לתקן את צינורות החשמל החסומים, הזמן העומד לרשותו של הנתבע לכך, הוא לכל היותר שלושים יום ממתן פסק דין זה.

תוך שלושים יום.

3. במידה והתיקון לא יעשה בזמן אזי ישלם הנתבע 1500 ₪ עבור האחריות לתיקון[1].
   לחלופין עומדת בפני התובע אפשרות לבחור (תוך שלושים יום נוספים דהיינו עד יא אדר ב) בתיקון ממשי ולהגיש לבית הדין קבלות על כך והנתבע יחוייב בכך.

פסק הדין ניתן בשבט התשע”ו.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום

[1] על פי שומה שהוגשה לבית הדין לתיקון, בהנחה שאין צורך לשבור ריצוף.

רקע וטענות הצדדים

א.                טענות התובע:

זכיתי במכרז לפתיחת מכולת ביישוב בדרום. במכולת זו השקעתי כסף לשיפוץ המקום ורכישת ציוד וסחורה. אמנון דיבר איתי על כך שהוא ורונן מעוניינים לרכוש ממני את המכולת.

בתחילה דרשתי סכום של 555,000 ₪ תמורת המכולת (כולל הציוד, הסחורה שבמכולת, והזכיינות לפתיחתה). רציתי למכור את המכולת בהקדם האפשרי אע”פ שמכירת המכולת בסכום זה משמעותה הפסד של כ- 150,000 ₪.

היה בינינו דיון על שווי הסחורה בחנות, אני הערכתי את שוויה כ150,000 ₪ והנתבעים הביאו חוות דעת של אדם אחר אשר העריך כי הסחורה שווה פחות. בסופו של דבר הסכמנו שהמחיר הוא 528,000 ₪.

התביעה שלי מתמקדת רק בנושא של שווי הסחורה. המחיר של החנות כולל בתוכו גם סחורה בשווי 150,000 ₪ בתנאי שערכה ייבחן ע”פ ספירת מלאי.

התנאי היה שבמידה וימצא כי שווי הסחורה הוא פחות מסכום זה, אני התחייבתי להוסיף סחורה עד לערך המדובר. לחילופין, אם יימצא ששווי הסחורה הוא יותר מסכום זה, הם התחייבו לתת לי מוצרים או תשלום של ערך המוצרים, לפי בחירתי.

ערכנו ספירת מלאי בנוכחות אנשים נוספים מטעמם של הנתבעים, והתוצאה הייתה שערך המוצרים שספרנו הוא 192,000 ₪. מעבר לכך נשארו עוד מוצרים רבים שלא ספרנו, ולהערכתי הם לפחות בשווי של 38,000 ₪. אם כן סך כל המוצרים הוא בערך של 230,000 ₪.

בהתאם לתנאי שעשינו אני תובע את היתרה מעבר לסכום של 150,000 ₪, תביעתי היא 80,000 ₪.

ב.                 טענות הנתבעים:

1. חישוב המחיר שעשה התובע הוא מחיר המוצר לצרכן, אך אנו הסכמנו על המחיר של קניית המוצר ע”י הסוחר במחיר סיטונאי דהיינו, להפחית 30%. דבר זה נאמר לשמעון כשלושה ימים לפני הספירה, שאלתי אותו כיצד הוא זוכר את מחיר הקניה של המוצר, ושמעון השיב שלדעתו נגיע בלאו הכי לסכום המדובר, ונסתדר בענין זה.
2. לגבי המוצרים שנספרו כבר: ישנם מוצרים שנספרו יותר מפעם אחת. כמו כן ישנם מוצרים שפג תוקפם.
3. לגבי המוצרים שלא נספרו: להערכתנו הם שוים לכל היותר 10,000 ₪.
4. לפי החישוב שעשינו סך כל המוצרים הוא בערך של 160,000 ₪ לפי החשבון של מחיר לצרכן, ויש להפחית כ30% מסכום זה. נמצא שערך המוצרים הוא 112000 ₪. לכן התביעה הנגדית מצידינו היא 38000 ₪ .

ג.                  תשובת התובע:

1. לא זכורה לי שיחת טלפון קודם לספירה שהוזכר בה ענין מחיר הקניה. רק לאחר מספר ימים מהספירה הנתבע טען ששיטת התמחור צריכה להיות ע”פ מחיר הקניה ולא המחיר לצרכן.
2. התמחור הוא ע”פ מחיר לצרכן, כיון שהעסקה הייתה על סכום גלובלי של 528,000 ₪ ולא הייתה התייחסות למכירת המוצרים בפני עצמם. התנאי היה שמחירם הכולל לא יהיה פחות מ150,000 ₪, לכן נקבע ע”פ מחיר לצרכן ולא מחיר הקניה שלהם.
3. פשוט לי שמחיר המוצרים שנותרו הוא לכל הפחות כפי שאני מעריך, כיון שנותרו הרבה מוצרים, והראיה שצדקתי יותר מהם בהערכת המוצרים שנספרו בספירת מלאי.

פסק הדין

ד.                 שווי הסחורה שנספרה

בעלי הדין ערכו יחד ספירת מלאי והסכום שהתקבל הינו 192000 ₪. מוסכם שסכום זה משקף מחיר לצרכן. כעת הנתבעים מערערים על סכום זה בשתי טענות עיקריות: האחת היא שהוסכם ששווי הסחורה יחושב לפי מחיר סיטונאי. טענה שניה מפקפקת באמינות הספירה לאור זאת שישנם מוצרים שנספרו פעמיים וכדומה. לטענת הנתבעים, כך עולה מעובדה שברשימות המלאי מופעים מוצרים בעלי קוד מחיר זהה פעמיים.

בית הדין החליט לדחות את הטענה השניה: אנו מקבלים את הסברו של התובע שישנו קוד מחיר משותף לכמה מוצרים, וכן שאותם מוצרים היו במקומות שונים. לכן העובדה שהמוצרים הודפסו פעמיים אינה מוכיחה שאותם מוצרים נספרו פעמיים. טענת הנתבעים שהתובע רימה את הנתבעים מסתברת פחות, היות שיש לתובע חזקת כשרות, וכן משום שהנתבעים (או באי כוחם) נכחו בזמן הספירה, עקבו אחר הרישום בקופה ובכך קיבלו את התוצאות. לסיכום בית הדין רואה בסכום 192,000 ₪ משקף את שווי המלאי שנספר.

ה.                כיצד יש לתמחר את הסחורה?

לגבי נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים בשאלת תמחור הסחורה. באופן בסיסי בית הדין מקבל את טענת הנתבעים כי ערך סחורה שנמכרת בנסיבות כאלו, דהיינו לצורכי מסחר ולא לצריכה פרטית, יש לאמוד ע”פ מחיר הקניה של המוצר מהסיטונאי, ולא על פי המחיר לצרכן.. וטעם הדבר הוא מפני שסוחר שקונה סחורה צריך לטרוח רבות על מנת למוכרה ויש לו הוצאות על כך. לא סביר שהנתבעים יקנו מלאי בשווי של עשרות אלפי שקלים ויוציאו הוצאות ויעמלו למכור אותו ללא רווח.

מנגד, עמדה לפני בית הדין טענת התובע, כי במקרה הנוכחי יש תימוכין לטענתו שהעסקה נקבעה על פי סכום הכולל, וערך הסחורה הוא רק תנאי בעסקה זו ולא כמכירת סחורה בפני עצמה. סיוע לכך ניתן לראות בשתיקתם של הנתבעים בזמן ספירת המלאי. הרי לנגד עיניהם חושב ערך המוצרים על פי הקוד הרשום עליהם, באופן שהחישוב הוא ע”פ המחיר לצרכן, ובכל זאת הם שתקו.

לאור זאת, בית הדין מחליט כי לתמחור הסיטונאי יש להוסיף שליש מהרווח, וזאת על דרך של פשרה הקרובה לדין.

בית הדין החליט שלצורך החישוב שיעור הרווח הינו 25% מתוך המחיר לצרכן, וזאת על דרך של פשרה הקרובה לדין.

ו.                   חישוב ערך הסחורה

רווח בשיעור 25% על סחורה בשווי 192,000 ₪ הוא 48,000 ₪.

נמצא שהמחיר הסיטונאי הוא כ- 144,000 ₪.

שליש משיעור הרווח הוא 16,000 ₪.

כאמור לעיל, קבענו ששווי הסחורה שבחנות יתומחר כמחיר הסיטונאי בתוספת שליש מהרווח, ובסך הכל 160,000 ₪. כנזכר, הנתבעים אמורים היו לקבל סחורה בשווי 150,000 ₪,ולפיכך, בגין הסחורה שנספרה בספירת המלאי עליהם לשלם לתובע 10,000 ₪, נוספים.

ז.                   חישוב המוצרים שלא נכללו בספירת מלאי

בעניין המוצרים שלא נספרו ישנו פער גדול בהערכת שני הצדדים. מחמת שעבר זמן רב מביצוע העסקה, אין אפשרות טכנית להעריך אותם וכן לאור הטענה שלחלקם פג התוקף.

במצב זה נאלץ בית הדין לסמוך על שיקול דעתו, על מנת שלא יישאר הדבר בספק, וכפי שנפסק בדברי השולחן ערוך (סימן יב ה): “יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר”.

בית הדין נוטה לקבל את הערכת התובע יותר מאשר את זו של הנתבעים כי הוא מצוי בתחום וידיעתו בתחום זה מרובה יותר משל הנתבעים. כך עלה גם מהבדיקה שנעשתה בספירת המלאי, בה הערכתו של התובע הייתה קרובה לממצאי הספירה.

בית הדין החליט לחייב בשני שליש מהערכת התובע, דהיינו 25,333 ₪. כאמור לעיל, מסכום זה יש להפחית את הרווח של 25% ולהעמיד זאת על המחיר הסיטונאי. מחמת הספק, בשומה זאת החליט בית הדין לא להוסיף שליש רווח.

אשר על כן התמחור למוצרים שלא נספרו הוא 19,000₪ .

ח.                 החלטה

על הנתבעים, , לשלם לתובע, , 29,000 ש”ח בתוך 30 יום מהיום הנקוב על פסק הדין.

פסק הדין ניתן בניסן תשע”ו

והאמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום

תאור המקרה

התובע שכר את שרותיו של הנתבע לשמש כפקח בניה על בניית בית ביישוב בדרום.
ההסכם נחתם בניסן תשע”ג (3/13). התובעים טסו למשך שנה לחו”ל והפקידו את בניית הבית בידיו של הנתבע. במשך שהותם בחו”ל נוצר אצלם הרושם שהבית אינו מתקדם בקצב הרצוי ולאחר שחזרו לארץ החליטו לבטל את ההתקשרות עם הנתבע (6/14).
התביעה עוסקת בליקויים שהתגלו בבניה ובאחריות לתיקונם.

טענות התובע

הבניה לא התקדמה בקצב ובצורה שרצינו. בזמן זהותנו בחו”ל חמי הגיע למקום והתרשם שהוא אינו מנוהל כפי שצריך. לכן עם חזרתינו ארצה החלטנו להיפרד מהתובע.
בסמוך לחזרה לארץ (5/14) קיבלנו מכתב מועדת התכנון והבנייה המקומית, ולפיו בביקור שהמחסן חורג  ממה שאושר בהיתר הבנייה. נכנסנו למאבק משפטי מול הועדה שארך למעלה משנה.. במהלך תקופה זו נאלצנו לעבוד עם עורך דין ולשלם לאדריכלית (1000 ₪ ) עבור הגשת בקשה מעודכנת ולשלם אגרות נוספות. התהליך גזל מאיתנו כסף וזמן ועגמת נפש, על כן התביעה היא 6500 ₪ .
תלונה שניה – האיטום סביבות הפתחים אינו תקין הייתה אמורה להיות חגורת בטון ואיטום המכונה “רלקה”. הדבר לא בוצע ולכן הופיעו סימני רטיבות בקירות. עבודת הרולקות התבצעה בתאריך כ”ג תשרי תשע”ו ועלותה היא 1,500 ₪.  אנו תובעים לשלם לנו את סכום ביצוע העבודות בתוספת הוצאות ביטול זמן, ובסה”כ 2,500 ₪
תלונה שלישית– ישנה בעיה שברכת הביוב נבנתה בתוך שטחו של השכן. יצוין שהתובע המליץ על אינסטלאטור שלמפרע התברר שמבחינתנו הוא אינו מקצועי והוא אף שותף לחברה של מפקח הבניה, דבר שלא נאמר לנו. בגין עבודה זו, וביטול הזמן שנגרם לנו לצורך תיאומה וביצועה, אנו תובעים 6,500 ₪ .
לסכום התביעה היא על 15500 ₪ .

טענות הנתבע

כאשר סיכמנו על החוזה עדיין לא היה ברור שיטוסו לחו”ל ורק לאחר חודשיים הם הודיעו על הטיסה. ככלל, השקעתי רבות בבית זה אשר כלל בקשות מיוחדות כגון קירות שמשולב בהם קש ובניית מקווה בתוך הבית.  אני נמצא במצב בעייתי מצד אחד הייתי מפקח ויש לי אחריות ןמצד שני הם הפסיקו את העסקתי ואי אפשר לאחוז את החבל משני הקצוות.
לגבי התביעה על מחסן זו אחריות של המודד,יש לפנות אליו, אני תפקידי להביא אנשי מקצוע בהתאם לדרישות התובע. אומנם אמרתי שאקח אחריות על החריגה של המחסן אך התכוונתי לעשות זאת כטובה משום איני מחויב בכך, בייחוד לאור זאת שההתקשרות עימי הופסקה.
לגבי הנזילה- הפסקת עבודתי הייתה לפני תחילת הריצוף ולכן אין לי אחריות לגבי האיטום שאמור להיות בשלב הבא. זה קשור לרצף וכשאין מפקח בניה הוא היה צריך לעורר על כך.
אומנם כששאלו אותי אמרתי שהאיטום נעשה אך התכוונתי למקלחת ולגג ולא לפתחים.
לגבי פתיחת החברה החדשה עם האינסטלאטור זה קרה הרבה לאחר שסיים את עבודתו בבית.  אני מוכן לעזור הן בעניין הטעות של הביוב והן בליקויים אחרים אך לא מתוך לקיחת אחריות מלאה.

