כפיה על מדת סדום

פניני הלכה בין אדם לחברו – “שליטה בממון” (אות כ)

 

ראשי פרקים

הקדמה למורה

מבוא

א. מקרים שכופים על מידת סדום

1. הכנסת מקרר דרך המרפסת של השכן.
2. צילום מאמרים מתוך ספרים שאוסרים זאת.

ב. מקרים שאין מתערבים לאדם במערכת שיקוליו.

1. התנגדות שכן להתקנת מצלמה בחדר מדרגות.
2. דין שימוש ללא אישור בחדרי מלון ריקים.
3. כניסה למקומות בילוי ללא תשלום
4. נסיעה ברכבת הקלה ללא תשלום

ג. סיכום

 

הקדמה למורה

היחידה עוסקת בנושא שליטה ורכוש. נקודת המוצא היא שלבעלים יש זכות מלאה להטיל וטו על שימוש ברכושם. אך בכל זאת ישנה ציפייה מאדם בעל אמצעים לעזור לנצרכים בייחוד כשהבעלים לא ניזק. ככלל, אנו מחנכים את התלמידים שרכוש פרטי אינו הפקר וחובה לבקש רשות לפני כל שימוש.

 

סרטון

ליחידה מצורף סרטון המציג ניסיון של בני נוער לחסוך בעלויות של טיול. הם לנים בבית הארחה ומשלמים לפי מספר המיטות שבחדר. בפועל השתמשו מספר רב יותר של תלמידים באותם חדרים ואף נהנו מארוחת הבוקר של בית הארחה.

שאלות לדיון

האם הלמידים צריכים לשלם על השימוש במתקני בית הארחה ללא רשות?

הטענה לפטור משום שבכל מקרה אין הפסד לבית הארחה, החדר נתפס על ידי שאר החברים ולא ניתן להשכיר אותו. ואף ביחס לאוכל, הוא כבר הוגש לשולחנות ומה שנשאר ייזרק.

מנגד, שמוש ללא רשות נחשב כגזל ואף שלא נגרם נזק לבית הארחה הוא יכול לדרוש תשלום.

בין השורות עולה לדיון שאלה עקרונית – האם שייך לכפות על אדם לנהל את כספו על פי שיקולים מוסריים ? האם ניתן לומר שכשאין הפסד לבית ההארחה ניתן להשתמש במתקנים אף ללא רשות? בשאלות אלו עוסקת היחידה שלפנינו. ביחידה מובאות דוגמאות שונות למקרים שבהם כופים על אדם להתנהל באופן נכון, ולמקרים שבהם השליטה של הבעלים מוחלטת ואין לכפות אותו על ממונו.

 

מבוא

 רכוש וכסף רב נותנים לאדם הרגשה של שליטה. האמירה “בעל המאה – הוא בעל הדעה” נכונה במקרים רבים- הכסף מעניק לאדם תחושת עוצמה וכוח. האדם יכול היה להסתפק במעט כסף, אך עקב תחושת השליטה והעליונות – אין לאדם רצון להפסיק לצבור הון.
על הפסוק “כי בצלם א-להים עש את האדם” (בראשית ט, ו), מסביר רבנו סעדיה גאון, שהדמיון בין האדם לבוראו – שבגללו אנו אומרים שהאדם הוא בצלמו של הבורא – הוא עניין השליטה. האדם נתברך ב”וירדו בדגת הים” (שם, כו), רדייה היא השליטה וההכנעה. הרצון של האדם לשלוט ולכבוש, אינו פסול מיסודו. האדם חייב ללמוד לנתב את הרצון לרדות ולשלוט באופן נכון ובזמן הנכון, אך רצון השליטה איננו פסול.

הרב יעקב משה חרל”פ בספרו ‘מי מרום’ (על שמונה פרקים לרמב”ם, חלק א, עמוד סד),

מסביר על פי הדברים הללו את קביעת הגמרא וההלכה כי ‘שואל שלא מדעת, גזלן הוא’ – הרי שאל ממנו חפץ והחזירו כמות שהוא, ואיזה גזל יש כאן? אולם לפי האמור, הדברים יובנו. אדם ששאל חפץ מחברו בלי להודיעו, הראה לאדם שממנו שאל שהוא איננו הבעלים על הדבר ולכן הוא הרשה לעצמו לקחת את החפץ בלי רשותו, ולכן נחשב גזלן.

לעומת זה הרי מצאנו בתלמוד הגדרות כמו ‘זה נהנה וזה לא חסר’, ו’כופים על מידת סדום’, איך ניתן להסביר את המושגים הללו בשילוב האיסור להשתמש בממון חברו ולפגוע בשליטתו?

בדברים הבאים נשתדל להבין מתי אנו נוקטים בכל אחד משני הערכים הללו, מתי אין להיכנס למערכת שיקוליו של האדם, ויש להניחו לפעול לפי מיטב ידיעתו, ומתי שתלטנות ממונית אסורה ונכפה אותו על מידת סדום.

דוגמא לדבר יש בתלמוד, בהלכות צדקה, שם נאמר ש”כופים על הצדקה” (בבא בתרא ז, ב),
כלומר מכריחים אדם אמיד לשלם צדקה בהתאם לרמת החיים הגבוהה שלו. אך זהו דין מיוחד הנובע ממצוות צדקה ואין ללמוד מדין זה למצבים שבהם אין האדם מצוּּוה, שאז אין לפגוע בשליטתו וברכושו של אדם.

  

• כופים על מידת סדום

דין “כופים על מדת סדום” מבואר בדברי הגמרא (בבא קמא כ, ב) כך, שאם אדם נהנה ברכוש חברו וחברו לא נפגע, לא הוא ולא ממונו, אז הנהנה פטור מלשלם עבור השימוש ברכוש.
הפטור קיים על אף שהשימוש נעשה ללא הסכמת בעל הממון, ובלשון הגמרא: “זה נהנה וזה לא חסר, פטור”. הנימוק לכך הוא שכאשר אין הפסד ממוני אין סיבה למנוע מאחרים ליהנות.
עקרון זה סותר את הרעיון שהתבאר על כוח הבעלות הנותן לאדם זכות להחליט ולשלוט על ממונו. על-ידי המקורות הבאים נעמוד על שורשי הדברים ועקרונותיהם.

1. הכנסת מקרר דרך המרפסת של השכן.

 

אדם הזמין מקרר גדול לביתו. המקרר רחב מדי ולא עובר בחלל הדלת. הפתרון היחידי להעביר אותו דרך המרפסת של השכן שמתנגד לכך בכך תוקף.
בית הדין פסק שעל השכן לאפשר מעבר דרך חצירו מהנימוק הבא:

 

הרב אברהם פרבשטין, שורת הדין, (שו”ת כופין על מדת סדום) כרך ב עמוד שכג
אדם הזמין מקרר גדול לביתו. המקרר רחב מדי ולא עובר בחלל הדלת. הפתרון היחידי להעביר אותו דרך המרפסת של השכן אשר מתנגד לכך בכך תוקף.
בית הדין פסק שעל השכן לאפשר מעבר דרך חצירו מהנימוק הבא: “הדבר תלוי בדעת בני אדם, אם בדרך כלל הם מתייחסים לשימוש זה כפגיעה בבעלותם אזי אי אפשר לכוף על כך. רוב האנשים אינם רואים בכפיה להעברה חד פעמית של חפץ דרך רשותם משום פגיעה בבעלות, להפך, מי שמסרב בלא סיבה סבירה נוהג במידת סדום והרי ‘כופין על מידת סדום’ “.
פסק בית הדין מראה את הדרך המאוזנת בין הצורך לשמור על בעלות לבין כפיה על מידת סדום.

 

2. צילום מאמרים מתוך ספרים שאוסרים זאת
   להלן דוגמא נוספת למקרה שבו מתאפשר השימוש בנכסי אחרים ללא רשות.

 

הרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר חלק יח סימן פ

 

אבקש לשאול בנוגע לצילום מאמרים (רפואיים או תורניים) מספר או כתב עת לשימוש עצמי, כשבשער הספר או כתב עת מופיעה אזהרה שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או מהמוציא לאור (“קופירייט”). אני מדגיש שמדובר אך ורק לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר, בכל זאת, האם יש כאן איסור של גזל או איסור אחר?

 

נראה לי, דיש לצדד היתר בזה, דלא מהני (לא מועיל) קפידתו, מפני שב”זה נהנה וזה לא חסר כופין אותו על מדת סדום”… מכיוון שהמוציא לאור אחרי שהוא מוכר את הספרים אין ביכולתו יותר ליהנות מהם בהעתקתן, אם כן אזהרתו וקפידתו בזה על הקונים לא חלה ולא מתחשבים בה, היות והמוציא לאור לא יוכל ליהנות מזה, ובמקום שהבעלים לא יוכלו ליהנות מזה, כופין אותו על מדת סדום. וכל זה כאשר מעתיק אותו רק לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר.

ולא זו בלבד (תנאי נוסף להיתר), אלא דגם לא משתרשי ליה – זאת אומרת, דבזה שעושה העתקה – איננו חוסך לו הוצאה כספית, שעבור כן לא היה הולך לקנות עוד ספר, אלא היה דוחק את עצמו ומסתדר גם בלי זה, ומקבל מזה רק תועלת ונחת רוח.

בעל ה’ציץ אליעזר’ מתיר את הצילום במקרה זה, בהגבלה שהשימוש יהיה פרטי ולא מסחרי, וכן בתנאי שמצלם הספר לא היה קונה את הספר אף אם היה אסור לצלם.

לעומת זאת, מצאנו מקרים רבים אחרים שנידונו בפוסקים, שהדגישו את הרעיון שהאדם אחראי לרכושו ויכול לעשות בהם כרצונו, לגמרי.

ב. מקרים שאין מתערבים לאדם במערכת שיקוליו.

 

הרב שמואל ואזנר, שו”ת שבט הלוי חלק ח סימן רצט

אין שום טעם שיוותר אדם על שלו ממש מטעם “כופים על מדת סדום”, וכי אדם עשיר שהרבה דינרי כסף לא נחשבים אצלו כלל, ושכנו האביון שחסר לו פרוטה, וכי אנחנו נכוף ליתן לעני מכסף העשיר בלי הדין של כפיה על הצדקה, רק מטעם כופין על מדת סדום!
לדבריו, הבעלות של אדם הינה מוחלטת – אין בידינו לפגוע בשליטה שלו, רק במקרה של דיעבד ,שכבר היה שימוש ללא רשות בנכסים, אז הנהנה פטור.

 

1. התנגדות שכן להתקנת מצלמה בחדר מדרגות.

עקרון זה מקובל גם בפסיקה הישראלית, המקרה שנדון בפני בית משפט (פסקי דין כרך ב (2) עמוד 290), כך:

דייר בבית משותף התקין מצלמת וידאו בכניסה לבנין על מנת להרתיע גנבים. עלות ההתקנה היא 7,500 שקלים, המצלמה מותקנת בחזית הבניין מקום השייך לכל דיירי הבניין. דייר אחד פנה לבית המשפט בבקשה להסיר את המצלמה שהותקנה ללא רשות. הדייר לא נימק את התנגדותו.

לכאורה ניתן להצדיק את תליית המצלמה בטענה שכופים על מידת סדום כי אין לדיירים שום הפסד מכך. בית משפט הורה להוריד את המצלמה ונימק את הפסק בדברים הבאים:

הדייר הביא חוות דעת משפטית, שהפגיעה קטנה וניתן לפצות את בעלי הדירות האחרות במקום להרוס. אך לדעה זו אין סימוכין בלשון החוק, הקובע מפורשות, שאין בעל דירה רשאי לעשות שינויים או תיקונים בדירתו הפוגעים ברכוש המשותף, אלא אם קיבל תחילה הסכמת האסיפה הכללית של דיירי הדירות, ואין נפקא מינה אם הפגיעה היא קטנה או גדולה וניתנת לפיצוי נאות או לא.
בכל מקרה של פגיעה בבעלות לא מתחשבים בשאלה האם נגרם חסרון לצד השני. משום כך הדייר נדרש להוריד את המצלמה למרות שרצה לפצות את הדיירים האחרים.
במקרים הבאים נראה עוד מקרים שיש לאדם רשות להחליט מה ייעשה בנכסיו, ואין לשום אדם רשות להתערב במערכת שיקוליו.

2. 
   שימוש ללא אישור בחדרי מלון ריקים.

הרב צבי שפיץ, משפטי התורה בבא קמא, סימן לג

 קבוצת מטיילים הגיעה בשעות הלילה המאוחרות לירושלים. אנשי הקבוצה לא ארגנו לעצמם מראש מקום לינה והם החליטו להכנס למלון מסויים במסווה של מבקרים ולעלות לקומה העליונה שממילא היתה ריקה מאורחים וללון שם. הם החליטו שישתמשו רק בכלי מיטה השייכים להם כך שלא יגרם לבעל המלון הפסד כלשהו מחמתם, וכך הם עשו. כעבור שבוע כשהבינו את חומרת מעשיהם ברצונם לדעת האם הם חייבים לשלם לבעל המלון עבור שהיתם שם או שהם פטורים מטעם “זה נהנה” המטיילים ו”זה לא חסר” בעל המלון.
המטיילים חייבים לשלם לבעל המלון עבור הלינה. אמנם מאחר והם לא השתמשו בכלי המיטה של המלון ובעלי המלון לא הוצרכו להעביד את הפועלים מחמתם לכן יש לפשר.

3. כניסה למקומות בילוי ללא תשלום

הרב צבי שפיץ, משפטי התורה בבא קמא, סימן לג

 ראובן חזר בתשובה וסיפר כי בתקופה שעדיין לא שמר מצוות היה רגיל לנסוע בתחבורה ציבורית בלי לשלם. כמו כן הוא “הצליח” להיכנס לגן חיות לבריכות שחיה ולמוזיאונים למיניהם בלי לרכוש כרטיס כניסה כנדרש. עתה ברצונו לדעת האם הוא חייב לשלם עבור מעשיו אלו או שהוא פטור מלשלם עבורם. הוא נהג במרמה ושלא כשורה אך מכל מקום לא נגרם מחמתו כל הפסד ממוני לבעלי המקום שהרי היה מספיק מקום לאנשים נוספים.

ראובן צריך לשלם מחיר מלא עבור הנסיעות שלו בתחבורה הציבורית ודמי כניסה למקומות שנכנס אליהם ללא תשלום. הסיבה היא שבעלי הרכב התנו מראש שלא ייסעו ברכבם ללא תשלום משום כן חייב הגנב לשלם לבעלי התחבורה הציבורית תשלום מלא עבור הנסיעה למרות שהיה שם עדיין מקום פנוי לנוסעים נוספים.

מקורות להעמקה (משפטי התורה,שם)

אמנם מבואר שם בתוספות… שדין זה נהנה וזה לא חסר שפטור הנהנה מלשלם, נאמר רק בדיעבד אם כבר גר שם ללא ידיעת בעל הבית, וכעת מתברר שבעל הבית איננו חסר, באופן זה לא מגיע לבעל הבית שכר. אבל ודאי שמכאן ולהבא רשאי בעל הבית למנוע מכל אדם להכנס לדירתו ללא רשותו ואפילו אם האדם גר כבר בדירתו ללא רשותו, רשאים הבעלים להוציאו מכאן ולהבא מדירתו.

דין זה קיים אפילו אם ירצה המתגורר לשלם לבעל הבית שכר מכאן ואילך, וכל שכן כאשר המתגורר אינו מעוניין לשלם לו שכר שרשאי בעל הבית למנוע ממנו מלהמשיך לגור בדירתו. ומבואר שם בתוס’ ובשאר הראשונים שדין זה שבעל הבית רשאי להתנגד מכאן ולהבא שיגורו בדירתו כאמור לעיל קיים אפילו בדירה שאינה עומדת להשכרה, כי אי אפשר למנוע מאדם להחליט מה יעשה בנכס שלו. בכי האי גוונא בכל עניין, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לשלם לו כל שכרו כיון דגילה דעתו דלא ניחא ביה ואין אומרים בכהי גונא כופין על מידת סדום.

לפיכך, אם בעל הבית מודיע מראש שהוא מקפיד שלא ישתמשו בביתו שלא ברשות ונכנס אדם בעל כורחו והשתמש בביתו וברכושו אפילו במקרה שבעל הבית לא נחסר ממון מחמת המשתמש – כי ממילא לא היה משכיר את דירתו לאדם אחר – מכל מקום יצטרך המשתמש לשלם לו שכר מלא כפי המקובל באותו מקום לשלם עבור השתמשות כזאת.

 

לפי זה מבואר בנידון של שתי השאלות מכיוון שידוע לכל שהשתמשות של לינה בשטח המלון הינה רק תמורת תשלום ולשם כך יש בכניסה למלון פקיד מיוחד הממונה על-ידי הבעלים לגבות תשלום מכל אדם הבא שם, וגם בפרוזדורים של המלון אין הבעלים מסכימים שילונו בחינם והדבר ידוע לכל באי המלון, וכך נהוג גם בכניסה למוזיאונים השונים גני חיות בריכות שחיה.  ומאחר וגם שם בעלי המקום מקפידים שלא ישתמשו ברשותם ללא תשלום, ולשם כך הם מעמידים פקיד בכניסה לגבות דמי כניסה לאתרים הללו, מכל אדם, לפיכך נחשב הדבר שבעל הבית אומר מראש למי שבא להשתמש בחצירו או בביתו – שלא ישתמש ברשותו ללא תשלום. לכן אם בכל זאת השתמש שם חייב המשתמש לשלם לבעלים כשווי ההשתמשות אף אם בעל הבית לא נחסר מאומה מחמת השתמשותו (כמו שנתבאר בשולחן ערוך סימן שסג סעיף ו).

מה שאין כן בנכנס לדירה העומדת להשכרה, הנכנס לשם, וכן כל אדם אחר, לא עוכב ולא הוזהר על-ידי בעל הבית או פועליו שלא להכנס לדירה, וגם בעל הדירה לא גילה דעתו שאינו מסכים שיכנסו לדירתו גם באופן שלא יגרם לו נזק, נמצא שאף-על-פי שהנכנס עשה שלא כדין בזה שנכנס מבלי לבקש רשות מבעל הבית לדור בדירתו, אולם כעת שבעל הבית בא לתבוע ממנו תשלום עבור השתמשותו בעבר, אם בעל הבית לא נחסר ממון מחמת ההשתמשות של הנכנס לרשותו, מבואר בגמרא שפטור המשתמש מלשלם לבעל הבית עבור מגוריו שם.

4. נסיעה ברכבת הקלה ללא תשלום

הרב אריאל בראלי, אמונת עיתך גיליון מספר 101

 האם ניתן לעלות ללא תשלום על הרכבת הקלה כאשר יש מקום פנוי והנסיעה היא רק לתחנה אחת? הרי הרכבת במילא נוסעת ואין הפסד לחברה ובכל מקרה ניתן היה להגיע ברגל.
חברת רכבת מקפידה שרק מי שקנה כרטיס רשאי לנסוע. לשם כך היא משלמת למבקר שאוכף זאת ומטיל קנסות על מסתננים. המחשבה שהיות ולא נגרם לחברה הפסד ניתן להשתמש בשירותיה אף ללא רשות, בטעות יסודה, שכן ההלכה מאפשרת לבעלים למחות ביד מי שרוצה להשתמש בנכסים ללא רשות (שולחן ערוך, חושן משפט סימן שסג סעיף ו). הבסיס לחשיבה זו הוא הכלל ההלכתי “זה נהנה וזה אינו חסר, פטור”. כלל זה רק בא לפטור מתשלום את מי שכבר השתמש בנכסי חברו. אולם הוא אינו בא לפגוע בזכות הראשונית של חברת הרכבת להחליט למי יש זכות להשתמש בשירותיה. מאותה סיבה אין לישון ללא רשות על דשא בבית פרטי אף שלא גורמים לו כל נזק. רק מי שכבר ישן ללא רשות, אינו צריך לשלם שכר, כי הדשא הוא מקום שאינו עומד להשכרה.

 

סיכום

ישנם מקרים שבהם כופים על אדם לתת רשות שימוש לחברו ברכושו ולאסור עליו להתנהג במידת סדום, אך היות והכפייה סותרת את הזכות הפשוטה של הבעלים להחליט מי ישתמש בנכסיו, לכן מצמצמים אותה למקרים מיוחדים. פסיקת הרבנים: הרב צבי שפיץ כותב שמותר לאדם להשאיר את נכסיו ריקים מבני אדם ולא נוכל לכפות אותו להשכיר את דירותיו. וכן במקרה שבעל הבית אוסר את הכניסה לביתו או  לבריכתו או  לגן החיות שלו, חל איסור להיכנס לשם ואם אדם יעבור וייכנס יתחייב לשלם לו אחר כך ולא נאמר שזה נהנה וזה לא חסר.

הרב אברהם פרבשטין מציע להבדיל בין התנהגות מקובלת שעליה ניתן לכפות את הבעלים (רבים מתנהגים כך, ואין במעשה זה פגיעה בבעלות כי זה מעשה מקובל), לבין מקרים שמדובר על הטבה אשר אינה מובנת מאליה – אז לא ניתן להכריח את בעלי הממון שמסרב שישתמשו ברכושו ללא רשותו, כך שיקול דעתו האישי לא נפגע.

עניני מסחר – חלק ראשון:

מקח טעות

 

א. החובה להודיע על מום במקח

ב. ייפוי סחורה

ב.1 ייפוי סחורה בהיתר

ג. הגדרת המום

ג.1 המוכר לא חייב להודיע על מום גלוי

ג.2 ביטול המקח והחזרת הממון

 

הקדמה

כל מוכר שמעוניין למכור מוצר מסוים חייב להודיע ללקוח על כל מום שיש באותו מוצר, לפחות כל מום שנחשב משמעותי לבני אדם. לדוגמה, אדם המוכר רכב אינו צריך להודיע על מום גלוי כמו מכה בפח, את זה כולם רואים; אם הקונה לא אמר כלום סימן שהסכים לקנות כך. אך מום במנוע או בגיר של הרכב, כלומר מום נסתר, דינו שונה וחובה על המוכר להודיע כדי לא להיכשל באיסורים שונים.

השאלה היא מה הדין במקרה שהמוכר לא הודיע על הפגם או שהיה פגם שהמוכר לא הכיר, ואחרי הקניה נתברר ללוקח שיש פגם, האם נבטל את המקח והמוכר יחזיר לקונה את כספו[1], או שמא המקח קיים והמוכר צריך לפצות את הקונה? וכן אחרי כמה זמן הקונה יכול לבטל את המקח? וכיצד נחליט מהו פגם ומה לא נחשב פגם? יש מקרים בהם אין פגם אך יש טעות במקח, כגון אדם הקונה בקבוק שמן המכיל ליטר אחד ולאחר בדיקה התברר שיש בבקבוק רק 960 גרם, או מי שקנה חפיסת תה שאמורה להכיל 25 שקיקי תה ולאחר בדיקה נמצאו בה רק 24 שקיקים, האם גם מקרים אלו נכנסים לגדר מקח טעות?

בימינו, מקובל לתת אחריות על מוצרי חשמל ומוצרים יקרים אחרים. בתקופת האחריות הלקוח נהנה משירות עבור המוצר גם אם התקלה נגרמה בגלל בלאי כתוצאה משימוש מואץ ולא רק בגלל פגם מובנה – צריך לברר מה כוללת אחריות זו: האם בגלל שהאחריות היא גם על פגמים בתהליך היצור, אז גם שתפוג תקופת האחריות יוכל הלוקח לטעון שהמוצר היה פגום מעיקרו, או שאחרי תקופת האחריות, בכל פגם שהוא, אם הלוקח ירצה לתקן הוא יצטרך לשלם מכיסו?

 

א. החובה להודיע על מום במקח

א. איסור גניבת דעת

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יח, הלכה א

אסור לרמות את בני האדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד גויים ואחד ישראל בדבר זה. היה יודע שיש בממכרו מום, יודיעו ללוקח.

ב. איסור “לפני עור לא תתן מכשול”

רמב”ם, ספר המצוות, מצוה “לא תעשה” רצט

לפני עור לא תתן מכשול; הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו, והוא, שאם ישאלך אדם עצה נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו.

