מדרשה שנסגרה וחייבת סכום כספי לעובדת.
העובדת באה בתביעה לעמותה שגיבתה את המדרשה לשלם את שכרה.
השתלשלות הדין והפסק, מצורפים בהמשך.

בס”ד אב תשס”ז

פסק דין בעניין חובות עמותה שנסגרה

תובעת –  גברת כ’

נתבע – מנהל עמותת א’

עובדות מוסכמות

א.      בין השנים 2004 –2006 למניינם פעלה מדרשה בתחום החינוך בדרום הארץ,  ונוהלה  ע”י גב’  כ’.  למדרשה אין נכסים משלה, היא שוכרת דירות ושירותי קייטרינג.

למדרשה לא היה מעמד של עמותה ולכן היא ביקשה חסות מעמותת “צ’” אשר יש לה רשת של מוסדות חינוך שונים.  העמותה סיפקה שירותי משרד  וכן שימשה “צינור” להעברת תקציבים ממשלתיים למדרשה.

מצד אחד העמותה נתנה יד חופשית לגברת כ’ לנהל את המדרשה כטוב בעינה ומנגד הוסכם שהתקציב ינוהל רק לפי ההכנסות שגברת כ’ תשיג.
בפועל, ההתנהלות הכספית של גברת כ’ לא הייתה מאוזנת והמדרשה נכנסה לחובות. היו הבטחות לתקציבים עתידיים אבל הניהול השוטף נכנס לקשיים. לכן היא חיפשה גוף חדש שייקח אחריות כלכלית על המדרשה.

ב.      בתאריך 11.4.2007  נחתם הסכם בין גב’ כ’ לנציג עמותת א’ המעביר את הניהול  המדרשה לידי עמותת א’ כאשר ידוע כי ישנם עדיין חובות כספיים.

טענות התובעת

גברת כ’ תובעת  מעמותת א’ 15,000 ₪ המגיעים לה בזכות עבודתה בשנת 2006.
“לפני שנה וחצי נולדה לי בת, עוד לפני הלידה סוכם בשיחה עם גב’ לוי, רואת חשבון של עמותת “צ’” , שאקבל משכורת בזמן חופשת הלידה, בלא קשר  ל”דמי לידה”.
” לפני חתימת החוזה מסרתי לנתבע דף ובו פירוט כל החובות של המדרשה, כולל חובות של שנת 2006 ועל דעת כן הוא נכנס לתפקיד. חתימת ההסכם הייתה על דעת שכל חובות המדרשה יכוסו.  אומנם הוא  הסתייג  מהחוב הנ”ל בטענה שאינו חוקי, אולם השבתי לו שההנהלה דהיינו גברת לוי ואדם נוסף המשמש כחבר הנהלה אישרו אותו.

טענות הנתבע[1]:

אני מנהל עמותת א’ אשר מפעילה שתי מדרשות ברחבי הארץ , גברת כ’ פנתה אלי לעזרה וסיוע למדרשה, בחנתי את הדבר והתייעצתי עם אנשי ציבור שונים . לבסוף מתוך הכרה בחשיבות המפעל החשוב שהקימה גברת כ’ הסכמתי לסייע למדרשה.
לא הסכמתי לקבל את האחריות המעשית עד שיחתם חוזה אשר בו יפורט תחום האחריות הכלכלית של  עמותת א’

אכן לפני החוזה קיבלתי רשימת חובות, רובם חובות  קטנים,  סברתי שכדי לבנות אמון עם העובדים כדאי לשלם אותם, אף שלא התחייבתי לכך.

לגבי החוב של 3 חודשי העבודה בזמן חופשת הלידה, אמרתי, מהרגע הראשון שראיתי אותו, שאיני מתחייב לשלמו בגלל שהוא אינו חוקי , מה גם שהוא חוב ישן וזה שהוא לא שולם עד היום מוכיח שעמותת “צ’” לא התייחסה אליו ברצינות. רק עכשיו שישנו גורם חדש שנכנס לתמונה נזכרו להעלות את החוב.

בנוסף שוחחתי עם גברת לוי רואת החשבון של עמותת “צ’” והבנתי ממנה שלא הייתה התחייבות מפורשת מצד ההנהלה לחוב זה.

לא היה דיון על כך בהנהלה ,פשוט , הגברת כ’ הודיעה על כוונתה להמשיך לעבוד בחופשת הלידה ולקבל שכר , וחברי ההנהלה שתקו.

לטעמי, במקרה הזה שתיקה אינה כהודאה, עמדה על הפרק החלטה משמעותית אשר נוגעת למנהלת באופן אישי. לכן לא מספיק שהמשתתפים שתקו , ראיה לדבריי שחוב זה לא שולם עד היום!

טענותי מבוססת על דברים המפורשים בחוזה שם כתוב שהאחריות שלי היא רק על חובות מהתאריך 1/1/07 ולא לפני כן. החוב המדובר מתייחס לתחילת שנת 2006 ולכן אינו מוטל עלי.

ברור הדין

א. חובות המוסד על מי?

ב. האם יש אחריות אישית?

ג. התוקף של התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

ד. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

ה. התחשבות בשיקולים מוסרים

1. חובות המוסד על מי?

ראשית יש לברר מה מעמדה המשפטי של עמותת צ ?
רואת החשבון של עמותת “צ’” טוענת שאין להם אחריות על הסכמי השכר שחתמה גברת כ’. לטענתה, הם היו רק צינור להעברת הכספים והאחריות לתקציב מוטלת רק על גברת כהן כפי שסוכם עימה. יש לקבל טענה זו לחצאין. מצד אחד האחריות הראשונית מוטלת על כספי המדרשה כפי שסוכם עם גברת כהן. אולם כאשר אין כספים למדרשה אזי עמותת “צ’” מחויבת.

נראה שמהבחינה המשפטית אין מושג של ‘עמותת קש’ וברגע שתלושי השכר יוצאים מטעם עמותת צ הרי הם  ממחישים לעין כל שעובדי המדרשה הם עובדים של עמותת צ לכל דבר ועניין. המדרשה היא רק פרויקט בתוך עמותת “צ’”.
גברת כ’ מועסקת על ידי העמותה כראש פרויקט וממילא כשליחה של העמותה[2].

אף שהעובדים של המדרשה חשבו שהיא גוף עצמאי ומעולם לא נאמר להם שהם עובדי עמותת צ,  אולם משקבלו תלושי שכר הם נוכחו לדעת מי הוא הגורם הממן.
עמותת צ אשר נתנה יד חופשית לגברת כ לחתום הסכמי שכר, מחויבת לכבד את כל ההסכמים שנחתמו, ואף השכירים לא ידעו על המעורבות של העמותה במדרשה[3].

סיכום –  האחריות על החובות מוטלים בראש וראשונה על המדרשה, במידה ואין לה כסף אזי עמותת “צ’” מחויבת לפרוע חובות אלו.

2. האם לגברת כ’ יש אחריות אישית על חובות המדרשה?

עמותת צ טוענת שאף אם יוחלט שיש לה אחריות לחובות אין זה אלא במעמד של ערב. וראשית יש לגבות מכספה הפרטי של גברת כ’.
לטענה זו יש להתייחס בשני כיוונים.מכוח זה שגברת כ’ היא חברת הנהלה של המדרשה ואף מכוח הסיכום בעל פה  בין גברת כ לנציגת עמותת צ, ובו נאמר שיש  מחויבות אישית של גברת כ.
עמותה היא גוף ללא מטרת רווח. חברי העמותה אינם שותפים כלכליים ברכוש העמותה. נראה כי יש לדמות את חברי העמותה לגזברים של הקדש[4]. הם מוסמכים להחליט על דרך הניהול והתקציב הכולל אך אינם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם בכספי המוסד. לכן אין להם מחויבות אישית לחובות העמותה[5].

האם לגברת כ’ מחויבות נוספת עקב המעורבות שלה בחתימת החוזים עם השכירים, האם יש לה מחויבות אישית לשכר?

נראה שישנה אומדנה ברורה בזמן חתימת החוזה לכך שהאחריות אינה אישית.

כאשר גברת כ’ חתמה אתם הסכם שכר על מה הם סמכו? האם הם חותמים הסכם עבודה פרטי מול הגברת כ’? האם ישנה ציפייה ממנה לקחת אחריות אישית? יותר נראה שהם מבינים שהאחריות היא על המדרשה בלבד. הם יודעים שגברת כ’ היא מגייסת הכספים של המדרשה ועל דעת כן הם מסכימים לעבוד. כאשר היא לא הצליחה בגיוס הכספים אין לה חובה אישית לשלם.

סיכום – ניתן לגבות את החובות מנכסי המדרשה ולא מנכסיה הפרטיים של גברת כ’.

3. התוקף של התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

א.מתנה על מה שכתוב בחוק

האם יש מניעה חוקית להתחייב על שכר עבודה בזמן חופשת לידה?

מבחינה חוקי המדינה לנשים אין איסור לעבוד בזמן חופשת הלידה. המגבלה היחידה באה מצד הביטוח לאומי בעניין תביעת  דמי לידה. על פי הכללים של המוסד לביטוח לאומי, אין אפשרות לקבל דמי לידה ובמקביל לקבל משכורת “דמי הלידה נועדו לפצות את היולדת על אובדן שכרה או הכנסתה בפרק הזמן שאין היא עובדת לרגל ההיריון והלידה.” [ המוסד לביטוח לאומי בהגדרתו דמי לידה] . אולם, אין מניעה לשלם משכורת לאשה בזמן חופשת לידה במקום השכר מביטוח לאומי.

נוסיף ונאמר , אף אם היה איסור עפ”י חוקי המדינה להעסיק יולדת , אין בכך לגרוע מהזכות לקבל תשלום מהמוסד שבו עבדה  , למרות שהיא בניגוד לחוקי המדינה.

הגמרא דנה לגבי מקח הנעשה בשבת ויש במכר חילול שבת, הגמרא שם מזכירה את הביטוי “אתנן אסרה תורה אפילו בא על אימו” [ בבא קמא דף ע]. מסביר הראב”ד [בבא מציעא דף צא]  ניתן לתבוע בבית הדין שכר על מעשה הנעשה באיסור כגון אתנן שהובטח לאשה שהיא ערווה על האדם. למדנו שהתחייבות הנעשית בדרך אסורה מחייבת. וכן מובא בשולחן ערוך “מקח שנעשה באיסור המקח קיים” [חושן משפט סימן ר”ח] ובודאי נכון הדבר לגבי חוקי המדינה.

ההלכה אינה מקבלת את מה שמופיע בחוק החוזים סעיף 30 ” חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים , בלתי מוסריים ,או סותרים את תקנת הציבור –בטל”.

נכון הדבר שגם לפי ההלכה ישנם מקרים חריגים בהם חכמים העמידו דבריהם אף בדיני ממונות ולא אפשרו לשני הצדדים לחרוג מהתקנה על אף שמדובר בהסכמה של שני הצדדים.  למרות שבתחום הממון “כל דבר שבממון תנאו קיים”, טובת הציבור גוברת על כך,

אף כאשר שני הצדדים רוצים לפעול בניגוד לתקנה. “רשאין בני העיר להתנות על המידות והשערים ולהסיע על קיצותם [בבא בתרא, ח] ולכן מותר לציבור להכריח את המוכר לשמור על מחיר השוק גם אם הוא הגיע להסכמה על מחיר מוזל יותר [פתחי תשובה חו”מ קנו,ח. וכן בפסקי דין רבניים מבית הדין הגדול עמוד ס”ג “דבר שנאסר על פי חוק והוא לתקנת הציבור …אין אנו רשאים להזדקק  לעניין זה”]^[6]

דרך קבלת ההחלטה על תשלום המשכורת

יש להעיר שדרך קבלת ההחלטה לשלם משכורת בזמן לידה לוקה בחסר. ישנו טעם לפגם שהנהלת עצמה יוזמת את הדבר וללא דיון ענייני אלא בשתיקה בעלמא הדבר מתקבל.ייתכן שטובת המדרשה אכן להמשיך ולשלם למנהלת אף בזמן החופשה אולם צריכים להזהר מלזות שפתיים^[7] “והייתם נקיים מה’ ומישראל” [במדבר לב, גמרא פסחים יג ]. ראוי היה לדון על כך בלא השתתפות המנהלת.