בירור הדין

• הקדמה

אין ויכוח על כך שישנם ליקויים בבניה שהיו יכולים להמנע מראש. ולכן בית הדין רואה צורך להעיר לנתבע שיש להקפיד יותר על עמידה בסטנדרטים ולקיחת אחריות על הבניה כפי שמתחייב מהמעמד של מפקח בניה.
אומנם כאשר הנדון הוא כספי אזי הביקורת הכללית אינה מספקת ויש להוכיח באופן מפורט את הרשלנות והסטייה הברורה של המפקח ממה שמצופה ממנו.
תפקידו של מפקח בניה אינו מספיק מוגדר ומנוסח באופן כללי בלבד :  “האדריכל נותן את הרעיון הכללי לתוכניות, ואז מגיע תפקידו של מפקח בניה לנצח על עבודת הביצוע. הוא נחשב לגוף בלתי-תלוי י הנמצא לטובת הלקוח כל הזמן. כשיש תקלות, המפקח יחד עם האדריכל נותנים את הפתרונות ” (אתר הדירה).
כמו כן העובדה שבמקרה הנדון, הופסקה ההתקשרות בין הצדדים באמצע הבניה, מקשה על הקביעה להטלת אחריות.

• חריגה בבניית המחסן

בית הדין ערך בירור עם בעלי מקצוע ביחס לטעות שנתגלתה במחסן. ישנם סיבות שונות שיכלו לגרום לטעות זו:  טעות של קבלן השלד שלא עקב בדייקנות על סימוני המודד, מצב זה גם הוא באחריות מפקח הבניה.
טעות בסימון לקוי של המודד או של המהנדס, דבר זה אינו באחריות מפקח הבניה. במקרה הנדון בית הדין לא יכול לעמוד על שורש הטעות,  במקום של ספק הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה (בבא קמא מו,ב) ומשום כך אין לחייב את הנתבע.
כמו כן יש לקחת בחשבון שלבסוף הדבר היטיב עם התובע כי יש בידו מחסן גדול עם אישור, ולכך אין זו סתם תביעת נזק אלא זו הוצאה ששכרה בצידה (כדין יורד לשדה חבירו והשביחה). .
למרות הנאמר לעיל, בית הדין מטיל אחריות חלקית על הנתבע מכוח הסמכות שניתנה בשטר הבוררות, שבו נאמר שבית הדין יכול לדון על פי פשרה. במקרה שלפנינו נראה לחייב את הנתבע מכוח אחריותו הכוללת, הרי אין ויכוח על המציאות כי קרתה  טעות אשר גרמה להוצאות יתירות, וניתן היה למנוע זאת.

לאור זאת, יש להטיל על הנתבע אחריות  של 1000 ₪.
סכום זה מקביל לשכרה של אדריכלית לתוכנית חדשה למחסן, ותכנון מקדים היה חוסך את עלותה. כאמור, שאר ההוצאות הנוספות ועגמת נפש  לא יוטלו על הנתבע.

בעניין התשלום על איטום הרצפה ליד הפתחים, בית הדין לא נחשף לראיה חד משמעית לכך שהייתה רשלנות מצד הנתבע ומכוח הספק יש לפטור אותו.

בעניין התביעה על מיקום הביוב הרי התובע בחר להגיש במקביל תביעה מהאינסטלאטור ולכן אין לדון בכך עכשיו. הטענה בדבר קשרים פסולים בין הנתבע לאינסטלאטור דינה להדחות שכן היא אינה מוכחת ואין ראיות לכך שהייתה התקשרות בניהם כבר בזמן העבודה על הבית.

סיכום

הנתבע ישלם 1000 ₪ בתוך שלושים יום.

           תוקפה של  אספת דיירים ביחס לזמני מעלית[1]

העובדות:

בבניין של שש קומות יש מעלית שבת ומתגוררים בו עשרה דיירים. באספת דיירים הוחלט שמטעמי חיסכון, בליל שבת המעלית תעבוד רק עד חצות ותחדש את פעילותה למחרת בבוקר (חסכון של שבע שעות פעילות מעלית שבת).  הדייר בקומה העליונה מתנגד להחלטה ולדעתו יש  להפעיל את המעלית ברצף כל משך השבת,. אולם, הוא בחר שלא להשתתף באספת הדיירים. יש לציין שהבניין יועד מראש לשומרי שבת, אך לא היה תנאי מחייב לכך.

הטענות:
התובע רוצה לבטל את החלטת ועד הבית ולהפעיל את המעלית למשך כל השבת משום שההחלטה אינה סבירה ופוגעת בצורך הבסיסי לניידות  בבנין בעל שש קומות.
הנתבע (נציג ועד הבית) עומד על כך שההחלטה תקפה. הן מצד שאספת הדיירים פורסמה לעין כל בחדר מדרגות ומי שלא הגיע הפסיד. והן מצד הייעוד הראשוני של הבניין לשומרי מסורת שאינם צריכים בשבת שרותי מעלית בשעות המאוחרות של הלילה. הדיירים מתנגדים למימון של פעילות  המעלית מחצות הלילה ועד שבע בבוקר ברציפות, מדי שבת.

 בירור הדין

דרך התנהלות ברכוש משותף

• כתב הרמב”ם [שכנים ה,א] ובעקבותיו השולחן ערוך חושן משפט סימן קסא סעיף א : בני העיר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר. וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם.  אבל שאר הדברים, כגון  ציור וכיור, אינו כופהו.
• בפרוש חסדי דוד [הארוך] על התוספתא הסביר והגדיר את הסוגים השונים: דבר שיש בו צורך גדול,אפילו לא נהגו בזה המדינה עכ”ז יכולים לכוף,ודבר שיש בו צורך קצת ולא כל כך-אזלינן בתר מנהגא והוא החילוק השני. ודבר שאין בו שום צורך כגון ציור אפילו נהגו אין לכוף את היחיד ליתן חלק דמצי למימר לא ניחא לי.

• לאור זאת פסק הרב שרים^[2] (בית הלל, ה’ , עמ’ סט-עב) שכאשר ישנם הוצאות לצורכי תאורה ונקיון יכול היחיד לכפות את הרבים :

“והנה בימינו, כאן בארץ ישראל, כנראה שבאמת יש דברים שדינם כבית שער ודלת שהובא בש”ס ובשו”ע, דהיינו דברים הנוהגים בכל בתים משותפים, כגון איסוף האשפה דנראה שדינו כדלת, דאף אם השכנים אינם רוצים לקנות פח אשפה לבנין יכולים לכוף זה את זה. ואף אם רוב השכנים, כמו שהבאנו, אינם רוצים לקנות, יכול אחר השכנים לכוף כולם לקנות פח, כיון שזהו כמו שהוגדר בשו”ע, דבר שהחצר צריך להם צורך גדול דא”א לגור בבית שלא יהיה מקום לאיסוף האשפה.  וכן נראה גבי תאורה בחרר מדרגות שמיקרי ‘דברים שהחצר צריך להם צורך גדול’. ואם אחד השכנים מעוניין בה, יכול לכפות השכנים להתקין ולשלם האור בחדר מדרגות. ויותר נראה, דאף לא יכול אחד השכנים לומר שהוא יתקין מנורה מעל דלת ביתו, ושוב אינו מעוניין באור בכל חדר המדרגות, כיון שזהו דברים שהחצר צריך להם צורך גדול. ואף שהרוב אינם רוצים יכול האחד לכפות השאר להתקין ולשלם האור בחדר מדרגות”.

• יש לבחון האם הפעלת מעלית שבת בשעות המאוחרות של הלילה האם היא ‘צורך גדול’ ואז יהיה רשאי היחיד לכפות על הרבים.
  נראה שהיות ומדובר על בניין בעל שש קומות יש לראות את המעלית כל הזמן כצורך בסיסי. וגדולה מזאת מצאנו שכאשר ישנו צורך גדול כל השותפים משלמים גם אם הם לא נהנים, וכך כתב הסמ”ע ( קס”ג ל’ב). “כל צורכי העיר אע”פ שמקצתן אינם צריכים כגון מקווה שאין צריך לו מחמת הזקנה, צריך ליתן” .
• החלטת אספת חברים

הרא”ש נתן תוקף להחלטת הרוב בכל מה שנוגע להתנהלות תקינה  של הרכוש ציבורי, וכך כתב “דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: אחרי רבים להטות. ועל כל עניין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: אחרי רבים להטות (שו”ת הרא”ש, כלל ו סי’ ה).
לאור זאת שדבר האספה פורסם ברבים והתובע בחר שלא להגיע, יש לראות

בהחלטת התובע שלא להגיע מעין השלמה עם החלטת הדיירים ומחילה על זכותו הממונית להפעלת המעלית.

וכך פסק בשו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט, קטז) “הדין עם הקהל דמה שלא באו לאסיפה רק כמו שלשים בע”ב מ”מ נראה פשוט כיון שהכריזו בפרהסיא ביום שהי’ כל הקהילה בעיר שיבואו לפקח על עסק פלוני ופלוני מי שלא בא ה”ל כמוסר כחו והרשאתו לאותן שבאו”.
כמובן, שאם בעתיד תתכנס שוב אספת הדירים הרי שמורה הזכות לתובע להוביל החלטה חדשה. ואז יש לקחת בחשבון את העובדה שהבניין יועד מראש לשומרי מסורת וניתן לומר שכל מי שהגיע לבנין קיבל על עצמו להתנהל כפי הנוהג המקובל אצל אנשים שומרי מסורת שלא מפעילים מעלית שבת כל הלילה. כאמור, כל עוד שלא התקבלה החלטה אחרת יש תוקף מחייב להחלטת הדיירים ביחס לזמני הפעלת המעלית בשבת.
החלטה

התובע צריך לכבד את החלטת אספת הדיירים ביחס להפעלת מעלית שבת[3].

“והאמת והשלום אהבו”

[1] בעלי הדין בחרו להציג את השאלה בכתב לבית הדין

[2]  וכן בהלכות הבית המשותף [ הרב קורנגוט עמוד 109]

[3] כמובן שביכולתו ליזום מפגש חדש של ועד הבית ולשנות את ההחלטה.

המקרה 

נציגים של תלמידי החמישית פנו להנהלת הישיבה בבקשה לעבודה שתממן את טיול סוף שנה. מנהל הישיבה הגיעה להסכמה עימם שהם ינקו את הכיתות כל יום לאחר הלימודים בין השעות שבע לעשר בלילה תמורת 5000 ₪ לחודש. עוד סוכם שהיות ואין מקום בישיבה לאחסון של ציוד הניקיון  הם יקצו מקום בכיתה לצורך זה וינעלו את הכיתה וזאת ללא תמורה. ההסכמה הייתה למשך ארבעה חודשים, עד סוף השנה.

כעבור חודש וחצי הודיע נציג החמישית למנהל הישיבה  שהם חוזרים בהם היות והתברר שהמנקות קיבלו שכר הרבה יותר גבוהה. לכן הם חוזרים בהם מכל ההסכם וגם מבקשים שיפנו את ציוד הניקיון מהכיתה.

טענות התובע- נציג הנהלת הישיבה

הישיבה עשתה ככל שביכולתה ללכת לקראת הבחורים ולהודיע למנקות הקבועות שהם מפסיקות את עבדתם עד שנה הבאה. כמו כן התמחור גבוה באופן יחסי לעבודה שאינה מקצועית. בשלב זה של השנה אם הפסקת העבודה תתקבל יגרמו נזקים לישיבה.
היא תאלץ לשכור לתקופה קצרה מנקות בעלות יקרה. כמו כן, הישיבה במצב של שיפוצים ואין מקום חילופי לציוד הנקיון. לכן הדרישה היא לעמוד בהסכם או לחלופין לשאת בנזקים שיגרמו לישיבה מביטולו.

טענות הנתבע- נציג החמישית

אין כאן שום מחווה מהישיבה , הפוך,  לישיבה נחסך כסף רב. התברר שהשכר מאוד נמוך^[1] וזו סיבה מספקת לחזור מסיכום העבודה עד שלא יעלה השכר. כרגע, אין שום רצון לעשות טובה לישיבה כולל המיקום של כלי הניקיון בכיתה הם יוצאו למסדרון.

בירור הדין

• האם ישנה זכות חזרה- פועל או קבלן?

לאור דברי נציגי המוסד שישנם הפסדים בביטול עסקת הניקיון היות והמחיר להעסקת עובדים חדשים הוא יקר. יש לדון מי ישא באחריות להפסד כספי זה.
בהלכות שכירות פועלים (חושן משפט סימן של”ג סעיף ד) מובא הבדל בין פועל שחוזר בו לבין קבלן. פועל החוזר בו ידו על העליונה לעומתו קבלן ידו על התחתונה.
ביאור הדברים- פועל, ידו על העליונה הוא מקבל את כל שכרו היחסי אף אם נגרם למעביד הפסד^[2] כתוצאה מחזרתו כגון שהשלמת העבודה יקרה.

קבלן, ידו על התחתונה עליו לשאת בהפסדים שגרם למעביד עקב חזרתו^[3].
אם כן יש לדון כיצד להגדיר את עבודת הניקיון של תלמידי החמישית, האם זו עבודה בקבלנות או שהם פועלים?
ניתן לומר שהמאפיין של עבודה קבלנית הוא השכר. כאשר סוכם על שכר גלובלי אשר אינו מחושב לפי שעה, זה הוא קבלן ( רמ”א שם סעיף ה )[4]. ולפי זה אף בענייננו מדובר על עבודה קבלנית שכן הסיכום היה 5000 ₪ לחודש.
אולם ישנה דעה אחרת (סמ”ע סקט”ז) ולפי דרכה, המדד להגדרת עבודה קבלנית הוא האם ישנה הגדרת זמן שבה העובד חייב לעבוד בה. דהיינו, כל שיש  זמן מוגדר הרי דינו כפועל כי בזמן העבודה הוא שכור לבעל הבית. רק כאשר הסיכום הוא על התוצר וללא אזכור של שעות עבודה הרי דינו כקבלן. (אז שעות העבודה שלו הם ברשות עצמו ואינו ברשות המעביד)[5].
לאור זאת, עבודת הנקיון אינה נחשבת לקבלנית היות והוגדר זמן לעבודה בין השעה שבע לעשר.
לסיכום, נמצא כי ישנו ספק כיצד להגדיר את עבודת הנקיון שקיבלה עליה הכיתה. לדעה אחת הדבר המכריע הוא צורת התשלום, לכן במקרה המדובר זו עבודה קבלנית.
לדעה שניה, מכיוון שישנה הגדרת זמן לעבודה בין השעות שבע לעשר, הרי דינם כפועל[6].