 

ב. ייפוי סחורה

הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, ליקוטים, חלק ב, עמוד 48

וכן נאמר “מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים” (ויקרא יט, לו), ודרשו חז”ל שכוונת התורה ללמד אותנו בציווי ‘והין צדק’ שבנוסף לכך שכלי המדידה צריכים להיות מדויקים, גם הדיבור צריך להיות מדויק ואמיתי, שהן יהיה הן ולאו יהיה לאו, ולכן, מוכר בחנות חייב לומר את האמת ללקוח. למשל, אם הלקוח מבקש את המקרר עד לסוף החודש והמוכר יודע שאין סיכוי שהמקרר יגיע לפני אותו תאריך, עליו לומר זאת ללקוח, ואם שיקר ללקוח ואמר דבר שבליבו הוא יודע שלא יוכל לקיים הרי הוא עובר על ציווי התורה ‘והין צדק’. ואמנם הניסיון קשה כי יתכן שאם יאמר ללקוח שהמקרר לא יגיע עד סוף החודש הלקוח יעדיף לקנות בחנות אחרת, אבל אמירת האמת יקרה יותר ובסופו של דבר מוכר שיעמוד בדיבורו יצא לו שם טוב, ומסתבר שלטווח ארוך רווחיו יגדלו.

 

ב.1 ייפוי סחורה בהיתר

הרב משה פינשטיין, ‘אגרות משה’, יורה דעה, חלק א, סימן לא

וכן במפרכסין (סיוע בהשבחת מראה) האדם וכלים שהוא לצבוע שער לבן של עבד זקן לשחור שהוא רק מראה צעיר או לצבוע כלים עתיקי בצבע חדש… אסור, משום שהלוקח אין לו מה להסתפק, ואין לו לשאול כלל, כאילו אמר לו בפירוש – שהכלים חדשים ועבד צעיר, שהרי רואה בברור שהוא כן. אבל במקרה שאחרי מעשה השיפור עדין יש לכל אדם להסתפק שמא הוא ישן משום שמראה כזה נמצא הרבה גם באלו שהם ישנים אין בזה אונאה, כיון שהיה יכול לשאול ולעשות חקירה ודרישה אם היה מקפיד מותר, דכשלא שאל מסתמא אינו מקפיד. ואם מקפיד ומכל-מקום לא שאל מחמת שטעה לחשוב שהכלים חדשים איהו הוא דקא מטעי נפשיה (הקונה מטעה את עצמו) דאין המוכר מחוייב לגלות, כל זמן שהלוקח אינו שואל כשצריך לשאול, ולכן יכול המוכר גם לסלק מה שנתגלה אף שיגרום על-ידי זה שיטעו בעצמם.

 

ג. הגדרת המום

א. סתם מוצר הוא ללא מומים

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ה

כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום.

ב. מום הוא דבר שהבריות מקפידים עליו

שו”ת הרי”ף, סימן קנג

ומה ששאלת באיזה מום בטל המקח?… חזינן, כל מידי דקפדי עלה אינשי הרי זה יבטל בו המקח ( המקח בטל בכל דבר שאנשים מקפידים עליו).

ג. מום שרוב בני אדם מקפידים עליו

הרב עובדה יוסף, שו”ת ‘יביע אומר’, חושן משפט, חלק ה, סימן ו

שאלה: בעל חנות מכולת שהניח בשגגה אוכלים תחת המיטה וישנו עליהם, ומכר מהם לישראל אחר, ולאחר שנודע לקונה… ביקש להחזירם בטענה שיש הרבה פוסקים אחרונים שאוסרים אותם אפילו בדיעבד והוא חושש לדבריהם, והמוכר טוען קים לי כהפוסקים המתירים אותם בדיעבד ולא אחזיר לך הדמים.

תשובה: מכיוון שרוב בני אדם אינם מקפידים להחמיר לאסור בזה בדיעבד, לא חשיב מום גמור לבטל המקח.

 

ג.1 המוכר לא חייב להודיע על מום גלוי

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלב, סעיף ז

מכר לו כלי של עץ ואמר לו שהוא של זהב, הואיל והלוקח חזי ליה (הלוקח ראה שזה של עץ), מצי אמר ליה: “דטוב כשל זהב אמרתי” (המוכר דיבר בלשון מליצית, ואין טענה ללוקח).

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רל, סעיף י

ראובן תובע לשמעון, “מכרת לי יין בחזקת שהוא טוב”, ושמעון אומר “מה שטעמת אתה נוטל”, הדין עם המוכר.

 

ג.2 ביטול המקח והחזרת הממון

א. מום גורר את ביטול המקח

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ג

המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח – מחזירו אפילו אחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא; והוא שלא ישתמש במקח אַחַר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום – הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר.

ב. אי התאמה במשקל, במידה או במניין אינה מבטלת את המקח

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה א ו-ב

א. המוכר לחבירו במדה במשקל או במניין וטעה בכל שהוא – חוזר לעולם; שאין הונאה אלא בדמים אבל בחשבון-חוזר.

ב. כיצד? מכר לו מאה אגוז בדינר ונמצאו מאה ואחד או תשעים ותשע – נקנה המקח, ומחזיר את הטעות, ואפילו אחר כמה שנים. וכן אם נמצאו המעות יתר או חסר מן המנין שפסקו-חוזר[2].

ג. דין פגם שניתן לשלם תמורתו

שו”ת הרא”ש, כלל צו, סעיף ו

שאלה: ראובן מכר לשמעון בית שחזותו הושחתה במעט… ושמעון רוצה לחזור במקח כי אומר שנתקלקלו קודם גמר המקח והוא לא ידע והוי מקח טעות, וראובן טוען שדבר מועט הוא הקלקול לנגד ערך הבית ושהוא ינכה מדמי המכר את קלקול הבית לפי ערך שמאים.

תשובה: רואה אני את דברי ראובן (=שאין כאן מקח טעות ואין שמעון יכול לחזור בו), כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית, אם אירע בו קצת קלקול מום עובר הוא ובדמים שהוא מנכה לו יחזור הבית לקדמותו ואין כאן מקח טעות.

ד. אין הגבלת זמן לטענת מום במקח

הרב צבי יהודה בן יעקב, ‘דברי משפט’, מאסף תורני, חלק ד

טענת מום במקח אינה מוגבלת בזמן, ומקורו מדברי הרמב”ם (מכירה, פרק טו, הלכה ג) ‘וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא מום במקח שלא ידע הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא’… הראב”ד בתשובה… וזו לשונו ‘מום שאינו ניכר אלא לבקי ואין ראית הלוקח מועילה בהכרתו, יכול לטעון לעולם שאין דרך בני אדם להראות מקחם לבקיאים לידע אם יש בו מום’, הרי, על-פי הראב”ד יש דרך להראות לתגר מקח לדעת את שוויו. אך אין דרך להראות לתגר את המקח לדעת אם יש בו מום, על כן בטענת מום במקח לא שייך זמן של ‘כדי שיראנו לתגר או לקרובו’ שיחשב מחילה מעבר לזמן זה.

ה. מקח טעות מחמת מום אינו תלוי באחריות

דברי משפט, שם

ניקח כדוגמא מכונת כביסה… אם יתברר אחרי עשר שנים שבמקום תוף נירוסטה הורכב תוף מאלומיניום, נראה פשוט שיוכל לתבוע את החברה להחליף את התוף אף לאחר שלוש שנות האחריות.

ו. תשלום עבור דמי השימוש כשהמקח בטל

שו”ת הרשב”ש, סימן תעו

ואם הבגד (שהתגלה בו פגם) כבר נעשה ממנו מלבוש ולבשו קודם שנגלה המום, והיה מום שלא היה יכול להכירו עד עתה וחוזר הבגד למוכר, וצריך ליתן לו שכר לבישתו כמו שכתב הרמב”ם ז”ל… גבי מוכר בית ומצא בו מום.

הרב יהושע בועז, ‘שלטי גיבורים’, בבא מציעא, פרק הזהב

ראובן מכר לשמעון סוס ושוב נמצאו לו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נעשו… אפילו לא הרוויח בו (שמעון) כלום, אלא שעשה מלאכתו, נראה שצריך להעלות לו שכרו. דסוס דומיא חצר, שחייב להעלות לו שכר כשבא לחזור (קונה שחוזר מקנייתו מחמת טענת מום, חייב לשלם את דמי השימוש).

ז. שימוש לאחר שהמום התגלה

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רלב, סעיף ד

בעל חי, אין השימוש ראיה על מחילתו דהיה מוכרח להשתמש בו להרויח על מזונותיו… ושימוש שמצד ההכרח, כגון שהיה בדרך וכיוצא בזה, ודאי דאין זה ראיה על מחילתו (למרות שמצא בבעל החי מום המשיך להשתמש בו כדי להתפרנס, אין זה מעיד שוויתר ומחל על הפגם שיש בבעל החיים).

ח. מקח טעות בשל מום, סעיף 6 לתיקון החוק – התיישנות

דבר ח”כ פנחס שיינמן, ח”כ מטעם מפלגת ‘חזית דתית-לאומית’, תש”ם

ברור שכוונתה של הצעת החוק היא לתקן ולא לקלקל ולעוות. אם כן, מדוע צומצמה תקופת ההתיישנות לשלוש שנים, במקום תקופה של שבע שנים שהייתה מקובלת עד כה? וזאת כאשר מדובר בנזקי גוף כתוצאה מפגם במוצר. הנה שוב דוגמה משולחן ערוך בנזקי ממון, ועל-אחת-כמה-וכמה בנזקי גוף. בחו”מ, ס’ רלב, סע’ ג נאמר: ‘המוכר לחברו קרקע או עבד או בהמה או שאר מיטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מק טעות הוא’. אין אפוא בכלל הגבלה בשנים לפי החוק העברי המקורי, ואם עד כה הייתה מקובלת הגבלה של שבע שנים לתקופת ההתיישנות, מדוע בא עתה הצמצום לתקופה של שלוש שנים?

 

סיכום

התורה אוסרת למכור מוצר בעל מום בלי להודיע לקונה. יש הבדל בין מום נסתר למום גלוי: כאשר נמכר מוצר עם מום נסתר ללא ידיעת הקונה, אין הקונה מוחל על המום, וזכותו לבטל את המקח אף אם לא התנו על כך מראש. כמו-כן אין לקונה הגבלת זמן בביטול, כי יתכן שהכיר את המום רק לאחר זמן רב. טענת המוכר שהאחריות לבדוק את החפץ מוטלת על הקונה, אינה מתקבלת, אדרבא, המוצר חוזר למוכר והקונה מקבל את מלוא כספו חזרה. במוצר בעל מום גלוי המוכר לא חייב להודיע ללוקח, שהרי קניית המוצר עם המום הגלוי מוכיחה שלקונה לא אכפת מהימצאות המום.

בדברי הרשב”ש וה”שלטי הגיבורים” ראינו שכאשר יש ביטול מקח והקונה השתמש בינתיים בחפץ, עליו לשלם למוכר את דמי השימוש במוצר, לכן, במקרה כזה, המוכר יחזיר לקונה את סכום הקניה לאחר ניכוי ערך ההשתמשות.[3] הרי”ף אומר שהגדרת מום לענין ביטול המקח נקבעת על-פי דעת בני אדם: מוצר שבני אדם רגילים בדרך כלל להקפיד עליו, ולקנות אותו ללא מומים – מום באותו מוצר נחשב מום.[4] הרב עובדיה יוסף מסביר שהכוונה היא לרוב בני אדם, אך אם רק מיעוט אנשים מקפידים על הפגם, המום לא ייחשב כדי לבטל את המקח. יש מקרים שבהם יש טענה ללוקח על טעות של המוכר, אך אין בטענה זו כדי לבטל את המקח, אלא שהמוכר לפצות את הקונה, לדוגמה בטעות במניין או במשקל, על המוכר להחזיר להשלים לקונה את מה שחסר במשקל או במידה או במניין. הרא”ש כותב שאין ביטול מקח במקרה שהיה פגם בדבר צדדי או בדבר הניתן לתיקון, אך המוכר חייב לתקן את הפגם או לשלם את ההפרש שבין המוצר השלם למוצר הפגום.

בימינו, רבים מן המוצרים נמכרים באחריות. הרב צבי בן יעקב סובר שאין האחריות על מוצר מתייחסת לפגמים בתהליך היצור אלא רק לבלאי, לכן אם יתברר שהיה פגם במוצר כבר בשעת הקניה, יש טענת מקח טעות גם לאחר תום תקופת האחריות. הרמב”ם אומר שכאשר הקונה גילה את המום ובכל זאת השתמש בחפץ, זו ראיה שהוא מקבל את החפץ כמות שהוא ומחל על המום ואין לו יותר אפשרות לבטל את המקח או לקבל פיצוי. אך בעל ערוך השולחן אומר שאם יש לקונה טענה סבירה מדוע המשיך להשתמש במקח, אף-על-פי שידע מהמום ולא היתה כוונתו למחול עליו, אין שימוש כזה מהווה ראיה שמחל ועדיין יכול לבטל את המקח.

---

 

[1] גם במקרים בהם המקח בטל והרכב חוזר לידי הבעלים הראשון, יש לדון מה נעשה ביחס לאותם ימים שהקונה הספיק להשתמש בחפץ וליהנות ממנו; יתכן שעליו לשלם למוכר את דמי השימוש של אותם ימים – למרות שהמקח בטל, שהרי הוא נהנה מן הרכב כל אותו זמן.

[2] מבאר בעל פירוש ה”מגיד משנה”, שם: “האי ‘חוזר’ פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר”.

[3] הדרך לחישוב ערך ההשתמשות היא מורכבת ולא עסקנו בה.

[4] לשם המחשה, מום בעגבנייה לא ייחשב מום, אך מום במחשב חדש אכן ייחשב מום.

 

מבוא

המסחר הוא מאבני היסוד של חיי חברה תקינים.. התורה ציותה כמה פעמים לנהוג ביושר ובהגינות, ושלא לגזול ולרמות במסחר. מצבים רבים של חוסר הגינות במסחר ושל בעיות שעלולות להיווצר תוך כדי ניהול המסחר, הביאו את חז”ל לתקן תקנות ולהגדיר הלכות שונות שמטרתן להגן על הצרכן, ולעיתים גם על המוכר. הקדמה לא טובה. לא מוצג בה משהו עקרוני, לא ממוקדת, נכנסים לדוגמאות

מדינת ישראל מעניקה את הבלעדיות לסחור בסחורה מסוימת לסוחרים מסוימים, בכמה רוצים להסביר מה זה מונופול וממה זה קרטל אז בסדר. אבל אין שום מקור על זה. ופתאום גולשים לענין אחר. זה לא ברור. תחומים. לדוגמא, החשמל במדינה מיוצר ומשווק רק על-ידי חברת החשמל ללא תחרות עם חברות אחרות. מצב כזה עלול ליצור “מונופול” כלומר מצב בו יש חשש שהסוחר יגבה מחיר יקר באופן לא מוצדק כיון שאין לו מתחרים, והצרכן, הזקוק למוצר, נאלץ לשלם מחיר גבוה משוויו האמיתי של המוצר. בדומה לכך, ישנו מצב של שליטה משותפת של כמה סוחרים בשיווק מוצר מסוים בשוק, והאפשרות לקביעת המחיר בלעדית לאותם סוחרים. זה נקרא “קרטל” – שליטה של כמה סוחרים על השוק.

 

הונאה במחיר

קביעת המחיר

תיאוריה כלכלית מודרנית של הכלכלן אדם סמית, טוענת שבמסחר ישנה ‘יד-נעלמה’ שדואגת לאיזון כלכלי. היא גורמת ליצרן הפועל לקידום ענייניו דרך היצע וביקוש לקדם אגב כך את טובת הכלל. זה מאפשר לנהל שוק ללא פיקוח מחירים; אך בהעלמת כל פיקוח, יכול הסוחר לנצל את צורכו ומצוקתו של הקונה ולהפריז במחיר. חכמים עודדו את תחרות המחירים כדי שהצרכן ירוויח, לכן התירו חכמים לסוחר להוריד את המחירים כדי למשוך קונים, משום שיש בזה אינטרס ציבורי, כך שאר הסוחרים יראו צורך להוריד את המחיר והציבור ייהנה מרמת מחירים סבירה. אך במקרה בו אחד המתחרים בשוק מוריד את המחירים באופן קיצוני וכך הוא “שובר את השוק” וגורם הפסדים לכל המתחרים, לאותו סוחר זה נוח, אך שאר הסוחרים עלולים לקרוס מבחינה כלכלית ונזק גדול יגרם להם ולחברה כולה.

צריך לפתוח במצוות חיוביות על יושר והגינות, נשאת ונתת באמונה, ומתוך כך גם להגיע לדברי הרב קוק הללו. זה לא מתחבר לכלום. צרפתי כאן מדף מקורות שלי, לא צריך לקחת הכל, אבל בכ”ז משהו בכיוון.

שמונה קבצים (הראי”ה קוק), קובץ א, קי זה מופיע באורות התשובה יג, ה

התשובה היותר מקורית וטובה הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות, וכל המשפטים שבין אדם לחברו, הכלולים אצלנו בלימוד חושן משפט, בכל הבקיאות הגרסאית היותר בהירה, וכל החריפות הישרה ורחבה היותר אפשרית. היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים, ומעמידה את הצדק האלהי על בסיסו הנאמן, ונוטלת את מחץ הספק והנביכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה את דרך החיים המעשיים.

 

נשאת ונתת באמונה?

1. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת אחרי מות סימן ג

וכיצד היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים? יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו שתהא השנה הזאת דשונה גשומה טלולה, שנת זול, שנת שובע, שנת רצון, שנת ברכה, שנת משא ומתן באמונה, שנה שלא יצטרכו בה עמך ישראל אלו את אלו, שנה שלא יגביהו שררה אלו על אלו.

2. תלמוד בבלי מסכת נדה דף ע עמוד ב

מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר: “לי הכסף ולי הזהב” (חגי ב, ח). מאי קמ”ל? דהא בלא הא לא סגי.

3. תלמוד בבלי מסכת תמיד דף כח עמוד א

רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם …יש אומרים: יחזיק באמונה – יתירה, שנאמר “עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי”. (תהילים קא, ו)

4. רש”י מסכת תמיד דף כח עמוד א

איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם – הרבה דברים צריך לו לאדם לבחור אלא הכי קאמר איזוהי דרך אחת מדרכים הישרים שיבור לו האדם. …ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה – ישא ויתן עם בני אדם באמונה ולא יאנה את הבריות.

5. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סה עמוד ב

אמר רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו. ואמרי ליה: אף בשחקו.

6. רש”י מסכת עירובין דף סה עמוד ב

בכיסו – כשנושא ונותן עם בני אדם, אם באמונה הוא עושה.

7. תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א

אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר.

בית הבחירה למאירי מסכת בבא קמא דף קיט עמוד ב

וכלל גדול בדברים אלו מנהג המדינה ועל הכל יזהר אדם להיות מלאכתו באמונה שאין לו לאדם אלא שם טוב הנמשך מפעולותיו. ומעשיו של אדם מעידים לו בעולם הזה ודנין אותו לעולם הבא.  אשרי מי שגדל בשם טוב, ומי שיאמר עליו על טוב פעולותיו “והלך לפניך צדקך כבוד ה’ יאספך”.

8. הראי”ה קוק, אורות התשובה, פרק יג, ה

דרך התשובה היותר מקורית וטובה הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחברו הכלולים אצלנו בלימוד חושן משפט, בכל הבקיאות הגירסאית  היותר בהירה ובכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית. היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים, ומעמידה את הצדק האלוקי על בסיסו הנאמן ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה, ע”י מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים. אמנם צריך להכשיר את הלב ואת המח ע”י יתר חלקי התורה, ובייחוד ע”י השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבהכרות האלוקיות האציליות, כדי שתהיה הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בצדק האלוקי שבחלק המשפטי של תורת חיים. ואז יבוא לה מקצוע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה.

 

ב. דבור אמת, לא לשקר

“לא תענה ברעך עד שקר” (שמות כ, טו); “מדבר שקר תרחק” (שמות כג, ז); לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו” (ויקרא יט, יא); “למדו לשונם דבר שקר” (ירמיהו ט, ד); “שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב,  ולא ימצא בפיהם לשון תרמית” (צפניה ג, יג); “תועבת ה’ שפתי שקר” (משלי יב, כב)

 

1. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לה

חורשי רע, ומהפכי דברים, וממתיקי שפה, ובעלי לשון הרע עליהם הוא אומר: “יהי דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה’ רודפם” (תהילים לה, ו).

2. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קג עמוד א

ואמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת שקרנים, כת חניפים, כת מספרי לשון הרע. …כת שקרנים  דכתיב: “דבר שקרים לא יכון לנגד עיני” (תהילים קא, ז).

3. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד א

אמר ליה רב לרב כהנא: הפוך בנבילתא ולא תיפוך במילי.

4. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף מט עמוד א

“מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם” (ויקרא יט, לו). רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר “הין צדק”? והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק! – אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

5. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב

שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי.

6. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צב עמוד א

ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו – כאילו עובד עבודה זרה. כתיב הכא: “והייתי בעיניו כמתעתע” (בראשית כז, יב), וכתיב התם: “הבל המה מעשה תעתועים” (ירמיהו י, טו)

7. טור אורח חיים סימן קנו – הלכות משא ומתן

ואחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון שאם אין לו מה יאכל העוני יעבירנו על דעת קונו. ומ”מ לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע כמו שמצינו בחסידים הראשונים שהיו עושין מלאכתן עראי ותורתן קבע וזה וזה נתקיים בידן כי אין מעצור לה’ להושיע ברב או במעט. וישא ויתן באמונה.

8. הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן אורח חיים סימן קנו סעיף ג

משא ומתן באמונה, אין הכוונה שלא יגנוב ולא יגזול או לעשות מדות ומשקלות שקרים. דדברים אלו אין נכנסין בכלל זה דהעושה כן הוא רשע גמור ואסור לגנוב או לגזול או לאנות בין ליהודי בין לאינו יהודי ומן התורה עוברים בלאו על גניבת וגזילת אינו יהודי כמו על של יהודי כמ”ש הרמב”ם בפ”א מגניבה ובטור וש”ע ח”מ סי’ שמ”ח. אלא הכוונה שיהא הן שלו צדק ולאו שלו צדק וכשאומר שסחורה זו עולה לו כך וכך ושהיא טובה לא ישקר אף בכל שהוא ושיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות ודיבורו בנחת ולא יצעוק ולא יחרף ולא יכעוס וסוף הדבר שגם מסחרו הולך בשם טוב ופרנסתו מזומנת לו והכל מאמינים לו והבוטח בד’ חסד יסובבנו:

9. ספר החינוך מצוה שלז

שלא להונות אחד מישראל בין זכר בין נקבה במקח ובממכר …שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב ביישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו.

 

10. רבינו יונה, ספר שערי תשובה יונה שער ג

וזה דבר כת שקרים. ענין הכת הזו נחלק לתשעה חלקים. החלק האחד – איש כזב, אשר תורה עזב, וירע וישחית במענה פיו, כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בשכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט, יא): “ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו”, וכן העונה ברעהו עד שקר, שנאמר (שמות כ, יג): “לא תענה ברעך עד שקר”. ומן החלק הזה כלל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות, שנאמר (ויקרא כה, יד): “אל תונו איש את אחיו”, ונאמר (תהלים נה, יב): “ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה”, ונקרא איש און, ונקרא בליעל, והוא כבד עון בכתות הרשעים, כאשר הקדמנו בשערי יראת חטא. ומדות זה איש האון שהוא קורץ בעיניו ומולל באצבעותיו, כמו שנאמר (משלי ו, יב – יג): “אדם בליעל איש און וגו’, קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו”.