בדיעבד, השתיקה של חברי ההנהלה בוודאי משמעותית כאשר הם יודעים שבעקבות כך  גברת כ’ תמשיך לעבוד,  הם נתנו למציאות להיווצר וממילא החוב תקף . “שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו.” [שולחן ערוך חושן משפט סימן שלו סעיף א]^[8]

השתיקה של ההנהלה כמוה כהתחייבות של המוסד לשכר בזמן חופשת הלידה, אם כך היות והמנהלת עבדה בזמן חופשת הלידה , הרי מגיע לה שכר.

ב. איסור מסייע ידי עוברי עבירה, כלפי בית הדין

התשלום אינו יכול להתבצע במסגרת תלושי שכר היות ועבר זמן רב מתאריך העבודה.

בנוסף, ידוע לנו שהמנהלת תבעה את דמי הלידה מביטוח לאומי ושם הצהירה שהיא לא קיבלה שכר בזמן חופשת הלידה. נשאלת השאלה האם אנו כבית דין יכולים לפסוק לטובת המנהלת שכר עבודה, כאשר ידוע לנו שהיא הצהירה על כך שאין לה שכר!  האם אנו מסייעים לדבר עבירה- גזל  מביטוח לאומי?

נראה, כי אין בית הדין מסייע לעברה, החוב עליו אנו דנים הוא בוודאי אינו עבירה שהרי הוא תקף על פי הדין. אין קשר בין החיוב של המעביד אשר קיבל תפוקה לגנבה מביטוח הלאומי. משל למה הדבר דומה לאדם שלא מוכן לשלם את חובו משום שהוא ראה את המלוה גונב חפץ מהמכולת. אנו דנים על חוב אחר מקביל שהוא כשר. פסק הדין יכול להשפיע בעקיפין על התביעה מהביטוח לאומי, מתברר למפרע שההצהרה, כי אין ליולדת הכנסות בזמן חופשת הלידה, אינה נכונה וממילא יש לה מצווה  להשיב את הכסף שלקחה^[9].

ג. בית הדין מופקד על העמדת הדת על תילה

לבית הדין, מעבר לתפקיד שלו לשפוט צדק, יש לו אחריות לדאוג לקיום המצוות על ידי הציבור ולשם כך הוא יכול לתקן תקנות, או לכפות על המצוות.  “שציונו למנות שופטם ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם” [ספר המצוות , מצווה קע”ו].

לכאורה , נוצר מצב אשר לבית הדין שלנו יש יכולת להפריש אותה מאיסור^[10], היות והצדדים חתמו על שטר בוררות ואין למנהלת אפשרות אחרת לגבות את החוב ללא פסק בית הדין. אנו  יכולים להודיע לה כי אין אפשרות לגבות את החוב עד שתמציא לבית הדין אישור מביטוח לאומי שהכסף הוחזר  ובכך נמנע ממנה איסור. ישנם דוגמאות שונות לכך : “הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן” (כתובות פו, א), בסימן כו פסק הרמ”א שההולך לדון בערכאות והפסיד, ובא לתבוע חברו בבית דין אין נזקקין לו. בשו”ת חושן האפוד הורה לדיינים לעכב את הדין עד אשר התובע ” יתקן את אשר עיוות”  [ סימן י”ח, עסק בכך בהרחבה אליאב שוחטמן  בספר “מעשה הבא בעבירה ” פרק חמישי]

אומנם החתימה על שטר בוררות לא הסמיכה אותנו לכפות על המצוות אבל סמכות זו קיימת לבית דין מכוח ציווי התורה.  נראה כי  תפקיד מיוחד זה מוטל רק על בית הדין שקיבלו אותו רבים עליהם [בסמ”ע סימן ב סק”ט מוזכר המעמד המיוחד של בית דין של רבים]. אם כך בית הדין לממונות בשדרות אינו נחשב לבית דין של העיר. אנו לא הוסמכנו על ידי שום גורם ציבורי בעיר להקים את בית דין, לאור זאת נראה שאין לנו סמכות להפעיל שיקולים שאינם נובעים מהתביעה עצמה.

4. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

עיקר הדיון הוא ביחס לחובות שלפני 1/1/07 . האם הנתבע התחייב לשלם חוב זה?

נוסח החוזה  “האחריות הכספיות של עמותת ” א” הן כלפי חובות מינואר 2007 בלבד.  כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת א’.  שונות: גברת כ’ וצוות העובדים יקבלו משכורתיהם מעמותת “האור” החל מ-2007″.

גברת כ’ מצביעה על כך שישנה סתירה פנימית בתוך החוזה. המשפט השני כולל יותר מהתאריך המוזכר. “כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת א’. האם האחריות היא רק מ1/1/07 או לפני כן?

לדעתה הסבר הדברים הוא : התאריך כיחידת זמן אינו משמעותי הוא מופיע רק כדי לייצג את החובות שדובר עליהם מראש. התאריך רק בא למעט  תביעות חוב ישנות אשר לא דובר עליהם ועליהם לא הייתה התחייבות.

הפרשנות שאותה אנו מעדיפים- לקבל את קביעת התאריך כפשטו. רק מתאריך זה ואילך מתחלה האחריות של העמותה. כאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות לבאר את הכתוב, נעדיף את האפשרות  המיישבת את הדברים בצורה הפשוטה ביותר. “היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא הולכים אחר התחתון”  [שולחן ערוך חושן משפט סימן מב]

לאור זה נסביר שאין סתירה בתוך החוזה אלא כוונת המשפט הבא “חובות שהצטברו עד כה” כנגד התאריך 1/1/07 ועד לתאריך 11/4/07 יום כתיבת החוזה.

לאחר שביררנו את כוונת החוזה שהאחריות היא רק מתחילת 1/1/07 , יש לבדוק האם ישנה משמעות לדברים שנאמרו על פה. יש בפנינו עדויות על כך שלאורך כל המשא ומתן היה ברור שלקיחת המדרשה כוללת את כל החובות שלה. רשימת החובות שהוצגה בפני הנתבע כללה תאריכים שונים אף לפני 2007 . כל ההסתייגות של הנתבע הייתה מצד שהחוב אינו חוקי , לא הייתה שום התייחסות לכך שהחוב שייך לשנת 2006 !

ידוע לנו שהסעיף בחוזה הוכנס ברגע האחרון. גברת כ’ הייתה בלחץ להסיר ממנה את העול ובנוסף לא יחסה לסעיף הנ”ל את המשמעות הרחבה שיש לו. יש בפנינו דיבורים בכיוון אחד וכתיבה בכיוון אחר, מי גובר?   אנו מוצאים בהלכה עדיפות למילה הכתובה על פני הדיבור   [11]”מדקדקין לשון השטר ולא אמרינן האי גברא היה סבור שהדין בענין אחר” [חושן משפט סימן ס”א}.

 מסקנה – החוזה מחייב את הנתבע רק בחובות מתאריך 1/1/2007.

5. התחשבות בשיקולים מוסריים

כפי שנתבאר  מעיקר הדין הנתבע פטור מאחריות על חובות הקודמים לתאריך 1/1/2007.

אף על פי כן אנו רואים צורך להתערב בדין ולהטיל על הנתבע אחריות.

אם המדרשה לא הייתה עוברת לעמותה חדשה הרי ברור שהחובות היו נגבים מהכספים של המדרשה. היה הסכם ברור בין המנהלת של המדרשה הגברת כ’ לבין מנהלת עמותת “צ’” שהחובות מוטלים רק על המדרשה.

בקופת המדרשה יש היום כספים שיכולים לשמש לפרעון החובות, אלא שהמדרשה עברה לידי עמותת א’. עמותת “צ’” הסכימה להעביר את המדרשה לידי עמותת א’ רק אם הם לוקחים על עצמם את המשמעות הכספית של המדרשה. כך דובר על פה וזה היה הסיכום עד לרגע חתימת החוזה. מבחינה מוסרית להכניס סעיף לחוזה הנוגד את הסיכומים על פה זה עיוות. לאורך כל הדרך דובר על כך שהמדרשה עם כל חובותיה עוברת לאחריות עמותת א’. היו כמה וכמה טיוטות לחוזה ובאף אחד מהם לא הוזכר הרעיון של לקיחת חובות בצורה חלקית.

בזמן חתימת החוזה לא היה נציג של עמותת “צ’” משום שהם היו בטוחים שהדברים שסוכמו על פה יופיעו בכתב. למעשה רק גברת כ’ חתמה על החוזה . כאשר היא לא מייחסת חשיבות לסעיף הנ”ל היא בטוחה שרוח הדברים שדוברו מחייב.

גם המחשבה שעמותת א’ תהנה מגיוס הכספים של גברת כ’ [גם הנתבע מודע לתקציבים, המיועדים להגיע למדרשה אשר הם פרי עמלה של גברת כ’] ולא תשלם לה משכורת עבור עבודה זו אינה נכונה. גברת כ’ עשתה טעות בהסכמה שלה לתנאי החוזה המשאיר את בעלי החוב  ללא פירעון ובאותה מידה עמותת א’ נהגה שלא כדין.

לכן המדרשה אמורה להפנות תקציבים לכיסוי כל החובות. החלוקה ביו סוגי החובות השונים אינה מוצדקת. כל בעלי החוב זכאים לקבל את המגיע להם, דווקא לחוב ישן ישנה עדיפות הלכתית על פני חוב חדש.

ישנה תחושה לא טובה ממוסד שנפטר מחובות על יד החלפת עמותה,במקרה שלנו  הכל נשאר אותו דבר כולל הצוות, הדבר היחיד שהשתנה זו העמותה. האם יש כאן פנים חדשות שאינם מחויבות לחובות המדרשה.[12]?

סיוע לדברים אלו יש מההוראה המופיעה בחוק העמותות סעיף 88 “אסיפה כללית לפירוק העמותה, לא תכונס אלא לאחר שהוגש תצהיר של רוב חברי הוועד שהם בדקואת מצב עסקי העמותה ונוכחו שתוכל לפרוע חובותיהבמלואם תוך שנה מתחילת הפירוק” . הגבלה הזו באה בדיוק למנוע מצב שחובות של עמותות “ייעלמו” על ידי החלפת בעלים. [במקרה שלנו לא מדובר על סגירת עמותה שהרי עמותת “צ’” ממשיכה לתפקד] בחוקהחוזים סעיף 30 ” חוזהשכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים , בלתי מוסריים ,או סותרים את תקנתהציבור –בטל”.

אנו נשענים גם  על כך שהנתבע הודה ששילם מעל 14000 ₪ בעבור חובות לפני 1/1/07 .