חזרת פועל על מנת להעלות את שכרו

אולם גם לפי הדעה שהתלמידים מוגדרים כפועלים יש לברר כאשר סיבת החזרה היא רק מתוך רצון להעלאת שכרם האם עדיין ידם על העליונה?
הרמ”א פסק (שם סעיף ד) “אם חוזר מכח יוקר, אין שומעין לו”. דהיינו , מי שחפץ להמשיך לעבוד וסיבת חזרתו אינה אלא מתוך רצון להעלות את שכרו, לא אליו נאמר הפסוק “כי לי בני ישראל עבדים”. לכן מי שחוזר מפני היוקר ידו על התחתונה, ואף במקרה הנידון סיבת החזרה היא העלאת שכר ולפי פסק הרמ”א עליהם לשאת בהפסד שנגרם למוסד^[7].

חזרה משמירה על נייר הטואלט

הבחורים התחייבו לאחסן את מזוודות נייר הטואלט בכיתתם ועתה הם מבקשים לחזור בהם. לכאורה דינם כפועל החוזר בו, אך היות והם לא מקבלים כסף עבור הסכמתם אזי אינם עובדים למען הישיבה אלא שומרים בטובה ועל כך כתב מחנה אפרים (סימן יח) כי שומר חינם אינו זכאי לחזור בו משום שאינו נחשב לפועל^[8].
אולם למעשה נראה שיכולים לחזור בהם משום שכל הסכמתם לאחסן את הנייר בכיתם הייתה כחלק מעסקת הנקיון. ברגע שהם חזרו בהם וביטלו אותה הרי גם טובה זו בטלה. ובנוסף יש להתחשב בדעות ששומר חינם יכול לחזור בו (מהרי”ק קל”ג).
החלטה
מעמדם של הבחורים שנוי במחלוקת האם הם קבלנים או פועלים. למעשה, יש לפסוק כי ידם על העליונה והם  מוחזקים בעצמם^[9].
מסקנה- הבחורים אינם נחשבים לקבלנים אלא לפועלים הרשאים לחזור בהם וידם על העליונה.
אולם לא ניתן להתעלם מפסק הרמ”א שפועל החוזר בו מחמת היוקר, ידו על התחתונה.

• יש לפשר בין הצדדים ולחייב^[10] את הנתבעים לשאת במחצית מההפסד שנגרם למוסד עקב החלפת העובדים והתייקרות העבודה.
• הנתבעים רשאים לחזור בהם מעבודת הנקיון ומשמירה על הציוד שבכיתתם.

והאמת והשלום אהבו

[1] בית הדין לא מצא ביסוס לטענה זו.

[2] במקרה הנידון המוסד יאלץ לשכור מנקות לתקופה קצרה- רק עד סוף השנה, ולכן ישלם להם שכר גבוה.

[3] נפקא מינה נוספת בהנחה שאכן ישנה פה הונאה במחיר אז קבלן יכול לחזור בו ,אך פועל הוקש לעבד ואין בו דיני הונאה- כפי שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכז, לג “השוכר את חבירו לעשות עמו, בין בקרקע בין במטלטלין, אין לו אונאה”.

[4]  שו”ת הרשב”ש (קיב) כתב שליח ציבור דינו כקבלן.

[5] הגהות חכמת שלשמה שלג,ג, ובהרחבה אגרות משה חושן משפט  פא,א.

[6]

[7] אולם יש החולקים על הרמ”א (נחל יצחק סימן ע”ד סעיף ג) וסוברים כי שזכותו של פועל לחזור בו בכל מקרה אף מסיבות של העלאת שכר.

[8] בניגוד לפועל בחינם וכפי שכתב הרמ”א סימן שלג,ה “פועל שעשה בחנם עם בעל הבית, יכול לחזור אפילו בדבר האבוד “.

[9] קצות החושן סימן שיב ס”ק ה  “מיהו נראה דאם אין המלמד רוצה ללמוד בחדש העיבור צריך בעל הבית לשלם לו בעד י”ב חדש, ואין בעל הבית יכול לומר עדיין צריך אתה ללמוד עם בני בחדש העיבור עד שישלם לו בעד חדש העיבור כיון דהמלמד הוי מוחזק בעצמו והו”ל כדין קרקע בחזקת בעלים”.אולם אם עדיין לא שולם שכרם יש המתירים למעביד לעכב את שכרם כנגד הפסדו, כפי שהסיק בפתחי חושן שכירות פרק יא,ג ולא כפי שכתב באורחות המשפטים כלל ד שיש בזה איסור דאורייתא דלא תעבוד בו עבודת עבד ואינו יכול לומר קים לי.

[10] הן מצד דברי הרמ”א והן מצד הדעה שהם קבלנים וידם על התחתונה.

א. תאור המקרה

אדרכלית שהחלה בעצות לשכנתה כיצד לתכנן את הבית ולבסוף סוכם על עבודה בשכר. לאחר עבודה של שעות רבות החליטה הנתבעת שאינה חפצה להמשיך לעבוד עם אדרכלית זו ופנתה לאחרת. בית הדין נדרש לשאלה כיצד לתמחר את העבודה שכבר נעשתה, בייחוד לאור העובדה שקיים ויכוח לאיזה שלב בתיכנון הייתה הסכמה של הנתבעת.

• ב. טענות התובעת :

המחיר הקבוע שאני לוקחת הוא  של 12,000 ₪, כך אמרתי לנתבעת והיא הסכימה.

הפירוט של שלבי העבודה- על הכנת התוכנית עד השלב של ההגשה לוועדה אני לוקחת 65% (מתוכם 10% על הכנת גרמושקה), ולאחר ההגשה לועדה והאישור אני לוקחת עוד 30% כאשר  עוד 10% נשאר לפיקוח על הבניה.

במקרה הזה השקעתי שעות רבות , לפחות 150 שעות וזה הרבה מעל הממוצע.
ישבתי עם הנתבעת בבית אצלי וגם התכתבנו במיילים. היא שינתה את דעתה כל פעם ואני קיבלתי על עצמי את העבודה מתוך מחשבה שבסוף יהיה בסדר. בשלב מסויים היא רצתה להכין סקיצה גם לקומה שניה ואמרתי לה שזה ייקר את העבודה  ל15000 ₪, היא אמרה שאין בעיה.

סה”כ היו לה 4 פרוגרמות חדשות והכנתי סקיצות רבות.
בשלב מסוים, היא רצתה להתייעץ עם אדריכליות מנוסות יותר הסכמתי ואפילו באתי איתה יחד, וגם את השינויים שלהם הכנסתי. לבסוף היא החליטה לעזוב.
התביעה שלי היא  :

• 55% מהמחיר שסוכם על הסקיצות והחזיתות עד הכנת החומר להגשה לוועדה הוא 8250 ₪ (ובפועל לא הכנתי גרמושקה).
• עוד כ-70 שעות עבודה שהנתבעת ביקשה ממני לערוך שינויים שאינם נכללים בסכום הראשוני כאשר מחיר שעה שלי היא 120 ₪,  סך הכול 8400 ₪

 בסה”כ 17000 ₪ כולל מע”מ

• ג. טענות הנתבעת:

אני מכירה את התובעת שנים ואנו שכנות טובות. התרשמתי מהעצות שהיא נתנה לי ובשלב מסוים פניתי להתובעת שתיקח על עצמה לתכנן את הבית. ביקשתי ממנה כמה פעמים לכתוב חוזה אבל היא התחמקה.

רציתי מאוד לעבוד איתה והאמנתי שבסוף זה יסתדר אבל לצערי גיליתי שהיא לא מספיק מנוסה.

תנאי העבודה שלה אינם מקצועיים, היא עובדת בבית ‘בין לבין’ וזה מקשה. השקעתי הרבה שעות ונסיעות אך לבסוף לא הרגשתי שלימה, במיוחד שמדובר בסכום גדול וחששתי לטעות.

מהניסיון שלי, התשלום על תוכניות בשלב זה הוא 30% רק על הסקיצות.

מעבר לכך איני חייבת דבר, שכן יש סדר בעבודה, ורק לאחר סיום הסקיצות והסכמת הלקוח ממשיכים לשלב הבא, מבחינתי לא היה סיום של השלב הזה ולכן איני חייבת יותר מכך.

הערה חשובה- מלבד כל זאת, התברר לי שאחוזי הבניה המותרים בשטח שלנו  הם רק  250 מטר רבוע. התובעת תיכננה בית הרבה יותר גדול של  274 מ”ר.

ממילא, התברר למפרע שכל עבודתנו היתה לריק כי היינו צריכים לשנות שוב ולכל דבר יש השפעה.
אומנם יש אפשרות לפנות לוועדה ולבקש להגדיל את השטח אך כל תוספת דורשת תשלום של 1,000 ₪ לכל מטר נוסף.נתון זה לא נאמר לי על ידי התובעת ואם היינו ניגשים  לוועדה בלא בקשה לחריגה  לא היינו עוברים!

תשובת התובעת:

הייתי מודעת מראש לענין של החריגה מעבר ל 250 מטר ודיברתי על כך עם התובעת, יש לי ראיה במיילים המצורפים.

דיון

• ד. הכרעות עובדתית בשאלות שבמחלוקת

לבית הדין הוגשו תכתובות דוא”ל שבין הצדדים, מהן ניתן ללמוד על השאלות שהיו במחלוקת.

מגבלות גודל הדירה

לגבי טענת הנתבעת שהיתה טעות בסיסית של התובעת בעניין תכנון הבית מצד השטח המותר לבניה. מתוך המיילים מתבאר שהבעיה היתה ידועה. התובעת כותבת לנתבעת שהמותר הוא 250 מ”ר וכדי לחרוג משטח זה,יש לעבור ועדה מיוחדת. אמנם לא מצוין שם על תשלום נוסף על כל מטר אך ודאי שעצם העניין היה ידוע.  התובעת טוענת שהיא אמרה במפורש גם נקודה זו.

אנו מתרשמים שהתובעת מצידה כן ידעה את הנתונים שהתבררו מאוחר יותר אצל האדריכלית החדשה. דהיינו, התובעת אמרה את הדברים, אך ייתכן שנתבעת לא הבינה את העניין עד תומו. על כן, אין להפחית משכרה של התובעת בשל עניין זה.

שלב הסקיצה, או שלב הגשה לוועדה?

מתוך קריאת המיילים שהציגה התובעת, נראה בבירור שהנתבעת הלכה עם התובעת קדימה והסכימה למעבר לשלב הסופי של הגשת התוכניות לוועדה. היא ביקשה מהתובעת שתזדרז לסיים את כל מה שצריך כדי להגיע מוכנים לוועדה, סקיצות סופיות עם חזיתות. מתוך קריאת המיילים נראה שאכן התובעת עבדה על החומר והוא היה מוכן להגשה לועדה או קרוב לכך, אלא שמסיבות טכניות הדבר לא יצא לפועל. כאמור, הנתבעת שינתה את טעמה ורצתה שינויים שונים עד שהדבר התגלגל והגיע לחוסר הסכמה. מבחינת בית הדין הייתה הסכמה לחתימה על הסקיצות ואישור המשך העבודה לקראת הגשת התוכניות. לכן, יש לקבל את טענת התובעת שהיא זכאית לקבל את הסכום המגיע לה עד השלב של לפני ההגשה לועדה.

• ה. תמחור העבודה

יש לתמחר את העבודה האדרכלית עד לשלב הגשת התוכניות לוועדה. והנה במקרה שלפנינו לא נכתב חוזה ולכן מה שקובע הוא מה שסיכמו הצדדים בעל פה. גם על כך ישנה מחלוקת, לכן על בית הדין להכריע בעניין על פי הדין והנוהג. יש לקבוע מהו הסכום על פי מה מנהג המדינה המקובל והנהוג במקרים דומים (שו”ע חו”מ סוף סי’ רטו וסי’ רלב סעיף ו.)[1]

בית הדין בחן מספר הסכמים כתובים של אדריכלים והגיש אותם לצדדים לתגובה. מתוך בחינת החוזים התברר לבית הדין שהמקובל הוא לקחת בשלב זה- לאחר הכנת החומר להגשה לוועדה ללא הכנת הגרמושקה הוא 50%. לכן, הסכום לחיוב הוא 50% מכלל העיסקה, כלומר 7500 ₪ לפני מע”מ. הנוהג המקובל במקצוע זה הוא לקבוע את המחירים ללא מע”מ, לכן הסכום הוא 8,700 ₪ .

• ו. תביעה על שעות עבודה

ביחס לחלק השני של התביעה על שעות העבודה המרובות של התובעת.

כאן יש לומר ששעות אלו אינם מהוות תוספת על מה שכלול בשכר העבודה, וזכותו של לקוח לחזור בו באמצע העבודה אם לדעתו אין התוכנית תואמת את ציפיותיו. לכן אין לחייב את הלקוח למפרע על העבודה שנעשתה. ואף אם הייתה השקעה  הרבה מעבר לממוצע , ישנה זכות חזרה ללא תוספת תשלום נוסף על מה שנעשה למפרע. שכן מבחינת הסכם העבודה הכל כלול במחיר הראשון. אופי העבודה דורשת התחשבות מירבית ברצון הלקוח ואך טבעי הוא שיש לקוחות המשנים דעתם, בייחוד לאור העובדה שמדובר על סכום גדול שהם משקיעים.