קפ החלק השלישי – הבא בערמה ודברי מרמה למנוע טוב מבעליו, להעביר הטובה אליו, לא לגזול מחברו דבר שהוא שלו, ולא לחמסו, אבל יתן עינו בטובה העתידה לבא לידי חברו, וצודה אותה לקחתה אליו בשקר מליו, או יסבב בשקריו לו אשר יתן חברו לו מתת, ועיקר ענשו על השקר. אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו, אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד, כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו, כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב, א): כל המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית כז, יב): “אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע”, ונאמר על עבודה זרה (ירמיה י, טו): “הבל המה מעשה תעתעים”, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כאילו עובד עבודה זרה, הביאו הדמיון על קצהו, אחר כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשוא.

11. הרב אליעזר פאפו, פלא יועץ, ערך שקר

ואי לו לדור שכך עלתה בימיו השקר נעשה כהיתר, ובפרט בין הסוחרים כנען בידו מאזני מרמה, ומשקרים במשאם ומתנם באומרם כה וכה הקושט”י (המחיר) כה וכה נתנו לי, ולא זו בלבד אלא שגם נשבעים שבועות חמורות על השקר וחושבים שזה בכלל חריצות וחריפות לידע להרוויח ואומרים שמי שאינו עושה כן בדורות אלו אינו אוכל לחם, ולכן לחם שקרים ינעם להם, עד שבעוונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו, שאומרים הגויים, הדבר ידוע שישראל יעשו עוולה וידברו כזב ולא ימצא בפיהם דבר אמת. אוי לו על חילול השם, ובוודאי שעושה אלה אינו רואה סימן ברכה. ואם יראה סימן ברכה לפי שעה, מאחר שהוא עושה עושר שלא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ואם יהיה דרך רשעים צלחה יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו ואחריתו יהיה נבל לעולם הבא, יגרס בחצץ שיניו וזרעו יהיה מבקש לחם. כי בהתערב ממון של איסור עם ממון של היתר בא זה ומאבד זה, וכמו שאמרו רז”ל על בתו של נקדימון בן גוריון (כתובות סז, א). וכמעט השקר שמשקרים הסוחרים היא שלא לצורך. שאם ירצה היה יכול לומר בכך וכך חפץ זה לו אוכל ליתן בפחות ודיו, ומה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה ומה יתרון לבעל הלשון. ואף אם חשב להרוויח הרבה על ידי השקר, מדבר שקר ירחק, שיותר ממה שהוא מרוויח הוא מפסיד לפי האמת ולפי חומר שבו. ומי שהוא איש אמונות רב ברכות. ואף אם על ידי דברי אמת יבוא לידי בושה וכלימה, לא ימנע מלדבר אמת. וכבר הזהירו חז”ל: שלא יאמר אדם לילד לעשות לו או לקנות לו שום דבר ולבבו לא כן יחשוב, שלא ילמד לשקר.

12. הרב אברהם ישעיהו קרליץ, חזון איש, אמונה ובטחון פרק ד, יג

בן אדם שדיבר שקר לשעתו, צורתו צורת אדם ויש בו חטא. אך המתמיד בשקריו צורתו שקרן, ואישיותו נעדרת, ואיך יקח מוסר שיסודו אמת וחותמו אמת. אך גם במוסרו יתעתע בתעתועי מרמה. חולי אנוש ולא יחוש.

 

א. שיעור אונאה

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יב, הלכה ב-ד

ב. כמה תהיה ההוניה ויהיה חייב להשיב? שתות (שישית), הרי שמכר שווה שישה בחמישה או שווה שישה בשבעה או שווה חמישה בשישה או שווה שבעה בשישה, הרי זה הוניה ונקנה המקח וחייב המונה להחזיר את ההוניה כולה למתאנה.

ג. היתה ההוניה פחות מזה בכל שהוא כגון שמכר שוה שישים דינר בחמישים דינר ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום, שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו.

ד. היתה אונאה יתירה על שתות בכל שהוא כגון שוה שישים בחמישים פחות פרוטה, בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל אבל המונה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה וקיבל.

איסור אונאה

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יב, הלכה א

אסור למוכר או לקונה להונות את חבירו שנאמר ‘וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך לא תונו איש את אחיו’. ואע”פ שהוא עובר על לא תעשה אינו לוקה מפני שניתן להישבון, ובין שהונה במזיד בין שלא ידע שיש במכר זה הוניה חייב להשיב.

בית יוסף, חושן משפט, סמן רכז

ולא יאמר שמא שוה כך וכך במקום פלוני או שמא לזמן פלוני ישוה כך, כי אין במקח וממכר אלא מקומו ושעתו.

איסור אונאה רק בדבר בעל שער קבוע

בית יוסף, חושן משפט, סימן רט

ושמא לא כתב כן הרמב”ם (שיש אונאה), אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החיטים וכיוצא, אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אלא כל אחד קונה כמו שחפץ לית ביה אונאה.

אי אפשר רק במישור של הרמב”ם והשו”ע מבלי לחבר לשאלות נוספות ומזמננו. איך זה בא לידי ביטוי? איפה נתקלים אם האיסור הזה? זה לא מענין ככה, זה לא מאתגר. תלמידים ותלמידות (וגם המורים והמורות) לא יבינו מה רוצים מהם.

ב. הפקעת מחירים

איסור להפקיע את השער (המחיר הריאלי)

בבא בתרא, דף פט ע”א

מעמידין אגרדמין (רשב”ם – ממונה לענוש מעוותי המידות) בין למידות בין לשערים, מפני הרמאין.

רמב”ם, הלכות גניבה, פרק ח, הלכה כ

חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שיהיו מחזרין על החנויות

ומצדקין את המאזנים ואת המידות ופוסקין השערים… וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר

מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.

כנ”ל א”א להסתפק בדיון על הפקעת מחרים בגמ’ וברמב”ם. זה לא מתחבר לכלום. צריך שזה יהיה רלוונטי לכאן והיום.

 

הגבלת הרווח במצרכים חיוניים

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יד, הלכה א, ב

א. לא ישתכר המוכר יתר על שתות.

ב. במה דברים אמורים? בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות.

 

אסור לתווך במצרכים חיוניים כדי לא להגדיל את מחירם

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יד, הלכה ד

אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש, אלא זה מביא מגרנו ומוכר וזה מביא מגרנו ומוכר כדי שימכרנו בזול.

כנ”ל. מה זה רלוונטי להיום?

אסור לאגור מצרכים כדי להשפיע על המחיר

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יד, הלכה ה

אין אוצרין פירות (= שומרים פירות כדי שמחירם יעלה) שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובו ישראל שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל.

 

תקנות חכמים נגד מפקיעי מחירים

סוכה, דף לד ע”ב

אמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא (= מוכרי הדס לארבעת המינים): אשוו וזבינו, ואי לא – דרישנא לכו כרבי טרפון!

פירש רש”י: מכרו בשוה ואל תעלו על דמיהם מפני שמבקשים מכם שלושה הדסים ושלימים, ואי

לא משויתו דרישנא כר’ טרפון דמכשר בקטומין (ר’ טרפון סובר שגם הדס הקטום בראשו כשר).

שו”ת צמח צדק, סימן כח

שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל, כמה שבתות, כדי שיוזלו. זה מה שיש להגיד בסוגיה? כ”כ קל לחבר למחאת הקוטג’,

 

ג. הורדת מחירים

מותר להוזיל מחירים כדי למשוך קונים

בבא מציעא, דף ס ע”א

רבי יהודה אומר לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו,

וחכמים מתירין, ולא יפחית את השער, וחכמים אומרים זכור לטוב.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכח, סעיף יח

מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו, וכן יכול למכור בזול יותר

מהשער, כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו.

צריך לחבר להיום. זה ממש לא מספיק ככה.

 

אין לשבור את מחירי השוק באופן מוגזם

ערוך השולחן, סימן רלא, סעיף כ

ועתה במדינתנו יש לצעוק להיפך על החנונים המזלזלים במקחים בכל מיני סחורות ועל-ידי זה רבה הקלקול מהמסחר, והעניות. והרי חז”ל התירו להרויח שתות אף באוכל נפש וכל שכן בשארי מיני סחורות שצריכים להרויח הרבה יותר, ועתה מזלזלים במקחים בלא דעת ובלא תבונה.

שו”ת מראה הבזק, חלק ה, סימן קכ

שאלה: ספּק שרוצה לחדור לשוק, מוזיל מחירים ומוכן לעבוד על רווח נמוך, האם זה מותר כי גורם לאחרים להפסיד או להקטין רווחים?

תשובה: מותר לסוחר להוזיל מחירים כדי למשוך קונים אליו אך יש להימנע מהורדת מחירים מופרזת שתגרום הפסד לסוחרים רבים ותסכן את יכולתם להתפרנס. וודאי שאסור לעשות זאת כאשר המטרה היא השתלטות על השוק על-ידי חיסולם של עסקים קטנים.

 

חנווני שאינו משלם מס לא יכול להוזיל

שו”ת שואל ומשיב, חלק א, סימן כ עד כמה זה רלוונטי להיום?

אף שבשולחן ערוך מביא שאם מוזלים המקח לא מצי מעכבי, דווקא כשמוזלים מצד שיכולים לתת בזול יותר, שהראשונים רצו להוקיר. אבל כאן מה שהם מוזלים מפני שאין משלמים המס, אם-כן הראשונים לוקחים באמת כפי שווים, בזה אין מעלה מה שהם מוזילים.

 

                                                         ד. מונופול וקרטל

אסור למנוע ממתחרה חדש להיכנס לשוק– אילו שני נושאים שונים. לא קשור למונופול. גם בשכונה שמספר הלקוחות מוגבל א”א לפתוח עוד מכולת שהיא כמובן לא מונופול כדי לא לפגוע בקים.

ספר רוח חיים, חושן משפט, סימן רל”א

התשובה עוסקת בסוחרים הרגילים לקנות חומרי גלם ולמכרם, הגיע סוחר חדש לעיר הרוצה גם לקנות את חומרי גלם ולסחור בהם, ולא רצו לתת לו אישור לקנותם כדי שלא יתחרה בהם …הנה לענין דינא לכאורה נראה שאין לכוף אותם בעלי האומניות לתת לזה חלקו שיאמרו או אתה תקח הכל או אנחנו, ברם, משום ‘ועשית הישר והטוב’ וכופין על מידת סדום ‘וחי אחיך עמך’ ראוי לכוף אותם שיתנו לו, וגלגל הוא שחוזר בעולם ואל יתהלל עשיר בעושרו.

הרב משה שטרנבוך, ספר תשובות והנהגות, חלק ג, סימן תסו

אין לאסור יותר (אין לאסור על סוחרים אחרים לסחור בספר הרבה שנים), אין זה טובת הקונים, אם השוק יהיה בידו, ידרוש מחיר גבוה כרצונו… ראוי לנו להשתדל שלא יהיה לו הפסדים, אבל לעשות כרצונו לחמש עשרה שנה כדי שיכנס לו כסף רב, אין זה טובת הציבור כשאין אחר בשוק, הוא יכול לקבוע מחירים כרצונו נראה שאין זכות לבית דין כלל ואפילו גזרו לא חל.

 

הקמת איגוד סוחרים הקובעים את מחיר המינימום

בבא בתרא, דף ח ע”ב

רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים, ולהסיע על קיצתן (לכפות אלו שלא עומדים בתנאים).

שם, דף ט ע”א ו- ע”ב

הני מילי (=שמותר להסיע על קיצתן) היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני. כאשר יש אדם חשוב במקום, אין לסוחרים כוח לקבוע תנאים ללא אישור של האדם החשוב.

ריטב”א, שם

כדי שיראה (האדם החשוב) שיעשו כראוי ושאין בו הפסד לאנשי העיר.

 

אסור להציג מצג שווא של מחסור

רב האיי גאון, ספר המקח, שער ס

לא יפחיד בני אדם באומרו: תבואה מועטת בעולם.

 

אסור להשהות משקל מזויף

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלא, סעיף ג

אסור לאדם להשהות מדה חסרה אפילו שאינו מודד בה, ואפילו לעשות עביט של מי רגלים, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדים אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה.

אבני משפט (הרב אריאל בראלי), ריגול עסקי, יג

המאבק על צרכנים בין חברות מתחרות הולך ומחריף, כל חברה משקיעה משאבים רבים בבניית אסטרטגיה שיווקית ייחודית. בין השאר חשוב לגלות מה החברה המתחרה מכינה? לשם כך יש לאסוף מידע, דרך אחת היא איסוף חומר גלוי ומעקב צמוד על דרכי התנהלות החברה המתחרה. דרך נוספת היא חשיפת מידע פנימי שלא נועד לפרסום. החשיפה יכולה להתבצע על ידי אמצעים אלקטרונים או על ידי גורם אנושי מתוך החברה. ברור שאסור לעובד לפגוע באמון שניתן בו, ולמסור מידע. אך נשאלת השאלה האם ישנה בעיה להגיע למידע חסוי באמצעות אמצעים אלקטרונים? אסור לגלות כל סוד, גם דברים שאינם קשורים למסחר, יש בכך בעיה של גנבת דעת וחרם של רבנו גרשום. בתחום העסקי, שימוש במידע פנימי יכול להיות חמור יותר כי לפעמים הדבר גובל באיסור גזל. שכן כל חברה משקיעה הרבה משאבים כדי לייצר דברים ייחודיים או לגבש דרכי שיווק ופרסום. לכן, מידע זה שייך ממונית לחברה ומי שמשתמש בו שלא כדין עובר על גזל. וכן כתב בשו”ת שבט הלוי “פשוט אצלי שפועל שעובד במקום שעובדים בדברים סודיים או שמשתמשים במכשירים שהם עדײן בגדר םוד או אפילו פעולה שהיא המצאה של בעל העבודה שאסור לו לפועל להעתיק לעצמו או לאחרים ובגדר גזל הוא מן הדין גם אם לא עשו תקנה מיוחדת לזה כיון שהם דברים שמסתמא מקפידים מאד על גילויים” (חלק ד סימן ר”כ). וכן כתב בספר ערך ש”י (חו”מ סימן קפ”ג) לגבי שימוש בסוד מקצועי “מה שמוכרים וקונים בכתבים שלהם הוי גנבה ואסור”.

חוק עוולות מסחריות

בשו”ת חת”ס כתב (חושן משפט, תשובה ע”ד) שכל חוק שעל פי ההלכה היינו גם מתקנים אותו יש לו תוקף הלכתי. הדבר נכון לגבי חוק עוולות מסחריות (התשנ”ט – 1999, 6א) וזה לשונו “לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר. סוד מסחרי – הוא מידע עסקי מכל סוג שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו… נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים או שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו, כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד” עכ”ל. האחריות מוטלת על כל מי שנחשף לסוד העסקי ומצופה ממנו לשמירת הסוד על אף שלא חתם מפורשות על סודיות. נקודה זאת תואמת את התפיסה ההלכתית הרואה בכך איסור גזל המחייב כל אדם אף שלא חתם על הסכם סודיות.

 

אמירת שקר לצורך מגבית של צדקה

שו”ת דבר יהושע (הרב יהושע מנחם אהרנברג), חלק ג, סימן לב

בדבר הנוהל אצל עורכי מגביות לצרכי מוסדות התורה צדקה וחסד שמכריזין ברבים נדבת הנותנים כמה כל אחד פוסק כדי שאחרים ישמעו ויעשו כמותם, ויש מנהלי מגביות שעושין בערמה ומעמידין אחד או שניים מהציבור הסרים למשמעתם שיהיו קופצים בראש ויחייבו עצמם בסכום גדול יותר מכפי כוחם ורצונם ומתפשרין איתו בחשאי שלמעשה לא יתן כל כך, אי יאות למיעבד הכי? יש להביא ראיה מדברי המהרש”א על הגמרא בסוכה. (האם מותר לגנוב את דעת הנדבנים ולהעמיד בקהל התורמים תורמים פיקטיביים, וכך לגרום לעליית סכום התרומה?).

סוכה, דף כט ע”ב

בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות… על שפוסקים צדקה ברבים ואינן נותנין.

מהרש”א, שם

‘ופוסקי צדקה ברבים’, היינו שבעלי בתים מנהיגי הקהילה, פוסקין צדקה מרובה ואינן נותנין כולה, שאומרים שלא היה דעתן לכך אלא בשביל אחרים שיתנו נדבות כראוי.

הקדמה לספר “תתן אמת ליעקב” (הרב ישראל פישר), סעיף ה

אין ראיה (מדברי הגמרא בסוכה), משום שכוונת המהרש”א שהם טוענים כך: מה שפסקו צדקה גדולה, היה כדי שאחרים יתנו יותר, אבל באמת לא היה כך מחשבתם אלא להתייהר שהם נותנים הרבה, אבל אם כוונתם באמת לזה שאחרים יתנו בוודאי מותר.

שו”ת מנחת יצחק (הרב יצחק יעקב וייס), חלק ג, סימן צז

שאלה: האם מותר לומר במגביות שמכריזין, שנותן סכום גדול, מכפי שבדעתו ליתן, בכדי שחברו יתן יותר? תשובה: על דבר השאלה בהמגביות שמכריזין כמה נותן כל אחד, האם מותר לומר שנותן סכום גדול מכפי שבדעתו ליתן, בכדי שחבירו יתן יותר… האריך לבאר שיש בזה כמה חששות: א. הנה אף דבזמנינו נתחדשו כמה מיני מגביות, אבל אם הענין שייך לצדקה, אין בזה חדש, דכבר איתמר הדבר בפירוש לאיסורא, בדברי המהרש”א…

ראיה מדברי המדרש (מתורגם) ב. ויש להביא עוד לזה, מדברי הירושלמי (ברכות פ”ז, ה”ב ונזיר פ”ה, ה”ג) ומדרש רבה (מקץ, פרשה צ”א): בא שמעון בן שטח לינאי המלך, אמר לו יש כאן שלש מאות נזירים שצריכים להקריב תשע מאות קרבנות (כל נזיר צריך להביא שלש קרבנות בסוף ימי נזירותו, כנזכר בפרשת נשא, לנזירים אלו לא הייתה אפשרות כלכלית להביא אותם קרבנות). אמר לו (שמעון בן שטח) אתה תממן חצי (450 קורבנות) ואני את החצי השני. שלח לו ינאי המלך 450 קרבנות. שמעון בן שטח לא נתן את חלקו אלא התיר למאה וחמישים נזירים את נדרם, לאחר מכן הלשינו לינאי המלך על שמעון בן שטח שלא נתן את חלקו בהסכם. שמעון בן שטח השיב לו: “אתה הבאת את ממונך ואני הבאתי את חכמתי דכתיב ‘כי בצל החכמה בצל הכסף'”… נלמד מכאן שאלמלא היה לו אמתלא (תירוץ טוב-שבמקום להביא את הקרבנות הציע לו להתיר את הנדר) לא היה רשאי לומר כן (שייתן אע”פ שאין בדעתו לתת) בשביל שיתנו אחרים.

 

סיכום

תחום המסחר מְזַמֵּן ניסיונות רבים בתחום היושר והאמינות. מדינת ישראל, שתפקידה הוא לפרסם את שם ה’ בעולם ולדבוק בדרך של אמת, תפעל בכל אמצעי למנוע עוול במסחר. אסור לגנוב את דעת הבריות ולהטעות את הקונה בכל מיני מצגות שווא של הסחורה. לדעת הרב פיינשטיין, מותר ליפות את הסחורה בתנאי שאינו מסתיר חיסרון במוצר. לדעת רב האיי גאון, אין לדחוק בקונים לקנות על-ידי הצגת תיאור שווא כאילו הסחורה עומדת להיגמר. אסור להשתמש במידות שאינן מדויקות, חכמים אסרו אפילו להחזיק אותם ברשותו שמא בטעות יבוא להשתמש בהם בטעות ויבוא לאיסור גזל. אסור להרוויח במכירת מוצרי יסוד שחיוניים לכולם יותר משישית רווח; יש למעט במכירת מוצאי יסוד למתווכים כי זה עלול לייקר את מחיר המוצר. כמו כן אסרו חכמים לגרום להעלאת המחירים בצורה מלאכותית, כגון לאגור מצרכים כדי שיהיה מחסור בשוק והסוכר יוכל למכור את המוצר ביוקר. חכמים תיקנו תקנות כנגד מפקיעי שערים ואסור לקנות מהם אפילו מוצרי מצווה כמו דג לשבת. המטרה היא שלא יגרם לציבור נזק וצער בגלל המחיר היקר. מותר למכור במחיר זול. חכמים ראו בכך דבר טוב כי התחרות מטיבה עם הצרכנים, אולם לדעת ‘ערוך השולחן’ יש לדאוג לסוחרים שלא ימכרו במחירי הפסד. לעיתים יכול סוחר אחד לספוג מחירי הפסד שאין הסוחרים יכולים לעמוד בו, אך כשם שאין לפגוע בצרכנים כך אין לפגוע בפרנסת הסוחרים. תופעה נפוצה בעולם המסחר היא המונופול והקרטל. חכמים לא ראו בעין יפה תופעה זו כי היא מטיבה בדרך כלל עם הסוחר ולא עם הצרכנים, לכן הם עודדו תחרות שמטיבה עם הצרכן ומונעת מונופול. יש היתר לסוחרים להתאגד ולקבוע כללים בתחום המסחר, אפילו התאגדות בהגבלת מחיר המינימום, מתוך הבנה שגם לסוחרים יש זכויות ויש להתחשב בצרכיהם, אלא שחז”ל הגבילו זאת באופן שהדבר יעשה בתיאום עם החכם הגדול בעיר או מושל העיר, כדי שתהיה ביקורת. במקרים קיצוניים, התירו חכמים לעשות “חרם צרכנים” כדי להתמודד עם תופעת הפקעת המחירים והקרטל, כמו שהתבאר בדברי הצמח צדק.

שימוש ברכוש ללא רשות ובחפץ גנוב

(הרחבה לפניני הלכה, שואל שלא מדעת)

 

מבוא

חכמים הזהירו מפני נטילת רכוש הזולת אף בדברים הפעוטים ביותר; אבל ההגדרה המדויקת מתי שימוש קל נחשב גזל ומתי לא, אינה פשוטה – ולכן שימוש או נטילת רכוש הזולת כשאין הוא מקפיד על כך – נחשבים לדברים מותרים, למרות המורכבות ההלכתית שבשימוש כזה.
חז”ל גם אסרו לקנות חפצים גנובים מפני החשש מריבוי גנבות – הרי כך הקונים מעודדים את הגנבים לגנוב שוב. בגמרא מתואר הדבר באופן ציורי “לאו עכברא גנב אלא חורא גנב” (גיטין מה, א), החור שבו מחביא העכבר את גניבתו, גרם לו לגנוב. על פי רוב אין ידיעה ברורה שהחפץ שנקנה הוא אכן גנוב. השאלה היא, אל אלו סימנים צריכים הקונים לפקוח עין ולהיזהר ברכישה, וממה ניתן להתעלם?

 

הקפדה על רכוש הזולת

תלמוד ירושלמי דמאי פרק ג, ב

רבי שמעון בר כהנא הוה מסמיך לרבי לעזר עברון על חד כרם, אמר ליה: “אייתי לי חד קיס מיחצד שיניי”, חזר ואמר ליה “לא תיתי לי כלום”, אמר: “דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל סייגא דגוברא.”

תרגום

רבי אלעזר היה נסמך על רבי שמעון בר כהנא בשעה שעברו ליד כרם. אמר רבי אלעזר לרבי שמעון “הבא לי קיסם אחד מהגדר לחצוץ את שיני” חזר בו ואמר: “אל תביא לי כלום, שאם כל אחד ואחד יעשה כך, לא תישאר גדר לכרם”.

מדברי הירושלמי הללו למדו הפוסקים שמותר לקחת דבר שאין בעליו מקפיד עליו, אך אין זו מידת חסידות. וכך כותב השולחן ערוך:

 

שולחן ערוך, חושן משפט סימן שנט, סעיף א

אם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי; כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו; ואף זה אוסר בירושלמי, ממידת חסידות.

 

אין דרך הבעלים להקפיד

 

בדבר שאין הבעלים מקפיד עליו, מותר ליהנות או ליטול ואין בכך גזל; אך הדבר מותנה בידיעה וודאית שאין הקפדה של הבעלים על כך.