זהו סכום גדול המחזק את הסברה שהנתבע הבין שיש לו אחריות מוסרית לחובות קודמים. הטענה שלו לגבי חוקיות החוב שבו אנו עוסקים לא מתקבלת ולכן עליו להתייחס אליו כמו ליתר החובות. נוסיף שהנתבע  עצמו אמר לאחר חתימת ההסכם לגבי החוב המדובר “נסתדר”, גם זה מוכיח שהוא מודה שיש לו מחוייבות כלפיו. בנוסף יש עניין מיוחד לשלם לתובעת את שכרה בהיותה מקימת המדרשה, כעין מענק פיצויים המקובל היום ביחסי עובד מעביד.

אנו תופשים את עמותת א’ כמחויבת יותר מאשר עמותת “צ’” מהסיבה שהוזכרה לעיל. עמותת “צ’” עשתה מראש הסכם עם הגברת כ’  המסיר מעליה אחריות על  חובות . לכן דווקא עמותת א’ שמקבלת את תקציבי המדרשה ונהנית מהעמל של גברת כ’ היא הראשונה לשאת בעול.

אנו מחייבים את הנתבע מכוח שטר הבוררות שבו נכתב  “הן לדין הן לפשרה”.

אנו משתמשים בכוח הפשרה שניתן בידינו וכופים על הנתבע לשלם.

מסקנה – על פי שורת הדין אין לעמותת א’ מחויבות כלפי חובות הקודמים לתאריך 1/1/07.

בית הדין רואה צורך לכפות על עמותת א’ פשרה ובמסגרתה עמותת א’ תחויב בשני שליש מהתביעה.

שליש ראשון ישולם בטווח של חודש מהיום, שליש שני מותנהבכך שישנו מאזן חיובי בחשבון המדרשה בסוף שנת הכספים הנוכחית.

פסק דין

א. הנתבע ישלם 5000 ₪ בתוך החודש הקרוב , 5000  ₪ יהיו כחוב על הנתבע עד שמאזן  הכספים יאפשר זאת.

על החתום:      הרב שלומי בן יאיר   הרב אריאל בר-אלי[אב בית דין]   הרב דוד פנדל

__________

[1]הנתבע התנגד לכך שהבעל  של גברת כהן יהיה נוכח בדיון לדעתו הבעל גורם מתסיס. לכאורה זכותו להוציא את הבעל כפי שנפסק בשו”ע סימן י”ז סעיף ד, “אם (התובעים רבים) והנתבע אומר: אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי, כי אתם הרבים, הדין עמו. (לכן) השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם, או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה, וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו, ” כתב בט”ז שם “כל צד יכל למנוע חבירו שלא יהיו אוהביו אצלו אפילו בשתיקה”. בודאי אם הבעל רוצה לטעון עליו לקבל הרשאה מאשתו.[אבן העזר סימן פ”ה]

[2] אומנם היה הסכם פנימי האומר שיש לגברת כהן אחריות אישית על חובות המדרשה ובגין חובות ניתן לעכב את משכורתה, אולם אין זה משפיע על האחריות החוקית הכוללת של עמותת “צ’”.

[3] גם אם היינו מקבלים את הטענה שלעמותת “צ’” אין אחריות ישירה לחובות המדרשה עדיין ניתן לחייב את העמותה מדין נהנה. נראה שיש פה את הדין של אדם השוכר פועל לעבוד בקרקע חבירו,  בעל הקרקע צריך לשלם מה שנהנה. “השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו, הגה:  שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו.” [שולחן ערוך חושן משפט סימן שלו סעיף א] אף כאן ישנה הנאה לעמותת “צ’” , נפח הפעילות שלה גדול וממילא היא מצטיירת כעמותה חזקה בעיני התורמים.
זו בדיוק הסיבה שעמותת “צ’” הסכימה לתת שירותי משרד ללא תשלום למדרשה . אם כן אותו שכיר שנתן שירות למדרשה , בלא יודעין השביח את נכסי עמותת “צ’” ועל כך הם צריכים לשלם את שיווי הנאתם בלבד. לגבי הסכמי שכר ששולמו בתלושי משכורת על ידי עמותת “צ’” ניתן לומר שיש פה הסכמה  של עמותת “צ’” לשלם את כל הסכום. כאשר המדרשה העבירה  את רשימת העובדים והעמותה הנפיקה עבורם תלושי שכר הרי היא מגלה בכך שהיא מסכימה להסכמים אלו , אם כן הדבר מקביל לפסק הרמ”א לעיל המחייב בכל התשלום ולא רק בהנאה.

[4] לכאורה חברי העמותה הם שלוחים של התורמים, אולם כתב המחנה אפריים הלכות מלוה ולוה סימן ז “אם גבו לעניים סתם , משעה שבאו ליד הגזבר , כל אחד סילק עצמו ממה שנתן, נמצאו מעות אלו הפקר לעניים ואין כאן בעלים כלל”. וכן כתב ה”נודע ביהודה” :אין הגבאי נחשב שליח מנותני הצדקה, שהרי אין ביד הנותן לצוות לגבאי איך שינהג בחלוקת הצדקה” [ חלק תניינא חושן משפט סימן נ]. להרחבה הרב ירון אונגר, פרשת פקודי , אתר דעת, “על הנאמן ואישיותו המשפטית של ההקדש”.

[5] יש להעיר שעל פי חוק ישנם מקרים שניתן לעשות הרמת מסך ולחייב את חברי העמותה בחיוב אישי על פי החלטת בית משפט. נראה שיש לכך מקום גם על פי ההלכה שכן כל מי שפותח עמותה מקבל על עצמו את הכללים של רשם העמותות.

[6] להרחבה: “ויתור עובד על זכויותיו”, הרב דסברג, תחומין כ’

2 להרחבה הרב ירון אונגר ,ניגוד עניינים בדיני הנאמנות, אתר דעת פרשת חי שרה תשס”ז

[8] בנתיבות שם סק”ה הדגיש שתיקה שיש אחריה מעשה לכו”ע מחייבת. הרחיב בכך בפתחי חושן  חלק ג סעיף מא, ובשו”ת “יביע אומר” חלק ח’ סימן ג’ .

[9] אם סיוע עקיף שאינו בשעת העבירה אינו בכלל האיסור [שו”ת משיב דבר ח”ב סימן לא] כל שכן כשמדובר לאחר העבירה.

[10] הרמב”ם במצוות תוכחה [ספר המצוות מצווה ר”ה] כתב שכל אדם מצווה להפריש אדם אחר מעברה, נראה שבנידון דידן שפסיקת החוב הנידון, אינו חוב אסור אין אפרושי  מאיסורא , רק מצד הכוח המיוחד של בית דין. האם אדם רשאי לעכב חוב לגזלן עד אשר יחזיר את הגזילה לחבירו?

[11] ישנם מקרים בהם הפרשנות אינה מתנגדת לכתוב אלה מוסיפה עליו  ואז ניתן לתת משמעות גם לכוונה.  “יש מי שאומר שתנאי שמתנה אדם עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה“. מקור הדין הוא במסכת קידושין דף עא “על מנת שאראך מאתים זוז” הדין הוא שחייב להראות לה כסף שלו ולא סתם מאתיים זוז של אחרים. לכאורה הוא לא הזכיר בלשונו תנאי זה?  הדבר ברור שהאשה הסכימה להתקדש רק אם יש לבעל עצמו כסף , אין לה שום תועלת בכספים של אחרים. אף שזו כוונתה סוף סוף היא לא  נאמרה!  כוונה משפיעה כאשר היא לא סותרת את המילים אלא מוסיפה עליהם . לעומת זאת במקרה שלנו ההרחבה לחובות הקודמים לשנת 2007 היא בניגוד לכתוב ולכן אין אפשרות ללכת אחר הכוונה.

7.אם חברי עמותה היו מוגדרים כשותפים בבעלות הדרשה [כמובן שהם במעמד חלש יותר מחברי הנהלה של חברה בע”מ שהרי אסור להם לקבל תמורה מהעמותה], אז ניתן להבין ששינוי חברי העמותה הוא מהותי. אולם אם אין בעלות אלא יש פה ממון ציבורי שאין לו תובעים כדוגמת ממון הקדש. אזי יותר קשה להבין למה המדרשה נגררת אחר העמותה.

לאחר הצלצול, בעוד הכיתה מתארגנת לשיעור הניח התובע את מכשיר הפלאפון שלו בתוך כובע גרב שהיה מונח על שולחנו. הנתבע לא הבחין בכך והרים את הכובע מהשולחן של התובע. באותו רגע נפל המכשיר מתוך הכובע.
בית הדין פסק כי על הנתבע לשלם שליש ממחיר התיקון כמו שמפורט כדלהלן:

פסק דין בעניין פלאפון שנפל והתנפץ

א.      עובדות מוסכמות

לאחר הצלצול, בעוד הכיתה מתארגנת לשעור הניח התובע את מכשיר הפלאפון שלו בתוך כובע גרב שהיה מונח על שולחנו. הנתבע לא הבחין בכך והרים את הכובע מהשולחן של התובע. באותו רגע נפל המכשיר מתוך הכובע וניזוק. התביעה היא על סכום עלות התיקון שהוא 150 שקלים.

ב.      טענות בעלי הדין

טענות התובע

הנתבע לקח את הכובע ללא רשות ולכן דינו כגזלן המחויב בהשבת החפץ במילואו.
בזמן שהמורה נכנס לכיתה מקובל שמכניסים פלאפונים לקלמרים ואף לכובעים ולכן הנתבע התרשל שלא בדק האם יש בכובע מכשיר.
הדבר דומה לדוגמא המוזכרת במשנה לדברים העשויים להיות בגדיש של תבואה.
כמו כן המצב שחברים מאפשרים לבני כיתתם להשתמש ללא רשות ברכושם המונח על השולחן קיים רק בזמן שהם אינם נמצאים שם. לכן במקרה שלנו הנתבע ודאי לקח את הכובע ללא רשות.

טענות הנתבע

אין זה מקובל להכניס מכשיר לתוך כובע ולכן התובע נהג מראש בצורה לא נכונה.
באותה מידה יכול משהוא לעבור ולהפיל את הכובע בלא משים.
אני זוכר שהיה חבר אחר שקדם לי ולבש את הכובע והתובע לא אמר לו כלום וגם לי לא אמר כלום. מקובל בכיתה להשתמש בחפצים המונחים על השולחן ולכן אין לי דין גזלן והנזק נגרם בגלל חוסר אחריות של התובע, לכן הוא צריך לשאת בנזק.
ברור הדין

1. האם ישנה רשות להרים כובע המונח על שולחן?

ראשית יש לברר האם הרמת הכובע ללא רשות מפורשת נחשבת למעשה גזלה?
אם מדובר במעשה גזלה הרי ברור שאחריות הגזלן להחזיר את החפץ שלקח בשלמותו גם אם לא ידע שיש שם מכשיר פלאפון,  וכפי שנאמר בפסוק “והשיב את הגזלה אשר גזל”.
מחד הנתבע לא קיבל רשות ואף שאין כוונתו לגזול עדיין מעמדו כגזלן כפי שפסק הרמב”ם (הלכות גזלה ואבדה , פרק ג, הלכה טו) ‘השואל שלא מדעת הבעלים‑ הרי זה גזלן’.
מאידך, לטענת הנתבע ישנה רשות כללית הנובעת מתוך הנורמה הקיימת בכיתה לאפשר להשתמש ללא רשות.
הכרעה בדבר זה צריכה להתקבל מתוך ברור המציאות של הקובל בכיתתו של הנתבע.
לאחר שמיעת התלמידים בני כיתתם של בעלי הדין מתקבל הרושם שאין נוהג ברור ויש המאפשרים לחבריהם להשתמש בחפצים המונחים על השולחן ללא רשות מפורשת.
לעומתם יש המקפידים על כך, ובוודאי כאשר הם נמצאים סמוך לחפץ שיש לבקש רשות.
למעשה נראה שאין להחיל שם גזלן על הנתבע מכיוון שחסר את התנאי הבסיסי למעשה גזלה הנתבע לא רצה להוציא את החפץ מרשות בעליו. כמו כן אין ראיה שפעולה זו של הרמת הכובע נחשבת לחריגה בכיתה ועל כן הדין הוא שהנתבע פטור מצד חיוב זה שכן המוציא מחבירו עליו הראיה[1].