הדרך של אדריכלים להתמודד עם בעיה זו, היא להגדיר בשלב מסוים שכל שינוי משמעותי יחייב בתשלום ובוודאי בשינוי פרוגרומה. אם התובעת היתה רוצה לחייב מעבר להסכם משום שהיו כמה פרוגרמות, היה עליה לומר במפורש שהיא לוקחת כסף נוסף על פרוגרמה חדשה, מכיון שלא עשתה כך היא מחלה על זכותה זו ולכן בית הדין דוחה חלק זה של התביעה.

• ז. גדול השלום

אנו משוכנעים ששני הצדדים פעלו לאורך כל הדרך בתום לב ומתוך הערכה הדדית.

החלפת אדריכל בזמן תכנון הבית הינה דבר מצוי. אולם במקרה שלנו שלא נכתב הסכם מסודר ותנאי התשלום לא היו מספיק ברורים, נוצרה אי הבנה אשר פגעה ביחסי הרעות בין בעלי הדין.

חכמים ציוונו על אהבת האמת והשלום ולאחר שנעשה הדין ראוי שיחזור לשרור השלום בין הצדדים. “לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט), ה’ עז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”. (משנה עוקצין ג, יח).

החלטה:
על הנתבעת מוטלת החובה לשלם  8,700 ₪ עבור עבודת האדריכלות. מזה יש להפחית 4,000 ₪ שכבר שולמו, לסיכום יל הנתבעת תשלם 4,700 ₪ לתובעת בתוך חודש ימים.

“והאמת והשלום אהבו”

[1] מכיוון שלא היה סיכום מפורש, לכאורה הדין הוא “נותן להם בפחות שבפועלים“ (רמ”א חו”מ סימן שלב, ד). אלא שכאן היה סיכום על שכר אלא יש מחלוקת מה הוא ובמצב זה תנאי התשלום יתפרשו כפי המקובל, ובייחוד כאשר הפניה היא לבעלת מקצוע נחשב הדבר כאילו נאמר ” כאחד וכשניים מבני העיר”.

א.     עובדות מוסכמות

התובע מעודה שכר את הנתבע לצילום חתונה בכז’ סיון התשע”ה (14 ביוני 2015).

הסכם השכר היה 7000 ש”ח תמורת “חבילה” שכללה: צלם וידאו, צלמי סטילס, עריכת וידאו, אלבום דיגיטלי, תמונת קנבס גדולה ועוד. בין הצדדים נקבע שישולם ביום החתונה 5000 ש”ח, ועוד 2000 ש”ח נוספים ישולמו רק בתום העבודה כשהתובע יקבל לידיו את כל מה שסוכם. התובע אכן שילם 5000 ש”ח כפי שסוכם, 2000 ש”ח עדיין לא שולמו.

מלבד הצילום עצמו ביום האירוע הובאו לתובע שלושה דיסקים של כ2400 תמונות שמהם עליו לבחור את התמונות לאלבום ולפיתוח.

המשך העבודה דהיינו: פיתוח התמונות, אלבום דיגיטלי, תמונת קנבס, 3 הגדלות תמונות- עדיין לא נעשה. כמו כן בבירור שנעשה ע”י בה”ד הועלה שעבודת העריכה של הווידאו נעשתה בתאריך 7 ליולי 2015.

ב.      טענות התובע

התמונות הגיעו לידינו ואנחנו לא מרוצים כלל מן התוצאה:
א. חסרות תמונות – אין מספיק תמונות משלבים משמעותיים כגון: קבלת פנים, כיסא כלה, בני משפחה אורחים ועוד. מבירור שעשינו העלה שהצלמים עשו לעצמם הרבה הפסקות וזו כנראה הסיבה שחסרות תמונות משמעותיות.

ב. תמונות פגומות – מצולמים מסתירים זה את זה, תמונות “חתוכות” או “שרופות”, רקע לא מתאים וכד’.

ג. מלבד זאת אנו לא מרוצים כלל מהיחס של הנתבע כלפינו בזמן האירוע ואחריו.

תביעתנו היא להפסיק את ההתקשרות עם הנתבע להמשך העבודה. כלומר, אנו רוצים לקחת את התמונות שהוא צילם ולתת אותם לעריכה והדפסות וכו’ לצלם אחר, לשם כך אנו צריכים לשכור צלם אחר גם לצילום תמונות נוספות ולשלם על כך.

אנו מעוניינים לשלם על כל העבודה שנעשתה על ידו 2000 ש”ח שזו הערכתינו לעלות העבודה עצמה כיון שמהתוצאות אנחנו לא מרוציםהנתבע יחזיר לנו 3000 ש”ח ממה שכבר שילמנו ויישאר בידו 2000 ש”ח שזו להערכתנו ערך העבודה שנעשתה עבורנו.

ג.       טענות הנתבע

א. התובע קיבל לידיו 2400 תמונות שמתוכם הוא יכול לבחור את אלו שמוצאות חן בעיניו להמשך עבודת עריכה כמו שמקובל בתחום זה. ואם כן פשוט שלא חסרות תמונות.

ב. תמונות פגומות וכד’ מקובל לתקן אותן, אך לשם כך אנו נדרשים לשיתוף פעולה של מזמין העבודה אך שתוף פעולה כזה לא התקיים ולכן לא בוצעה עדיין עבודה זו.

ג. בעניין היחס, לא קיבלתי מעודי תלונה מסוג זה, גם במקרה המדובר היחס היה הוגן וראוי כמקובל.

לכן מצידי אפשר להמשיך לשלב הבא בעבודה.

לשאלת בה”ד את הנתבע מה הוא התמחור לעבודה שנעשתה עד עכשיו, הנתבע השיב שלדעתו יש להפחית מהסיכום  סך 1500 ש”ח סך הכל התובע ישלם 5500 ₪ לנתבע, כמובן שכל החומרים הקיימים יימסרו לתובע.  אך התובע לא הסכים להצעה זו.

ד.      חוות דעת בעל מקצוע

בית הדין  פנה לבעל מקצוע בתחום הצילום על מנת לשמוע חוות דעת מקצועית אודות העבודה שנעשתה (והצדדים קיבלו את חוות הדעת).
העולה מתוך חוות הדעת:
א. ביחס לחסרון בתמונות – המספר של 2400 תמונות שמתוכן יש לבחור כ300 תמונות זה דבר מקובל. אמנם היו אמרות להיות תמונות ממצבים נוספים כגון בני הזוג עם האורחים.

ב. ביחס לאיכות התמונות – אין כאן חסרון משמעותי ברוב המצבים אפשר לתקן באמצעים מקובלים בתחום זה.

ג. מחירן של העבודות שנותרו (ע”פ הערכת שני בעלי מקצוע): אלבום דיגיטלי-1100, עריכת ותיקון התמונות ה”פגומות”-400, תמונת קנבס מוגדלת-300, 3 הגדלות של תמונות-200. סך הכל 2000 ש”ח.

ה.     בירור הדין

1. חזרה מהסכם

התובע רשאי לחזור בו מהסכם שנחתם משום שסיבת ההפסקה היא חוסר שביעות רצון ויש לכך בסיס לפי חוות הדעת שנתקבלה (חו”מ שלד סמ”ע וש”ך סק”א)[1].

2. תמחור העבודה שנעשתה

יש לנכות מהסכום הכללי (7000 ש”ח) את הערך היחסי של העבודה שעדיין לא נעשתה. בית הדין פנה לשני בעלי מקצוע ועל פי הערכתם מחירן של העבודות שנותרו הוא 2000 ש”ח.  ערך זה הוא כאשר מחשבים את ערכן בפני עצמן אך ערכן פחות מכך כחלק מ”חבילה כללית” של הצילום.
לכן השומה תהיה כ – 2/3 מהערך הנ”ל. נמצא שערך העבודות שנעשו הוא 5500 ₪ מתוך הסכום הכולל של 7000 ₪.

כל זאת לולי שמצאו ליקויים בעבודת הנתבע. אך לאור חוות הדעת שהצביעה על חסרון של תמונות עם האורחים יש להפחית ליקוי זה מהתשלום. לאחר התייעצות עם איש מקצוע החליט בית הדין לאמוד את הליקוי  ב10% מהסכום, דהיינו, 550 ש”ח. נמצא שלאחר ניכוי דמי החיסרון הנתבע צריך לשלם סך של 4950 ש”ח עבור כלל העבודה שכבר נעשתה.

3. איכות התמונות

ביחס לטענת התובע אודות חסרון באיכות התמונות, לפי חוות הדעת המקצועית שקבלנו לא קיים חסרון כזה. ויש להוסיף, שאפילו אם נניח שיש ספק בדבר, הרי הנתבע מוחזק ב5000 ש”ח שכבר שולמו לו, ואם כן על התובע להביא ראיה לדבריו שהרי כלל גדול הוא בדין “המוציא מחבירו עליו הראיה” (ב”ק מו,ב).

4. יחס מזלזל

בענייןלטענת התובע ליחס מזלזל, אין בידינו ביסוס לדבר זה היות והנתבע מכחיש זאת וכפי שהתבאר בסעיף 3 שעל התובע להביא ראיה לדבריו.

ו.       החלטה

א. בית הדין קובע שתמחור העבודה הוא 4950 ₪.
לאור זאת שנגבה תשלום של 5000 ₪ ביום הארוע – על הנתבע להחזיר לתובע סך של 50 ₪ לא יאוחר מח’ שבט תשע”ו.

ב. על הנתבע להעביר את הדיסקים של כל התמונות שנעשו וכן סרט וידאו ערוך לא יאוחר מהתאריך הנ”ל..

פסק הדין ניתן בתאריך ח שבט תשע”ו
“והאמת והשלום אהבו”
בזאת באנו על החתום

[1] מבואר בשו”ע (שם) בעה”ב שהפסיק התקשרות עם פועל, אע”פ שהפועל כבר התחיל לעבוד, כל שיש לפועל עבודה אחרת במקום העבודה שבוטלה והוא נשכר ממנה לא פחות מערך העבודה שבוטלה, בעה”ב אינו חייב לשלם לפועל, ואין לפועל על בעה”ב אלא תרעומת. זו גם המציאות בנדון דידן, שהרי לצלם לא נגרם הפסד עבודה בעקבות הפסקת ההתקשרות.

פסק דין בעניין שבין

התובע- אלי

לבין

הנתבע- דוד (שמות בדויים)

א.      תאור המקרה

בתאריך ז חשוון תשע”א נסע התובע אלי כהן ברכב טויוטה ברחוב נחלת שלמה במפגש עם רחוב אור לציון, בנתיבות. דוד לוי, הנתבע, הגיע מרחוב אור לציון עם הטרקטורון ונכנס לרחוב נחלת משה בלא שנתן זכות קדימה לאלי. הטרקטורון פרץ לכביש לפני שאלי הגיע לאותו מקום. אלי פגע בטרקטורון וכתוצאה מהמפגש עף עם הרכב לצד ימין והתהפך.

אלי פונה לבית חולים באמבולנס ושוחרר באותו יום, הרכב ניזוק מכל צדדיו.

ב.      טענות ותביעות התובע

נסעתי במהירות המותרת ולא היה לי שום אפשרות למנוע את ההתנגשות.

דוד התפרץ לצומת ויותר מכך לאחר התאונה הוא נעלם והשאיר אותי פצוע ברכב.

על כן, עליו לשלם את כל נזקי.

פירוט התביעה:

ג.       טענות הנתבע

לטענת הנתבע, הוא לא ברח ממקום האירוע אלא הלך לראות מה עם הנוסע שהיה עימו.

לטענתו, התגובה של אלי לכך שהוא נכנס למסלול הנסיעה של אלי מוגזמת ומעידה על נסיעה במהירות מופרזת. היה עליו לנווט את הרכב הצידה ולא להמשיך ולנסוע ישר, לכן גם הוא מוגדר כפושע.

הטוען הרבני הוסיף טענות הלכתיות:

א.      כפי שטען הנתבע, גם התובע פשע. מפגש בין שניים שפשעו, פטורים מהנזקים ההדדיים (סימן שע”ח סעיף ז).

ב.      אם הנתבע הספיק לבלום לפני המפגש נמצא שרכב הטויוטה פגע בטרקטורון עומד,  והרי הדין הוא שבור פטור על כלים (סימן ת”י סעיף כא), ועל כן הנתבע פטור מתשלום נזקי הרכב.

ג.        דוד נסע להביא חלות לשבת והרי ההלכה היא שמי שרץ בערב שבת פטור מנזק כי יש לו רשות לכך (סימן שע”ח סעיף ח).

ד.      יש לקזז משומת הנזק את שווי שרידי הרכב, יש מנוע תקין ששווה אלפי שקלים. על אף שהמדינה החליטה להוריד את הרכב מהכביש אין אנו מתחשבים בזה אלא בערך האמיתי שלו (על פי שע”ח סעיף ט).

ברור הדין

ד.      מי פשע

בית הדין המתין מספר חודשים לכך שיגיע דו”ח משטרתי על התאונה. על פי הדו”ח האחריות היחידה לתאונה מוטלת על דוד אשר לא ציית לתמרור 36 ולא נתן זכות קדימה. לא נמצא שום ביסוס עובדתי לכך שאלי נסע במהירות. גם מן הבחינה ההלכתית אין להניח שאלי נסע במהירות מופרזת ללא ביסוס מציאותי, שחזקה עליו שנהג לפי כללי התנועה. לכן אנו דוחים את הטענה שאלי נחשב לנוהג ש”לא ברשות”.

על כן, כל האחריות לנזק מוטלת על דוד.

ה.      האם פטור מדין ריצה בערב שבת

בית הדין דוחה את הטענה שכיוון מדובר על נסיעה להביא חלות שבת וביום שישי מותר לרוץ לצורך כך יש לפטור את הנתבע. שכן, ברור שיש להבחין בין ריצה ברחוב המותרת בערב שבת, לבין התפרצות ברכב לצומת בניגוד לחוקי התנועה. כאן מדובר על פעולה שיש בה משום סיכון חיי אדם ולכך היא אסורה.

ו.        האם הנתבע פטור – כדין בור שפטור על הכלים

בדו”ח המשטרתי אין התייחסות מפורשת לשאלה באיזה מצב היה דוד בזמן המפגש בין המכוניות, דהיינו האם הטרקטורון עמד במקומו או שהיה בתנועה. דוד טוען שהוא הספיק לבלום את הרכב לפני התאונה. אם נקבל את דבריו ונניח שהרכב עמד, לכאורה הוא נחשב לבור ברשות הרבים. ממילא דוד פטור מחיוב הנזק, שכן המכונית שנפגעה נחשבת לעניין זה ככלי שניזוק בבור ופטור (סימן ת”י סעיף כ”א).