 

רמב”ם הלכות אישות פרק ה הלכה ח

הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו אישה ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו, למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו. והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת; ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק.

 

שו”ת משפטי ארץ, חלק א עמוד 198

שאלה

לכל חולה המאושפז בבית החולים יש בדרך כלל סמוך למיטתו תקע חשמלי לשימושו. שאלתי, האם כשיש לחולה קרוב משפחה שסועדו, או שנמצא אתו שעות רבות כמו בעל ואישה או אחים.
האם מותר לו להשתמש בחשמל וזה ייחשב כמו צרכי החולה – כגון, הטענת טלפון נייד של הנמצא עם החולה או שימוש ברדיו? האם שונה דינו של מלווה מדינו של מבקר שמבקר ביקור של שעה או שעתיים?

תשובה

בדרך כלל בית החולים מעוניין שלחולים יהיו מלווים, ועל כן מסתבר ששימוש בחשמל לצרכם מותר. וכן קיים היתר לשימוש בדברים שאין אדם מקפיד עליהם כלל (ערוך השולחן, חושן משפט סימן לד, סעיף יז(, אולם אין זה מידת חסידות.  ונראה שלאחראי במקום כגון אחות בבית חולים יש סמכות להתיר שימוש קל שכזה )פתחי חושן הלכות גניבה פרק א, הערה לז(.

 

חשש לחפץ גנוב

שולחן ערוך, חושן משפט הלכות גניבה סימן שנו סעיף א

אסור לקנות שום דבר מהגנב,  ועוון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות; שאם לא ימצא לוקח, אינו גונב. הגה. וכן אסור לסייע לגנוב בשום דבר כדי שיגנוב.
שולחן ערוך, חושן משפט הלכות גניבה סימן שנח סעיף א

כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו. וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב, אין לוקחין אותו. לפיכך אין לוקחין מהרועים צמר או חלב או גדיים. כללו של דבר, כל שהרועה מוכרו, אם היה בעל הבית מרגיש בו מותר ללוקחו; ואם לאו, אסור.
האם קניה בשוק במחיר מוזל יש בה חשש גנבה?

שולחן ערוך, חושן משפט הלכות גניבה סימן שנח סעיפים ב-ג
ב. אין לוקחין עצים או פירות משומרי פירות, אלא בזמן שהם יושבים ומוכרים והסלים והפלס בפניהם, שהרי הדבר גלוי ויש לו קול; והוא שיהיה על פתח הגנה.

ג. וכולם שאמרו: הטמן, אסור לקחת מהם.

חשש לסחורה גנובה

 

אמונת עיתך 98, הרב אריאל בראלי

שאלה
בשוק יש דוכנים המוכרים דיסקים מקוריים במחיר זול במיוחד, האם מותר לקנות מהם?

תשובה
יש להקדים ולומר שיש איסור לקנות חפץ גנוב, ויש בכך משום שותפות עם הגנב. וכן כתוב בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן שנו, סעיף יא), “עון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות שאם לא ימצא לוקח, אינו גונב”. יש גם איסור נוסף, ליהנות מחפץ גנוב, ולכן אסור לרכב על בהמה גנובה. השאלה העומדת בפנינו האם מדובר כאן בחפץ גנוב?
מתשובת הריב”ש (סימן קח) משמע שמחיר זול במיוחד הוא סימן לגנבה “…שהיו קונים הסחורות ממנה בזול פחות משליש בערכם, והייתה אומרת להם להעלים מבעלה, גם אלה עשו איסור, ואף על פי שהייתה נושאת ונותנת בתוך הבית. שלא לחנם היתה מוכרת להם בזול, אלא שכך דרך הגונבים.”
מנגד נכתב בשולחן ערוך שאם הסחורה מוצגת לעין כל, יש בכך ראיה שאין זו סחורה גנובה.
ולכאורה ישנו צד נוסף להקל, שכן מסתבר שהסחורה עברה כמה ידיים, וכאשר ישנו “יאוש” ו”שינוי רשות” – מותר לקנותה. אולם ספר פתחי חושן (גנבה פרק א הערה סז) הביא בשם הספר ‘ים של שלמה’ (בבא קמא סימן נח), שיש לאסור אף לאחר שינוי. ועוד ניתן לומר שאם בדוכן הזה יש סחורה גנובה באופן קבוע, יש להחשיב את המוכר כגנב עצמו. לכן נראה שישנה בעיה לקנות מדוכן זה היות ושוק עירוני אינו נחשב למקום מסודר שיש עליו פיקוח, ולכן עדיין יש לחשוש שהמחיר הזול במיוחד מעיד על סחורה גנובה.

 

סיכום

א. מותר להשתמש ללא רשות בחפצים שמקובל לא להקפיד על שימוש בהם – גם אז ישנה מידת חסידות לבקש תמיד רשות מפורשת.

ב. כאשר ידוע על חפץ גנוב אין לקנות אותו משום שבכך מסייעים לגנבים.

ג. מחיר מוזל באופן חריג מעלה ספק האם מדובר בסחורה גנובה, בייחוד שהמכירה מתבצעת בשוק העירוני. על הקונה מוטלת אחריות לא לשתף פעולה עם גנבים למיניהם אף כאשר הקניה משתלמת.

מותר לי לצלם עוברי אורח ברחוב? צריך לבקש רשות קודם? זכותם לסרב? האם לפי ההלכה אפשר לפרסם את התמונות? ומה לגבי ציתות לשיחות טלפון?

ראשי פרקים:

/ כדי להשיב על שאלות אלו, נעיין בנושאים הבאים:

א. אהבת הרע

ב. אונאת דברים והלבנת פנים

ג. הגנת הפרטיות – הזק ראיה

ד. איסור רכילות

ה. צילום ופרסום ללא רשות

ה.1 פרסום תמונה של אדם בלי ידיעתו

ו. האזנות סתר

ז. סודות מקצועיים

 

חדירה פיזית לרשותו של אדם (בית, חצר) מוגדרת כ”השגת גבול”, האם צילום ללא הסכמה (גם אם התמונה מצולמת ברשות ציבורית) נחשב גם הוא להשגת גבול? מהו הגבול של השגת הגבול? אסון ורסאי היה אחד מהאסונות האזרחיים הגדולים בתולדות המדינה – אולם חתונות בירושלים בשם “ורסאי” התמוטט. באסון נהרגו 23 בני אדם, כ400 איש נפצעו. במהלך האירוע קרסה הרצפה בחלקו המערבי של אולם השמחות ומאות מהחוגגים צנחו לתהום שנפערה. כתוצאה מקריסת הרצפה בקומה השנייה, קרסה גם רצפת הקומה הראשונה. עשרות נלכדו תחת הריסות הבניין ובמשך שעות ארוכות עמלו כוחות חילוץ והצלה מכל רחבי הארץ בניסיון להציל את הלכודים. צלם שנשכר על ידי בעל השמחה, תיעד את האסון והעביר תמונות לעיתון ללא רשות בעל השמחה. הוגשה תביעה כספית נגד העיתון שפרסם את התמונות מכיוון שהתמונות שייכות לבעל השמחה ופורסמו ללא רשות. מה היא העמדה ההלכתית במקרה זה?

 

כיום ניתן לצותת בקלות לשיחות  פרטיות וכן לדלות מידע פרטי ומסווג על אנשים ללא ידיעתם. האם כל איסוף מידע נחשב כפלישה לפרטיות? ואולי נאמר שמי שמעוניין בפרטיות – שיגן על עצמו! שאלה זו קיימת ביתר חומרה בתחום העסקי, שם התחום של ריגול עסקי מפותח; שימוש לא חוקי במאגרי מידע של רשויות ציבוריות, תוכנת “הסוס הטרויאני”, שליפת מידע חסוי ממאגרי מחשב, הורדת דואר אלקטרוני, חדירות לא חוקיות, צילומי סתר ועוד.

 

מה היא עמדת ההלכה בנושאים מורכבים אלו?

חכמים קבעו שאסור לאדם להתבונן בנעשה ברשותו הפרטית של חברו. פעולה זו נקראת: היזק ראיה. חכמים גם תיקנו מספר תקנות כדי לצמצם את היזק הראיה. עד כמה ניתן ללמוד מהכללים שנקבעו בהיזק ראיה להיזק שמיעה והאזנה?

 

א. אהבת הרע

ויקרא פרק יט, פסוק יח

ואהבת לרעך כמוך.

תלמוד בבלי, שבת, דף לא, א

דעלך סני לחברך, לא תעביד!

 

ויקרא פרק יט, פסוק יח, פירוש האבן עזרא על התורה

שיאהב הטוב לחברו כמו לנפשו: וטעם ‘אני ה”. כי אני אלוה אחד בראתי אתכם.

הרב שמשון רפאל הירש, פירושו על התורה, שם

אין האמרה הזאת מבטאת זה: ‘אל תעשה לאחרים דבר, שאינך רוצה שיעשו לך’ – אם אינך רוצה שאחרים ירעו לך – גם אתה אל תרע להם; כי אלימות גוררת אלימות, עוול גורר עוול, ומי שאינו רוצה שיעשו לו עוול, אל יעשה עוול אף הוא… לא, אלא זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה… ‘ואהבת לרעך כמוך, אני ה” (ויקרא יט, יח). זה כלל מסכם לכל התנהגותנו החברתית – בדעות, במילים ובמעשים… למסור את עצמו לאחר ולקרב את האחר אל עצמו… נדרוש שלומו וטובתו, כדרך שאנחנו דורשים את טובת עצמנו… נרחיק מעליו צער, כאילו נשקפה סכנה לנו. לשמור על הסדר האלוקי בעולם שמחוץ לאדם, כי החותמת האלוקית של ‘אני ה’ (שם) טבועה וחתומה בעולם.

 

ספר החינוך, מצוה רמג

כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חברו כנפשו… לא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד… שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג עם עצמו… ולהרחיק ממנו כל נזק… ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו.

 

ב. אונאת דברים והלבנת פנים

מסכת אבות, פרק ג, משנה יא

רבי אלעזר המודעי אומר… המלבין פני חברו ברבים… אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יד, הלכות יב-יג

יב. כשם שהונאה במקח וממכר כך יש הונאה בדברים, שנאמר ‘ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה” (ויקרא כה, יז), זה הוניית דברים.

יג. כיצד? היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה…

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ‘עין אי”ה’, ברכות ו, סעיף מז

…נוח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפילו באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חברו ברבים, שמאפיל את כבוד חברו ברבים כבר הוא אובד מדרגת וערך חייו. על כן מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי לו שיהיה נוח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חברו, שהיא מיתה מגונה נמשכת.

 

ג. הגנת הפרטיות – הזק ראיה

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות נזקי שכנים, סימן קנד, סעיף ז

הגה. אסור לאדם לעמוד בחלון ולראות בבית חבירו.

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות שותפים בקרקע, סימן קנז, סעיף א

…שותף יכול לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו. ואפילו עמדו כך שנים רבות בלא מחיצה, כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה. הגה. ואפילו יש מנהג בעיר שלא לעשותו, אין הולכין אחריו, וכופין לעשותו.

 

ד. איסור רכילות

הרב חיים גריינמן, ‘חידושים וביאורים’, מסכת פאה, סימן א

‘לא תלך רכיל’ (ויקרא יט, טז), [כלומר] להוציא את רשות היחיד של האדם לרשות אחרים, ואפילו בדברים שאין בהם גְּנוּת. וכל אדם מקפיד בדבר (שלא יחשפו אותו), וסוגר דלתו, גם כשאינו עושה דברים של צנעא.

מהר”י חאגיז ,שו”ת ‘הלכות קטנות’, חלק א, סימן רעו

תשובה: נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חברו. ומה לי ‘לא תלך רכיל’ (ויקרא יט, טז) לאחרים או לעצמו.

 

ה. צילום ופרסום ללא רשות

הרב יעקב אברהם כהן, ‘עמק המשפט’, חלק ד, עמוד תרכז

זאת חייב אנכי להדגיש בנדון שנשאלתי מאדם נכבד… שצילמו אותו במקום קדוש ופרסמו את תמונתו על גבי שער של שבועון, והדבר כאב לו עד למאוד וטען שזה ביזה אותו ואינו רוצה בפרסום מוזר זה… וגם חבריו וידידיו היו מציקים לו וחושבים שהוא ביקש פרסום זה.
בוודאי, יש בזה משום איסור הלבנת פנים ואיסור אונאת דברים וצער לאדם וצריך להיזהר מאוד מאיסורים אלו.

 

 ה.1 פרסום תמונה של אדם בלי ידיעתו

הרב אריאל בראלי, ‘אמונת עיתך’, גיליון 101

שאלה: האם מותר לצלם תמונות של אדם בלא ידיעתו, ולהעלות אותם לרשת החברתית בלי רשותו?

תשובה: ראשית יש לברר האם אדם בעלים על דמותו, ויכול למנוע מאחרים לצלם אותו בלא רשותו? בשו”ת ‘שלמת חיים’^[1] נכתב שאין לאדם בעלות על דמותו, כי לא נלקח ממנו דבר. לדבריו מותר לצלם אדם גם בלא הסכמתו, ואף לעשות בכך שימוש מסחרי. אולם יש שחלקו על דבריו ואסרו לצלם ללא בקשת רשות.^[2] נראה שבמקומות ציבוריים לפי כל הדעות מותר לצלם אף בלא רשות המצולם. מכיוון שכל מי שמגיע למקום ציבורי מודע לכך שהוא חשוף ברחוב, וממילא נחשב הדבר כאלו ויתר ומחל על זכותו לפרטיות.^[3]  אך בנוגע לפרסום תמונה, אי אפשר לומר שכל מי שנמצא ברחוב מוכן שיפרסמו את תמונתו ומוחל על כך. אם התמונה מציגה את האדם בצורה מביכה, אשר מביישת אותו לעין כל ודאי, שאין לפרסמה^[4]. יש להיזהר אף מגרימת צער ונזק עקיף, שכן פעמים שההקשר של התמונה יכול להביך את האדם, אף אם התמונה עצמה אינה מציגה את האדם בצורה מביכה. מי שרוצה לפרסם תמונות של אחרים צריך לשאול את עצמו, האם הוא היה מוכן שיפרסמו את תמונתו שלו בסיטואציה כזו. פרסום כזה נאסר מטעם איסור הונאת דברים, המכוון כנגד כל פגיעה רגשית באדם מישראל.^[5] ויש שראו בפרסום תמונתו של אדם ופגיעה בזכותו לפרטיות גם עברה על איסור רכילות.^[6] לסיכום, מותר לצלם אדם ברשות הרבים אף בלא רשותו, אך אסור לפרסם תמונות היכולות לגרום לפגיעה כלשהי, אפילו בעקיפין. אין לראות בהסכמה של האדם לצילומו, רשות לפרסם את התמונה.

שאלה: האם ניתן לתבוע פיצוי כספי על שימוש בתמונה לצורכי פרסום בלא רשות המצולם בה?

תשובה: כדי לתבוע פיצוי כספי על שימוש בתמונה לצורכי פרסום, יש להוכיח שאכן השימוש בה הועיל, והרווח הכספי גדל בזכותה. התביעה לפיצוי כספי יכולה להיסמך על דברי המשנה ‘כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו?’ ופירש הרמ”ך^[7], שאין זה צודק שאדם ירוויח מנכסי חברו בלא רשותו. אף כאן, לכאורה יש לאדם בעלות על גופו, והצלם משתמש בתואר דמותו בלא רשות ולצורך מסחרי, ולכן עליו לשלם על כך. אך למעשה אי אפשר לתבוע תשלום על שימוש בתמונה של אדם. משום  ש’זה נהנה וזה אינו חסר’ – פטור^[8]. האדם המצולם לא הפסיד כלום מפרסום תמונתו, ולכן אינו יכול לתבוע תשלום^[9]. אם נעשה בתמונה שימוש מסחרי המחייב בפיצוי כספי על פי חוק,  יש  להתחשב בכך^[10]. כמו כן אם התמונה הביכה  את האדם וביישה אותו לעין כל, אזי יש מקום לפיצוי כספי, על פי חיוב בושת דברים, וכן על פי חוק הגנת הפרטיות, בהתאם לשיקול דעתו של הדיין^[11].

 

ו. האזנות סתר

הרב חיים דוד הלוי, שו”ת ‘בית-דוד’, חיו”ד, סימן קנח

הפותח אגרת חבירו שלא ברשותו, כתבו אחרונים שאף על פי שאין לחייבו משום גרמא  בנזקין, מכל מקום כיון שרבו המתפרצים לפתוח בסתר כתבם של אחרים, ראוי לבית דין לגדור גדר ולייסר מי שעושה כן, כנראה בעיניהם, ואף אם לא ידע שיש בזה חדר”ג, צריך כפרה. על העובר על חדר”ג זה, אם הוא בכלל מוחרם ומנודה.

הרב שלמה דייכובסקי, ‘האזנות סתר’, תחומין, יא (תשנ”א), עמ’ 312-299

כיצד לוחמת ההלכה בהאזנות-סתר? התפתחות הטכנולוגית בדורנו הולידה את האפשרות להידבר או להתכתב בזמן-אמת עם הזולת הנמצא במרחק רב באמצעות טלפון ופקסימיליה. יחד עם זאת איפשרה הטכנולוגיה לכל המעוניין בכך להתאמץ אך מעט, ולהאזין לדברי אחרים, גם אם דבריהם לא יועדו לאוזנו של המאזין, וכן לקרוא את המועבר בפקסימיליה. באמצעי האזנה מתוחכמים ניתן להקשיב ממרחקים לאדם המשוחח עם חברו, אף אם הוא מעוניין שדבריו לא יישמעו. האזנות סתר כאלו נעשות בפועל לצרכים פוליטיים ומסחריים (ריגול תעשייתי), ומשתמשים בהם גם לצרכי משפט, ובכלל זה גם בדיונים הנערכים בין איש לאשתו בבתי דין רבניים. העולם המערבי ער כיום ביותר לעקרונות חופש הפרט, ובכלל זה לרצונו של אדם להצניע את כל מה שעולה על דעתו להצניע. על כן כמעט כל מערכת חוק במדינות המערב רואה בהאזנת סתר לדברי הזולת בניגוד לרצונו מעשה פלילי הראוי לעונש. על מנת למנוע ביותר האזנות כאלו (שכאמור, ניתנות לביצוע בקלות יחסית) החליטו מדינות רבות ובתוכן מדינת ישראל שהאזנות סתר לא תתקבלנה כראיות בבתי המשפט, אלא במקרים יוצאי דופן… חרם דרבנו גרשום שלא לקרוא כתב חבירו שלא מדעתו שייך גם להאזנת סתר, כי מה לי קריאה או שמיעה. ובפרט לפי מש”כ בשו”ת חקקי-לב (ח”א, יו”ד, סי’ מט) שטעם החרם הוא משום “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח), או משום “לא תלך רכיל בעמך” (ויקרא יט, טז), או משום גונב דעת הבריות- דברים אלו שייכים גם בהאזנת סתר.

הרב אליעזר שנקולבסקי, ‘המעיין’ לז, עמוד 45

לפי זה יש אולי מקום לאסור הקלטת שיחה על-ידי אחד המשוחחים ללא רשות חברו, מפני שסמך על כך שלא יקליט. ואולי יש בזה אף איסור גנבת דעת, שאילו היה יודע שמקליטו אולי היה מסרב לדבר עמו. אולם עדיין הדברים צריכים עיון. דיתכן שכשם שהשולח אגרת פתוחה, גלויה, הרי זה סימן שלא מקפיד, שיודע שיתכן שיסתכלו באגרת, כך אולי המשוחח צריך לקחת בחשבון שיתכן שמקליטים אותו… ודאי שאם ישנה ידיעה שחברו עומד להזיקו, רשאי אדם לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו על-מנת למנוע את הנזק, ואף להאזין בסתר. אולם כל זה כאשר מדובר על וודאות נזק, או חשש נזק ברמת סבירות גבוהה ביותר. אולם כאשר ישנו רק חשש בלבד לנזק העלול להיגרם, לא שמענו שמותר לאדם לעשות דין לעצמו כהאי גוונא. והרי אף אדם הרואה את ממונו אצל אחר, אינו רשאי לעשות דין לעצמו, אם לא שיש בידו ראיות שזהו ממונו.

 

ז. סודות מקצועיים

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לח, עמוד א

תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן. שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ, והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים. הללו פיתן מתעפשת, והללו אין פיתן מתעפשת.

הרב שמואל הלוי וואזנר, שו”ת ‘שבט הלוי’, חלק ד, סימן רכ

ופשוט אצלי שפועל שעובד במקום שעובדים בו בדברים סודיים או שמשתמשים במכשירים שהם עדין בגדר סוד או פעולה שהיא המצאה של בעל העבודה, שאסור לו להעתיק לעצמו או לאחר, ודבר גזל הוא מן הדין, גם אם לא עשו שום תקנה מיוחדת לזה, כיון שהם דברים שמסתמא מקפידים מאד עליהם.

פסקי דין – ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין, פס”ד ח, עמוד רכט
בסעיפים אחרים של ההסכם נאמר ש”כל מידע” שהובא לידיעתו במהלך ההתקשרות יהיה רכושו הבלעדי של התובע, והנתבע לא יעשה במידע זה כל שימוש שהוא גם לאחר תום תקופת ההתקשרות, והוא מתחייב שכל המידע לא יועבר לאחר ללא הסכמת התובע, ויהיה אחראי שכל מי שייחשף למידע מטעמו ישמור על סודיות, והוא ישא באחריות ויפצה את התובע על כל נזק שיגרם לו בגין חשיפת המידע כשיוכח שהאינפורמציה הגיעה מהנתבע או מי מטעמו.

טוען התובע’ שלכן יש לאסור על הנתבע לייצר ולשווק ארוחות מחברה אחרת, מפני השימוש שיעשה בסודות שגילה לו , ושהיה כרוך בהרבה שעות לימוד שהשקיע בו… משיב הנתבע שסעיפים אלו נכתבו בהשפעה של חוזים מחברות שיש בהם סודות מקצועיים, אך בחברה זו אין כל סודות מקצועיים. התמחירים נקבעים בהתאם לשוק ולמתחרים, והכנת האוכל אין בה כל סוד.

פסק דין:

יב. שמעון שמשתמש בסודות מקצוע של ראובן ומקפח את פרנסתו, בכך שקונים שקנו מראובן יקנו משמעון, פסקו האחרונים שצריך לפצות את ראובן על כל הנאתו מפני אותו גרם ההיזק שגרם לו.

יג. כדי לאסור על הנתבע לשווק קייטרינג משלו בגלל סודות מקצוע שלקח מהתובע שלא כדין, על התובע להוכיח שיש לו סודות מקצוע ושהנתבע משתמש בהם. כל עוד לא יוכיח זאת אין לחייב את הנתבע בגין כך, כדין המוציא מחבירו עליו הראיה.

יד. גם אם התחייב המשווק שלא להשתמש ב”מידע” שיהיה לו מהיצרן, ולאו דוקא ב”סודות מקצוע”, הכוונה היא למידע ייחודי הידוע ליצרן, אך אם המידע הוא רשימות ותפריטים שניתן לכל אחד להרכיבן, מסתבר שמידע זה אינו נכלל בהתחייבותו.

 

 הרב צבי יהודה בן יעקב, זכויות עובד בידע שרכש במהלך העבודה, ‘משפטיך ליעקב’, חלק ה, עמוד רעו-רפב

שאלה: אשה שעבדה בהתרמת אנשים לעמותה דרך הטלפון, נוצרה אצלה רשימה של מאות תורמים, הפסיקה לעבוד בעמותה, האם יכולה להשתמש ברשימה. המשכורת של האשה היתה סך מינימום קבוע בתוספת אחוזים.