1. חיוב מצד מזיק

אדם המזיק חייב לשלם על נזקים שגרם גם אם לא התכוון לכך. כך נאמר במשנה (בבא קמא כז) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג ובין מזיד.
אולם במקרה של אונס גמור נחלקו הראשונים (תוספות והרמב”ן שם) האם חייב לשלם גם על מצב שלא היה בידו למנוע. במחלוקת זו, פסיקת ההלכה היא שהמזיק פטור באונס גמור[2].
לאור זאת יש לבחון האם המציאות של מכשיר הפלאפון בכובע היא אונס גמור?
נראה שדבר זה תלוי בפרוש דברי הגמרא בסוגיא בבא קמא סב. הגמרא מציגה את ספקו של רב אשי לגבי אדם שהזיק לארגז, האם אדם יכול לצפות שיהיו יהלומים בארגז.
הרשב”א מבאר שדברי הגמרא מוסבים על השאלה האם היו יהלומים בארגז? על כך הסתפק רב אשי האם דרך אנשים להניח שם מרגליות. אך אם ידוע שהיו מרגליות בארגז ברור שהמזיק חייב. משמע שלדתו אין זה אונס גמור, וכך פסק השולחן ערוך בסימן שפב (אף שדבריו אינם ברורים כך הבין הרמ”א את דעתו).
אולם הרמ”א פסק כדעת התוספות אשר העמידו  את דברי הגמרא במצב שידוע שהיו יהלומים ואף על פי כן יש לפטור את המזיק משום  שלא ידע שיש שם יהלומים.
לכן לא ניתן לחייב את הנתבע היות ויש פוסקים שזה אונס גמור.

1. סמכות בית הדין

למרות זאת בית הדין רואה צורך להפעיל את סמכותו המוקנית בשטר הבוררות ‘הן לדין הן לפשרה’ ולהטיל על הנתבע חיוב של שליש מעלות התיקון.
הטעם לכך הוא שיקול חינוכי של בית דין היושב במוסד חינוכי. בית הדין רואה במקרה זה תקדים להגברת הזהירות בשימוש ללא רשות בחפצים של אחרים. וכן אף שישנו פטור ממוני עדיין ישנו צורך של הנתבע לפייס את התובע על הנזק שגרם לו. וכן במסגרת שיקולי הפשרה אי אפשר להתעלם לגמרי מהצדדים לחייבו.

החלטה
הנתבע ישלם לתובע  חמישים שקלים בתוך שלושים יום עד ט אדר ב תשע”ד.

__________

[1] יש לצרף לחשבון את דעתו של בעל מחבר ספר קצות החושן שכתב (סימן שמח, ד) “בגניבה אינו מחייב בשוגג”. ובמקרה שלנו גם אם נקבל את הדעה שהנורמה המקובלת בכיתה היא להשתמש רק ברשות, עדיין הנתבע עבר על כך בשוגג.

[2] ביאר הש”ך (שנח, א) שלדעת הרמב”ם וה’שולחן ערוך’ חייב אדם אפילו באונס גמור, גם כשאין לו שום שליטה על הנסיבות (אך ראה ב’מגיד משנה’, שמציין לדברי התוספות בפירושו לרמב”ם). אולם הרמ”א (שעח, א) ציין לדעת התוספות והרא”ש,  לכן המע”ה.

סיון תשע’ד דין תורה ישיבת כפר מימון
תאור המקרה
לקראת יום ירושלים התארגנו התלמידים להדפסת חולצה עם כיתוב של הישבה. מ’ התנדב להוציא את הרעיון אל הפועל ולשם כך גבה כסף מהתלמידים ושלח גלופה לבית הדפוס ומעליה יופיע הכיתוב ישיבת כפר מימון. הוא שלח שני תלמידים אליסף וב’ לבית הדפוס בתל אביב להביא את החולצות. כאשר הגיעו למקום נתבקשו על ידי נציג הדפוס לאשר סופית את הגלופה. הם אישרו ולא שמו לב לטעות שנעשתה ובמקום כפר מימון נכתב כבר מימון. כאשר הם הגיעו לישיבה התגלתה הטעות ‘ישיבת כבר מימון’.

טענות בעלי הדין
תובע
יש מהתלמידים אשר אינם מוכנים ללבוש חולצה זו ורוצים את כל כספם חזרה.
יש המעוניינים בחלוצה אך רוצים החזר כספי חלקי .
נתבע
1. מ’ טוען שאינו צד בדיון מכיוון שהוא שלח גלופה תקינה לבית הדפוס והטעות נוצרה בגלל האישור שניתן על ידי א’ וב’.
2. א’ וב’ טוענים שהם רק עשו טובה להביא את החולצות ולא דובר איתם על אישור הגלופה. לדבריהם הם סמכו על הסקיצה הראשונית שנשלחה ולכן לא טרחו לעיין שוב בפרטים.
ברור הדין
א. מקח טעות
החולצות הודפסו עם טעות הנחשבת לפגם בעיני אנשים וכפי שכתב הרמב’ם בהלכות מכירה פרק טו הלכה ו “כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירים בו; וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש: שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך”. ולאור זאת היה ניתן לטעון שיש דין מקח טעות והעסקה מתבטלת.
אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שניתן אישור על ידי נציגי התלמידים לגלופה המוטעית והדפוס עשה את המוטל עליו וממילא אין כלפיו דין מקח טעות.
ב. אישור גלופה
אישור הגלופה הוא מעשה הנזק שגרר את ההדפסה המוטעית .
נראה שאישור הגלופה נעשה ברשלנות ויש לחייב על כך מדין גרמי [1].
כבר מצאנו בדברי הגמרא מקרה שבו אדם מתחייב על דיבור שגרם נזק.
מדובר על שולחני אשר באו להתייעץ עימו על טיבה של מטבע והוא קבע כי המטבע תקין. החלטתו גרמה לנזק משום שלבסוף המטבע נמצא פסול (בבא קמא צט:). השולחני חייב לשלם מדין גרמי אך בתנאי שידע שסומכים עליו לגמרי (סימן ש’ו סעיף ו). אף במקרה שלנו היה ברור שהדפוס סומך רק עליהם ולכן תנאי זה התקיים.
היה מקום לטעון כי אישור הגלופה לא נעשה ברשלנות מצד א’ וב’ שכן הם לא הבינו שהאישור שלהם לגלופה משמעותי. הם חשבו שהכול נסגר עם מ’ ולכן לא הקפידו על עיון מדוקדק בגלופה.
טענה זו אינה מתקבלת משום שהדפוס לא הסכים לאישור טלפוני של הגלופה ודרש שיגיעו פיזית . אף שדבר זה לא נאמר להם במפורש ניתן היה להבין זאת בצורה פשוטה. אם הדפוס מבקש מהם אישור סופי הרי יש בכך הטלת אחריות לגלופה. הדרישה לעיין היטב בגלופה טמונה בעצם הבקשה של אישור הגלופה.
הפרשנות שלהם הייתה שכבר ניתן אישור לגלופה ולכן אין צורך בבדיקה מעמיקה של הגלופה, אינה סבירה.
ג. שומר שמסר לשומר
התלמידים הפקידו את כספם בידיו של מ’ ויש לו מחויבות של שומר חינם כלפיהם. כל שומר אינו רשאי למסור את הפקדון לשומר אחר ואם עשה כך הוא מחויב לשלם (בבא מציעא לו, חושן משפט רצו ,כו).
אף על פי כן נראה כי למ’ ניתנה רשות להיעזר בתלמידים אחרים לביצוע המשימה. הדבר דומה לכלל המופיע בדברי הגמרא שם ‘כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד’. על כן מ’ פטור מהנזק שנגרם לחולצות שהרי בידו למסור לשומר אחר.
ד. שומת הנזק
ישנם שני סוגים של פגמים היוצרים מקח טעות (סימן רל’ג). ישנה דוגמא במשנה של מי שקנה יין ונמצא חומץ וישנה דוגמא של מי שקנה פרות טובים ונמצאו רעים. בדוגמא הראשונה המקח בטל מעיקרו אך בדוגמא השניה המקח קיים אלא שניתן לבטל אותו.
נראה שהטעות בהדפסה של ‘כבר’ במקום כפר אינה יין וחומץ משום שמכלול החולצה תקין וזו טעות אחת. אם כך הקניין חל ויש לשום את הנזק שנגרם לחולצה בעקבות אישור הגלופה. בהערכה גסה יש לומר שעלות חולצה עם טעות כזו היא בשליש פחות במחיר. דהיינו אם חולצה טובה עולה 25 שקלים, כאן ישלמו עליה פחות שליש- כשמונה שקלים דהיינו 17 ש’ח.
מסקנה– על מ’ ואסף להחזיר לכל תלמיד שליש מערך ההזמנה.
לפנים משורת הדין
בית הדין ממליץ לפטור את א’ ואושר מתשלום. מכיוון שהשליחות שלהם הייתה לצורכי רבים יש לעודד מגמה זו ולפטור אותם מתשלום הנזק בייחוד שהדבר נעשה ללא כוונת זדון. כעין זה אנו מוצאים ביחס לאפוטרופוס שפוטרים אותו מתשלום על מנת שימצאו מתנדבים לעזור ליתומים . אם התובעים יסכימו להמלצת בית הדין ישלמו התובעים סכום סימלי 50 ש’ח בלבד.
מסקנה
א. א’ ואושר חייבים להחזיר כשליש מעלות החולצות לכל תלמיד שהזמין חולצה בתוך שלושים יום.
ב. בית הדין ממליץ לבחור באפשרות של לפנים משורת הדין ולפטור אותם.
הם ישלמו רק 50 ש’ח לקופת ועד תלמידים.
‘והאמת והשלום אהבו’

[1] השליחות להזמנת החולצות התבטלה על פי המבואר בגמרא בקידושין מב ‘לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי’. אולם המקח קיים (בבא קמא קב) כי המעות קונות אף ללא דין שליחות והייתה גמירות דעת בין המוכר והקונה. נמצא שהחולצות שייכות לתלמידים אלא שהשליחים גרמו נזק. ע’ בהרחבה בנספח.

Download (DOC, 43KB)

מכירת משק

א.     העובדות המוסכמות

ביום ט”ז כסליו התש”ע 3/12/09 נחתם הסכם בין הצדדים על מכירת משק הנמצא במושב. התובעים הקונים שילמו לנתבע סך של 300,000 ש”ח שהוא כל הסכום אותו התחייבו בהסכם לשלם לנתבע.

הצדדים עשו חוזה ביניהם בכתב ידם (החוזה הוצג בפני ביה”ד), ועדיין לא דווחו לרשויות על מכירה זו, אך מבחינתם מוסכם שהעניין מוחלט, והמכירה התבצעה באופן בלתי הפיך. שני הצדדים מעוניינים בהקדם האפשרי לדווח על העברת הבעלות לרשויות, ולרשום את החלקה בטאבו על שם התובעים.