אולם נראה שלטרקטורון הנשלט על ידי דוד יש דין של אדם המזיק על אף אם עמד במקומו בלא תנועה. הלכה זו עולה מתוך דברי המשנה בבא קמא (לא:) המחייבת אדם שנשא קורה אשר עמד במקומו ונתקל בו אדם שנשא חבית. החיוב הוא מדין אדם המזיק למרות שבעל הקורה עמד במקומו, ופירש הנימוקי יוסף “היכא דקאי אנפשיה לאו תולדה דבור היא אלא כמאן דאזקיה בידים דמי”. דהיינו, למרות שכאשר אדם נפל והוא מוטל על הרצפה דינו כדין בור אך אם האדם עומד במקומו יש לו דין של אדם המזיק משום שהוא שולט במעשיו (וכן פסק בשו”ת עטרת דבורה סימן נ”ב).

ז.        שומת הרכב

בעקבות דו”ח השמאי הרכב הושבת ואין אפשרות להחזיר אותו אל הכביש, לכן ניתן למכור אותו רק לחלקים. השומה המקובלת היא ערך של 10% משווי הרכב כפי שכתב השמאי, במקרה שלנו מדובר על 1470 ₪ .

אין להשוות שומה זאת להלכה שהביא הטוען הרבני מסימן שע”ח, היות ושם בעל הסוס הוא גוי שבכוח הזרוע קובע סכום מופרז, ואז אין אנו מתחשבים בדעתו. כאן המדינה לפי כללים הגיוניים מחליטה על הורדה מהכביש והחלטה זו משפיעה על כל השוק. מחיר של רכב שהורד מהכביש הוא כפי שקבע השמאי ואי אפשר להתעלם מכך.

מסקנה-דוד חייב בנזקי הרכב שנפגע. שומת הנזק היא כפי שקבע השמאי 13,230 ₪ בהנחה ששרידי הרכב נשארים בידי אלי.

ח.      תביעות נלוות הקשורות לרכב

1. דוח שמאי – אלי תובע את תשלום על דו”ח  השמאי על סך 812 ₪.

אנו סבורים שאין מקום לחייב את דוד בתשלום על כך משום שהוא לא צריך את השומה. הוא מצידו יברר בכוחות עצמו את שומת הנזק, אלי הוא זה שרצה שומה מדויקת אם כן היא משרתת אותו בלבד.

2. עלויות גרירה – אלי תובע החזר של גרירת הרכב על סך 340 ₪ (גרירה משטרתית על מנת לפנות את מקום התאונה וגרירה פרטית למוסך). חובה זו מוטלת על דוד כמבואר בבא קמא (יא) לגבי טורח העלאת נבלה מהבור שזו חובתו של המזיק- “מניין שעל בעל הבור להעלות את הנבלה תלמוד לומר – והמת יהיה לו”[1].

האם ניתן לחלק ולומר שיש רק חיוב להעלות את הנבלה מהבור למקום שהייתה (וכאן הרכב נמצא במקום שהיה לפני התאונה), אך לא שמענו חיוב לקחת את הנבלה למקום שניתן לשום ולתקן אותה (מוסך). נראה שישנה ראיה מדברי הגמרא שהביאה בשם אבא שאול “יביא עדודה לב”ד” ופרש”י לשומה כמה היא שווה, משמע שאף זה מכלל חיוב המזיק.

3. דלק – אלי תובע את הדלק שנשפך על סך 100 ₪ . אם אכן הדלק נשפך ישירות מחמת המכה אזי דוד חיי בכך אולם ישנו ספק מציאותי האם המכה של הטרקטורון פערה את החור או שהדלק נשפך לאחר זמן מסיבה מקרית אחרת כגון שהגרר העלה את הרכב וגרם לשפיכה וכדומה, מספק אין לחייב את דוד בתשלום.

4. רכב חלופי – נסיעות למשרד הרישוי, ובוחן רכב וחיפוש רכב חילופי על סך 200 ₪.

לדעתנו תביעות אלו דינן להדחות, משום שאין כאן אחריות ישירה של דוד לפעולות אלו והן אינן אפילו בגדר נזק בגרמא.

סיכום התביעות הנלוות לנזק הרכב: דוד חייב 340 ₪ דמי גרירה.

ט.     תביעות נוספות

1. ימי עבודה – אלי תובע שלושה ימי עבודה כפי שהורה הרופא, הסכום הוא  600 ₪.

לתביעה צורף תלוש המשכורת. אכן, הפסד שנגרם כתוצאה מהפציעה של אלי מוטלת על דוד ולכן הוא חייב בתשלומי “שבת”[2]. על פי דין, כיוון שהתובע לא נדרש ללכת לעבודה וגם הוא נהנה מכך, החיוב אינו מלא אלא כ”פועל בטל מאותה מלאכה” (רמב”ם חובל פרק ב’ הלכה י”א), לכן יש להוריד [3]שליש מהחיוב ונשאר החוב על סך 400 ₪ .

2. העברת בעלות, ובדיקת משכון – אלי תובע תשלום על העברת בעלות וכן בדיקת משכון וכן ריבית בנקאית.

כל התשלומים הנ”ל אינם הזק ישיר של דוד ולכן אין לחייב אותם וכפי שהתבאר לעיל (סעיף 5).

3. הוצאות משפט – אלי תובע החזר הוצאות משפט, מדיניות  בית הדין היא לחייב רק את התובע בהוצאות משפט כפי שמובא בשולחן ערוך בסימן י”ד.

4. דמי תיקון הגדר – אלי תובע החזר עבור הגדר שנהרסה על סך 300 ₪ .

לדעתנו אי אפשר להטיל את האחריות לנזק על דוד. אומנם הנזקים שנגרמו מעצם המפגש עם הטרקטורון מוטלים על דוד, אך הנזק לגדר נגרם רק לאחר המפגש כאשר הרכב של אלי סטה ממסלולו ונתקע בגדר, פעולה זאת מתייחסת לאלי[4] ולא לדוד.

בנוסף, מצד הדין גם אלי פטור על הנזק כלפי בעלי הגדר, משום שזה הוא אונס גמור.

הכרעה בתביעות הנוספות- דוד חייב על ביטול שלושה ימי עבודה של אלי סך של 400 ₪. 

י.        החלטה

1. דוד לוי ישלם לאלי כהן סך של  13,970 ₪
2. התשלום בתוך חודש ימים, עד יח’ אב התשע”א (18/8/11).
3. פסק הדין ניתן ביום יח’ תמוז התשע”א (20/7/11).

[1] ואף שמחיר הרכב במקום התאונה ובמוסך הוא אותו מחיר מכל מקום חייב המזיק בגרירה כפי שמבואר בהמשך הגמרא שם  “בבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא” .

[2] אף שישנה מחלוקת בין השו”ע לרמ”א (חושן משפט סימן א) האם דנים תשלומי שבת בזמן הזה? גם הרמ”א כתב לחייב לפי מה שיטילו הדיינים, והש”ך הביא שהמהרש”ל פסק כשו”ע, והחתימה על שטר הבוררות שלנו מונעת טענת קים לי.

[3] הט”ז בסימן של”ג כתב לשער בחצי מהסכום אומנם כיום מורים להפחית פחות, עקב הלחץ הכלכלי הקיים.

[4] לכל היותר מצד דוד יש פה גרמא בנזיקין ואולי פחות מכך, מכיוון שהתגובה של אלי יכולה להיות באופנים שונים (למרות שהוא אנוס) הוא יכול להסיט את ההגה לצדדים שונים, בדומה לכך מובא בגמ’ קידושין כד: על המבעית את חבירו “מכיוון שבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה” ובספר “יד רמה” שהיה לו לסובב את הראש.

פסק דין גדר בין חצרות

א.     עובדות מוסכמות

בעלי הדין קנו בשכנות שטח לבניה בישוב אבן שמואל, לפני כ-4 שנים. התובע בנה ראשון וכדי לקבל טופס 4 מהרשויות, כלומר, היתר להיכנס לגור בבית, היה עליו לבנות חומה מפרידה בין השטחים.

התובע פנה לנתבע כדי שיבנו יחד, כפי שמחייב החוק, וזה טען שעתה אינו בונה ולכן הסכים שהתובע יבנה ולאחר שהנתבע יבנה את ביתו הוא ישלם לתובע חצי מהוצאות החומה.

התובע בנה חומה, חצי על שטחו וחצי על שטח הנתבע. כיון שהשטחים אינם באותו גובה, מצד התובע הגובה של החומה נמוך ומצד הנתבע הגובה הוא כ-3.5 מטרים.

לפני כ-3 שנים, הנתבע בנה בית והגיש בקשה לקבלת טופס 4 כדי להיכנס לבית, על סמך החומה הבנויה ביניהם. התובע פנה לנתבע וביקש חצי מהוצאות החומה, אך הנתבע מסרב בטענה שהחומה מסוכנת ועלולה ליפול

התובע הציג אישור מהקבלן המורשה שבנה את החומה המעיד על תקינות החומה.

הנתבע הציג אישור מדודו, שהוא מהנדס, שהחומה אינה תקינה.

ב.      טענות התובע

פניתי לנתבע שהוא שכני מצד אחד כדי שנבנה יחד אך הוא לא רצה לבנות איתי כי עדיין לא בנה את ביתו. הוא אישר לי לבנות קיר הפרדה בגבול בינינו והתחייב לשלם לי חצי לאחר שיכנס לדירה. פניתי לקבלן מורשה ובניתי חומה ושילמתי הכל מכיסי, יש לי אישור מהקבלן שהחומה תקנית.

לאחר שהנתבע בנה בית ונכנס לגור בו, ביקשתי ממנו שישלם לי חצי מעלות החומה המשותפת, אך הוא סירב בטענה שאין לי אישור מהנדס. האישור של הקבלן לא סיפק אותו. ביקשתי ממנו שיביא לי דוגמא של אישור מהנדס על החומות שהוא בנה עם השכנים האחרים, אך הוא טען שאין זה מענייני מה שהוא בנה שם. שאלתי את השכנים והם אמרו שאין אישור כזה.

הנתבע נכנס לגור בבית וכבר עברו כמה שנים, אם החומה לא טובה מדוע הוא נכנס לגור?

אני תובע את חצי עלות החומה. החומה כולה עלתה 7200 ₪, ולכן אני תובע כלומר 3600 ₪. ועוד חצי מהגדר שעל החומה שגם היא צריכה להיות משותפת לשנינו כדי למנוע היזק ראיה, עלותה 1486 ₪, כלומר חצי ממנה: 743 ₪. עוד אני תובע עלות יום עבודה 350 ₪, וגם החזר אגרה לבית הדין של 250 ₪.

סה”כ – 4943 ₪.

ג.       טענות הנתבע

אני מוכן לשלם עבור קיר טוב אפילו מחיר יקר, ואכן עם שאר השכנים שיש לי קיר שילמתי מחיר יקר יותר, אך כאן הקיר מסוכן ועומד ליפול. מדובר בקיר שמהצד שלי הוא בגובה 3.5 מטר ולקיר כזה דרוש אישור מהנדס מיוחד ואין לו. אני ממש חושש שהקיר ייפול ויסכן את משפחתי.

כפי הנראה מהתמונות (הנתבע הציג תמונות בפני בית הדין), הרגל של הקיר קצרה ואינה תקנית. ועוד, הרגל בחוץ ולא שקועה באדמה וזה מכער את החצר ומפריע לשימוש תחתיה.

בנוסף, יש לי מכתב מדוד שלי, מהנדס שבנה לי את הבית, שהקיר מסוכן ואינו עומד בתקן. וכן, יש כבר תזוזות של הקיר ואני חושש מזה.

לגבי שאר החומות עם השכנים האחרים, כולן חומות נמוכות ולכן לא צריך אישור מיוחד, והן נעשו בצורה תקנית.

ד.      נושאי הדיון

1. חובת השתתפות בבניית כותל מפריד.
2. חוות דעת מומחה.
3. המשמעות ההלכתית של חוות דעת המומחה.
4. הוצאות משפט

ה.     חובת השתתפות בבניית כותל מפריד

נקודת המוצא של בית הדין (לולי הטענה לבעיית בטיחות) היא שמוטלת חובה על הנתבע לשלם חצי מהסכום של בנית החומה, מהסיבות הבאות:

א. שני הצדדים מחויבים על פי חוק לבנות מחיצה ביניהם, ומנהג המדינה מחייב גם על פי ההלכה (בבא מציעא פרק ז משנה א).

ב. ישנה חובה הלכתית לדאוג שלא יהיה היזק ראיה בין החצרות לכן חכמים חייבו לבנות כותל בין חצרות כדי למנוע היזק. מקום הכותל ותשלום הכותל מוטלים על שני הצדדים בשווה (שו”ע חו”מ סי’ קנז סע’ א, ג-ד).

ג. הנתבע הסכים לבקשת התובע לבנות כותל משותף ואף הקצה לכך מקום מחצירו. ההסכמה כמוה כהתחייבות לשלם את ההוצאות שהתובע הוציא.

ד. הכותל כבר שייך לנתבע^[1] היות והוא בנוי על שטחו והוא גילה דעתו שרוצה בכותל על מנת לקבל אישור לטופס 4 מהעירייה (נימוקי יוסף בבא בתרא ו).

לכל אלה יש להוסיף שהנתבע אכן איננו מתכחש להתחייבות שלו, אלא שהוא טוען שהחומה מסוכנת ונבנתה באופן לא תקין, וזה לא היה כלול בהסכמה. ברור שטענה זו במידה והיא נכונה מאפשרת לנתבע להתנער מהסיכום הראשוני להשתתפות בעלות הכותל. כי על דעת כן לא התחייב לקבל כותל שאיננו בטיחותי.