תשובה: בבא מציעא יב ע”א – מציאת פועל. להלכה פוסק הרמב”ם הל’ שכירות ט, יא: “מציאת הפועל לעצמו אע”פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום, ואין צריך לומר אם אמר לו עדור עמי היום…” לפי”ז אם הרשימה היא מעיקר העבודה והיא פועל יוצא ממהות העבודה, לכאורה הרי זה כשכרו לעבודה זו, ובין השאר להכין רשימת תורמים פוטנציאלים, והוי לכאורה כמציאה של בעה”ב… ומ”מ נראה שכל זה כאשר נקבע שהרשימה היא רכוש העמותה, כגון ששכרוה לטלפן ולהכין רשימה של תורמים פוטנציאליים, ומכיון שנשכרה למטרה זו, אין העובדת רשאית לצלם ולהנות מרכוש העמותה. כל מה שעשתה ממשרדי העמותה כדי להשיג כספים הרי הוא בבחינת מעשי העמותה… אך אם עובדת מביתה נראה שאינה שכירה אלא בבחינת קבלן, ואין יחסי עובד מעביד בינה לבין העמותה, ואף אם מקבלת משכורת נמוכה בתוספת אחוזים אין זה הופך אותה לשכירה.

 

סיכום

צילום אדם ללא רשותו הוא כחדירה לרשות הפרט. דומה הדבר להתבוננות לתוך בית מגורים כאשר תושבי הבית אינם מודעים לכך. אולם ברשות הרבים ידוע לכלל העוברים והשבים שאין זה מקום נסתר, ויש אפשרות שהם יצולמו. הידיעה הזאת נחשבת להסכמה להצטלם אף בלא רשות, ולכן ניתן לצלם ברשות הרבים. אולם אין כאן הסכמה להתיר לעשות שימוש בתמונה באופן שתפגע באדם שמצולם.

אסור להאזין ולהקליט לאחרים בסתר מטעם “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח) וגם מטעם איסור גילוי סוד ואבק רכילות. כשיש חשש שאדם עלול להזיק לאדם אחר, כמו אדם שיודע שחברו מנסה לרמות אותו, או אדם שחושש מהטעיה וכדומה, מותר להקליט את חברו בלא רשותו.

באופן כללי אסור לאדם להשתמש בסודות מקצועיים כל עוד הסודות הללו ייחודיים לאותו מקום עבודה. אסור גם להשתמש בנתונים שרכש בזמן היותו שכיר במקום עבודה, מרשימת טלפונים של לקוחות ועד נוסחאות כימיות לתרופות וכדומה.

---

 

[1].      שו”ת שלמת חיים, סי’ תשעג.

[2].      ספר משנה הלכות ג,  סי’ קיד.

[3].      וכן הביא בספר הליכות בין אדם לחבירו (פט”ו הע’ כא), בשם הרב אלישיב.

[4].      עמק המשפט ד, עמ’ נ.

[5].      עמק המשפט ד, עמ’ תרכז.

[6].      חידושים וביאורים, פאה סי’ א, אות טז.

[7].      שיטה מקובצת, ב”מ לה ע”ב.

[8].      ב”ק, כ ע”א.

[9].      בשו”ת שלמת חיים, סי’ תשעג, נכתב שאין דין ‘נהנה’ שייך בתמונה, כי המצלם יוצר את התמונה, ולדבריו אי אפשר להתנגד לצילום.

[10].    הרב אשר ויס , תשובה בכתב יד.

[11].    משפט שלמה ד, סי’ מה.

 

מבוא

התורה מצווה על אדם שרואה אבידה שלא להתעלם ממנה, ולהשיבה לבעליה.

אנו נפגשים במצווה זו באופן יומיומי. כרטיסיה שנמצאת זרוקה בתחנת האוטובוס, ארנק ברכבת, עט במזדרונות בית הספר, כדור רגל בגן שעשועים ועוד רבים. ביחידה זו נלמד על מקורות המצווה, כיצד מבררים למי שייכת האבדה ועד כמה עלינו להתאמץ לשם כך. נלמד על אבדות שמותר לנו להתעלם מהן ועל כאלה שמותר לנו לקחתם לעצמנו.

לדוג’ מצאנו כדור רגל בין השיחים, האם עלינו להשיבו לבעליו? או שמא יש להשאירו שם עד שבעליו יבוא לקחתו בעצמו? האם יש מקרה שבו אנו פטורים מלהשיב את הכדור לבעליו ומותר לנו לקחתו לעצמנו?

ביחידה זו נעסוק גם ביחס החוק במדינת ישראל לאבדות, האם הוא מתאים לכללים ההלכתיים בנושא, וכיצד נתנהג כאשר נמצא סתירה ביניהם.

 

מקור המצווה בתורה

חומש דברים, פרק כב, פסוקים א-ג

א. לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: ב. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: ג. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

 

‘כלי-יקר’ על התורה, שם

ומה שנאמר ‘לא תוכל להתעלם’ אחר שאמר ‘ומצאתה’ דאתי לידיה משמע (שם כז.) [כלומר נשמע שהאבדה כבר הגיעה לידו] לפי שהדבר מסור ללב שאם יבא אחיך וידרוש ויאמר שור בסימן זה וזה נאבד לי, וישיאך יצרך להתעלם ולהורות היתר לעצמך שמא ראה אותו אצל חבירו, או תרצה להטיל דופי בסימניו כדי להפטר ממנו בדיני אדם, מ”מ לא תוכל להתעלם מפני עין שלמעלה הרואה ומכיר בתחבולותיך.

 

תשובות אביגדר נבנצל, חלק חושן משפט

שאלה: המוצא מציאה ומתעכב בפירסום הענין – האם עובר על איסור גזל כל זמן שאינו מכריז?

תשובה: מבטל מצות והשבותו לו, [אך אינו עובר על איסור גזל].

 

השבה על ידי סימנים

בבא מציעא פרק ב, משנה ז

אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו.

והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן לו שנאמר ‘עד דרוש אחיך אותו’ (דברים כב), עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי.

בבא מציעא, דף כח ע”ב

אמר רב ספרא לעולם גלימא מכריז. [מכריז את שם החפץ שמצא, ולא סתם שנמצאה אבדה]

ומאי ‘לא אמר את סימניה’? לא אמר סימנין מובהקין דידה… [הסימנים שעליהם מדובר במשנה, הם סימנים מובהקים, כלומר סימנים המייחדים חפץ זה באופן מובהק]

ת”ר, בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה, משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול.

 

השבת אבידה כהלכתה, הרב יחזקאל פיינהנדלר, עמ’ נג-נה

מצאנו בחז”ל ג’ סוגי סימנים:

• סימן מובהק: הוא סימן שקיים רק בחפץ זה. וכגון נקב, כתם, שמו רשום עליו, מדבקה שהדביקו הבעלים במקום מסוים וכד’.

הנותן סימן מובהק מחזירים לו את החפץ מהתורה, ולדעת רוב הפוסקים גם לרמאי מחזירים.

• סימן בינוני: כמה סוגים נכללים בו. מדה מדויקת של החפץ, משקל מדויק, מקום מציאת החפץ, קשר או עטיפה מסוימת שבו היה קשור או עטוף החפץ, מספר מסוים של פריטים האגודים יחד.

הנותן סימן בינוני, אף שמהתורה אין מחזירים לו האבידה [כי הסימנים הללו נמצאים גם בחפצים אחרים], תיקנו חז”ל להחזיר [כי נוח לו למאבד לקחת את הסיכון שמא האבידה תגיע לאדם אחר, מאשר לא תחזור לו לעולם כי אין בו סימן מובהק]. אך לרמאי אין מחזירים עד שיביא עדים שהאבידה שלו.
סימן גרוע: הוא שאומר המאבד צבע החפץ, ואפילו כמה צבעים יחד או שיש להרבה מהחפצים מסוג זה את אותו סימן. כגון מידת בגד שיש רבים כאלה, גודלה ועוביה של טבעת שיש רבים כמות, וכדומה.

הנותן סימן מסוג זה אין מחזירים לו את החפץ.

 

אבידה ללא סימנים או שאינה בעלת ערך

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רנט, סעיף א

הרואה אבידת ישראל, חייב לטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם (דברים כב, א)… במה דברים אמורים שהיא אבידה שיש סימן בגופה או במקומה אבל אם חסר אחת מכל אלו, אינו חייב להשיב אבידתו…

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסב, סעיף ג

אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו.
פתחי חושן, ח”א עמ’ רנד-רנז

המוצא חפץ שאין בו סימן, אם בא לידו לאחר שנודע לבעלים שאבד ממנו, או שיש לתלות שנודע לו, אע”פ שלא שמענו שנתייאש, הרי הוא של מוצא.

דברים שיש להם חשיבות ואדם עשוי למשמש בהם תמיד, או שהם כבדים ואדם מרגיש מיד בנפילתם… אנו תולים שמסתמא הרגיש כבר, ואם אין בהם סימן… הרי הם של המוצא.

 

ספר באר הגולה, באר השני פרק ו

ודבר זה נראה לבני אדם רחוק, שיקח אדם את שאינו שלו, והוא לא עמל ולא טרח, ויחמוד ממון אחר. ודבר זה אינו לפי דת הנימוסית, כי דת הנימוסית [=חוקי החברה, שנתקנו על ידי בני אדם בשביל ליצור סדרים חברתיים] מחייב להחזיר האבידה אף אחר יאוש בעל האבידה מן האבידה. וסבה זאת, כי דת הנימוסית מחייב דבר מה שראוי לעשות לפי תקון העולם [=כלומר שהעולם יהיה מסודר]… ולפעמים דת הנימוסית מקילה ביותר, כאשר הדבר ההוא אינו צריך לעשות לפי תיקון העולם, אף כי אינו ראוי לפי השכל… אם מצא כלי כסף וכלי זהב, והכריז עליו פעם אחת ושתים, ולא דרש אדם אחר האבידה בשנה או שנתיים, הרי הוא מעכב לעצמו, ומשתמש בכלי ההוא. כי אין בזה תיקון עולם אחר שהכריז עליו כמה פעמים… ודבר זה אינו לפי התורה, כי אם מצא כלי כסף או כלי זהב, והכריז עליו פעמים הרבה, אסורים לו לעולם, רק יהא מונח עד שיבא אליהו… שכל דברי תורה משוערים בשכל… ואינו דת נימוסית, כי דת הנימוסית מניח הדברים לפי הסברא ולפי המחשבה, והתורה היא שכלית לגמרי…

כאשר נאבד הממון ממנו… הרי הממון עצמו אינו ברשותו, וגם דעתו אין עליו, שנתייאש והוציא את הממון מלבו, הרי דבר זה אינו עוד ממונו כלל, שאינו ברשותו, וגם אינו בדעתו, והוא הפקר גמור… ולפיכך מה שאמרו המוצא מציאה, וכבר נתייאשו בעלים, שהוא שלו, הוא לפי השכל.

ואם יאמר האדם, דסוף סוף יש להחזיר האבידה מצד הראוי, כדי שלא יגיע היזק לחבירו. הלא דבר זה אמרו שיש להחזיר האבידה, אף אחר יאוש בעל האבידה, לא מצד החיוב… רק מצד החסד. והוציאו הדבר הזה מן הכתוב שאמר (שמות יח, כ) “והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון”. שיש לאדם לעשות לפנים משורת הדין ולא יעמיד את דבריו על הדין…

 

תשובות הרב אביגדור נבנצל, חלק חושן משפט

שאלה: מוכר בחנות, שמצא תפילין על שולחן בחנותו, דהיינו: מישהו שכח אותם, ועברו כמה חודשים ואף לא אחד בא לבקש את התפילין – מה יעשה המוצא?

תשובה: יניח עד שיבוא אליהו. [הסבר – התפילין נקנו לבעל החנות על ידי חנותו לפני שהמאבד התייאש ולכן נחשב ליאוש שלא מדעת]

 

השבת אבידה כהלכתה, עמ’ כה-כו

אין חייבים בהשבה, אא”כ האבידה שווה פרוטה.

ערך שווה פרוטה משערים לפי הבעלים ולא לפי המוצא. כגון, המוצא נעל בודדת, עדשה של משקפיים, או תמונה משפחתית, שלמוצא אינה שווה פרוטה ולמאבד ערכה רב, חייב בהשבה.

 

אבדה עם סימן במקום שמור

בבא מציעא, דף כה ע”ב

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות – הרי זה לא יגע בהן.

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח – לכתחילה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר.

השיקול המרכזי בהשבת אבדה הוא טובת המאבד. ולכן אבדה הנמצאת במקום מוסתר ושמור  ויש סיכוי שהבעלים ייזכר באבדה ובמיקומה ויבוא לשם, אין ליטול את האבדה אלא להשאיר אותה במקומה.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רס, סעיף ט

כל המוצא אבידה, בין כד שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, אם יבא ליטלה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם.

  

 ספר “מאירת עיניים”, סימן רס, ס”ק לח

שמא יפסידו בעליהן שהניחו שם על-ידי לקיחתו של זה. אף שדעתו ליטול ולהכריז ולהחזיר למי שיתן בו סימן, מכל מקום גורם טרחא לרדוף אחריה וליתן בה סימנים.
ספר השבת אבידה כהלכה, עמוד כו-כח

המוצא אבידה במקום שמור, כגון שמוחבאת בתוך צמחיה סבוכה או בתוך חור בכותל, באשפה שאינה עשויה לפינוי, בתוך ארון טלפון או חשמל, אם נראה שהונחה בכוונה, אפילו אם ספק הדבר, אסור ליגע בה אף כשיש בה סימן.

עשה שלא כדין ונטל האבידה, אם כבר לקחה לביתו אסור לו להחזירה למקומה. אם יש בה סימן יכריז, ואם בה סימן יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו.

 

מצא אבידה במקום השמור קצת כגון מאחורי גדרות הבתים, בפינה שבגינת משחקים, בין אם נראה שהונח שם בכוונה ובין אם נראה שנשכח שם, אף ביש בו סימן, אם הוא מחפצים פחותי ערך כגון כיפה, גרב, חלק ממשחק ילדים, ונראה שכשיכריז לא יבואו הבעלים לקחת אבידתם (וכשישאירם יחזרו לקחתם), לא יגע בו.

עבר ונטל אפילו לא הלך עדיין לביתו, אסור להחזיר. ואם אין בה סימן, י”א שהרי היא שלו, וי”א שיניחה עד שיבוא אליהו.

 

פתחי חושן, ח”א עמ’ רפ”ד

מצא חפץ במקום שאינו משתמר כלל, אם אין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום, הרי הוא של מוצא אפילו בוודאי הונח שם. ואם יש בו סימן נוטל ומכריז (ומדובר במקרה שמסתמא נודע לבעלים… כגון שהניחם לפי שעה להקל משאם… אלא שמתוך שכחה הלך והשאירם ומיד נזכר ששכחו ונתייאש כיוון שאין בו סימן).

 

מקום הכרזה

בבא מציעא, דף כח ע”ב

אבן טוען הייתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסז, סעיף ג

המוצא אבידה ואינו מכיר את בעליה מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות…

 

שו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קכב

ובזמנינו אלו יצא הקול ע”י מגיד חדשות שקורין צייטונג [עיתון] ומעשים בכל יום שהמוצא אבידה או מי שנאבד ממנו דבר מפרסמו ע”י הנ”ל וה”נ מחוייב עכ”פ להדפיס הדבר בצייטונג.

 

שו”ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן מה

הנה בענין פרסום מודעות להשבת אבידה, מספיק שיתלה מודעות במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם כגון במעלית של בתים הגדולים. כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג’ רגלים בירושלים… אין מטריחים את המוצא מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים טוב להכריז אבל אינו חייב להוציא הוצאות [לשלם לעיתון על פרסום הודעה] ולחייב למאבד לשלמו.

 

השבת אבדה כהלכתה, עמ’ מו.

צריך שהמודעה תהיה תלויה פרק זמן שסביר להניח שנראתה לכל, ולאחר זמן זה אם הוסרה א”צ לשוב ולתלותה.

(ומרן הגר”מ פיינשטיין כתב שכמה שיותר זמן טפי מעלי, אך אם הוסרה כשסביר להניח שנראתה לכל אין צריך לשוב ולתלות).

הוצאות כספיות

שולחן ערוך חושן משפט, סימן רסה, סעיף א

הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם…
השבת אבידה כהלכתה, עמ’ צט-ק

רוצה המאבד לשלם למשיב, יאמר לו המשיב שהחזיר האבידה משום המצוה ואינו מצפה לתשלום. אך אם עדיין רוצה המאבד לשלם יכול לקחת את הכסף.

אם יגרם לאדם נזק כספי על ידי ההשבה, אף במניעת רווח בלבד, פטור מלהשיב. מכאן נלמד שאם ע”י התעסקותו בהשבת האבדה יאחר למקום עבודתו וינכו לו ממשכורתו פטור מלהשיב. אך אם יש באפשרותו להשלים את שעות העבודה שהפסיד חייב בהשבה.

גם כשהאבדה יקרה מאוד והנזק הכספי שיגרם למשיב פעוט, פטור מלהשיב. אך יזהר מלדקדק יותר מדי בזה, אלא אם כן ההפסד ברור ומוכח.

שולחן ערוך הרב (ר’ שניאור זלמן מלאדי), הלכות מציאה, סעיף לג

אינו חייב להוציא ממון על זה אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן, שעל ידי טרחו בהשבת אבדה, יגיע לו איזה הפסד מניעת הריווח ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה.

צורת הכרזה

בבא מציעא, דף כח ע”ב

אתמר, רב יהודה אמר: אבידתא מכריז, ורב נחמן אמר: גלימא מכריז. רב יהודה אמר: אבידתא מכריז, דאי אמרת גלימא מכריז – חיישינן לרמאי. רב נחמן אמר: גלימא מכריז, לרמאי לא חיישינן, דאם כן אין לדבר סוף.

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רסז

כיצד מכריז? אם מצא מעות מכריז: מי שאבד לו מטבע. וכן מכריז: מי שאבד לו כסות, או בהמה או שטרות, יבא ויתן סימנים ויטול, ואינו חושש לרמאי, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים.

 

השבת אבדה כהלכתה, עמ’ מו

במודעת ההכרזה יכתוב מין האבידה (כגון צעצוע, בגד או תכשיט), ואין חשש לרמאות כיוון שרק על ידי נתינת סימנים מחזיר (ולא כמו שנוהגים אנשים לכתוב כל סימני האבדה במודעת ההכרזה).

 

 אבדה ללא דורש

בבא קמא, דף נו ע”ב
שומר אבידה – רבה אמר: כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי. רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה [השומר לא מקבל תמורה עבור שמירתו]; רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה [התורה הטילה עליו שמירה ברמה גבוהה].

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסז, סעיף יז

כל זמן שהיא אצלו, חייב לטפל בה, ואפילו גיזת זנב השור, שהוא דבר מועט, חייב לטפל בו… וצריך לבקרה ולבדקה כדי שלא תפסד.
שו”ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב סימן מה אות ד

מה יעשה במציאה שאמרינן שיהא מונח עד שיבא אליהו.

וכשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו. ואחר זמן שמחוייב לטפל בו, יכול לרשום בפנקסו מה שמצא. והוא הדין בדבר שיש בו סימן, ירשום כל סימנים וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג’ אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה. ואז יכול להשתמש בו לעצמו. וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש.

 

האבידה בחוקי המדינה

חוק השבת אבידה, תשל”ג-1973

2. (א) המוצא אבידה ונוטלה חייב להשיבה לבעלה או להודיע עליה בהקדם למשטרה, זולת אם בנסיבות הענין יש להניח שבעל האבידה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה.

(ב) הודיע המוצא למשטרה, רשאי הוא למסור לה את האבידה והוא חייב לעשות כן אם היא דרשה זאת ממנו.

4. (א) קיים המוצא הוראות סעיף 2 ולא נתגלה בעל האבידה תוך ארבעה חדשים, יראו כאילו התייאש ממנה והמוצא יהיה לבעל האבידה…

)ב) לא קיים המוצא הוראות סעיף 2 ולא נתגלה בעל האבידה תוך ארבעה חדשים לאחר שנודע למשטרה על מציאת האבידה, יראו כאילו התייאש ממנה והמדינה תהיה לבעלת האבידה.

5. זכה המוצא או המדינה באבידה לפי סעיף 4, זכאי בעלה הקודם, תוך שנה לאחר הזכיה, לפדותה מהזוכה…
6. (א) אבידה שהיא נכס שעלול להתקלקל או לאבד שיעור ניכר משוויו, או שהוצאות שמירתו אינן סבירות לעומת שוויו, או אבידה שהיא בעל חיים, רשאי המוצא למכרה בדרך סבירה, וכן רשאית לעשות המשטרה, אם האבידה נמסרה לה.
7. מי שאינו מקיים את המוטל עליו לפי חוק זה, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס 2,000 לירות.

 

שו”ת עשה לך רב, כרך ב , שאלה סו

כל זה מדין תורה, אבל מצד חוקי המדינה חייב כל מוצא מציאה מכל סוג שהיא אף שאין בה סימן, להחזירו לתחנת המשטרה הקרובה… סכום כסף שניתן להניח שבעליו לא התיאשו ממנו, חובה בזמנינו להביאו לתחנת המשטרה הקרובה ובזה מקיים מצות השבת אבידה כתיקנה.

 שו”ת עשה לך רב,  חלק ו’ סימן פד

בדבר חולצה שמצא החתן באולם החתונות אחרי החתונה, יש למוסרה לתחנת המשטרה. ואם בעל החולצה יבוא לאולם לחפשה יפנוהו למשטרה. ואם אין הוא יודע שאבדה לו באולם, הרי מעצמו יבין שעליו לפנות ולחפשה במשטרה. וכלל זה יהיה בידכם שבזמנינו הדרך המובחרת להחזיר אבידה לבעליה, הוא למסרה לתחנת המשטרה, וגדול הסיכוי שימצאנה בעליה שם. והנסיון הוכיח זאת פעמים רבות.

שו”ת משנה הלכות, חלק יב סימן תכח

די אם כותב מודעה בביה”מ או בבתי מדרשות שנים או שלשה במקום שרבים מצויין שם וא”צ להכריז בעיתונים, ואפשר דגם איסור יש בדבר שהרי לפי החוק המוציא מציאה צריך להכניסו למשטרה וכ”ש כסף ולפי דיני התורה הרי הוא שלו… ואם ישמע הדבר במלכות שלא העביר להם במשטרה ענוש יענש ולכן די בהכרזה כזו.

השבת אבדה כהלכתה, עמ’ מו-מז

מותר למסור אבדה למחלקת אבידות של המשטרה בתנאי שהתברר לו שאכן הם שומרים על האבדה כדין, ומחזירים רק לאחר נתינת סימנים כדין, אך יכול למסור פרטי האבדה למשטרה וזו תפנה את בעל האבדה אליהם.

מסר למשטרה ולא נמצאו הבעלים, יטול האבדה ויניחנה אצלו עד שיבוא אליהו ואסור לטלה לעצמו מכח החוק שקובע שאם לא נמצאו הבעלים זוכה באבידה.

המוצא אבדה באוטובוס מותר למסרה למחלקת האבדות של החברה, אפילו אם אינו שומרים כדין על האבדה ולא דורשים סימן כדין (ולא דומה למה שכתבנו לגבי משטרה, שכל אחד שעולה לאוטובוס הוא על דעת שאם ישכח שם חפץ יניחו המוצאו במחלקת האבדות).

 

סיכום

התורה מחייבת אדם שמוצא אבדה, להרימה ולהכריז עליה, ואוסרת עליו להתעלם ממנה. ביחידה זו למדנו שישנם מקרים שבהם לא נוכל להחזיר את האבדה לבעלים, כגון שלא היו בה סימנים. על כן, אם המוצא מעריך שלא יוכל למצוא את הבעלים, ויש סיכוי שהבעלים יחזור למקום האבדה לחפשה (כגון שיש לנו ספק שמא הניחה שם), מוטב שלא לגעת באבדה ולהשאירה במקומה.

למדנו גם שהמוצא לא חייב להוציא כסף על הכרזה בעיתון וכדומה, אך חייב לפרסם במקומות ציבוריים באזור המציאה. כיום, יש להביא את האבדה למשטרה, שכן היא המאגר הטוב ביותר לאבדות.

 

המורה ישאל את התלמידים:

1. מה, לדעתכם, תפקידו של ועד הכיתה?
2. מהו, לדעתכם, תחום סמכותו של הועד? הביאו דוגמאות.

• המורה ירשום את תשובות התלמידים על הלוח.