בינתיים, בפרק הזמן שעבר מזמן המכירה, נעשו מס’ פעולות ממוניות ע”י בעלי הדין, והן:

א. התובעים שילמו חוב בסך 22,000 ש”ח למנהלת ההסדר.

ב. הנתבע קיבל 2,000 ש”ח כספים שחולקו בחגים לבעלי המשקים.

ג. הנתבע קיבל 15,000 ש”ח כספים שחולקו לבעלי המשקים כמניות של המושב בתנובה.

ד. הנתבע קיבל לידיו 3,000 ש”ח של דמי שכירות עבור המשק שנמכר. השכירות נתקבלה על התקופה שלאחר המכירה, לכן פשוט שסכום זה מגיע לקונה. המוכר נתן לאחד מן התובעים שיק שקיבל ממקום אחר בתמורה, השיק שהונח בכיסו כובס בטעות, וכתוצאה מכך הוא כבר אינו בר שימוש.

ב.      טענות התובעים

1. החוב בסך 22,000 ש”ח ששולם על ידינו הוא חוב אישי של הנתבע למנהלת. לכן, אע”פ שבחוזה מפורש שקבלנו על עצמנו חובות הקשורות למשק שקנינו, המדובר הוא דוקא בחובות המפורטים בכרטיס המצוי במזכירות המושב, ולא חובות אישיים של הנתבע.

מחמת שלא רצינו להתעכב בקבלת אישורי בניה, פרענו את החוב המדובר בלא סיכום ברור מראש עם הנתבע, על דעת שלאחר מעשה הוא ישלם לנו את הסכום שפרענו במקומו.

2. כיון שרכשנו את המשק, הועברו אלינו כל הזכויות שמגיעות לבעלי המשקים, כפי שנכתב בחוזה. לכן אנו תובעים מהמוכר להביא לידינו את האמור לעיל בסעיפים ב’ וג’ בסך כולל של 17,000 ש”ח.

3. השיק שהגיע לידינו אינו בר שימוש, וכיון שלא קבלנו למעשה כסף אנו תובעים תשלום של 3,000 ש”ח.

סך כל התביעה 42,000 ש”ח.

ג.       טענות הנתבע

1. בחוזה מפורש שהקונה מקבל על עצמו זכויות וחובות של המשק, החוב למנהלת אינו חוב אישי, אלא הוא מוטל על בעל המשק, כיון שכך הוא הועבר לאחריותו של הקונה.

יתירה מזאת, עוד קודם שנחתם ההסכם הנתבע טוען שהוא אמר לתובע שישנם חובות שעוברים לאחריותו. והזכיר שיש חוב בסך כ-40,000 ש”ח והתובע קיבל זאת על עצמו. לדבריו, הוא חזר על הדברים גם בזמן המכירה שהוא פטור מכל חוב שהוא, ורוצה לקבל לידיו 300,000 ש”ח ולא פחות מכך.

2. ביחס לסך 2,000 ש”ח שנתקבל אצלי בסביבת החגים, הוא מסכים לתת אותו לנתבעים.

3. ביחס לסך 15,000 ש”ח שהתקבלו כתוצאה ממניות של תנובה, לא מדובר בזכות שמגיעה לבעלי המשק, אלא זוהי זכות כעין מניה שהיא זכות ממונית אישית, לכן אינה כלולה בזכויות שמגיעות לקונה כתוצאה מן המכירה.

4. ביחס לשיק שכובס, כיון שהשיק ניתן לתובעים והם קבלו זאת, הכביסה שקלקלה את השיק היא באחריותם הבלעדית ואין עליו חובה נוספת. הוא מוכן לנסות במידת האפשר לבקש שיק אחר ממי שקבלתי ממנו שיק זה, לדבריו הוא ביקש זאת, ובינתיים בעלת השיק טוענת שאין לה עדיין מהיכן לשלם סכום זה.

ד.      תשובת התובע

1.  על טענת הנתבע שהחוב המדובר הוזכר לו, טוען התובע שאכן דובר על החובות הרשומים בכרטיס המצוי במזכירות, אך לא על חוב זה שאינו רשום בכרטיס. חוב בסכום גדול כזה היה צריך להזכיר בפירוש, וכך לא נעשה. כמו כן, שאר חברי המושב שלמו כבר את החוב הזה למנהלת, זו היתה גם ההנחה של התובעים שהמוכר כבר שילם את החוב הזה. כיון שכך התובעים אינם חייבים אלא על חובות הכלולים בחוזה והם חובות מחמת הנכס ולא חוב אישי.

2. כהוכחה לדבריהם שמניות תנובה מגיעות לבעלי המשק בלבד, טענו התובעים שכך נהגו אנשים נוספים שמכרו את המשק שהפסידו את זכותם במניות, אא”כ כתבו במפורש בחוזה המכירה שאינם מוכרים זכות זו. התובעים טענו שישנם כמה דוגמאות לכך, ופירטו אותם במכתב.

[הנתבע השיב על כך, שבכל הדוגמאות הללו מדובר באנשים שלא היתה להם זכות במניות תנובה, או שלא ממשו את חברותם במושב, מלבד באותו מקרה שהמוכר היה בעל זכות ואכן קבל את מניות תנובה ולא כללם במכירה].

להלן נפרט את כל התביעות שהוזכרו לעיל, ונבאר את הדין ביחס לכל אחת מהן.

ה.     החוב למנהלת

בחוזה המכירה נכתב: “המשק נמכר כולו, בין זכויותיו ובין חובותיו, ואין למוכר כלום במשק זה, ואין לקונה שום טענה על חובות שיש למשק”. לשון “חובותיו” שהוזכרה בחוזה ודאי אינה כוללת חובות אישיים של המוכר שאין להם כלל זיקה למשק, ומאידך פשוט שהיא כוללת חובות שיש להם זיקה מובהקת למשק. על כך מסכימים שני הצדדים.

נקודת המחלוקת היא ביחס לחוב המדובר שהוא חוב למנהלת, האם הוא מוגדר כחוב אישי או כחוב מחמת המשק. ביה”ד ניסה לברר עם מזכירות המושב כיצד מוגדר החוב הזה, ולא הצליח להגיע למסקנה ברורה בענין.

אמנם לכאורה, גם אם נגדיר את החוב כאישי, יש לדון לפטור את הנתבע, שהרי הלכה פסוקה היא שהפורע חובו של חבירו, פטור החייב מלשלם לפורע (שו”ע חו”מ קכח א). אלא שמלשון השו”ע שם נראה שרק חוב שייתכן שלא היה נפרע פטור הלוה מלשלם: “(שמא) היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו”, אך כאן שהוא חוב לרשויות לא יכול הנתבע לפייס את בעלי החוב, לכן נראה שאין לפטור את הנתבע מחמת סיבה זו (אך עיינו בתוספות בבא קמא נח, א, ד”ה א”נ מבריח ארי, בשם ר”י, ומשמע משם לפטור את הנתבע גם בנדון דידן, וכ”נ מלשון הר”ן כתובות סג, ב, ד”ה ירושלמי. אולם, כאמור להלכה מלשון השו”ע נראה שאין לפטור).

אמנם למעשה נראה לפטור את הנתבע ממס’ סיבות:

א. כיון שיש ספק האם זהו חוב אישי או חוב המוטל על המשק, וכיון שהנתבע מוחזק לא ניתן לחייבו מספק, שהרי כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה (בבא קמא מו, א).

ב. מלבד זאת, את המילה “חובותיו” המופיעה בהסכם המכירה מסתבר לפרש באופן מרחיב, שכולל מלבד החובות הרשומים בכרטיס חבר, גם חובות כאלו שיש אפשרות לפרשם כחובות מחמת המשק ולא כחובות אישיים, לכן גם החוב הנדון בכלל הלשון האמורה בשטר.

ג. הנתבע המוחזק טוען טענת ברי לפטור מחמת שאמר לתובע במפורש שבכוונתו לכלול חובות אלו בחוזה.

לפיכך, טענת הנתבע בעניין החוב למנהלת – מתקבלת.  

ו.       כספים שחולקו בגין החגים

2,000 ש”ח שחולקו לחברי המושב בגין החגים, הנתבע מודה שעליו לתת אותם לתובע.

ז.       מניות מתנובה

כאמור, בחוזה המכירה נכתב: “המשק נמכר כולו, בין זכויותיו ובין חובותיו, ואין למוכר כלום במשק זה.” המחלוקת בעניין זה נובעת מפירוש המילה “זכויותיו”.

מוסכם על שני הצדדים שהיא כוללת כל זכות של בעל משק במושב, גם זכות שסיבתה נעוצה בעבר, אך הדיון הוא על מהות זכות המניות מתנובה, האם היא זכות מחמת המשק או זכות אישית כמניות בחברה.

למעשה נראה שהזכות במניות אלו היא של התובעים, מכמה סיבות:

א. כיון שהמניות מגיעות למזכירות המושב, ומשם הן מחולקות לתושבים בעלי המשקים, מסתבר מאוד שהגדרת הזכות היא אינה אישית אלא זוהי זכות שנובעת כתוצאה מהיות האדם בעל משק. כיון שכך נראה שהתובעים שנעשו בעלי המשק הם בעלי הזכות גם במניות אלו.

ב. גם אם נניח שהעובדה שהמניות מגיעות למושב ומשם מחולקות לתושבים אין בה בכדי להגדיר באופן חד משמעי את המניות כנובעות מבעלות על המשק, ודאי שיש זיקה ברורה בין בעלות על המשק למניות אלו. כיון שכך, נראה שלשונו של חוזה המכירה המתייחסת ל”זכויותיו” של המשק, מתייחסת לזכויות אלו שכאמור יש להן זיקה ברורה לבעלות על המשק.

אמנם אילו צוין במפורש במכירה שהיא איננה כוללת זכות זו, כפי שנעשה במקרה אחר שהוזכר ע”י בעלי הדין, לא היתה המכירה כוללת זכות זו. אך כיון שלא נעשה כך, הרי זכות זו ככלולה במפורש בחוזה[1]. לכן, גם מכאן ולהבא, מניות אלו כלולות בזכותו של הקונה.

לפיכך, טענת התובעים לזכות במניות תנובה – מתקבלת.

ח.     אחריות לשיק שכובס

יש לדון במצב זה האם קבלת השיק ע”י בעל החוב התובע מוגדרת כפירעון או שמא רק פדיון השיק הוא מעשה הפירעון.

הדבר תלוי בהגדרתו של שיק שבה נחלקו אחרונים:

א. יש שכתבו ששיק נחשב כמזומן (הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, חלק א’ סי’ פד).

ב. יש שכתבו ששיק אינו נחשב שווה כסף, אלא רק כהוראה של בעל השיק לבנק לתת למחזיק בשיק כסף על חשבונו (שו”ת שבט הלוי ז, רכב).

ג. ויש שכתבו ששיק הוא התחייבות של בעל השיק (שו”ת מנחת יצחק ז, קלא).

ונפרט ביחס לנדון דידן.

א. אם נניח ששיק הוא כמזומן, נמצא שבעל החוב קיבל כבר תשלום תמורת החוב והוא אינו זכאי לקבל שיק אחר עבור זה שניזוק.