ו.       חוות דעת מומחה

היות ומדובר בחומה גבוהה הדורשת יציבות ומפני חששו של הנתבע שחלילה יגרם לו אסון, החליט בית הדין לבקש חוות דעת מקצועית. בית הדין הזמין מהנדס רישוי בהסכמת שני הצדדים ובמימונם, כדי לקבל חוות דעת על תקינות החומה.

עיקרי מסקנות המומחה, כפי שהובאו במכתב לפני בית הדין, הן כדלהלן:

1. בדרך כלל כשיש קיר גבוה מעל שני מטר דרוש, ע”פ החוק, אישור של מהנדס רשמי, לכן אין ערך לאישור הקבלן שהציג התובע.

2. מעבר לכך, ישנם שתי בעיות הנדסיות ובעיה אחת חזותית:

א.הרגל התומכת נראית קטנה מדי עבור קיר גבוה, כ-1 מטר, בעוד קיר כזה מצריך לפחות 2 מטר.

ב.חסרים צינורות לניקוז מים, יש מעט אך לא כפי המקובל במקרה זה.

ג.בנוסף, יש בעיה חזותית, יסוד הקיר אינו נמצא עמוק באדמה כפי המקובל.

ד. עלות העבודה שהציג התובע אינה תואמת את הערכות של מה שהיה צריך לעלות קיר כזה. לכן יש חשש שכמות הברזל שבקיר אינה מספקת לשמש כתמיכה לקיר.

המהנדס כותב שאכן ישנו סיכון להשאיר את המצב על עומדו וממליץ על חיזוק הקיר.

ז.       המשמעות ההלכתית של חוות דעת המומחה

לאור חוו”ד המומחה בית הדין מקבל את טענת הנתבע שהכותל עלול להיות מסוכן ויש לדאוג בהקדם לחיזוקו. מנגד, החיוב של הנתבע לשלם עבור הקיר הקיים במקומו עומד. משום הוא מחויב לבנות קיר הן על פי החוק והן על פי ההלכה. והרי הוא נהנה מהקיר וקיבל טופס 4 בזכות קיומו של הקיר.

הנתבע אינו יכול לאחוז את החבל משני קצותיו, גם ליהנות במשך שלוש שנים מקיומו של הקיר ולקבל אישור כניסה לבית ומאידך לטעון שהקיר מסוכן והוא לא רוצה להשתתף בתשלום.

ח.     הוצאות משפט

לגבי התביעה על הפסד יום עבודה, בית הדין דוחה את התביעה, משום שאין כאן הפסד ממון ישיר, וגם לא מדובר בסירוב קנטרני, כפי שהתברר.

מסיבה זו, גם התביעה לתשלום דמי התביעה לבית הדין נדחית

ט.     החלטה

בית הדין מטיל על הנתבע לבחור באחת מן האפשרויות הבאות:

א.הנתבע יציג בפני בית הדין, תוך 30 יום, ועדיף כמה שיותר מוקדם, הצעת מחיר של בעל מקצוע לשיפוץ החומה באופן תקני. לאחר זאת, בית הדין יקבע מה הוא שיעור התשלום של הצדדים בשיפוץ כך שבסופו של דבר העלות הכוללת תתחלק בין הצדדים.

ב. לחלופין, אם הנתבע אינו מעוניין כרגע לשפץ את החומה, עליו לשלם לתובע תוך 30 יום, סכום של 4393 ₪, שהוא מחצית מסכום בנית החומה וחצי מעלות הגדר.

(אין בתשלום זה משום ויתור של הנתבע לתבוע בעתיד השתתפות בשיפוץ החומה)

“והאמת והשלום אהבו”

[1] יש מקום לדון האם מכוח זה שהנתבע כבר קנה חצי מהכותל עליו החובה להוכיח שהכותל אינו בטיחותי (כעין זה כתב בספר קצות החושן סימן קנז )

פסק דין מקח טעות אתרוגים

העובדות המוסכמות

ביום שלישי ו תשרי תשע”ה הגיע התובע לחנות של נתבע 1, הוא ראה דוגמא של אתרוגים שמצאו חן בעיניו וביצע הזמנה של ארבעים סטים מהודרים באיכות שדובר עליה. המחיר שסוכם הוא 1500 ₪ ומתוכם שילם התובע באותו מעמד מקדמה של 500 ₪.

ביום רביעי הוא הגיע לקחת את הסחורה וחל עיכוב מצד נתבע 1 וקבלת הסחורה נדחתה ליום חמישי. באותו יום הגיע התובע עם חבר בשם מאיר לבחור את הסחורה ואז התגלע ויכוח בין הצדדים. התובע חזר שוב עם נאור ובסופו של יום הויכוח נשאר על עומדו והתובע לא לקח את הסחורה המוצעת.

הדיון הוא ביחס ל-500 ₪ דמי קדימה ששילם התובע כאשר הוא תובע אותם חזרה.
מנגד, מבקש נתבע 1 את יתרת החוב על ארבעים הסטים בסך של 1020 ₪ .

א.     טענות התובע

התובע טען: הדגשתי לנתבע שאני קונה סטים בדיוק כמו האתרוג שהוצג בפני. כשראיתי את הסחורה שהוצעה לי היא הייתה שונה לגמרי, הן מצד הגודל של האתרוגים והן מצד היופי שלהם. נתבע 1 אמר לי שהסוג שרציתי נגמר ויש לו סוג טוב אחר. הבאתי פעמיים חברים שמבינים בארבעת המינים ושניהם יעצו לי לבטל את העסקה כי הם לא אתרוגים מהודרים.

מבחינתי זה מקח טעות והודעתי לנתבע 1 שהעסקה מבוטלת. היה שלב שהוא אמר לי בטלפון: “בוא ותיקח אתרוגים בשווי חמש מאות שקלים”, אך בפועל הוא חזר בו ואמר: “או הכול או לא כלום”.

ב.      טעות הנתבע

אני מחזיק כמות גדולה של סחורה שהזמנתי מראש וכל האתרוגים שהצגתי בפני התובע הם מאותו זן. כמו כן הרבה אנשים לקחו מהם בלא שום טענה. מעולם לא אמרתי שהסוג שהוא הזמין נגמר.
היו לי הרבה קרטונים והוא עצמו מצא כמה אתרוגים שכן מצאו חן בעניו ושם אותם בצד ולבסוף סוחר אחר הגיע ולקח אותם. אני מחשיב את האתרוגים לפי רמתם ההלכתית ולא המסחרית ולכן כולם מהודרים. מבחינתי העסקה קיימת לא הסכמתי לביטולה ואף לא להצעה של סחורה ב-500 ₪. מבחינתי ארבעים הסטים הללו נשארו עבור תובע עד לחג ולא מכרתי אותם כי שמרתי לו אותם ונשארו לי עוד סטים נוספים.

אני דורש ממנו לעמוד בהסכם ולשלם לי את יתרת החוב על ארבעים הסטים לפחות העלות שלהם שהיא 1020 ₪.

ג.       עדותו של מ’

אין קשר עסקי כל שהוא עם התובע, הוא רק ביקש ממני כטובה לעזור לו בבחירת ארבעת המינים. אני מתעסק בתחום שלוש שנים, ויכול להגיד שהמחיר שהתובע קיבל הוא טוב אבל רק לאתרוגים מהודרים. מה שהנתבע נתן לנו לבחור היו אתרוגים שרובם מדרג ג’.

הוא נתן לנו שני ארגזים ובסך הכול היו בהם כארבעים אתרוגים. הרוב המכריע, כפי שאמרתי, היו מדרג ג’ כי היו בהם הרבה בלטלאך גם בשליש העליון ובחלקם נקודות שחורות בשני שליש התחתון. כארבע עשר אתרוגים היו דרג ב’ ואולי אחד שניתן להחשיב אותו מהודר.

אני מגדיר מהודר לפי העניים של הקונה – בשליש העליון נקי לגמרי גם מבלטלך. כי היופי חשוב לאנשים אף שמבחינה הלכתית האתרוג ודאי כשר.

לסיכום, לא ניתן לנו ארגז של סחורה מובחרת ונתבע לא הסכים להראות עוד סחורה אלא הוציא אותנו מהחנות.

ד.      עדותו של נ’

אין לי קשר עסקי לתובע אלא הוא ביקש ממני לעזור לו. אני לא מומחה גדול אך האמירה שלי היא שאדם סביר לא היה לוקח את הסחורה שהציע נתבע 1. היא בכלל לא הייתה מהודרת, אומנם היו בודדים שהיו טובים והנחתי אותם בצד אך זה לא ארגז של מהודרים.
הייתי עד לדו שיח בין התובע לנתבע 1 כאשר התובע טען שזה לא הסחורה שהזמין ענה לו נתבע 1 שזה בדיוק אותם ארגזים ואותה איכות.

נושאי הדיון :

א.     הכרעה עובדתית לגבי איכות האתרוגים

ב.      טענת מקח טעות

ג.       האפשרות לבחירת אתרוגים אחרים

ה.     הכרעה עובדתית לגבי איכות האתרוגים

לאחר שמיעת העדויות והתייחסות בעלי הדין לדבריהם, בית הדין מקבל כעובדה שהאתרוגים שהוצעו לתובע אינם נחשבים בשוק לאתרוגי מהדרין.

בית הדין דוחה את טענת הנתבע שאין להתייחס להידור המסחרי של האתרוג אלא להלכתי ולדבריו הקביעה של העדים אינה משפיעה על ביטול העסקה.

ראשית, בית הדין לא מקבל אבחנה זו שבה יש הפרדה בין ההלכה לבין היופי החיצוני משום שהתובע הזמין הזמנה סיטונאית המיועדת להימכר בשוק ארבעת המינים. הלקוחות בוודאי מגדירים אתרוג שאינו יפה מבחינה חיצונית כאתרוג שאינו מהודר.

את העיקרון בעניין הגדיר בשו”ע (חו”מ רלב, ו) כך:

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, ה”ז אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך.

דהיינו, מה שקובע הוא מנהג המדינה, ולא ההגדרה ההלכתית (וראו עוד בהערה[1]).

כמו כן בדיון שני סתר הנתבע עצמו את דבריו והודה שאכן בארגזים לא הייתה כמות גדולה של אתרוגי מהדרין.

ו.       טענת מקח טעות

התובע מבקש לבטל את העסקה בטענת מקח טעות[2]. ביטול מקח אפשרי כאשר ברור שקיים שוני בין הסיכום שבין הצדדים לבין מוצר שסופק. בענייננו התובע סיכם על אתרוגי מהדרין ולא קיבל זאת, ולכן ניתן לראות בכך ביטול מקח. דין זה מקביל לדברי המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ה משנה ו) הפוסקת:

ארבע מדות במוכרין: מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו…

גם במקרה שלפנינו מדובר על הבדל באיכות של המוצר, ולכן לקונה זכות לחזור בו (ראו עוד בהערה[3]).

ז.       האפשרות לבחירת אתרוגים אחרים

הנתבע הוסיף לטעון שאף אם בארגזים שהוצעו לתובע לא היו מספיק אתרוגים מהודרים הרי שהיה בידו אפשרות להמשיך ולבחור אתרוגים אחרים ומשלא עשה כך הרי הוא מנע מעצמו את הסחורה המיועדת.

גם אם נקבל את דברי הנתבע יש לדון האם הדבר מבטל את זכותו של הקונה לטענת מקח טעות. האם לגיטימי להציע לקונה מבחר שרק אתרוגים בודדים מתוכו הם מובחרים? הנתבע עצמו ציין זאת כאחת מהסיבות שלא רצה להמשיך ולאפשר לתובע לבחור כי הוא לא יודע לבחור, והראיה שמצא רק אתרוגים בודדים בשני ארגזים. דהיינו, זו לא הדרך המקובלת לתת סחורה המצריכה עבודה רבה של ברירה.

בנוסף מדברי שני העדים עולה שהנתבע לא אפשר לתובע להמשיך ולבחור מארגזים נוספים אשר היו בחנות. שני העדים ציינו שהיה דין ודברים קולני בין בעלי הדין ובסופו הנתבע לא הסכים להראות עוד סחורה לתובע.

לסיכום בית הדין מקבל את טענת התובע שהמקח התבטל באותו יום, ולכן על הנתבע להחזיר את דמי הקדימה בסך 500 ₪, כהשלמה בית הדין דוחה גם את התביעה הנגדית על סך 1020 ₪.

ח.     החלטה

הנתבע ישלם לתובע 500 ₪ עד י”ח בטבת תשע”ה.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום

[1] בספר ארבעת המינים הגדיר את ההידור באתרוג באופן הבא: שיהיה נקי מאד ואפילו מכתם קטן כחודו של מחט; שיהיו בליטות רבות על גופו; שהעוקץ שבתחתיתו משוקע; שיהיה בנוי כמו מגדל ולא ככדור; שיהא שושנתא שלימה בראש האתרוג ומכוון נגד העוקץ שלמטה.

[2] יש להוסיף שאף אם לא נקבל את טענת מקח טעות עדיין לא התבצעה פעולת קניין מצד התובע כי מעות אינם קונות מטלטלים. ממילא התובע יכול לחזור בו מהמקח ולעניין מי שפרע יכול לסמוך על כך שיש לו סיבה מוצדקת לחזרתו.אמנם ייתכן שדמי קדימה מעמדם שונה, עיין בפת”ש חו”מ רז סק”יג בשם שו”ת מים חיים שסובר שדמי קדימה אינם כהתחלת פירעון אלא “דמי בטחון” שאם הקונה יחזור בו יוחלטו דמים אלו למוכר. אמנם יש שחלקו על כך שאין סברא שהקונה יפסיד ולא המוכר, עיין תשורת שי סימן ע’. ומכל מקום פשוט שבמקרה של מקח טעות דמים אלו חוזרים לקונה.