למורה: על מנת לעורר את הדיון ניתן להביא את הדוגמאות הבאות ואחרות:

• האם הועד יכול ליזום קניה של שולחן פינג פונג ולחייב את כולם בתשלום?
• האם הועד מוסמך לקבוע את שעור ההשתתפות לכל תלמיד במתנה למורה?
• האם הועד יכול להתערב בתכנון הטיול השנתי?

3. מהי, לדעתכם, הדרך הטובה ביותר להכריע כאשר ישנה מחלוקת בכיתה על פעילות חברתית?
4. המורה יקרין לתלמידים את הסרטון “הטיול – כוחו של רוב הכיתה”
5. מה למדתם בפן ההלכתי בכלל ואודות הכרעת מחלוקות בפרט בעקבות הצפייה בסרט?

 

• מקורות לכוחו של הרוב מתוך דברי הפוסקים
  שו”ת הרא”ש כלל ו סימן ה

וששאלת: אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל, או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר.

דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”. ועל כל ענין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”.

שו”ת הרמ”א סימן עג

…דבר פשוט שאין כח לטובי העיר לתקן דבר כי אם על פי הדין והמשפט ולא לילך בחזקה עם היחידים, ואין לרבים כח לגזול היחיד…

שו’ת הריב’ש  סי’ תע”ז: ועל קהל אחד שרצו לעשות תקנה שיפרעו מס מכל נכסים שיש להם בעיר זו או בעיר אחרת, והיו עושין זה כדי לחייב יחיד אחד שדר ביניהם.

והשיב… מה שאמרת שיש לקהל לעשות דינים וחוקים בדבר זה נראה לי שאין זה אלא גזל …ולכן פשוט הוא שאין כח ביד בני העיר לתקן תקנות רק מה שבידן מכח הדין ולא מה שתעלה על רוחם

ידידיה מאיר- אתנחתא גליון 549

…. יו”ר הכנסת, שאמון על דמוקרטיה ושלטון הרוב, בחר לומר לתלמידים שהרוב לא תמיד צודק… “מה שמוצא חן בעיניי בתפקיד שלי,” המשיך אדלשטיין, “זה שהאנשים מאוד שונים, ואתה צריך איכשהו לנהל את זה. אז בסיסמאות יפה להגיד ‘יש פרלמנט דמוקרטי עם ביטוי לכולם’. בפועל, כשאתה מתחיל לרדת לפרטים הקטנים, זה לא פשוט. הנה, עכשיו אנחנו דנים בתשעה באב. ברור שלא יהיו ישיבות בכנסת, אבל יום לפני כן, מה יהיה? עד איזו שעה יהיו דיונים? אם אנחנו רוצים שכל אחד יבוא לידי ביטוי, אי אפשר לשכוח מישהו ולהגיד רק ‘הרוב הקובע’. הרוב לא תמיד קובע, ובעיקר: הרוב לא תמיד צודק

. מי שחושב אחרת, מוזמן לתת לי בנוסף לשמות של כלב בן יפונה ויהושע בן נון עוד עשרה שמות, של אלה שהיו הרוב. אם נעשה פה עכשיו חידון תנ”ך מקוצר, נזכור רק את השניים שצדקו. ושימו לב: מתי יודעים מי צדק? היום. אנחנו יושבים פה בארץ ישראל אחרי אלפי שנים ומבינים כמה הם טעו. אבל אז, באותו רגע, עובדה, הרוב בשטח אמר אחרת. זה לא אומר שהוא צדק. אנחנו פה בכנסת מנסים לא לבטל את מי שכרגע אין לו רוב”…

 

הרחבה

ניתן ללמוד על סמכות וועד עובדים מבחינה הלכתית (מתוך מאמר של הרב יהודה זולדן התאגדות מקצועית) ואז ניתן לדמות את בית הספר לממלכה קטנה אשר פועלים בה קבוצות שונות אשר צריכות להגיע להבנה משותפת.
הרב יהודה זולדן, התאגדות מקצועית

חופש מהתאגדות
האם כל בעל מקצוע חייב להיות חבר באיגוד מקצועי? האם מעסיק או אותו סקטור מקצועי, יכולים לחייב עובד להיות חבר בארגון או באיגוד כדי לחזק את כוחם לטובת בעלי המקצוע, ושלא יווצר מצב לפיו התנהלות שלא כמוסכם של בודד או בודדים שלא כמו בעלי המקצוע המאוגדים, עלול לפגוע בהם ובהישגיהם?

ההתאגדות היא רשות, היא איננה חובה: “רשאין הצמרין… רשאין הנחתומין… רשאין הספנין…רשאין החמרים” (תוספתא בבא מציעא [ליברמן] יא, כד-כו). יש בהתאגדות של בעלי מקצוע ערך תועלתי וחברתי רב, ועל פי ההלכה ניתנת להם סמכות רחבה לאכוף את החלטותיהם, אך סמכות זו מופעלת אך ורק על מי שהוא חבר באותו ארגון מקצועי:

ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי, אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם.^[1]

הרב חיים שבתי דן על סוחר שלא היה מאוגד ומחובר עם סוחרים אחרים, והתנהל באופן עצמאי מול השלטונות בשל ענין אישי, וגרם נזק רב לסוחרים האחרים בעיר שסכמו ביניהם להתנהל אחרת:

הא דרשאין בעלי אומניות לפסוק ולענוש על מי שיעבור דוקא …שיהיה בהסכמה תחלה מכל בעלי אומניות, …דדוקא בתנאי כל בעלי אומניות,… מה שאין כן בנדון דידן שהזקן (=הסוחר בו מדובר) לא היה עמהם בתחלה ולא ידע מה שהיו רוצים לעשות.^[2]

כך כתב גם הרב צבי הירש איזנשטט, אגב דונו בהלכה אחרת:

ואף על גב דקיימא לן [=מקובל עלינו] דבני חבורה יכולים להסיע על קיצתם, היינו על בני חבורה שלהם וברצון כולם ובהסכמת התלמיד חכם חבר עיר עמהם. אבל לעשות תקנה להוציא ממון על מי שהוא חוץ לחברה שלהם …לאו כל כמינייהו [=אין זה בסמכותם וכוחם] ^[3]

סנקציות משפטיות חלות רק על מי שהוא חבר באיגוד. מי שחבר באיגוד, מקבל על עצמו לנהוג כפי שמוסכם ומקובל על הכל, ואם הוא חרג ונהג אחרת, אפשר להפעיל סנקציות נגדו כמו שמקובל:

יש לומר דלגבי הנהו מילי דמשתתפי ומצטרפי בהו כל בני מתא או כל בעלי אומנותא ביחד, ואי יעביד חד מנייהו מלתא דלא כמנהגייהו הויא הפסדא לכל בני מתא או לכל בעלי אומנותא, כגון גבי שערים ומדות ושכר פועלים ועניני המסים והעולים דכלהו בני מתא משתתפי בהו, והפסדא דחד מנייהו הוייא לכולא מתא, וכגון צרכי שיירתא שכל החמרים והספנים משתתפים בהם, וכגון מכירת הבשר לכל הטבחים, שאם ימכור האחד מהם בשר בזול או אם ישחוט שלא ביומו מגיע הזקו לכולהו טבחי, כל כי הני מילי ודכותייהו מצו בני מתא ובני אומנותא לאתנו בהדי הדדי ולאנהוגי מנהג, ואין צורך שיוקבעו מנהגם על פי חכמים ותיקין משום דהוו בהנהו מילי כמו שותפין.^[4]

[תרגום: יש לומר שבאותם תחומים בהם משתתפים ומצטרפים כל בני העיר או כל בני האומנות ביחד, ואם יעשה מי מהם שלא כמנהג, ויהיה הפסד לכל בני העיר או לכל בני האומנות כגון ביחס לקביעת מחירים, שכר, מסים שהכל שותפים בהם, והפסד של אחד הוא הפסד של כולם, וכמו צרכי השיירות של החמרים והספנים, או עניני מכירה, שאם אחד מוכר בזול או ששוחט שלא ביומו, נגרם בכך נזק לכל השוחטים, כל המקרים הללו ודומיהם, יכולים בני העיר ובני האומנות להתנות על כך ולנהוג כנדרש]

לא ניתן להפעיל שום סנקציה משפטית על מי שלא שלא חבר באיגוד ולא התחיב לאותם הסכמות. הרב משה פיינשטייין קבע שארגון העובדים צריך לכלול בתוכו לפחות מחצית מהעובדים השייכים לאותו מקצוע. אך היכולת של הרוב לכוף את המיעוט, היא בין החברים באותו איגוד. למשל, אם  רוב חברי האיגוד רוצים לפעול בדרך מסוימת והמיעוט מתנגד, בסיכומו של תהליך, המיעוט חייב לציית ולהשמע לרצון הרוב. אך אין בסמכות איגוד מקצועי בו חברים רוב בעלי מקצוע, לכוף את המיעוט שלא התאגד איתם. האיגוד איננו דואג ובודאי לא בצורה ישירה לאותם עובדים שלא התאגדו, וכיון שכך:

יש לומר שהוא כמו בהסכם מהיוניאן (=בארגון) שאלו שאין רוצים לא יהיו מהיוניאן (=מהארגון), ולא יהיו שייכים להם וכן מסתבר יותר, לא היה להם לכופן מצד קיום תקנתם (שו”ת אגרות משה חלק חו”מ א סי’ נט)

היכולת להתאגד היא המלצה ואף המלצה טובה, אך לא ניתן לחייב את מי שאינו מעונין בכך, וממילא אותם שלא מאוגדים ומאורגנים אינם מחוייבים להחלטות האיגוד המקצועי. גם הרב שלמה זלמן אויערבך, פוסק שלא ניתן לחייב בהחלטות את מי שלא התאגד:

אין כוחם של בעלי אומנות יפה אלא לעצמם וגם להמיעוט שלא קבלו אותם (=מבין בעלי האומנות שבאיגוד), אבל אין בכוחם להפסיד ולחייב את נותני העבודה שמעולם לא קבלו אותם עליהם.^[5]

הדוגמא היא נותני העבודה, המעסיקים, שהם כמובן לא מחויבים להחלטות האיגוד המקצועי. ומכאן שכל מי שלא התאגד, לא ניתן לחייב אותו. כך גם אם יש כמה איגודים מקצועיים לאותם בעלי מקצוע. החלטת איגוד מסויים איננה מחייבת את האיגוד האחר. כך פוסק הרב שאול ישראלי:

אם קיימים כמה ארגוני פועלים אין זכות ביד חברי הארגון האחד לכוף את השביתה על חברי הארגון האחר.^[6]

ההחלטות מחייבות רק את מי שמאוגד באותו ארגון.

---

 

[1] רמב”ם הל’ מכירה יד, יא. דברים דומים פסק בשו”ת הר”ן סי’ יא. כך פסק גם בשולחן ערוך חושן משפט סי’ רלא, סעיף כח. כך פסקו בעקבות שאלות מעשיות: הרב אליהו מזרחי, שו”ת הרא”ם סי’ נז; שו”ת אבקת רוכל סי’ קפו; שו”ת לחם רב סי’ רטז; שו”ת משפטים ישרים חלק ב סי’  לא.

[2]  הרב חיים שבתי, שו”ת תורת חיים חלק ג סי’ קז.

[3] הרב צבי איזנשטט, פתחי תשובה יורה דעה סי’ שסא ס”ק א.

[4] הרב אליהו מזרחי, שו”ת הרא”ם סי’ טז.

[5] שו”ת מנחת שלמה חלק א סי’ פז. תשובה זו פורסמה גם בתחומין, ה (תשמ”ה), עמ’ 292-287. דברים דומים: הרב צבי שפיץ, מנחת צבי- הלכות שכירות פועלים, סי’ י, ד.

[6] הרב שאול ישראלי, “על היחסים בין העובד למעביד”, הרבנות והמדינה, עמ’ 331-326.

 

א. הלכות צדקה – החובה לדאוג לעניים

1. החובה הפרטית לדאוג לעניים
2. חובת הציבור לדאוג לעניים – חובת העיר

ב. הדאגה לדיור כחלק מחובת הצדקה הציבורית

סוג הבית שצריך לספק לעני

ג. רווח המדינה ממכירת הקרקעות

מכירת נדל”ן לתושבי חוץ לארץ

 

הקדמה

מחירי הדירות בישראל הם היום מהגבוהים בעולם. המסקנה הזו עולה מהשוואת מחירי דיור בין מדינות שונות, ההשוואה נעשית ביחס לממוצע הכנסה לנפש באותה מדינה, כלומר: משווים כמה משכורות ממוצעות אדם צריך לשלם על-מנת לרכוש דירה סטנדרטית באותו מקום.

לדוגמא, דירה סטנדרטית בישראל עולה כ-130 משכורות חודשיות ממוצעות, לעומת מחיר דירה ממוצעת במדינות מערביות אחרות עומד על כ-100 משכורות חודשיות. גם מי שלא מתכוון לרכוש דירה מושפע ממחירי הדירות, שהרי השפעה של מחיר הדיור על השוק ועל יוקר המחיה הוא גדול מאוד. צריך לדון, האם יש חיוב על המדינה לדאוג לציבור לדיור?

על פי ההלכה – כיצד ראוי שתנהג המדינה לאור עובדות אלו?

 

א. הלכות צדקה – החובה לדאוג לעניים

דברים, פרק טו, פסוק ז

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה’ אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון

הרב שמשון בן רפאל הירש, פירושו לתורה, שם

“כי יהיה בך אביון” יכול להאמר רק לציבור, שהרי אי אפשר לומר ליחיד: “כי יהיה בך אביון”. כנגד זה “לא תאמץ את לבבך” וכן המאמרים שלאחריו אמורים בראש ובראשונה אל היחיד… נמצא שמצוה זו פונה אל הציבור ואל היחיד כאחד, וחובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחד והיא תלויה בשניהם.

הרש”ר הירש טוען שיש אחריות ציבורית ופרטית לדאוג ליחיד האביון.

 

 א.1 החובה הפרטית לדאוג לעניים

רמב”ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות א-ב

א. מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר “פתוח תפתח את ידך לו”, ונאמר “והחזקת בו גר ותושב וחי עמך”, ונאמר “וחי אחיך עמך”.

ב. וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה, שנאמר “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון”.

 

א.2 חובת הציבור לדאוג לעניים – חובת העיר

רמב”ם, שם, פרק ט, הלכות א-ג, ו-ז

א. כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת; ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים וזו היא הנקרא “קופה”.

ב. וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו וזהו הנקרא “תמחוי”.

ג. מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו…

ו. התמחוי נגבה בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת, והתמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד.

ז. רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור ואף-על-פי שלא התנו כן בשעה שגבו, ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שיראה לו מצרכי צבור.

 

ב. הדאגה לדיור כחלק מחובת הצדקה הציבורית

רמב”ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ג-ד

ג. אם אין לו כלי בית קונים לו…

ד. יתום שבא להשיאו אשה שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה.

 

 ב.1 סוג הבית שצריך לספק לעני

כתובות, סז ע”ב

די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין.

 

רמב”ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ג

ג. לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו… אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והֵעני וירד מנכסיו – קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

 

הרב שלמה אישון, קובץ ‘שערי צדק’, עמוד 197

בהלכה אנו מוצאים הבדל בין חובת הצדקה הפרטית לבין חובת הצדקה הציבורית: חובת הצדקה הפרטית נקבעת על פי קריטריונים סובייקטיביים בהתאם לצרכים הספציפיים של הזקוק לעזרה. חובת הצדקה הציבורית לעומת זאת, נקבעת על פי קריטריונים מוחלטים. ביחס לחובת הצדקה הפרטית פוסק הרמב”ם: “מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני… אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו…”. שיעור זה של “די מחסורו”, הקובע את החיוב במצוות הצדקה הפרטית, לא מצוי כלל במצוות הצדקה ציבורית – אדרבא שם יש שיעורים מסודרים והגדרות חדות: “מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה”.

 

ג. רווח המדינה ממכירת הקרקעות

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יד, ה-ז

ה. אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובו ישראל שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל. במה דברים אמורים בלוקח מן השוק, אבל המכניס משלו מותר לעשות לו קַבּוֹ אוצר.

ו. …וכל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ או במקום שרובו ישראל הרי זה כמלוה ברבית.

ז. במה דברים אמורים בפירות שיש בהן חיי נפש, אבל התבלין כגון כמון ופלפלין מותר לאצור אותן בארץ ישראל ולהוציא אותן ממקום למקום כשאר העיקרין.

 

 קובץ שערי צדק, עמוד 196

בענין זה חשוב לציין כי לא מצאנו שהמלך רשאי להחזיק בקרקעות ארץ ישראל לשם מסחר. קרקעות ארץ ישראל שייכות לעם ישראל, וכלשון הר”ן: “לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה”. ואמנם הר”ן מסיק מכך שבארץ ישראל אין “דינא דמלכותא דינא” ועל כך רבים חולקים, אך המחלוקת אינה על קביעתו כי ארץ ישראל שייכת לכל ישראל, אלא על ההשלכה של קביעה זו לעניין דינא דמלכותא: המלך אומנם ראשי להפקיע קרקעות לצרכי השלטון ולצרכי הציבור אך קרקע שאינה נחוצה למטרות אלו צריכה לשמש לדיור לאזרחים ולא ככלי להפקת רווחים. מכירת קרקעות המדינה במחירים גבוהים כמוה כהטלת מס על מי שאין לו קרקע. אם המדינה זקוקה לכסף עליה לעשות זאת באמצעות מערכת המיסים שיגבו בצורה הוגנת ולא על ידי פגיעה דווקא במחוסרי הדיור.

 

ג.1 מכירת נדל”ן לתושבי חוץ לארץ

רמב”ם שם, הלכה ח

ח. אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות מארץ ישראל לחוצה לארץ או לסוריא ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל.

 

סיכום

א. צדקה: המדינה צריכה לעזור לנזקקים בצרכים בסיסיים, במיוחד בנושא שהתנהלות המדינה גורמת למצוקה ולכן בידהּ המפתח לפתרון.

ב. קרקעות המדינה שייכות לציבור, לכן לכל אחד מהציבור יש זכות בקרקע. המדינה – שמחזיקה את הקרקע עבור הציבור – צריכה לדאוג שכל אחד מהציבור יוכל למשמש את זכותו לשימוש בקרקע לצורך דיור.

ג. דין המסחר של “אוצר פירות”: גוף שמחזיק משאב חיוני עליו מוטל לשווקו בלי לגרום למחיר להאמיר.

ד. אסור למכור לתושבי חוץ לארץ פירות (נדל”ן) שיש בהם חיי נפש.

ה. מצוות צדקה נוגעת בעיקר לנזקקים. הדינים בעניין קרקעות המדינה ו”אוצרי פרות”, נוגעים לכלל האוכלוסייה. לכן עיקר פעולת המדינה בדין מצוות צדקה מופנה כלפי הנזקקים ולא כלפי כלל האוכלוסייה.

ו. הקניית קרקעות נוגעת לכלל האוכלוסייה ומצריכה חקיקה ממשלתית להורדת מחירי הדיור.

ז. בכדי לקיים את דין מצוות צדקה די בעזרה בשכירות, אבל הקניית קרקעות לציבור תלויה בדאגה לאפשרות קנייה.

 א. החובה לסמוך על העובדים

ב. לפני עור לא תתן מכשול

ג. גרימת נזק בעקיפין

 

כל אדם צריך להתנהג במקום עבודתו במוסריות וביושר, אך האם ניתן להעמיד עובד בנסיון בכדי לבחון את יושרו? לדוגמא, אדם שחושב לזרוק שטר כסף על הריצפה בכדי לראות אם העובד שלו יקח את הכסף לעצמו, או יתנהג ביושרה וינסה למצוא את בעלי השטר. הדילמא היא מוסרית, הרי אם העובד ייכשל ויגנוב את השטר, עלול המעסיק להיות אחראי לגניבה של העובד בעצם הניסיון, והדבר אסור כמו שכתוב בתורה “לפני עוור לא תיתן מכשול”, או שהגניבה היא באחריות העובד בלבד. כמובן שה”ניסיון” נעשה באופן שברור לעובד (לנסיין) ששטר הכסף שייך למקום העבודה.

 

א. החובה לסמוך על העובדים

רבי יוסף חיים בן אליהו מבגדאד, שו”ת ‘תורה לשמה’, סימן תז

דודאי בסתם אדם אנו סומכים על חזקתו שהוא ישראל כשר וחזקת ישראל לא יעשו עולה ורק החשוד… אסור למסור בידו כלום והיינו טעמא דסמכינן לכתחילה אחזקה משום דלא אפשר, דאי לא תסמוך אחזקה ותחוש אם כן לא שבקת חיי לכל בריה… שאם כן לא יהיה מותר לאדם להביא אדם לשמור כרמו ופירותיו דאיכא למיחש פן יגנוב ממנו, ונמצא בזה מכשילו, וכן נמי לא יניח משרת בחנותו וביתו פן יבוא לגנוב מדברים אשר לא נודע משקלם ומניינים, הן מיני מאכל הן דברים אחרים וכן על זה הדרךבאופן דלא שבקת חיי לכל בריה… סתם עובד הוא בחזקת “כשר”. בלי האמון בין המעסיק למועסק אי-אפשר לנהל עסק באופן תקין.

 

ב. לפני עור לא תתן מכשול

ויקרא, פרק יט, פסוק יד

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל

רמב”ם, ספר המצוות, לאוין רצט

שהזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה, והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר שהוא נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישרהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר, והוא אומרו יתעלה: ‘ולפני עור לא תתן מכשול’… ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה…

עבודה זרה דף ו, ב

…אמר ר’ נתן מנין לאדם שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לאמר: ‘ולפני עור לא תתן מכשול’… הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברא דנהרא. אסור להעמיד אדם בניסיון שעלול להכשיל אותו, במקרה שאם לא היה מנסה אותו לא היה נכנס למכשול בעצמו.

הגאון רבי עובדיה הדיה, שו”ת ‘ישכיל עבדי’, חלק ז, סימן מד

האם מותר לבעל הבית לנסות את משרתו אם הוא נאמן, על-ידי שיזרוק סכום כסף בבית שלא בפניו?

תשובה: שאם לא היה זורק לו בעל הבית את הכסף בארץ לא היה לו האפשרות לגנוב, הרי ממציא הגניבה לגנב וחייב משום לפני עור… אבל אם גם בלי זה היה קל לו לבוא לידי גניבה הרי זה בבחינת לא קאי בתרי עברא דנהרא ואין כאן איסור… כיון דבלאו הכי היה יכול לגנוב. התנאי לנסות עובד תלוי בגישה קלה של העובד למעשה הגניבה; אם הגניבה קלה, הניסיון מותר.

שו”ת ישכיל עבדי, (שם)

נראה דבנידון דידן אין אפילו איסור מסייע ואין לו שום דמיון, למושיט לנזיר… דשם הרי מתכוין על כל פנים להכשילו באיסור, ואדעתא דהכי (על דעת כן) מסייעו בידים או בדיבור. לא כן בנידון דידן, מעולם לא נתכוין הבעל הבית הזה להכשילו באיסור, רק כל עיקר כוונתו היא לנסותו אם הוא נאמן, או לא דכל שהוא לנסותו… בפרט דכאן בעל הבית הוא מתכוין רק לטובת עצמו, לדעת אם הוא נאמן בכדי להחזיק אותו. זאת ועוד אחרת, אני אומר שגם זה הוא לטובת המשרת עצמו, שאם חס-וחלילה יכשל, אז בעל הבית יגרש אותו מעל פניו ועל ידי זה בראות המשרת שזה גורם לו קיפוח הפרנסה אז יהיה מוכרח להטיב דרכו ולשוב ממעשיו הרעים והרי עושה לו בזה טובה הבעל הבית שעל ידי זה הרי הוא מטב את דרכו בלהבא וקונה עולמו בזה ובבא.