ב. אם נניח שהשיק הוא רק הוראה לבנק, הרי שעדיין לא שולם  לתובע. אך אעפ”כ כיון שהנתבע הסכים לכך שהפירעון יהיה באופן זה, יש לומר שנטל על עצמו את האחריות לגבות באופן כזה את החוב, ופטר את התובע, אא”כ לא ניתן לגבות באופן זה כגון שאין כיסוי לשיק וכד’. אך בנדון שלפנינו שהיתה אפשרות עקרונית לגבות, רק בגין רשלנות מצד התובע נמנעה הגביה, ייתכן לפטור את הנתבע. דיון בכעין זה מצאנו בשו”ע  (חו”מ קכו, ט) שאם מתוך הסכמה הקנה הלוה למלווה חוב שיש לו כלפי אדם אחר ב”מעמד שלושתן”, ולאחר מכן רוצה המלווה לחזור בו מחמת שאינו מצליח לגבות מן השלישי, נחלקו הפוסקים אם המלווה יכול לחזור בו מהסכמתו.

השו”ע (שם) סתם כדעת הסוברים שאינו יכול לחזור בו. א”כ גם בנדון דידן יש לומר כך שבהסכמה לקבל את השיק כלולה האחריות על אובדן בגין כיבוס, קל וחומר מהנדון בדברי השו”ע שעיכוב הפירעון אינו מחמת המלווה.

גם לדעת הרמ”א (שם) שפסק שבמקרה שעיכוב הפירעון הוא מחמת האדם השלישי יכול בעל החוב לחזור ולתבוע מן החייב, זהו דווקא כשהסיבה למניעת הפירעון אינה מצידו, אך כשהסיבה שאינו יכול לגבות היא מחמת רשלנות מצידו של המלווה, מפורש ברמ”א שאינו יכול לחזור לגבות מבעל החוב, וכאן שבעל החוב נתרשל ומחמת מעשיו הופסד השיק, ודאי הדבר כלול בקבלתו ואינו יכול לחזור בו.

ג. אם נניח ששיק הוא התחייבות, נראה שנחשב כפירעון מצד החייב. כעין מה שמצאנו בשו”ע (חו”מ קא, ה) שיכול הלוה לפרוע את חובו למלווה ע”י מתן שטר חוב שיש לו על אחרים, וערכו יקבע ע”פ שומא. מבואר ברמ”א (שם) ששטח חוב נחשב כשווה כסף והלווה יכול לפרוע בו החוב גם כשיש לו שווה כסף אחר. אמנם מבואר בשו”ע שם שאין לאמוד את ערכו של שטר החוב ע”פ הסכום הנקוב בו אלא בפחות מכך. ומכאן שיתכן שכך גם בשיק, לכל הפחות כל שעדיין לא נפרע, ובפרט בפורע בצ’ק של אחרים כבנדון דידן.

ויש להוסיף, בנדון דידן גם אם נניח שדעת בעל החוב שהפירעון יהיה רק בפדיון השיק ולא קודם לכן, א”כ נמצא שהשיק הוא ממונו של החייב, וכיבוס השיק ע”י התובע הוא מעשה היזק, שהרי היתה לחייב זכות בשיק זה והיא אבדה ממנו מחמת הכיבוס, והתובע שכיבס את השיק עליו לשלם מדינא דגרמי כשורף שטרותיו של חבירו (שו”ע חו”מ שפו, ב).

לסיכום, מכל הנ”ל נראה שהנתבע אינו צריך לפרוע את החוב פעם נוספת. אך עליו להשתדל ולבקש מבעלת השיק לכתוב לו שיק נוסף בר מימוש, ולהביאו לידי התובעים.[2]

ט.     החלטות

א. הנתבע פטור מלשלם על החוב למנהלת.

ב. על הנתבע להחזיר 2000 ש”ח שחולקו לבעלי המשקים.

ג. הזכות על מניות תנובה כלולה בזכותו של הקונה, לכן על הנתבע לשלם לתובע 15,000 ש”ח שנתקבלו אצלו מחמת המניות. גם מכאן ולהבא זכות זו היא של התובע.

ד. הנתבע אינו צריך לפרוע פעם נוספת את החוב בסך 3,000 ש”ח. אמנם  עליו לסייע לתובעים לקבל שיק חדש במקום זה שכובס.

סך הכל  הנתבע צריך לשלם לתובע סך של 17,000 ₪ בתוך שלושים יום.

“והאמת והשלום אהבו”

פסק דין בעניין רכב שאול שהתקלקל.

טענות בעלי הדין

טענת התובע:

אני אחראי מטעם קייטרינג על הרכב. רכב זה משמש בעיקר את הקייטרינג, אך לעיתים הוא מושאל לאנשי הקהילה לצרכיהם הפרטיים (תמורת תשלום הוצאות) או לצרכי הקהילה בכללותה. אנשי הקהילה חפצו לקנות תנור לאפיית מצות לכבוד רב הקהילה, להבאת התנור הוצרכו לרכב של הקייטרינג. נתתי את הרכב ל י’ לצורך זה. מבחינתי הוא האחראי להחזיר לי את הרכב.
כשקבלתי את הרכב בחזרה היה בו נזק המצריך החלפת מנוע. החלפת המנוע עלתה 9,500 ש”ח. תביעתי היא שבמידה ומאן דהו חייב לשלם, כסף זה ישולם לקייטרינג.

התובע הבהיר שמבחינה כלכלית באופן עקרוני הקייטרינג הוא חלק מגוף רחב שכולל את הישיבה וקהילת הישיבה (צבור האברכים), וכולם תחת הנהגתו של רב הקהילה.
אך באופן מעשי ישנה הפרדה בין הקייטרינג לבין שאר צורכי הישיבה והקהילה, והוא מתנהל כגוף בפני עצמו.

טענת הנתבע:

אכן קבלתי את הרכב מ ג’, אך הנסיעה בו היתה בהתנדבות לא לצרכי הפרטיים אלא לצורך הקהילה כולה ע”מ להביא את המתנה לרב הקהילה.

תיאור המאורעות בקצור: למעשה לא נהגתי ברכב אלא בקשתי מבחור א’ להתלוות אלי, הוא שנהג ברכב.
א’ לעיתים נוסע ברכב לצורכי הקייטרינג, כך שמדובר באדם שמכיר את הרכב וסומכים עליו. הנסיעה כולה היתה מתוך שיקול דעת משותף של שנינו. לאחר זמן מה מתחילת הנסיעה הרגשנו שדבר מה אירע, מהירות הרכב ירדה מעט, כמו כן נשמע רעש משונה.
עצרנו בצד, וא’ אמר שכנראה מדובר בכבל גז שנקרע שגורם לתופעה. המשכנו לנסוע והרעש המשיך, נדלקה נורה כתומה, לאחר מכן נדלקה נורה אדומה.
המשכנו לנסוע כי חשבנו שהבעיה היא בכבל גז. הגענו לגוש עציון למוכר התנור. שאלנו לחוות דעתו, גם הוא חשב שלא מדובר בדבר משמעותי, סמכנו גם עליו ועל הנסיון של שנינו והחלטנו להביא את התנור ולחזור עם הרכב.
בדרך חזור החלטנו לעצור את הרכב ולהזמין גרר. טענתי היא שלא פשענו אלא כך סברנו לתומינו, וסמכנו על שקול דעתינו כבעלי נסיון מסויים בענייני רכב, ולכן המשכנו לנסוע.
כמו כן לא נסענו לצורך פרטי אלא לצורך הקהילה כולה, גם לענין זה יש משקל מבחינתינו. אם משמעות הדבר שאין אנו רשאים להפעיל שיקול דעת כלל, ייתכן שבעתיד נעדיף להמנע מלקחת את הרכב לצורכי הקהילה.

בירור הדין

הבהרה

בירור הדין להלן מתייחס לקייטרינג כגוף בפני עצמו  אשר השאיל את הרכב לאחרים.
זאת לאור דברי התובע שההתנהלות המעשית היא שהקייטרינג הוא כגוף בפני עצמו וברוח זו מעוניינים הצדדים לנהל את הדיון ביניהם. (אע”פ שמבחינה עקרונית הקייטרינג והקהילה הם תחת “קורת גג אחת”, כנ”ל).

בירור הדין- מי חייב?

במצב זה נראה ששואל הרכב אינו י’ או א’ אלא הקהילה כולה.
מבחינתינו י’ הוא שליח הקהילה לענין זה וכולם נחשבים לשואלים כדין שותפים ששאלו. ביחס למעמדו של א’, כיון שמסתבר שדעת המשאיל מסכימה לאופן שמוש כזה של הקהילה, שהרי גם א’ היה באותו זמן מקושר לישיבה, ועוד שלפעמים גם הוא נוהג ברכב, לכן אין זה שואל שמסר לאחרים אלא כשמוש רגיל של השואל עצמו (הקהילה).

ע”פ הערכת בעל מקצוע קלקול המנוע כנראה אירע בשני שלבים. בשלב הא’ התקלקל הטורבו, וזה פשר ירידת המהירות הראשונית. אך לאחר מכן כנראה המשך הנסיעה גרם לקלקול המנוע כולו. את הקלקול הראשוני של הטורבו כיון שלא היה לו סימן מוקדם אנו רואים כמתה מחמת מלאכה שהשואל פטור מלשלם על כך (חו”מ שמ א).
אך את המשך הנסיעה לאחר שדלקה הנורה אנו רואים כרשלנות. גם אם נניח שבנדון דידן ע”פ אופן ההתנהלות בהשאלת הרכב לקהילה ואנשיה לא בהכרח שיש צורך להקפיד על כל חוקי השמוש כברכב שכור, וניתן להפעיל שקול דעת רחב יותר, נראה שהמשך נסיעה לאחר שדולקת נורה, ובפרט כאשר מצבו של הרכב משתנה ומחמיר ה”ז רשלנות.
פשוט שבנסיבות כאלו אין כאן פטור של מתה מחמת מלאכה כמבואר בשו”ע (שם) שאם השואל שינה אין כאן פטור.

לפ”ז נמצא שא’ שנהג ברכב בפועל הרי הוא כאדם המזיק שהרי המשך הנסיעה הוא בגדר “מעשה בידים” של הזק.
ביחס להגדרתו של י’ כיון שלא נהג ברכב בפועל נראה לכאורה שאין לחייבו, אך נראה שכיון שהוא המשמש כשליח הקהילה האחראי על הרכב, הוא זה שהזמין את א’ לנהוג ברכב, נוסף על כך בעצה אחת עמו א’ נסע ברכב, יש לראותו כמשועבד כמו א’, מדין ערב.
שכך מובא בשו”ע (חו”מ עט א’): “שנים שלוו כאחד, או שלקחו מקח אחד, שניהם ערבים זה לזה אף על פי שלא פירשו; ואם אין נכסים לאחד מהם, גובה מחבירו הכל.”
ועיי”ש בש”ך (סק”א) ומבואר מדבריו שאם שנים קבלו שמירה ביחד כלפי הבעלים, ואחד מהם פשע וכתוצאה מכך הופסד החפץ, עיקר התביעה כלפי מי שפשע, אלא שאם אין לו לשלם ניתן לגבות את כל החוב מחבירו, ולאחר מכן הערב יוכל לתבוע את התשלום ממי שפשע. בנדון דידן נראה שי’ אינו רק ערב בעד א’ אלא כיון שהוא הזמינו לנהוג, ונסעו יחדיו, יש לראותו כמי ששעבד עצמו כשותף לנזקים שיתרחשו בנסיבות כעין שאירע.
כיון שמעשה ההיזק נעשה ע”י א’, אין המשאיל  מחוייב לתבוע גם מי’, אלא יכול הוא לתבוע מא’ לבדו או מי’ לבדו. (מסתבר שקבל על עצמו ערבות כערב קבלן בנסיבות אלו וכנ”ל). כמובן שיכול לתבוע מכל אחד רק חצי מערך החוב. אם התביעה הופנתה כלפי אחד מהם, יכול הוא לתבוע את האחר מחמת הערבות לפרוע לו מחצה ממה שנתבע.