[3] בהמשך המשנה יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהן: מדברי המשנה עולה שאם מדובר על שוני מהותי במקח, כגון בשני סוגים שונים של חפצים אז שני הצדדים יכולים לחזור בהם. אולם אם השוני אינו כל כך גדל ומדובר רק על איכות שונה של אותו מוצר רק ביד הקונה לבטלו. ההבדל נעוץ בכך שכאשר מדובר על שני סוגים שונים אין גמירות דעת בסיסית לקניין מצד שני הצדדים ולכן העסקה בטלה, וכפי שהזכיר רש”י במקום אחר (בבא מציעא פ,א): “אדעתא דהכי לא זבן”, ולפיכך שני הצדדים חוזרים בהם. אולם אם השינוי אינו בסוג החפץ אלא באיכותו אזי המקח קיים אך ישנה זכות חזרה לקונה.
לאור עקרון זה נראה שהשינוי בין אתרוג כשר למהודר אינו פוגם בעצם המקח ולכן המקח קיים אלא שלקונה בלבד ישנה זכות חזרה. וכמו שקנה חיטים יפות ונמצאו רעות, רק הקונה חוזר בו, אף כאן היות והאתרוג כשר לברכה המקח קיים והקונה יכול לחזור בו.

השאלת אופניים

המקרה

בפעולה של תנועת נוער הכינו החניכים אוכל והיה חסר להם נייר כסף. אחד החניכים התנדב להביא מביתו וביקש לשאול אופניים לצורך זה. הוא אכן קיבל אופניים אך בדרך נפל, והאופניים ניזוקו קשות. על מי מוטל התיקון? על כל השבט או רק עליו?

א.    שואל

התורה החמירה לגבי חיוביו של שואל והוא חייב לשלם גם אם החפץ ניזוק באונס. הגמרא (בבא מציעא צד,ב) מנמקת זאת בכך שהשואל אינו משלם על ההנאה “כל ההנאה שלו”. מדברי הגמרא ניתן לדייק שרק במצב שבו תהיה הנאה בלעדית לשואל חייב באונס. ואכן כך מובא בספרי הפוסקים (קצות החושן סימן ש”מ סק”ה) שאם ההשאלה משרתת את טובת המשאיל אז דינו כשוכר ולא כשואל.
מטרת הנסיעה הייתה להביא נייר כסף עבור השבט כולו, וזו טובת בעל האופניים לכן רוכב האופניים אינו מוגדר כשואל כי אין כל ההנאה שלו ודינו כשוכר (פתחי חושן שאלה פרק י, ה).

ב.     הנפילה אונס או פשיעה?

רוכב האופניים נפל תוך כדי נסיעה רגילה ללא מכשולים מיוחדים. נשאלת השאלה האם ישנו צד של רשלנות בנפילה או שזה נחשב לאונס?
דיון דומה קיים ביחס לאדם שהלך ברחוב ונתקל ונפל עם חפץ שאינו שלו. פסיקת השולחן ערוך היא שהנפילה נחשבת לאונס אולם אם קיבל שכר על העברת החפץ, חייב לשלם.”המעביר חבית ממקום למקום בשכר, ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב”. לאור זאת יש לחייב את רוכב האופניים על הנזק כי אין זה אונס גמור ושוכר חייב על כך.

מתה מחמת מלאכה

שוכר פטור על נזקים הנגרמים משימוש סביר כדין מתה מחמת מלאכה (חושן משפט סימן ש”ז סעיף ו).לאור זאת יש לבחון את הנפילה מהאופניים האם ישנו פטור של מתה מחמת מלאכה?

מצד אחד הנפילה מהאופניים אינה חלק מהרכיבה ואינה צפויה ומנגד לא נעשה כל פעולה חריגה והדבר התרחש תוך כדי הרכיבה. לגבי בהמה מובא בהלכה שאף אם נפלה נחשב הדבר למתה מחמת מלאכה.”בהמה שנכשלה בדרך ונפלה ומתה, מיקרי מחמת מלאכה” (שולחן ערוך חושן משפט הלכות שאלה סימן ש”מ, ג).
בנקודה זו נחלקו הפוסקים- לדעת שולחן ערוך (שם) מי ששאל בהמה והודיע למשאיל להיכן פניו מועדות, ולפתע הגיעו שודדים וגנבו את הבהמה. השואל פטור מדין מתה מחמת מלאכה. לעומתו הרמ”א פסק שם שחייב כי הגנבה היא דבר חיצוני להליכת הבהמה ואין זה נחשב למתה מחמת מלאכה. (פתחי חושן שאלה פרק י הערה כב). במחלוקת זו אין הכרעה[1] לכן יש לפטור את רוכב האופניים כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

ג.     לפנים משורת הדין

על מנת לעודד השאלה בעתיד מומלץ שהשבט כולו ישתתף בתיקון האופניים שכן רוכב האופניים הלך בשליחותם.

ד.     מסקנה

רוכב האופניים פטור מתשלום.
מומלץ לחברי השבט להשתתף בתיקון האופניים.

[1] לכאורה תלוי בטעמים השונים לפטור מתה מחמת מלאכה. הרמב’ן פירש שהמשאיל פשע בכך שנתן חפץ שאינו תקין לעומתו הרשב’א ביאר שפטורמתה מחמת מלאכה נובע מהסכמה מראש לבלאי.

פסק דין – כדור שהתפוצץ

עובדות מוסכמות

לפני כשנה, התובע הגיע עם כדור סל בשווי 50 ₪ למגרש הישיבה, לאחר זמן עזב את הכדור בידי חבריו ששחקו במקום. הכדור עף תוך כדי משחק לכיוון חומת האבן ושם הוא פגע במסמר והתפוצץ. התובע  פנה לראש הישיבה וסיפר על מה שארע אולם רק כעבור שנה הבאים באים לכלל בירור. התביעה היא על סך 50 ₪ .

טענות התובע

המסמר הוא מפגע ועל הישיבה לשלם על כך שלא דאגה להסיר אותו. היו עוד מקרים של כדורים שהתפוצצו (במקומות אחרים במגרש) והדבר מעיד שזה מצוי וזו פשיעה של הישיבה.
אין לראות במשחק במגרש מעין הסכמה לתנאי השטח של המגרש מה גם שאין מקום  אחר לשחק בו. ההגינות מחייבת יחסי גומלין בין הישיבה לתלמידים וכשם שמוטל על התלמידים לשלם נזקים שנגרמים לישיבה כך גם מוטל על הישיבה. התובע סירב להצעת פשרה של בית הדין ועומד על תביעתו שעל הישיבה לשלם חמישים ₪.

טענות הנתבע

המגרש נבנה על ידי משרד החינוך ובפקוח מכון התקנים. אין מקום לכך שהישיבה תבדוק כל מסמר שנשאר בחומה. הישיבה אינה מחייבת את התלמידים על נזקים שנגרמים תוך כדי שימוש אלא רק על נזק מכוון. כך ראוי שינהגו התלמידים כלפי הישיבה ולא יתבעו נזקים צפויים שהינם חלק משגרת החיים. בנוסף מדובר על נזקי בור שיש בו פטור על נזקי כלים ואף אם ישנו חיוב לצאת ידי שמיים לא ברור שמוסד חינוכי מחויב בכך.

דיון

• הרכב הדיינים

הרכב הדיינים כולל את הרב ב’ אשר מלמד בישיבה. האם עובדה זו מונעת ממנו לשמש כדיין? נראה שנגיעה כזו אינה פוסלת שכן סכום כזה אינו מהווה שיקול ביחס למשכורתו (חושן משפט סימן לז סעיף ט). כמו כן בעלי הדין קיבלו את הרב ב” כדיין על אף שהוא עובד בישיבה.

• האם המסמר נחשב לבור?

החצר היא רשות פרטית של הישיבה אך יש רשות לרבים ללכת שם ולכן האחריות למפגע מוטלת על הישיבה (פתחי חושן פרק ז הערה יא- “רה’ר לאו דווקא אלא כל מקום שיש רשות לרבים להלוך שם”. ועי’ גם הע’ י”ד).  אולם על מנת שהמסמר יוגדר כבור המזיק, יש לבדוק האם יש סבירות לכך שיתפוצץ כדור במיקום הנוכחי של המסמר?
אם היה מדובר על מקום גבוה שאין דרך להגיע לשם אז נחשב הדבר לאונס ופטור. וכשם שיש פטור לגבי אש שהתפשטה ברוח שאינה מצויה כך הדין לגבי בור (בבא קמא נו, קובץ ביאורים סימן טז^[1]). אך לאחר התבוננות במקום ושמיעת דברי התלמידים מגיעים אנו למסקנה שאכן המסמר נמצא במיקום שנחשב לבור.

•   האם יש אחריות לישיבה  על מה שנעשה בידי משרד החינוך?

ראשית יש לציין שהישיבה קיבלה על עצמה להסיר את המסמר ולערוך סריקה שאין דברים נוספים שיכולים לגרום נזק עתידי מלבד המבנה של גדר הברזלים שהוא קבוע (סימן תי, ד). היה מקום לפטור את הישיבה מהטעם שהמסמר ננעץ שם ע”י קבלנים של משרד החינוך וממילא האחריות עליהם. וכך כתב הרמ”א (סימן תי, ד) שאם כרה אדם בור ברשות שאינה שלו ואז נודע לבעל החצר אז הוא חייב. ודייק הסמ”ע (סק”ח) שקודם שנודע לו פטור.
אם כן גם כאן משרד החינוך השאיר מפגע ולא נודע הדבר לישיבה עד שקרה הנזק.
אולם נראה שאין בכך סיבה לפטור את הישיבה מהסיבה שההלכה המובאת מתוך פסק הרמ”א מתייחסת לאדם אחר אשר כרה בור ללא רשותו של בעל החצר אך משרד החינוך אינו נחשב לגוף חיצוני אלא שליח של הישיבה לבנות את המגרש.
כמו כן יש לדחות את הטענה שמכון התקנים בדק את כשירות המגרש ולכן אין אחריות לישיבה. משום שבדיקת מכון התקנים אינה עניין לכאן הוא בודק את ההיבט הבטיחותי לתלמידים והמסמר הבולט אכן לא מסכן את התלמידים.
וכן יש לדחות את הטענה שהתלמידים קיבלו על עצמם את תנאי המגרש כי לתלמידים אין אפשרות לשחק במקום אחר לכן אין בעובדה ששיחקו קבלת תנאי המגרש, בייחוד שהמסמר אינו  בולט.

• נזקי כלים בבור- חיוב לצאת ידי שמיים

ישנה גזרת הכתוב בבור לפטור את הכלים וכל דבר שאינו בעל חיים מוגדר ככלי.
לאור זאת יש לפטור את הישיבה מתשלום על כדור המוגדר ככלי. (סימן תי, כא).

נחלקו הפוסקים האם יש חיוב בדיני שמים על נזקי כלים בבור (פתחי חושן פרק ט, הערה נג) אולם כאשר ישנו שטר בוררות אזי הפסיקה המקובלת היא לחייב בדיני שמיים^[2] .
ואף שמדובר על מוסד ציבורי שיכול לטעון שאין לו רשות לפעול בכספי ציבור לפנים משורת הדין. כתב על כך הרב אשר ויס (קובץ דרכי הוראה כרך ה) בשם שו”ת אחיעזר (ח”ד סימן ס”ח) “כל ציבור יש לו דין אדם חשוב ומשום כן יש לכפותו לנהוג לפנים משורת הדין”. בנוסף הורה לנו הרב מרדכי אליהו שבית דין יכול לחייב במוסד חינוכי מטעמים חינוכיים ומעבר לדין (על פי חושן משפט סימן ב).

אמנם, חיוב לצי”ש לא חיוב להיות במלא הסכום, אלא בהתאם לנסיבות ולצדדים נוספים, וכפי שהתבארו השיקולים לעיל, לאור זאת אנו מחליטים על סכום של 15 ₪.

• החלטה

על הישיבה לשלם 15 שקלים לתובע בתוך חודש ימים.

על החתום:

הרב ברקוביץ’,  אב”ד הרב בראלי, הרב אורליאן

“והאמת והשלום אהבו”

נספח

בית הדין ממליץ לתלמידים ששיחקו בכדור, אך פטורים מדין שואל משום מתה מחמת מלאכה (סימן שמ סעיף א,ג), להכיר טובה לבעל הכדור ולשלם לפנים משורת הדין סכום סמלי של שקל אחד לכל תלמיד, עד מקסימום של 35 ש”ח. (ועי’ גם ש”ך סי’ שמ סק”ה).

[1] עוד ביאר מדוע חייב על גמלים שנפלו לבור על אף שאין זה שכיח שיגיעו אליו (רמ’א חושן משפט סימן תי סעיף כג)

[2] כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג “‘ונראה שלכולי עלמא אם בעלי דין באו לדין וקנו מהם הן לדין הן לפשרה ובית דין רואה שהדין הוא שהנתבע חייב בדיני שמים ופטור בדיני אדם – על בית דין לעשות פשרה ולחייבו במקצת ועל התובע למחול על השאר גם בדיני שמים.” ‘משפט ערוך’ סי’ כח, עמ’ 34 הערה 153 . הרב חיים בלוך, “אמונת עתך” גליון 98 עמוד 121. והרב צבי בן יעקב הוסיף שמוסדות ממלכתיים מחוייבים להוראת החוק אשר אינו מבחין בין כלים לשאר דברים.

פסק דין – מקרר שנותק

תאור המקרה

תלמידי השמינית קיבלו אישור מהישיבה להחזיק מקרר על מנת למכור בקיוסק שלהם. אחד הבחורים הביא חוט מאריך לצורך חיבור המקרר לשקע. לאחר זמן כשהיה צורך בחוט מאריך לטובת פעילות של הכיתה. לקח אחד התלמידים את החוט מהמקרר והשאיר אותו מנותק מהחשמל. הדבר נשכח ממנו, וכל האוכל שהיה במקרר התקלקל. יש לציין שמטעמי חסכון הישיבה הודיעה שהמקרר לא יעבוד בשעות הלילה המאוחרות. השאלה האם מי שניתק את המקרר חייב לשלם?

הגדרת הנזק

ישנו פער בין ניתוק המקרר לבין מעשה הנזק בפועל שכן המוצרים נפגעו רק לאחר זמן.
אם כן מדובר על נזק עקיף שאינו גורם חובת תשלום משום שהדין אומר “גרמא בנזיקין פטור” (בבא בתרא כג,ב). סיבה נוספת לדין גרמא היא שפעולת הניתוק הייתה ברשות בעל החוט מאריך והבעיה נוצרה מאוחר יותר כאשר הבחור שכח לחבר את המקרר בחזרה. במצב זה אין כאן פעולה חדשה של נזק אלא הימנעות מתיקון המצב שהיא ודאי גרמא.