רבי חיים דוד הלוי, שו”ת ‘עשה לך רב’, חלק ז, עמודים שנא-שנב

יש לעניות דעתי מקום חילוק בין סתם מעילה שאדם מועל בתפקידו כמשרת, לנידון דידן (השארת סכום כסף נכבד על השלחן), שכן שום אדם אינו משאיר סכומי כסף גלויים, ואם יש חשש הוא שמשרת או העוזרת יגנבו כלי בית וחפצים וכדומה, וזה דבר קשה ביותר, כי עלולים ביום מן הימים להתפס או שיצטרכו למכרם כדי שלא יהיו בבחינת ‘וחטאתי נגדי תמיד’ וכל זה אינו דבר קל ורוב בני אדם עומדים במבחן, אבל כסף מזומן הוא פיתוי חמור מאד ויתכן שלא היה נכשל כלל אלמלא נסיון זה. יש חילוק בין ניסיון בכלים (שמותר) לניסיון בכסף מזומן (שאסור).

הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, ליקוטים ב, עמודים 94-93

ונראה שלמעשה מותר להעמיד את העובד בניסיון, בתנאי שהניסיון לא יהיה שונה וקשה מהניסיונות שיעמדו בפני העובד בהמשך עבודתו. כמו, למשל, עוזרת שעומדים להפקיד את הבית בידה, ודאי הוא שבכל משך עבודתה תעמוד בניסיון תמידי, ואם כן, הנחת סכום הכסף בפניה איננה הכשלה מיוחדת, שהרי אם תרצה לגנוב, תוכל לעשות זאת בקלות בהמשך עבודתה, רק שאז בעלת הבית לא תדע על כך, כי לא בכל יום אדם בודק אם כל חפציו נמצאים במקומם. ואילו על ידי הניסיון תוכל בעלת הבית לעמוד באופן ברור ומיידי על אופייה של העוזרת. ואדרבה, יתכן שדווקא אם העוזרת תיכשל בניסיון, בסופו של דבר תגנוב פחות, ואין כאן איסור של “וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל”.

סנהדרין קז ע”א

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם את עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל (בחטא בת שבע).

 

ג. גרימת נזק בעקיפין

מתוך פסיקת בית הדין המחוזי בחיוב מערערים לפצות נזק שנגרם לעצי המשיב, ע”י מים שירדו ממטעי המערערים והציפו את מטעו של המשיב.

השופט חיים כהן: חכמי המשפט העברי ראו להטיל חובה על אדם להרחיק נזק מחברו, אם משום ‘ולפני עיוור אל תתן מכשול’ (ויקרא יט, יד), אם משום ‘ואהבת לרעך כמוך’ (שם, שם, יח), ואם משום ‘דרכי נועם’ (משלי ג, יז). לא מצאתי דין מפורש לעניין הצפת שדה במים שזרמו משדה שכנו; אבל מותר להקיש הן מדין השכנים. שאחר יושב בעליה והשני יושב בבית שמתחתיו, והמים מן העליה זורמים למטה אל הבית וגורמים שם נזק; והן מדין בעלי שדות הגובלות זו בזו, ואחד נוטע נטיעות בשדהו המזיקות למטעי שכנו. ההלכה סוכמה מפי הרמב”ם (שכנים, י, א-ו) בזו הלשון:

א מרחיקין את האילן מן העיר כ”ה אמה. ובחרוב ובשקמה חמשים אמה מפני נויי העיר. וכל אילן הנמצא קרוב לעיר פחות מזה קוצצין אותו. ואם האילן קדם נותנין לו בני העיר דמיו. ואם היה הדבר ספק ולא נודע אי זה מהם קדם אין לבעל האילן דמים אלא נוטל עציו והולך:

ב מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר. וכן לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא א”כ היה לו חמשים אמה לכל רוח כדי שלא יזיק התבן לנטיעת חבירו או לנירו:

ג מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה:

ד ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר מפני שרוח מזרחית חמה וממעטת היזק ריח עיבוד העורות:

ה מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק. או שנטע כרישין קרוב מן הבצלים של חבירו שהן מפיגין טעמן. או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלין העלין ומפסידין את הדבש וכל אלו וכיוצא בה אין צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחבירו מאליו. במה דברים אמורים שאינו מרחיק כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק בידו. הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורהחצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו. וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך:

ו בעל העלייה שהיה שופך מים והן יורדין על חדר למטה. אם היתה שם מעזיבה שהמים כלים בה בעת שפיכה ואחר שיפסיק עליון מלשפוך יתבלע המים וירדו וינטפו על התחתון צריך התחתון לתקן ולהרחיק מן עצמו הנזק. ואם אין שם מעזיבה אלא כשישפוך ירדו המים מיד הרי זה כמזיק בחציו והעליון מתקן או ימנע מלשפוך וכן כל כיוצא בזה.

…כשראובן חפר בחצרו בור ‘שמי גשמים מקלחים בתוכה, וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומת מרתף שמעון, וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים’ פסק הרא”ש שראובן חייב לסלק את הנזק (תשובת הרא”ש, כלל קח, סימן י). חפירת הבור בחצרו של ראובן, כמותה כבניית בריכת המים בעניין… היא בבחינת שימוש ‘חורג’ – ועל-כן חבים אוגרי המים במיתקנים מלאכותיים למנוע נזקי המים משכניהם, ומה גם שהנזקים באו גם פה וגם שם בעקבות בנייה מרושלת של המתקנים.

 

סיכום

האם מותר לאדם להעמיד בנסיון את העובד שלו כדי לבדוק אם הוא עובד שנוהג בישרות. יש אומרים שאסור לאדם להעמיד את חבירו בנסיון שמא הוא יתפתה ויחטא, ונמצא שעבר על מה שאמרה התורה: “ולפני עור לא תתן מכשול”. כך פסק בעל שו”ת ‘תורה לשמה’. חוץ מהחובה של כל מעביד לסמוך על עובדיו ולהעניק להם, כל עוד לא הוכח אחרת, “חזקת כשרות”. זה בונה חברה בריאה ומתוקנת. לדעת בעל ‘ישכיל עבדי’ לא מדובר כאן ב’הכשלה’; כל מה שאסרה תורה זה לתת מכשול בפני חבירו אבל אין מכשול בהעמדת ניסיון כי המעביד איננו מעוניין להכשיל את העובד – להפך, הוא מעוניין שיעמוד בנסיון, והמעביד בעצמו רוצה את העובד הישר ביותר, כלומר הניסיון מעניק למעביד ביטחון בעובדיו. בעל ‘פניני הלכה’, הרב מלמד, מחדד את המחלוקת ואומר שלמעשה מותר להעמיד את העובד בנסיון רק בתנאי שהנסיון לא יהיה שונה וקשה מהנסיונות שיעמדו בפניו בהמשך עבודתו. אדרבה, דווקא אם העובד יכשל בנסיון ייתכן שבסופו של דבר הוא יתקן את מעשיו. אבל נסיונות קשים יותר, כגון הנחת סכום כסף גדול מאד, נחשבים להכשלה מיוחדת ובזה נחלקו הפוסקים האם מותר הדבר (‘ישכיל עבדי’) או אסור (‘תורה לשמה’).

א. זכיות האדם

ב. הגנה על כבוד האדם

ב.1 כבוד האדם והשבת אבידה

ג. הצלת עצמו בממון חברו

ד. הוצאה כספית להצלת חבר

ה. כניסה לסכנה לצורך הצלת חבר

ו. האם מותר להחמיר בפיקוח נפש?

 

חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”:

החוק מגדיר את – זכות השמירה על החיים, זכות השמירה על הכבוד וזכות השמירה על הקניין כזכויות יסוד.

זה לשון חוק היסוד “כבוד האדם וחירותו”:

סעיף 2

אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם;

סעיף 3

אין פוגעים בקנינו של אדם;

סעיף 4

כל אדם זכאי להגנה על חייו,על גופו ועל כבודו.

הגדרת ערכים אלו כזכויות יסוד מעוררת השוואה לחוקי התורה. מהו האיזון הראוי בין הערכים הללו, ומהם המקורות ההלכתיים לעקרונות החוק?

 

א. זכיות האדם

הרב נחום פרופ’ רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, עמ’ 285-287

הכרה אוניברסאלית בזכיות האדם; דבר ממלא-מקום שר המשפטים מ. ניסים:

…כשם שתקומת ישראל לא הייתה אלא חידוש עצמאותו של עם עתיק-יומין בארצו כך הערכים הגלומים בהכרזה זו, בעיקרם, אינם אלא ערכים שהנחיל עמנו לאנושות… כבר במעשה בראשית באה לידי ביטוי נאצל תפיסת תורתנו את מקומו של האדם בבריאה: ‘ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו’. בריאת האדם בצל מטביעה על יחסי אדם לאדם חותם של שוויון. דבר זה בא לידי ביטוי נפלא באיוב: ‘אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. ומה אעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה אשיבנו. הלא בבטן עושני עשהו, ויכוננו ברחם אחד’. דימוי זה שהאדם נברא בצלם העניק השראה והצדקה לכל מאבק נגד דיכוי ועריצות, הוא מילא תפקיד חשוב במאבק המתמיד לזכיות אדם, לביטול העבדות, לשיקום חברתי כלכלי וכל כיוצא באלה. כל פגיעה באדם – כאילו ההוויה האלוקית היא הנפגעת.

 

ב. הגנה על כבוד האדם

הרב אליעזר יהודה ווילדנברג, שו”ת ‘ציץ אליעזר’, חלק יג, סימן פא

יש לדון על דבר התכנסות הרופא מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים ומראים להם מקומות נגעי המחלה בשטחי הגוף, ואפילו במקומות נסתרים, מפני שיש בזה הלבנת פנים לחולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך. ואני רואה סמוכים לדברי בדברי הגאון הנצי”ב ב’העמק דבר’… דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו, ודאי בהוראה כיוצא בזה במקום אחר אסור לעשות כן ולהלבין פני השואל… ואם-כן, נלמד מזה גם דיש מקום לאסור לרופא לאסוף מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים משום איסור הלבנת פני החולה, ומן הראוי אפוא שהרופא ירָצה את החולה שיסכים לכך. ואם מביע התנגדות יש לו למנוע מלהביאם מסביב למטת חולה זה, ויש להאריך.

 

ב.1 כבוד האדם והשבת אבידה

לפי ההלכה אדם המוצא חפץ עם סימנים חייב להשיב את החפץ לבעליו, זו היא מצוות “השבת אבידה”. אולם במקרה של אדם “נשוא פנים”, כדוגמת אדם בעל תפקיד תורני בכיר, שמוצא כדורגל ברחוב , עבורו זה ביזיון ללכת ברחוב עם כדורגל.

שולחן-ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רסג, סעיף א, ג

א. מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב ליטפל בהם. ואומד דעתו, אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.

ג. ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו. הגה: ויש חולקין ואוסרין להחזיר, הואיל ואינו לפי כבודו, אלא אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו

 

ג. הצלת עצמו בממון חברו

בבא קמא דף ס, ב

מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו.

תוספות שם, ד”ה מהו

איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש.

רבי יעקב עטלינגר, שו”ת ‘בנין ציון’, סימן קסז

מסברא יש לומר כן שהרי ביומא (דף פה) יליף רבי עקיבא שפיקוח נפש דוחה שבת דעבודה דוחה שבת ופקוח נפש דוחה עבודה כל שכן שדוחה שבת… והרי זה פשיטא, אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין, מכל מקום לא התירה לגזול… הרי אף שהתירה התורה שבת מפני עבודה מכל מקום לא התירה ממון של אחרים… פקוח נפש לא דוחה את הגזל.

שם, סימן קע

והנה לדעת רש”י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו כל-שכן דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו… ואם-כן היאך נאמר דמשום פקוח נפש דהחולה יהיה מותר לבזות ולנוול המת דמסתמא לא מוחל על בזיונו.

הרב שאול ישראלי, שו”ת ‘עמוד הימיני’, סימן טז, פרק ד, סעיף יב

…ומה שאין על זה דין “וחי בהם”, נראה שהוא משום שהאיסור הוא כאן תולדה, ועיקר היסוד הוא שאינו שלו, ודבר שאינו שלו הוא בגדר ‘שאינו בנמצא לגביו’, כל שאין חברו מרשה לו.

 

ד. הוצאה כספית להצלת חבר

א. החובה להוציא כסף להציל את חברו

סנהדרין דף עג, א

מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר “לא תעמד על דם רעך”.

שולחן-ערוך, חושן משפט, הלכות שמירת נפש, סימן תכו

הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט, טז).

ב. השבת הממון בו השתמש המציל להציל את חברו

רא”ש, סנהדרין, פרק ח, סימן ב

…והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא. דאין אדם מחויב להציל נפש חברו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול, כדאמר לקמן (דף עד, א) ‘נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור, של כל אדם חייב’, ואם היה מחויב להציל את הנרדף בממונו אם-כן יפטור משבירת הכלים שהרי ממון חברו מחויב להציל וברשות שברם כדי להינצל. הניצול חייב לשלם למציל את ההשקעה הכספית שהשקיע בו (שהרי אדם שניצל מסכנה חייב לשלם לחברו אם שבר כלים כשהציל את עצמו).

ג. החובה להציל בכל סכום

חפץ חיים, ‘אהבת חסד’, חלק ב פרק כ סעיף ב

…אל יבזבז יותר מחומש מכספו, נראה דמיירי באופן שאינו נוגע לפיקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפקוח נפש ממש כגון שהשבוי עומד למות או הרעב יכול לבוא לידי סכנה על ידי רעבונו – אין שייך בזה שעור חומש ולא אמרו רק דחייו קודמים לחיי חברו אבל דעושרו קודם לחיי חברו לא מצינו. אדם חייב להשקיע כל סכום להצלת חברו מסכנת מוות.

הרב שלמה אישון, תחומין, חלק טז, עמוד 317

מסתבר שאף שלשיטות אלו חייב אדם לתת גם למעלה מחומש נכסיו… אין הוא מחויב להגיע לידי עוני מוחלט לשם כך… בעל ‘אהבת חסד’… כתב שעושרו אינו קודם לחיי חברו – משמע שצרכיו המינימאליים אכן קודמים לחיי חברו. צרכים מינימליים קודמים לחיי חברו.

 

ה. כניסה לסכנה לצורך הצלת חבר

היועץ המשפטי לממשלה נגד פרופ’ ציוידאלי ואח’, בית המשפט המחוזי בירושלים, תשמ”ג

…ילדה בת 3 הסובלת ממחלה חשוכת מרפא אשר צפוי כי תגרום למותה תוך זמן קצר והדרך היחידה שעשויה, אולי, להביא לריפויה היא השתלת מח עצמות מאחותה בת התשע. תהליך ההשתלה כמעט ואינו מסכן כלל את התורם, אך עלול לזרז את מותו של החולה במקרה של אי הצלחה. הבקשה לבית המשפט היא להורות לרופאים, שהמליצו על ההשתלה, לבצע פעולת השתלה של מח עצמות מגופה של הבת הבריאה לגופה של הבת החולה.

השופט טל: נתתי את דעתי גם על עמדת ההלכה במקרה כזה. מצווה מן התורה להציל את הנתון בסכנה וכך שנינו: ‘מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה באה עליו או ליסטים באים עליו שהוא חייב להצילו שנאמר: ‘לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט, טז; תורת כהנים, קדשים ד, ח; סנהדרין, כב ע”ב) מלבד הלאו של לא תעמוד על דם רעך, נצטווינו גל במצוות עשה להציל את הנתון בסכנה, מדין השבת גופו, שנאמר ‘והשבותו לו’ (דברים כב, ב) ודרשו חכמים בספי ‘אף את עמ=צמו אתה משיב לו’. וכך נפסק להלכה ברמב”ם הלכות רוצח פרק א, הלכה יד; ובשו”ע, חו”מ, תכו, א. והוא הדין גם בהצלה מספק סכנה (ר”ן, סנהדרין שם) ואפילו אם ההצלה כרוכה בצער למציל (מ”א, קנו, ס”ק ב) ומכיוון שהחיוב להציל הוא גם במצוות עשה, ברור כי לפי ההלכה ניתן לכפות את המציל להציל, כדין כל מצוות ש”כופין אותו עד שתצא נפשו” (כתובות, פו ע”א-ב) וכן “כופין על מדת סדום” (ב”ב יב ע”ב). אולם נחלקו הפוסקים אם המציל חייב להכניס עצמו בסכנה או אפילו בספק סכנה, כדי להציל את חברו אף מסכנה ודאית (הגה’ מימו’, רוצח, א, יד – ומחייב בשם הירושל’) לעומת שו”ת הרדב”ז, ח”ג, ס’ א’נב שזוהי מדת חסידות אך אין חיוב לסכן עצמו. וראה בארוכה באינצ’ תלמודית, ערך ‘הצלת נפשות’; ובשו”ע הרב, הלכות נזקי גוף, ס’ ז: ‘ואפילו ליכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך כדי להציל את חברו ממיתה ודאית’ והוא מסיים: ויש חולקין בזה וספק נפשות להקל’.

ובענייננו, נראה שגם לפי ההלכה אין כל מקום לכפות על הקטנה לתרום. ראשית, מפני שכל שלא הגיעה למצוות אינה בת חיוב במצוות כלל ושנית, מפני שלקיחת מח עצמות תיעשה בהרדמה כללית הכרוכה בספק סכנה לתורמת. אמנם זהו ספק רחוק, אך הסוברים שאין חיוב הצלה בספק סכנה למציל אינם מחלקים בין ספק רחוק וספק קרוב. (אחד הנימוקים של הרדב”ז הוא שגם ספק סכנה רחוקה עלולה לגרום סכנה של ממש והוא כותב (שו”ת הרדב”ז, שם) : ‘ואני ראיתי אחד שמת ע”י ששרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ”כ עד שמת’.

הרב עובדיה יוסף, שו”ת ‘יחווה דעת’, חלק ג, סימן פד

שאלה: חולה כליות באופן רציני עד שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו כדי להציל חיי חבירו, או מכיון שאפשר שיש בזה קצת סכנה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה אפילו על מנת להציל את חבירו מודאי סכנה?

תשובה: עצם הדין אם רשאי אדם או חייב להכנס בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, שנוי במחלוקת הפוסקים. כי מרן הבית יוסף בחושן משפט (סימן תכו) הביא מה שכתבו בהגהות מיימוניות בשם הירושלמי, שחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. והסביר מרן הטעם, מפני שחבירו בודאי סכנה והוא בספק…

להלכה הסכימו רוב האחרונים כדברי ה’איסור והיתר’ והרדב”ז הנ”ל שאין האדם רשאי להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה… על יסוד הדברים הנ”ל, דן הגאון רבי יצחק יעקב וייס, ראב”ד העדה החרדית בירושלים, בספרו שו”ת מנחת יצחק חלק ו (סימן קג) לאסור לתרום כליה לחולה כליות שנשקפת לו סכנה, שהואיל וקיימת אפשרות של סכנה במעשה הניתוח של התורם הבריא, וכן יכול להיות שבעתיד יבוא התורם לידי סכנה כשחסרה לו אחת מכליותיו, ונמצא שהתורם מכניס עצמו לספק סכנה, וכן לא יעשה לדעת הרדב”ז וסיעתו… אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה.

ולפי זה הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ”ל שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, מה שאין כן בנידון שלנו שבודאי שמצוה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח… ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי”ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור “שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה’ ורפאתיו”.

 

ו. האם יש מידת חסידות למסור את הנפש?

הרב אפרים וינברגר, בצומת התורה והמדינה, כרך ג, עמ’ 368-366

בהגהות הרא”ש כתובות (פ”א, ס”ג) נסתפק: ‘אם רוצה להחמיר על עצמו ולהירג, היכא דקיי”ל שיעבור ועל יהרג, אם שרי או לא’. בדין זה יש שלוש שיטות:

שיטה ראשונה: הרמב”ם (יסודי תורה, ה, ד) ‘כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו’. והב”י (יו”ד, קנז) כתב שכן דעת הרמב”ן, שאין למסור נפש במקום שאינו מצווה. ועיין ב”ח ביו”ד שם שכתב: ‘דכיוון דדינא הוא, דיעבור ואל יהרג, א”כ איסורא קעביד במה שמוסר נפשו למיתה שלא כדין’ כדעת הר”מ כותב גם הנימוק”י בסנהדרין (ס”פ בסו”מ) ‘וכל היכא דאמרינן יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת ה’, ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו, זולת אם אדם גדול וחסיד ורואה שהדור פרוץ, מותר לו לקדש השם’. ונראה שזה מדין הוראת שעה.

שיטה שנייה: היא של תוס’ (ע”ז, כז ע”ב ד”ה יכול): ‘ואם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות רשאי’ והביאו מירושלמי. ועי’ רא”ש ע”ז (פ”ב, ס’ ט) שכותב בדין זה שהחמיר: ‘לא מקרי חובל בעצמו, כדאיתא בירושלמ, ר’ אבא בר זימרא הוה חייט אצל נכרי, אמר לו הנכרי, אכול נבילה ואי לא קטלינא לך, אמר ליה אי בעית קטיל דלא אכלינא’. ביתר שאת מביא דעה זאת הרשב”א בחידושיו (שבת, מט): ‘אע”פ שאינו מצווה ליהרג אפילו הכי ראשי למסור את נפשו ומקבל שכר, כדאמרינן במדרש על מה אתה יוצא ליהרג וכו’ ודניאל מסר עצמו על התפילה’ וכן הם דברי הריטב”א והר”ן בשבת שם, והטור יו”ד, ס’ קנז שכותב: ‘ואם ירצה להחמיר על עצמו רשאי’.

שיטה שלישית: היא שיטת הכרעה בין שתי השיטות הנ”ל רבינו ירוחם במישרים (נתיב יח) כותב שמותר להחמיר במסירות נפש, רק אם הנכרי מתכוון להעבירו על דת, אבל אם הנכרי מתכוון להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ולא ליהרג.

מה בין וועד עובדים לוועד כיתה? לאור משנתו של הרב שאול ישראלי

 

הקדמה

הרלוונטיות של ההלכה לדורנו והתפיסה כי מערכות המדינה מחויבות לפסיקה ממלכתית חדשה באה לידי ביטוי בפסקיו הרבים של הרב שאול ישראלי בספריו, בשו”ת ואף בכתב העת אותו ערך שנים רבות “התורה והמדינה”.

גישה הלכתית חשובה זו הינה משמעותית לחיי היום יום החל בחוות הדעת ההלכתית בדבר שביתת מורים וכלה בפעילות משטרתית בשבת.

פעילות זו נועדה להמחיש את גישתו הממלכתית של הרב ישראלי באמצעות הלכות “עובד מעביד” ובייחוד בהשלכה לסמכות ההלכתית של השילטון במדינת ישראל.

בעבר ההלכה התייחסה להחלטת הפועל הבודד לחזור בו מעבודתו, אולם הרב ישראלי נדרש לשאלה זו בהקשרה הציבורי, בשעה שוועד עובדים מכריז על שביתה על מנת לקדם את מעמדו של העובד, בעוד השביתה עלולה לפגוע במעגלים רבים: הן במעביד, הן בעובדים, הן בנותני שירותים אחרים כדוגמת ספקים, מובילים ולקוחות והן בשמה הטוב של החברה.
כיום זכות השביתה נחשבת לאחת הזכויות הבסיסיות של העובד. בפעילות זאת נברר, האם זכות זאת תואמת את ההלכה? האם על פי ההלכה מותר לעובד לשבות? מהם גבולותיה של זכות זו, כאשר נזקיה גדולים מאוד הן למעבידים הן למעגלים נוספים. ומתוך כך מתבררת דעתו העקרונית של הרב ישראלי בתוקף ההלכתי של נבחרי ציבור במדינת ישראל.

 

מטרות

1. לשתף את התלמידים בדילמה שעמדה בפני פוסק הלכה בדורנו.
2. לפתח אצל התלמידים את יכולת ההקשה ממקרה למקרה.
3. לעורר בקרב התלמידים את הצורך ליצור מערכות ארגוניות אשר יקלו על פתרון בעיות בעתיד כגון: זהירות מהלנת שכר, הגעה להסכמות ופשרות כדי למנוע סכסוכי עבודה ושביתות וכיו”ב.
4. לחשוף את התלמידים לתפיסה ממלכתית המעגנת את מוסדות מדינת ישראל בהלכה.