חיוב הקהילה בנזק

יש לברר מכיון שי’ וא’ הם שליחי הקהילה, האם יכול המשאיל לתבוע מהקהילה כולה.

בשו”ע (חו”מ שט ד) מובא: “השוכר את הפרה לחרוש בהר, וחרש בבקעה ונשבר הקנקן, והוא הכלי שחורש בו, הרי השוכר פטור ודין בעל הפרה עם האומנין שחרשו. וכן אם לא שינה על דעת הבעלים, ונשבר הקנקן, דין בעל הפרה עם האומנים.”
הרי מבואר שאם השוכר נתן לאומנין שיחרשו עם הפרה, כל שהשוכר לא שינה מדעת הבעלים, דין בעל הפרה עם האומנים שהזיקו, למרות שאת האומנין הביא השוכר.
בנתה”מ (ביאורים סק”ד) כתב שזה מקביל לדין שומר לשמסר לשומר שנתבאר בשו”ע (רצא כד), שאם מדובר באומנין שרגיל השוכר לתת בידם, בעה”ב תובע מהם תחילה, ואם אין להם לשלם, נחלקו אם השומר צריך לשלם.
לכאורה גם בנד”ד יש לומר שכך הדין, שאין לתבוע מהקהילה אלא מהנוהגים ברכב, שהרי הקהילה בכללותה “שאלה” מהקייטרינג, והיא “מסרה” את החפץ השאול לי’ וא’.
אך נראה פשוט שיש לחלק, האומנין אוחזים בפרה לצורך עצמם לקבל שכרם, אמנם בזה מתקיים ג”כ רצונו של השוכר, אך יש בזה גם ענין מצידם, לכן ה”ז כשומר שמסר לשומר כמש”כ בנתה”מ שם, אך כאן הנסיעה היא אינה לצורך עצמם אלא לצורך הקהילה, וזה גופא אופן שמוש הקהילה עצמה בדבר, לכן נראה פשוט שהקייטרינג יכול לתבוע מהקהילה בכללותה לשלם. מאידך נראה שכיון שא’ עשה מעשה היזק בידים, הרי יכול גם לתבוע ממנו את התשלום, (למעשה יכול לתבוע מא’ לבד, אך י’ יצטרך לשלם לא’ חצי מערך החוב).

מסקנה –  אם רצה גובה מן הקהילה מדין שואל, או מהנוהגים ברכב מדין אדם המזיק.

חלוקת הנזק בין חברי הקהילה

אם יגבה מהקהילה נראה שבני הקהילה יכולים לתבוע את א’ וי’ לשלם, שהרי מחמת מעשה שעשה גרם לשעבוד ויש לחייבו מדינא דגרמי כיון שיצר שעבוד לקהילה כולה. כך מצאנו גם בשו”ע (שם) בדין השוכר עם האומנין: “שכרה לחרוש בבקעה, וחרשה בהר ונשבר הקנקן, השוכר חייב, ודינו של שוכר עם האומנים.” כיון שנתבאר לעיל שי’ הוא כערב קבלן, ניתן לתבוע גם את י’ מחמת ערבותו, ובאותם תנאים שנתבארו לעיל לגבי תביעת המשאיל.

שומת הנזק

לגבי שומת ערך הנזק, אמנם החלפת המנוע כולו עלתה 9500 ש”ח (כולל התקנה), אך ע”פ מה שנתבאר לעיל לא ניתן לחייב את מלוא הערך של המנוע, שהרי ההזק היה למנוע מקולקל שטעון תקון טורבו ולא למנוע תקין. ע”פ דברי התובע עלות ערך תיקון הטורבו בלבד היא 3000 ש”ח, אך נראה שאין להפחית את מלוא סכום זה שכולל התקנה אלא פחות מכך, לכן נעריך זאת כ2/3 מערך זה, שהוא בבחינת “דמים בזול” (עיין חו”מ שמא ד).
לפ”ז יש להפחית מערך התקון 2000 ש”ח.

החלטה

א. בעלי הקייטרינג יכולים לתבוע מהקהילה סך של 7500 ₪ לתשלום בתוך שלושים יום

ב. במידה והתביעה לתשלום הופנתה לקהילה, רשאים בני הקהילה לתבוע את א לשלם על הנזק.

ג. אם הופנתה תביעה בין מבעלי הקייטרינג ובין מן הקהילה לא’ הוא יוכל לתבוע מי’ לשלם חצי  מערך התביעה. “והאמת והשלום אהבו”

בשולי פסק הדין:

בית הדין נתבקש גם לחוות את דעתו ביחס להנהגה הראויה ולאו דוקא מצד הדין.
מכיון שהנסיעה נעשתה בשליחות הקהילה, והנזק נעשה שלא בזדון לב אלא כתוצאה משקול דעת מוטעה, אם כי אין בכך כדי לפטור מדין אדם המזיק, אך יש מקום להתחשב בכך.
לכן יש לשקול את אפשרות שהנזק יושת על הקהילה בכללותה, ובאופן יחסי ישלמו א’ וי’ יותר משאר חברי הקהילה.

חוטי חשמל שנגנבו

א.     העובדות המוסכמות

התובע הוא חשמלאי במקצועו, והגיע לסיכום עם הנתבעים על ביצוע עבודות החשמל בביתם החדש. הצעת המחיר הינה על סך 45,000 ₪ מתוך הבנה שהתשלום יהיה לפי קצב התקדמות העבודה. התובע סיים את שלב השחלת החוטים בבית בר”ח כסלו וקיבל 23,400 ₪.

לאחר כמה ימים נגנבו כל החוטים שהושחלו בבית.

המשטרה גבתה עדות מהחשמלאי אשר העריך את הנזק בפני המשטרה ב- 6,000 ₪.

ב.      טענות התובע

התובע טוען שמבחינתו, ברגע שהוא קיבל תשלום על החוטים הוא סיים את אותו שלב והאחריות עובדת לידי בעל הדירה.

גניבות של חוטים אינם דבר שכיח, לעומת זאת, השחלת חוטים לאחר ביצוע הטיח עלולה להביא לסיבוך ולחייב חציבות נוספות לאחר הטיח. לכן לדעתו עדיף להשחיל את החוטים לפני הטיח, למרות הסיכון לגניבה.

התובע מודה שהוא הזכיר את הסכום 6,000 ₪ בעדותו לשוטר אך התברר לו שאין זה מדויק, וכעת לאחר שעשה חשבון הוא תובע 2,000 ₪ עבור חומר ועוד 6,000 ₪ עבור העבודה אם יידרש לשוב ולהשחיל את החוטים.

ג.       טענות הנתבעים

הנתבע טען שלדעתו, כל עוד שהחשמלאי לא סיים את העבודות בבית הרי שהאחריות עליו, בחוזה כתוב שהתובע צריך להביא טופס 4 המעיד על סיום עבודות החשמל ולכן כל האחריות על נזקים היא עליו.

התשלום בסיום הביצוע של השלב אינו מעיד על מסירת העבודה אלא נועד כדי לאפשר את השלב הבא.

לדבריו, מנהל העבודה אמר לו שהנזק מוטל על החשמלאי וכך הוא פירש את השתיקה של התובע במשך שלושה חודשים.

יתירה מזו, לדבריו התובע אמר במפורש “בשל הגניבה הזו אין לי רווח בבית הזה”, סימן שהוא עצמו מודה שהנזק מוטל עליו.

הנתבע טען שהוא מצפה שבעל מקצוע רציני יידע אותי מראש ביחס לשיקולים השונים בנוגע לעיתוי השחלת החוטים ולסיכונים האפשריים. לדבריו, יתכן שהיה מגביר ערנות ושומר על הבית.

הנתבע הוסיף שהגניבה אירעה אף בבית הסמוך ושם החשמלאי הגיע להבנה עם בעל הבית שיקבל רק את עלות חומר, סה”כ 1500 ₪, עבור ביצוע חוזר של העבודה. לדבריו גם הוא מוכן לדרך זו ואף הציע אותה לתובע שסירב.

לטענתו הוא בדק ומצא שעלות השחלה חוזרת של החוטים היא 2000 ₪ עבור החומר, ובין 2000 ₪ ל- 3000 ₪ עבור העבודה.

לפיכך, הנתבע דורש מהתובע להשחיל את החוטים ללא כל תשלום נוסף.

ד.      תגובת התובע

התובע טוען שמעולם לא התכוון למחול על מה שמגיע לו. כאשר אמר ש”אין לו רווח” הוא התכוון לומר שהנזק אינו רק בגניבת החוטים אלא שהגנב גרם לכך שכל עבודתו הייתה לריק.

הוא מסביר ששתק כל התקופה כיון שכבר קיבל את הכסף.

מכיוון שגנבות לא שכיחות הוא החליט להשחיל את החוטים לפני הטיח, ולכן לא שיתף את הנתבעים בשיקול זה.

לגבי המחיר שאמר למשטרה, הוא שב וטען שהמחיר שאמר (6000 ₪) אינו מדויק כיון שעבד יחד עם שלושה פועלים במשך שלושה ימים, כאשר כל פועל מקבל 450 ₪ ליום.

לטענתו השחלה חוזרת חוסכת רק חצי יום עבודה. לפיכך הוא עומד בתביעתו לקבל את מלוא הסכום אם יידרש לשוב ולהשחיל את החוטים.

אם הוא לא יקבל את הסכום אותו הוא ישמח אם מישהו אחר יבצע את ההשחלה.

ה.     חוות דעת מומחה

בית הדין פנה לשני מומחים וחוות דעתם הועברה לשני הצדדים לתגובה.

א. החשמלאי א כתב בחוות דעתו:

א. כפי המקובל איש מקצוע אשר קיבל שכר עבור העבודה שביצע אינו סופג את הנזק של גנבה, גם אם יש לו עבודה נוספת בבית.

ב. לאחר סיור בבית והתבוננות על התוכנית חשמל והצעת המחיר, אני מעריך את שווי העבודה והחומר ב4700 ₪ כולל מע”מ.

ב. מנהל העבודה ב’ כתב בחוות דעתו:

1. לדעתי במקרה כזה מקובל שבעל הבית נושא בנזק הגנבה.

2. אבל הקבלן לא לוקח תמחור מלא עבור התיקון אלא נותן מחיר מינימאלי מתוך הבנה שכוח שלישי הזיק.

3. הערכתי לעבודה היא כ5000 ₪ כולל מע”מ על פי תחשיב של 45 שקלים לנקודה על קצת יותר ממאה נקודות בבית.

שני הצדדים הגיבו לחוות הדעת. התובע כתב שהוא מסתייג מהמחיר הנמוך לדבריו שקבעו המומחים. הנתבעים הגיבו באריכות וחזרו על חלק מהטענות שעלו בדיון. לדבריהם יש חשש שהמומחים נוטים לכיוון התובע כיון שגם הם בעלי מקצוע.

ביה”ד דוחה טענה זו, כיון שמדובר בשני מומחים בעלי מקצועות שונים. כמו כן, הנתבעים טוענים שהתמחור גבוה מדי.

נושאי דיון

א.      מעמדו ההלכתי של התובע.

ב.      האם התובע חייב לשוב ולשחיל את החוטים שוב – בתשלום או בחינם?