חיוב לצאת ידי שמיים

ישנו אסור להזיק גם באופן עקיף ובעקבות כך מלמדת הגמרא (בבא קמא נו) שעל נזק בגרמא ישנו חיוב לצאת ידי שמיים (חושן משפט סימן שפ”ו). בית הדין ממיר את החיוב הזה לכשליש מסכום התביעה מכוח שטר הבוררות המעניק לבית הדין את הסמכות לדון על פי פשרה.

סיכום

הנתבע צריך לשלם שליש מערך המוצרים שהתקלקלו עקב ניתוק המקרר.

פסק דין

א.     עובדות מוסכמות

משפחת הנתבע גרה בסמיכות למשפחת התובע כאשר בצמוד לשתי הדירות ישנה חצר של הנתבע. התובע קיבל אישור ממשפחת הנתבע לפתיחת חלון בחדר המגורים לכיוון החצר של משפחת נתבע (ללא תשלום). זה הוא חלון יחידי בחדר המגורים ומשמש לאור ולאוויר. האישור ניתן ללא תמורה וכאשר החצר הייתה ללא שימוש.

לאחר זמן, הנתבע החל לנצל יותר את החצר ואף פתח כניסה חדשה לחצר. השימוש העיקרי היה בחג הסוכות ולשם כך נבנתה גם פרגולה. לאחר החג הסכים הנתבע להוריד את הסכך מהפרגולה כי הוא מאפיל ומונע כניסת אור ואויר לחדר של התובע, אלא שהסכך נגנב מהחצר.

כעבור שנה לאחר חג הסוכות החליט הנתבע להשאיר את הסכך על גבי הפרגולה והוסיף כיסוי פלסטיק שקוף כדי להגן עליו. התביעה היא לפרק את הכיסוי מעל הפרגולה ולהוריד את הסכך בהקדם האפשרי.

ב.      טענות התובע

קיבלנו הבטחה מפורשת להורדת הסכך לאחר החג כפי שנעשה בשנים קודמות. הסכך מחשיך את החדר וכיסוי הפלסטיק פוגע בכמות האוויר. אין נכונות לפשרה.

ג.       טענות הנתבע

הסכמנו לעשות טובה ולהרשות לתובע לפתוח חלון לכיוון החצר שלנו. לא יעלה על הדעת שעכשיו לא נוכל ליהנות מהחצר שלנו, ודאי לא לכך התכוונו בנתינת הרשות לפתיחת החלון.

כרגע, אין בידינו פתרון אחר לאחסון הסכך אלא על גבי הפרגולה בחצר ודווקא מתוך התחשבות ורצון טוב קיפלנו את שוליו של הסכך פנימה בחלק הצמוד לחלון של משפחת התובע על מנת שלא לחסום את האור .

ד.      נושאי הדיון

1. האם ניתן לחזור מההסכמה לפתיחת חלון?
2. האפלת חלון ומניעת אוויר

ה.     האם ניתן לחזור מההסכמה לפתיחת חלון?

על פי הדין אסור לפתוח ללא רשות חלון מבית של אדם אחד לחצר של אדם אחר משום היזק ראיה (שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף ג’):

לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו; ואפילו אחד מהשותפים בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, מעכב עליו שותפו, מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום. ואם נתנו לו השותפים בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי, והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון.

היות ומשפחת התובע קיבלה רשות מפורשת לפתיחת החלון יש בכך משום מחילה על היזק ראיה הנגרם לחצר[1] והדין קובע שניתן למחול על היזק ראיה (שם סימן קנ”ז סעיף א). דבר זה כלול בהיתר שניתן למשפחת התובע לפתיחת החלון.

לפיכך, הנתבע אינו יכול לחזור בו מההסכמה שנתן לפתיחת החלון.

ו.       האפלת חלון ומניעת אויר

כעת השאלה היא האם יש לחייב את הנתבע לפרק את הסכך כיון שהוא פוגע בחלון של התובע.

יש להקדים שיש מאפיינים מיוחדים להלכות שכנים בשונה מנזקים אחרים. שהרי הצדדים אינם מתכוונים להזיק אלא כל אחד משתמש בשלו ורק ממילא נפגע חברו. כל הכרעה להטיל חובת הרחקה על צד אחד משמעותה פגיעה בשימוש שלו בחצירו. לפיכך חז”ל שקלו היטב את החובה המוטלת על כל צד והעריכו את התועלת מול ההפסד ועל פי זאת הכריעו בסוגיות אלו.

בהלכות נזקי שכנים נאמר שאסור לפגוע באור ובאוויר של חלון חברו ומוטלת חובה על בעל החצר להרחיק ארבע אמות מהחלון (שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף י’):

כיצד דינו של חלון זה… אם פתחה לאורה, אפילו היתה קטנה ביותר (וגבוהה) ביותר, הואיל ולא ערער, החזיק, ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה עד שירחיק ד’ אמות, כדי שלא יאפיל עליו, שהרי מחל לו על האורה.

לכאורה היה נראה שאף במקרה הנידון ישנה זכות לתובע לחלון עם אור ואוויר ועל הנתבע להרחיק ארבע אמות מהחלון.

אולם לאחר ביקור של בית הדין במקום התקבל הרושם שכיסוי הפלסטיק השקוף אינו פוגע באופן מהותי באור ובאוויר: לעניין האוויר ישנה פגיעה מסוימת אך היא אינה משמעותית כי החצר פתוחה מכל צדדיה. ולעניין האור הפגיעה אינה גדולה[2] (בספר פתחי חושן נזיקין פרק יד, הערה סד, כתב שמצב זה נתון לשיקול דעתם של הדיינים). כמו כן, יש אומדנא שהרשות לפתיחת החלון הייתה בתנאי שלא יגרם נזק לנותן הרשות.[3]

לסיכום, לנתבע ישנה זכות להשתמש בחצרו באופן שאינו פוגע מהותית באור ובאוויר של התובע. לדעת בית הדין במצב הנוכחי אין פגיעה וניתן להשאיר את הסכך וכיסוי הפלסטיק על מקומם.

ז.       החלטה

1. הנתבע צריך להשאיר את הסכך כפי מצבו היום כאשר הוא מורחק מהחלון.
2. על הנתבע להימנע בעתיד מכל שינוי המביא לפגיעה באור או באוויר של החלון.
3. הנתבע זכאי להשאיר את כיסוי הפלסטיק על עומדו.

פסק הדין ניתן בתאריך כ”ד טבת תשע”ה.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום

[1] דעת הרא”ש שאם בזמן נתינת הרשות לא היה הזק ראיה אזי אין צורך ברשות מפורשת וממילא אין בכך מחילה על הזק ראיה. דבריו הובאו להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף ט”ז אולם ההכרעה ההלכתית אינה כדבריו.

[2] ומצאנו חילוק בהלכה בעניין אחר בין פגיעה מהותית שיש בה האפלה גמורה לפגיעה מועטת שאינה נחשבת לנזק, שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף כ”ז בסופו.

[3] בדומה לכך פסק הרב אשר וייס לגבי דייר בבית משותף ששכר פועלים לשפץ את ביתו, והם הזיקו לאחד השכנים (שו”ת מנחת-אשר ח”א סי’ קיג). על פי הדין, השכן אינו חייב לפצות את שכנו, והאחריות מוטלת על הפועלים. בכל זאת, חייב הרב וייס את המזמין לפצות את שכנו, כיוון שהשיפוץ דרש את הסכמת השכנים, ובהסכמתם לשיפוץ יש מעין התניה שכל נזק שייווצר יהיה באחריות המשפץ.

פסק דין בנושא: פגיעה במכשיר פלאפון תוך כדי מריבה

בעניין שבין התובע מ’

לבין הנתבע ד’

עובדות מוסכמות

ב’ וד’ התווכחו בניהם ותוך כדי ויכוח דחפו אחד את השני. אחד מהם נתן מכה למ’ אשר אחז פלאפון בידו וגרם למכשיר ליפול ולהישבר. עלות התיקון מוערכת ב 150 ₪ .

טענות וראיות

תובע– אחזתי את המכשיר ולפתע אחד מהם הפיל את המכשיר מידי וגרם לכך שהמסך נשבר. מבין שניהם אני תובע את ד’ כי ברור לי שהוא המזיק. יש לי גם הוכחה לכך שהרי המכשיר עף לכיוון ב’, סימן שהוא נדחף על ידי  ד’. אני תובע תיקון של המסך מד’. .
נתבע– ראשית יש לציין שב’ ומ’ חברים טובים מאוד. ולעצם העניין אני לא  פגעתי במכשיר וראיתי במפורש שב’ הזיק לפלאפון ולכן הוא חייב לשלם.

עדות – א’

עמדתי בכיתה וראיתי את ד’ דוחף את ב’ על מ’. כתוצאה מכך ב’ הפיל את המכשיר. אני משוכנע שב’ הזיק למכשיר ולא ד’.

ברור הדין

טענת התובע- האם בגדר טענת ברי?

התובע לא זיהה את מי שהזיק לו ממילא עולה השאלה מדוע בחר לתבוע דווקא את ד’ ולא את ב’?  התובע מתבסס על הערכה הגיונית הנובעת מהעובדה שהמכשיר עף לכיוון ב’, נראה מכך שד’ עשה זאת.  מצב זה שבו התובע מודה שלא ראה בעיניו מי הזיק לו ורק על פי ההערכה הוא מחליט שהנתבע עשה זאת נידון בדברי הפוסקים המובאים בספר פתחי תשובה (חושן משפט סימן ע”ה ס”ק כ). יש שהחשיבו זאת לטענת ברי כי כך השתכנע ומציג זאת כדבר ברור. ויש שחלקו שאין זו טענת ברי כי בית הדין יודע על כך שהדברים מבוססים על ההערכות שאינם מוחלטות. לכן מספק אין להשביע שבועת הסת את הנתבע (על פי פסק התומים שם).

ספק מזיק

נאמר במשנה בבא קמא לה “זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק, שניהם פטורים”.
המקרה עוסק אם ידוע על שניים שאחד מה גרם נזק וישנו ספק מי מבין השניים גרם לכך, שניהם פטורים כי המוציא מחברו עליו הראיה.
לאור זאת הדין הוא שהנתבע פטור כי לא הוכח שהוא המזיק.
במקרה זה יהיה פטור אף בדיני שמיים^[1] היות והנתבע טוען טענת ברי שהוא אינו המזיק ולתובע אין ראיות.

עדות

הופיע בפני בית הדין עד אחד אשר העיד שב’ הוא זה שהפיל את המכשיר. בפשטות העדות מסייעת לנתבע ומטילה את האחריות על ב’^[2].

אולם לאחר שמיעת כל העדות מתברר שהיא מטילה את האחריות (כולה או חלקה) על ד’. מכיוון שהעד הוסיף שב’ עף על המכשיר רק בגלל הדחיפה של הנתבע. במקרה של דחיפה אחריות הנזק מוטלת על הדוחף ולא על מי שנדחף (אלא אם כן הוא היה פעיל והוסיף לנזק). יוצא מכך שהעדות היא נגד הנתבע והוא חייב בנזק.
לאור זאת, הנתבע חייב להישבע שבועת התורה מכוח עדות העד (חושן משפט סימן פ”ז).  הנתבע מצידו מוכן להישבע ולהכחיש את העד שהוא לא דחף את ב’. אך בזמן הזה מנהג בתי הדין שלא להשביע את בעלי הדין.
במקום השבועה בית הדין מטיל חיוב כספי מסוים כדי לפדות את השבועה המוטלת עליו.
למעשה, היות ואף לפי העדות ייתכן שגם ב’ היה גם שותף פעיל בגרימת הנזק ובהתחשב בכך שהנתבע מוכן להישבע, יש לחייב את הנתבע ברבע מהתיקון.

החלטה

הנתבע ד’ ישלם בתוך שלושים יום, רבע מעלות התיקון של מכשיר הפלאפון.

על החתום:

בית דין למוסדות חינוך של מכון משפט לעם

נספח

יש להרחיב את היריעה לגבי חיוב השבועה,משום שישנה סתירה בין התובע לבין העד שמעיד לטובתו. בעוד בעל הדין מתאר את הפגיעה במכשיר על ידי הנתבע, מנגד, עומדים דברי העד שאדם אחר נפל על המכשיר ולא הנתבע.
האם הכחשה זו פוסלת את העד?
בשולחן ערוך חושן משפט סימן ל סעיף ב נאמר שעדים המכחישים זה את זה בבדיקות כשרים כגון שאחד מעיד על מנה לבן ואחד מעיד על שחור. ומוסיף הרמ”א שזה בתנאי שבעל הדין תובע את שניהם (הן מנה שחור והן מנה לבן) אבל אם תבע מנה שחור בלבד הרי בכך פסל את העד המעיד על הלבן ואין לבעל הדין יכולת להסתייע בעד.
לכאורה גם בענייננו בעל הדין אינו יכול להשביע את הנתבע כי הוא פסל את העד. אך ערוך השולחן (שם)הביא שרוב הפוסקים חולקים על הרמ”א ומתרצים את דיבורו של בעל הדין באופן שלא יסתור את העד. יש להוסיף שבעל הדין לא טען במפורש נגד העד אלא הסתמך על אומדן דעתו להכריע שהנתבע הוא זה שנפל על המכשיר.

[1] בספר בית אהרון ב”ק יג,ב כתב שאף שידוע שהנזק נגרם על ידי אחד מהנתבעים, בכל זאת  אין חיוב לצאת ידי שמיים.

[2] אין לתובע אפשרות להתחרט ולהטיל את האחריות על ב’ מכיוון שבית הדין מפרש את דבריו באופן שהוא וויתר על הזכות לתבוע את ב’. בעצם החלטתו לתבוע את ד’ ולא את ב’ הוא גרם זאת לעצמו. בדומה לכל מי שתובע חיטים והעדים מעידים לטובתו שעורים אזי הדין הוא שפטור אף מדמי שעורים (בבא קמא לה).