ג.        מי אחראי על החוטים לאחר שהושחלו – התובע או הנתבעים?

ד.      מהי עלות השחלת חוטים נוספת?

ו.       מעמדו ההלכתי של התובע

על פי ההלכה הנתבע הוא קבלן. ההבדל בין קבלן לפועל הוא שפועל נשכר לעבודה למשך זמן מסוים (ללא תלות בתפוקה), וקבלן נשכר להשיג תוצאות מסוימות, כפי שכתב הרמ”א (חו”מ שלג, ה):

שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן.

במקרה זה התובע הוא חשמלאי שהתחייב לבצע את עבודות החשמל בבית הנתבע, והתחייב להגיע לתוצאה מסוימת: טופס 4, ולכן דינו כקבלן.

ז.       האם התובע חייב לשוב ולהשחיל את חוטי החשמל?

עוד לפני ההכרעה מי אחראי על החוטים יש לדון בשאלה האם התובע חייב לשוב ולהשחיל חוטי חשמל חדשים.

כיון שמדובר בקבלן יש לבחון האם קבלן יכול לחזור בו באמצע עבודה.

התשובה לשאלה זו היא שאילו היה חוזה חתום בין הצדדים אזי התובע לא היה רשאי לחזור בו (פתחי תשובה חו”מ סימן של”ג ס”ק ב). אך מכיוון שבמקרה שלפנינו ישנה רק הצעת מחיר אשר אינה חתומה על ידי שני הצדדים, ישנה זכות משפטית לתובע לחזור בו מהמשך העבודה (שו”ע חו”מ סימן של”ג סעיף ד). יש להוסיף כי קיימת חובה אישית לכל אדם לקיים את דיבורו אף כאשר הסיכום היה בעל פה וללא שטר חתום (סמ”ע חושן משפט סימן של”ג ס”ק א).

אף שהתובע רשאי לחזור בו מההסכם (כאמור יש בכך בעיה כלפי שמיא), במקרה כזה המזמין יוכל לקחת קבלן שישלים את העבודה והקבלן יקבל את ההפרש בין מה שסוכם איתו לבין מה שיבקש הקבלן החדש (ולא יותר ממה שמגיע לו על מה שעשה). וכפי שפסק השולחן ערוך “ידו על התחתונה” (שו”ע חו”מ סימן של”ג סעיף ד)[1].

מסתבר שעובד חדש יבקש שכר גבוה על מנת לסיים את העבודה, ואם כך, התובע יאלץ לשאת בפער ואולי אף יחויב להחזיר חלק מהכסף שקיבל.

נוסיף שגם בדיון הסכימו שני הצדדים כי על התובע להשלים את העבודה. אמנם, התובע ציין כי אם לא יקבל את הסכום אותו הוא מבקש עבור ביצוע חוזר של ההשחלה הרי שהוא ישמח שמישהו אחר יבצע זאת. אולם, העדפתו אינה פוטרת אותו מהצורך לעמוד בדיבורו להשגת התוצאה הסופית אליה התחייב. הדבר גם מסתבר, כיון שביצוע העבודה על ידי אדם אחר עלול לפגוע ביכולתו של התובע להשלים את העבודה, וביכולתו להיות אחראי לתקינות המערכת כולה.

לסיכום ניתן לומר שהציפייה מהתובע שיסיים את העבודה בבית ויקיים את דיבורו. אם יבחר התובע להפסיק את החוזה, אזי הנתבע יהיה זכאי להזמין חשמלאי שיסיים את העבודה, והתובע
יהיה זכאי לקבל רק את ההפרש בין הסכום הכולל עליו דובר בהצעת מחיר בהפחתת עלות השלמת העבודה.

ח.     מי אחראי על החוטים לאחר שהושחלו

כעת השאלה היא איך להגדיר את שלב השחלת החוטים? האם החשמלאי סיים את עבודתו והחוטים שייכים לבעל הדירה או שמא החוטים שייכים לחשמלאי עד לגמר כל עבודות החשמל בבית? היות ואין לצדדים חוזה מפורט המתייחס לשאלה זו אלא רק הצעת מחיר, עלינו לבדוק את הדין ואת המנהג.

מנהג המדינה

בחוות דעתו המצורפת כתב החשמלאי א:

כפי המקובל איש מקצוע אשר קיבל שכר עבור העבודה שביצע אינו סופג את הנזק של גנבה, גם אם יש לו עבודה נוספת בבית.

(וכן כתב מנהל העבודה ב) הסיבה לכך היא ככל הנראה שבעל מקצוע שמגיע לעבודה באתר הבנייה באופן לא-רציף איננו יכול להיות אחראי לעבודות שכבר ביצע. ועל פי הכלל הידוע “הכל כמנהג המדינה” (בבא מציעא פג, א; טור חו”מ שלא).

האם הבעלות על החוטים עברה לנתבעים?

מלבד המנהג שלכאורה די בו, יש לדון האם הבעלות על החוטים עברה מהתובע לנתבעים. שהרי מי שהוא הבעלים על החוטים הוא זה שאמור לשאת בנזק הגניבה גם אם אין מנהג ברור.

הטענה של הנתבע שהעסקה לא חלה עד לסיום עבודות החשמל כולן – אינה מתקבלת. השחלת החוטים בבית הנתבעים דינה כהעברת הבעלות עליהם לידי הנתבעים. מה גם שבמקרה זה גם בוצע תשלום לאחר סיום שלב ההשחלה.

ומכאן, שלמרות האחריות הכוללת של התובע לסיום עבודות החשמל, האחריות על החוטים עוברת לכתפי הנתבעים ברגע שהחוטים נמצאים ברשותם.

השאלה הנשאלת כאן היא מה היה מעשה הקניין שבו עברו החוטים לידי הנתבעים. הדבר תלוי בשאלה האם החוטים נחשבים כקרקע (כיון שהם חוברו לקרקע) או כמיטלטלין.

לכאורה הדבר תלוי במחלוקת המובאת ברמ”א (חו”מ צה, א):

י”א דתלוש ולבסוף חברו בקרקע לאו כקרקע דמי; ויש חולקין. ולכן אם שאל בית, ונשרף, פטור מלשלם.

הרמ”א הביא שתי דעות בשאלה האם תלוש שחובר לקרקע דינו כקרקע לעניין שבועה (כיון שאין נשבעים על קרקעות). אולם, בספר פתחי חושן (קניינים פרק ב, הערה ח) כתב: “ונלענ”ד שלעניין קנין כולי עלמא מודים דהוי כקרקע”, והביא כמה ראיות לדבריו.

כעת יש כמה אפשרויות מהו מעשה הקניין:

קניין כסף – בתשלום עבור סיום שלב ההשחלה. לכן ההנחה הבסיסית שהחשמלאי מצדו התכוון להקנות את החוטים לבעל הדירה והקניין אכן התבצע. יש להחשיב את התשלום שניתן לחשמלאי כקניין גמור של החוטים. התשלום ניתן הן עבור העבודה והן עבור החוטים[2]. על פי זה כל זמן שלא בוצע תשלום הבעלות לא עברה (בניגוד למנהג ממנו עולה שהאחריות עוברת לאחר ההתקנה בבית גם ללא תשלום).

קניין חצר – קצות החושן (צה, ג) כתב שמחובר לקרקע נקנה בקניין חצר. אמנם, בקניין חצר יש צורך בחצר המשתמרת שלא היתה כאן, אך לדעת הרמ”א (חושן משפט סימן ר סעיף א) כשיש דעת אחרת מקנה הקניין חל אף בחצר שאינה משתמרת. הש”ך (שם, א) חלק על הרמ”א, ובקצות החושן (שם, ב) כתב שכאשר יש דעת אחרת מקנה אין צורך שהחצר תהיה משתמרת. בספר מחנה אפרים (קנין חצר, סי’ ב) כתב שבמכר צריך שהחצר תשתמר לדעת הקונה. ראו עוד פתחי חושן, קניינים, פרק ח, הערה ג.

לסיכום, על פי המנהג ועל פי הדין האחריות לחוטי החשמל מוטלת על בעל הבית ולא על החשמלאי.

ט.     תמחור עבודה

בהצעת המחיר שהובאה לפנינו אין פירוט העלות של כל שלב, ובכלל זה אין פירוט של עלות ההשחלה.

מה גם שהגנבה פגעה בחוטים אך הותירה את הצינורות במקומם לכן עלות השחלת החוטים החוזרת אמורה להיות זולה יותר.

ההנחה שלנו היתה שיש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע עבור השחלה חוזרת בהתאם למחיר שהוא גובה עבור עבודתו, ולא ע”פ מחיר נמוך יותר שניתן למצוא בשוק. זאת, כיון שהנתבעים בחרו את התובע כחשמלאי שלהם באיכות ובמחיר המקובלים אצלו.

משום כך בקשנו משני המומחים להגיע לבית ולתת הצעת מחיר להשחלת החוטים. בפני המומחים הובאה תוכנית החשמל של הבית והצעת המחיר של התובע והתבקשו לאור זאת לתת חוות דעת, א הגיע למסקנה שעלות העבודה והחומר הינה 4700 ₪, וב’ קבע שמדובר על סכום של כ 5000 ₪.

י.       החלטה

א.      אנו ממליצים לתובע  לעמוד בדיבורו ולבצע את השחלת החוטים כפי התוכנית שסוכמה בעבר.

ב.      במידה והתובע יבצע את השחלת החוטים מחדש על הנתבעים  לשלם לו על כך 4700 ₪ יום לאחר סיום העבודה.

ג.        במידה והתובע יחליט לסיים את החוזה אזי הוא זכאי לקבל את הסכום שסוכם בהצעת המחיר (45,000 ₪) לאחר הפחתת עלות ההשלמה של העבודה.

ד.      כדי לקבוע את עלות השלמת העבודה יבקש ביה”ד מהמומחים הצעת מחיר.

ה.      אם יתברר שהתובע מחזיק בסכום הגבוה מהסכום לו הוא זכאי הוא יחויב להשיב את היתרה לנתבעים.

ו.        על התובע להודיע תוך שלושים יום האם מעוניין לסיים את העבודה או להפסיק את החוזה.

התובע: אלי   הנתבע: דוד (שמות בדויים)

העובדות (מוסכמות על שני הצדדים):
אלי שכר דירה מדוד לפרק זמן של 12 חודשים, הוא אמור לפנות את הדירה בתאריך 31 באוגוסט 2011. כחודשיים לפני תום תקופת השכירות אלי עזב את הדירה. עוד קודם לכן הוא הפקיד בידי המשכיר צ’יקים דחויים בסכום הנותר מחובו עד לתום תקופת השכירות, ערך הצי’קים הוא של שני חודשי שכירות.

להמשיך לקרוא ←

בס”ד ח’ באב התשע”א

חיים – התובע
לבין
דוד – הנתבע

א. טענות בעלי הדין:
טענת התובע: מדוד. לאחר כשבעה חודשים מתחילת השכירות קבלתי חשבון מים גבוה ביותר. התקשרנו לדוד, ובעל מקצוע גילה שישנו צינור גינה שהתקלקל. דוד תיקן אותו על חשבונו. בינתיים הלכו לאבוד כמויות גדולות של
שכרתי דירה מים, החשבון הוא על סך 1600 ש”ח, לאחר הנחה שילמנו 800 ₪.
אני תובע מדוד לשלם סכום זה כיון שההפסד נגרם כתוצאה מליקוי בצינור השייך לדירתו, ואחריותו היא להעמיד לנו דירה תקינה.

להמשיך לקרוא ←