עזרים

נספח מס’1:  שביתה ותוצאותיה – תיאור מקרה, כמספר המשתתפים

נספח מס’ 2: הרב ישראלי – על השביתה בהלכה, כמספר המשתתפים

נספח מס’ 3: מקורות בהלכות שביתה להרחבה ולהעמקה, כרטיס משימה זוגי, כמחצית ממספר המשתתפים

נספח מס’ 4 : הרב ישראלי- סמכויות השלטון הנבחר במדינת ישראל.

סרטון:  “הטיול – כוחו של רוב הכיתה” מתוך אתר “מכון משפט לעם” –  פעילות למוסדות חינוך, בכתובת הבאה.

למורה: ניתן למצוא חומר העשרה לנושא באתר הוראת תלמוד ותושבע”פ ממ”ד, ספרות השו”ת  קישור.

צרכי כתיבה ליצירת לוח בכיתה: קרטון ביצוע, סיכות משרדיות, דפים בגודל A5.

 

 

קהל היעד: כיתות ט’ – י”ב

שלב א’– במליאה: שביתה על פי דעת תורה

• המורה יחלק לתלמידים “שביתה ותוצאותיה- תיאור מקרה” (נספח מס’ 1) ויבקש לעיין במקרים המובאים בו.

שאלות לדיון:

1. האם, לדעתכם, זו זכות לגיטימית של עובד להכריז שביתה? מדוע?
2. האם, לדעתכם, השובת צריך להתחשב בנזקים הנגרמים כתוצאה מהשביתה או לדאוג לטובתם של העובדים בלבד? הסבירו.
3. לאור הנזקים הגדולים המתוארים במקרה שלפנינו, יש לאסור את זכות השביתה באופן גורף על פי חוק או להגביל זכות זאת לעובדים מסוימים/ חברות מסוימות? נמקו דעתכם.

• המורה יקרא באזני המשתתפים את דברי הרב ישראלי הבאים (נספח מס’ 2):

“גם אם אומנם יש מקום לשביתה מבחינת ההלכה, הרי זה על כל פנים בתנאי שלא יגרום באופן ישיר נזק לאותו מפעל ולאותה עבודה שוטפת שהוא עסוק בה. אמנם שביתה הגורמת הפסדים יש לה אפקט הרבה יותר חזק ומהווה גורם לוחץ ביותר  כלפי נותן העבודה לקבל התנאים שמכתיבים לו,  אולם ניצול מומנט זה, דהיינו לחץ באמצעות גרימת נזקים, הוא בניגוד לדעת התורה.   מהי דעת התורה בזה? ישנה הלכה, שלמרות שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, הרי זה בתנאי שאיננו גורם נזקים לעבודה הנמצאת באמצע תהליך, זה נקרא דבר האבוד (חו”מ סימן של”ג, ה).יש אפוא צורך בכל מקרה של שביתה לבחון קודם כל נקודה זו – באיזו מידה הדבר גורם לא רק למניעת רווחים בעתיד, כי אם גם הפסדים במה שקיים”. (מתוך: הרבנות והמדינה, עמ׳ 328 )

1. מה החידוש בדבריו של הרב ישראלי?
2. כיצד דברים אלה מתיישבים עם המקרים עליהם קראנו?
3. האם תוכלו להביא דוגמאות נוספות המחזקות את דעת הרב?

אפשרות להרחבה ולהעמקה

• המורה יחלק את התלמידים לזוגות, ייתן לכל זוג כרטיס משימה (נספח מס’ 3) ויבקש לקרוא את הדברים בעיון ולענות על השאלות.

 

שלב ב- במליאה: השלכה לוועד הכיתה 

• המורה ישאל את התלמידים:

1. מה, לדעתכם, תפקידו של ועד הכיתה?
2. מהו, לדעתכם, תחום סמכותו של הועד? הביאו דוגמאות.

• המורה ירשום את תשובות התלמידים על הלוח.

למורה: על מנת לעורר את הדיון ניתן להביא את הדוגמאות הבאות ואחרות:

• האם הועד יכול ליזום קניה של שולחן פינג פונג ולחייב את כולם בתשלום?
• האם הועד מוסמך לקבוע את שעור ההשתתפות לכל תלמיד במתנה למורה?
• האם הועד יכול להתערב בתכנון הטיול השנתי?

3. הביאו דוגמאות לפעולות ועד כיתה מוצלחות שהיו בעבר.
4. הביאו דוגמאות לפעולות ועד כיתה שהיו שנויות במחלוקת.
5. חשבו מה גרם לאותן פעולות להיות מוצלחות בעיני המשתתפים בהן, ומה הגורמים למחלוקות בפעילויות אחרות.

• המורה ירשום את הגורמים על הלוח.

6. לאור גורמים אלה, אשר הביאו להצלחה או למחלוקות, הציעו רעיונות לועד הכיתה לפעולות עתידיות.

• המורה יערוך דיון על תפקידו של ועד הכיתה, מתוך השוואה לסמכות ועד עובדים. ניתן לדמות את בית הספר לממלכה קטנה אשר פועלים בה קבוצות שונות אשר צריכות להגיע להבנה משותפת[1].
• שאלות לדיון:

7. מהי, לדעתכם, הדרך הטובה ביותר להכריע כאשר ישנה מחלוקת בכיתה על פעילות חברתית?

• המנחה יקרין לתלמידים את הסרטון “הטיול – כוחו של רוב הכיתה” (ראה קישור בנספחים לאתר מכון משפט לעם – פעילות למוסדות חינוך)

8. מה התחדש לכם בעקבות הצפייה בסרט?
9. מה למדתם בפן ההלכתי בכלל ואודות הכרעת מחלוקות בפרט בעקבות הצפייה בסרט?

 

• המורה יסכם את הדיון  ויבאר את המחויבות להכרעת הרוב לעומת שימוש בכוח הרוב לרעה- עריצות הרוב.

 

שלב ג –  כוחו של הרוב בבחירות לכנסת

כשם שרוב התלמידים יכולים לבחור מספר נציגים לועד כיתה כך אזרחי המדינה יכולים לבחור מספר נציגי ציבור להנהגת המדינה.

המורה יביא את המקור הבא בפני התלמידים (נספח 3)1

“סמכות מוסדות ממשל נבחרים בישראל”:

“כל המינויים הממלכתיים שיעשו בישראל בדרך של בחירות שבהם יכריע רוב העם יהא להם תוקף וסמכות. ומסתבר לפי עניות דעתי שכשם שיכולים למנות איש אחד כראש ושופט, כמו כן אפשר למנות מועצה שביחד יהיו לה הסמכויות הללו. לפי זה נראה כי מועצת ממשלה שתיבחר בדרך של בחירות נכונות יהא לה סמכות בכל מה שנוגע להנהלת האומה כאותה סמכות שהיה למלך ישראל”. מתוך ‘עמוד הימיני’ סימן ז

 

שלב ד’ – מיישמים!

• המורה יסכם בכך שהדרך לפתור סכסוכים היא על ידי הקמת גופי ייצוג לקבוצה כדוגמת ועד עובדים, ועד כיתה וכיו”ב, אולם חשוב מאוד לקבוע גבולות ברורים ומוסכמים, המבהירים את סמכותם.
• המורה יבקש מהתלמידים להכין מסמך הכולל את הסמכויות, הגדרות התפקיד ודוגמאות לעשייה של וועד הכיתה.
• המורה יכתוב את הצעות התלמידים עם הלוח כמובא בתרשים הבא:

סמכויות ועד הכיתה	הגדרות התפקיד של הוועד	דוגמאות

 

• המורה יקים עם המשתתפים את “פינת ועד הכיתה”. שם יוצג המסמך שהוכן וכן הודעות של הועד לכלל הכיתה. 

נספחים:

מצד אחד

נספח מס’ 1: שביתה והלנת שכר – תיאור מקרה

הנמלים משותקים: “מכה אנושה, הפסדנו מיליונים” היצואנים והיבואנים מתקוממים מול צעדי ועדי העובדים בנמלים, שמשביתים את הפעילות. ההחלטה של ועדי העובדים בנמלי הים באשדוד, חיפה ואילת להשבית החל מהבוקר (יום א’) את הפעילות, כבר פוגעת ביצואנים וביבואנים. הערב ידון בית הדין לעבודה בבקשת התאחדות התעשיינים להורות לשובתים לחזור לעבודה, ובינתיים מלינים נציגי החברות על “מכה אנושה”. העובדים הכריזו על השביתה לאחר שהמשא ומתן בעניין כספי הפנסיה שלהם לא הניב תוצאות. ההסתדרות כבר השביתה באחרונה את כל המשק ואת רכבת ישראל, ובמשרד האוצר אמרו ש”ההסתדרות וועדי העובדים שוב משתמשים בשביתה כדי לקדם אינטרסים אישיים וסחיטת תוספות שכר על חשבון ציבור משלמי המסים ותוך פגיעה בפעילות במשק. מנכ”ל חברת סחר, המשווקת סחורות מישראל לרחבי העולם, סיפר על פגיעה קשה לענף היצוא בכלל ולחברה שלו בפרט. ” העבודה שלנו קשה: אתה צריך קודם כול למצוא לקוח, להבטיח לו שלא תהיה מלחמה, שהמוצר שלך איכותי, שהמחיר שלך תחרותי, להיכנס אתו למשא ומתן ואם אתה מצליח, לרכוש אותו כלקוח ולהבטיח לו שהסחורה תסופק בזמן. אחרי שהקונטיינר שלך נתקע בנמל, זה פשוט אסון”. עוד הוא מוסיף: “השביתות בשנים האחרונות גרמו לכך שהחברה שלי איבדה לקוחות רבים. אם הסחורה שיש לנו בנמל לא תועמס בקרוב, זה יגרום להפסד של מאות אלפי שקלים באופן מידי. מעבר לכך, אותו לקוח לא יקנה ממני שוב. גם הוא מפסיד את הלקוחות שלו ואומר לי ‘אתם לא אמינים’. הוא יעדיף לעשות הזמנה בגרמניה או בצרפת ולא להסתבך אתנו עוד פעם. זה לא רק הפסד על שלושה ימי השבתה, אלא אבדן של מיליוני שקלים בעקבות עסקאות עתידיות שלא ייצאו אל הפועל”.   (ynet, 26.2.12)

אני לא יודעת עם איזה כסף אקנה אוכל מחר בבוקר או איך אשלם את חשבון המים והחשמל”” כך אמרה בייאוש אם חד-הורית ונכה, אחת מ-2,500 בעלי מוגבלויות ששכרם מעוכב שבועות ארוכים על ידי הקרן למפעלי השיקום בה היא עובדת. שכרה  עומד על כמה מאות שקלים בחודש והוא מעוכב בפעם השנייה מאז תחילת השנה בשל משבר תקציבי שמעיב על פעילות הקרן ו-72 מפעליה. הקרן פועלת בחסות משרד הרווחה ומעניקה שירות לאלפי משתקמים נכים ומפעילה מרכזי שיקום ואבחון. היא נקלעה לגירעון תקציבי חמור של כ-20 מיליון שקל, והלינה בשל כך גם את שכרם של 600 המדריכים שעובדים עם בעלי המוגבלויות. (ynet, 10.3.2013)

נספח מס’ 2

“גם אם אומנם יש מקום לשביתה מבחינת ההלכה, הרי זה על כל פנים בתנאי שלא יגרום באופן ישיר נזק לאותו מפעל ולאותה עבודה שוטפת שהוא עסוק בה. אמנם שביתה הגורמת הפסדים יש לה אפקט הרבה יותר חזק ומהווה גורם לוחץ ביותר  כלפי נותן העבודה לקבל התנאים שמכתיבים לו,  אולם ניצול מומנט זה, דהיינו לחץ באמצעות גרימת נזקים, הוא בניגוד לדעת התורה.   מהי דעת התורה בזה? ישנה הלכה, שלמרות שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, הרי זה בתנאי שאיננו גורם נזקים לעבודה הנמצאת באמצע תהליך, זה נקרא דבר האבוד (חו”מ סימן של”ג, ה).יש אפוא צורך בכל מקרה של שביתה לבחון קודם כל נקודה זו – באיזו מידה הדבר גורם לא רק למניעת רווחים בעתיד, כי אם גם הפסדים במה שקיים”. (מתוך: הרבנות והמדינה, עמ׳ 328 )

 נספח מס’ 3 – כרטיס משימה זוגי

לפניכם שני מקורות הלכתיים העוסקים גם הם בנושא שביתת עובדים.

קראו אותם בעיון וענו על השאלות שלאחריהם.

שביתה בשל שמירה על זכויות ורמת שכר יש להבחין בין שביתה שפורצת בתוך תקופת הסכם העבודה שבין הפועלים למעסיקיהם, שעל זה חלה ההלכה שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, עם הסייגים שבה [=שאין זה דבר האבד]. אבל אם מדובר על חידוש הסכמי עבודה, בתום תקופת ההסכם הקודם, שאז ברור שאין שום זכות לאכוף על העובדים תנאי שכר ירודים, ובייחוד כאשר מדובר על פגיעה בזכויותיהם בהשוואה לאותו סוג עובדים במוסדות ציבור אחרים, בוודאי שזכותם לסרב לקבל תנאי עבודה, שאין בהם כדי לפרנס את בני משפחתם… וגם בתוך תקופת ההסכם, יש הבדל אם השביתה פורצת, רק על רקע של אי העלאת השכר באופן מקביל לשכר שהועלה במוסדות מקבילים, שאז אינם יכולים לכפות דרישתם, לאחר שכבר הסכימו לרמת השכר המוצעת להם עד עכשיו. אבל אם טענתם שבמשך הזמן נשחק שכרם על ידי העלאת מדד יוקר המחיה, או שרמת החיים עלתה במדינה כולה והקיפה את רוב החברה, ובאים בטענת קיפוח והפליה – זכותם לשבות ולמנוע פגיעה בפרנסתם המעוגנת בהלכה ובתקנות הקהל הנהוגות מדור דור. כי הלכה רווחת היא בישראל (שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כח): “ורשאין בעלי אומניות לעשות תקנות בענין מלאכתם, כגון לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכדומה”. וכן רשאים בני העיר להתנות על שכר פועלים, ורשאים הם להעניש את מי שיעבור על תקנות השכר ויחסי העבודה הנהוג בין האומנים. וכן פסק הרמב”ם (הלכות מכירה פרק יד הלכה י): “רשאין אנשי אומנות לפסוק ביניהם, וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך”. לאור כל זה ברור, שרשאים הם השובתים לנקוט באמצעים העומדים לרשותם להגן על זכויותיהם על פרנסתם ועל רמת חייהם שלא תרד ולא תקופח. הרב שלמה גורן, תורת הרפואה עמ’ 312-311

שו”ת האם רשאי הפועל להשתמש במעשה השביתה? תשובה: לענ”ד נראה שהשביתה בכלל אינה מותרת ולא רצויה לא לפועל ולא לבעל הבית. לפועל – משום שכל יום שביתה ממלאכת עבודת יצירה, הוא יום אבוד בחיים. ותורת ישראל ציותה על חיוב העבודה, ואמרה: “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלקיך” (שמות כ, ח). ולא לבעל הבית, לפי שכל עבודת בנין או תעשיה, ואין צריך לומר נטיעה, שלא נעשתה ולא נגמרה בזמנה, הרי היא בגדר דבר האבד, לא רק מפני הזמן שאבד, אלא גם מפני הנזקים הנמשכים ממנה לחומרי העבודה. צא ולמד מדין חזרת הפועל בתוך זמן שכירותו, שאף על פי שמעיקר הדין פועל יכול לחזור בו אפילו באמצע היום מדכתיב: “כי לי בני ישראל עבדים” (ויקרא כה, נה) – “עבדי הם ולא עבדים לעבדים” (בבא קמא קטז ע”ב; בבא מציעא י ע”א), בכל זאת נפסקה ההלכה שאם עוסקים בדבר האבוד אין הפועל יכול לחזור בו (חושן משפט סימן שלג סעיף ה). ובגדר דבר האבוד – כתב הסמ”ע (=ספר מאירת עינים) שהוא צורך שעה ויתקלקל, אם לא יגמור מלאכתו מיד. אבל הבית יוסף ורמ”א בהג”ה פסקו, שכל שאין בעל הבית יכול לעשות אותה מלאכה בעצמו, נקרא דבר האבוד. והיינו משום שכל הפסקה בעבודה גורמת הפסדים לחומרי העבודה… ולפי תנאי העבודה בזמננו ברור לי הדבר, שכל דיחוי של עבודה בחקלאות או בתעשייה ובנין גורם הפסדים גדולים שאינם מתמלאים בזמן אחר… מכל זה מתברר שהשביתה או ההשבתה כשהיא לעצמה אינה רצויה, ויש שהיא מחייבת הפועל או את בעל הבית בהפסדים הנגרמים מסיבתה מדין גורם בנזקים. ואם תשאלוני: אם נטול מהפועל את הנשק היחידי שלו – השביתה, במה יוכל הפועל להגן על עצמו נגד ניצול כוחותיו וזמנו על ידי בעל הבית שאינו הגון? אשיב לכם שתי תשובות: א) במשפט, משפט צודק שיסודו הוא “למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור” (משלי ב, כ; בבא מציעא פג ע”א). ב) בכוח ארגון הפועלים… שיש להם זכות חוקית להתאגד ולתקן תקנות מועילות לחברתם לחלוקת עבודה ישרה וצודקת בין חבריהם, ולהשיג יחס מכובד ושכר הוגן לעבודתם… ולמעשה, לפי מצב תנאי העבודה בזמן הזה, צריך לדעתי להקים בית דין חשוב של יודעי משפטי התורה ואנשי מדע שיודעים פרק בתורה הכלכלית ותנאי השוק החברותי, והם בצרופם יקבעו חוקת העבודה לפרטיה. ולמנות אחר כך דיינים קבועים שידונו על יסוד חוקה זו בכל הסכסוכים שיפלו בין הפועלים עצמם, בנוגע לחלוקת עבודה צודקת ביניהם, ובין הפועלים לבעלי הבית בנוגע ליחסיהם ההדדיים. הרב בן-ציון חי עוזיאל, שו”ת משפטי עוזיאל חושן משפט סימן מב

ענו:

1. מה החידוש של הרב גורן שלא מופיע בדבריו של הרב ישראלי? למה מסייעת האבחנה שעושה הרב גורן?
   הרב ישראלי והרב עוזיאל מעלים בדבריהם את אותה הבעיה בדבר כוחו של העובד בשעה שנשללת ממנו זכות השביתה. נסחו במילים שלכם את תשובות שניהם.
2. לו הייתם נפגשים עם אותם שובתים או עובדים ששכרם מולן, מה הייתם מייעצים להם לעשות על פי דעת ההלכה כפי שהיא מובאת אצל הרב ישראלי, הרב גורן והרב עוזיאל?

נספח מספר 4

“סמכות מוסדות ממשל נבחרים בישראל”:

“כל המינויים הממלכתיים שיעשו בישראל בדרך של בחירות שבהם יכריע רוב העם יהא להם תוקף וסמכות. ומסתבר לפי עניות דעתי שכשם שיכולים למנות איש אחד כראש ושופט, כמו כן אפשר למנות מועצה שביחד יהיו לה הסמכויות הללו. לפי זה נראה כי מועצת ממשלה שתיבחר בדרך של בחירות נכונות יהא לה סמכות בכל מה שנוגע להנהלת האומה כאותה סמכות שהיה למלך ישראל”. מתוך ‘עמוד הימיני’ סימן ז

 

 

[1] אכן בדברי הרב ישראלי אין התיחסות ישירה מציע מקורות חילופיים:

התאגדות מקצועית

למעסיק איננו יכול למנוע מעובד או מקבוצת עובדים להם מכנה משותף להתאגד, ולדרוש את שמגיע להם ע”פ דין וע”פ חוק ובהתאם לנוהג המקובל. גם עובדי קבלן או עובדי כח אדם שתנאי עבודתם גרועים מאד ומשכורתם נמוכה מאד, רשאים להתאגד. הזכות הבסיסית של עובדים להתאגד, גוברת והיא מעל כל הסכמה אישית אף בחוזה עבודה שלא להתאגד. גם אם עובד נאלץ לחתום ולהסכים שלא להתאגד על מנת להתקבל לעבודה, הוא לא חייב לציית לכך.^[1] הוא איננו חייב להיכנע ולהסכים לדרישות ותביעות של איגוד שהם לא כלולות בחוק ועל פי דין, אך הוא איננו יכול להתנות עם הפועל שלא יהיה מאוגד. מאידך, אי אפשר לחייב את המעביד לקבל את החלטות הארגון אם אין חובה לעשות כן. כך פסק הרב חיים דוד הלוי: הרב חיים דוד הלוי, שו”ת עשה לך רב חלק ו סימן עט: אם יש מנהג בצורת חוק, תקנה או נוהל מקובל וכדומה, שאין להעסיק פועלים בצורה בלתי מאורגנת, וכל מעסיק חייב לחתום על הסכם עבודה קולקטיבי שמעניק בטחון לעובדים, ברור שמנהג מבטל הלכה (ירושלמי בבא מציעא ז, א) וחייב בעה”ב להעסיק פועליו על בסיס מאורגן בלבד. אך אם אין חוק או תקנה או נוהל כנ”ל, הרי שמכח ההלכה זאי בעל הבית להעסיק פועליו על יסוד חוזה אישי שבינו לבין כל עובד לחוד, ורשאי הוא לפטר כל פועל בהתאם לצרכי מפעלו, כשם שרשאי כל פועל לנטוש את מקום עבודתו בכל שעה שנראית לו, כמובן בכפיפות לחוזה שביניהם.^[1]

המחוייבות של עובד המאוגד באיגוד בעלי מקצוע מחייבת אותו לקבל את החלטות והתקנות שהם קבעו, כשסדר קבלת ההחלטות והתקנות היה תקין והתנהל על פי הנהלים שנקבעו. גם אם נראה לאותו עובד שההחלטות לא מוצדקות, מיותרות, מונעות משיקולים זרים ולא עניניים, ונימוקים דומים, עליו לקיים את שקבעו ותיקנו.^[1] ישנם איגודים להם בתי דין או ועדת ביקורת, והוא כמובן רשאי לפנות אליהם ולטעון את טענותיו. אם לא יעשה כן, יהיה בסמכות האיגוד באמצעות בתי הדין הפנימיים, לתבוע אותו ואף להענישו ולקנסו, וכפי שנקבע בתקנון האיגוד, שהרי כאמור החלטות איגוד מקצועי תוקפן כבית דין. לחילופין, רשאי העובד להפסיק את חברותו באותו איגוד, שהרי איש איננו מכריחו להיות חבר באיגוד.

 

לשיקול דעת מקורות נוספים לנושא של גבולות ההליכה אחר הרוב:

שו”ת הרא”ש כלל ו סימן ה

וששאלת: אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל, או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר.

דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”. ועל כל ענין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”.

שו”ת הרמ”א סימן עג

…דבר פשוט שאין כח לטובי העיר לתקן דבר כי אם על פי הדין והמשפט ולא לילך בחזקה עם היחידים, ואין לרבים כח לגזול היחיד…

בר ששת בתשובה סי’ תע”ז: ועל קהל אחד שרצו לעשות תקנה שיפרעו מס מכל נכסים שיש להם בעיר זו או בעיר אחרת, והיו עושין זה כדי לחייב יחיד אחד שדר ביניהם.

והשיב… מה שאמרת שיש לקהל לעשות דינים וחוקים בדבר זה נראה לי שאין זה אלא גזל …

ולכן פשוט הוא שאין כח ביד בני העיר לתקן תקנות רק מה שבידן מכח הדין ולא מה שתעלה על רוחם

מתוך אתנחתא – טורו של ידידיה מאיר

הנאומים הסודיים

פורסם ב”אתנחתא” גליון 549 יט תמוז תשעג  27.6.13

 

…. יו”ר הכנסת, שאמון על דמוקרטיה ושלטון הרוב, בחר לומר לתלמידים שהרוב לא תמיד צודק…

“מה שמוצא חן בעיניי בתפקיד שלי,” המשיך אדלשטיין, “זה שהאנשים מאוד שונים, ואתה צריך איכשהו לנהל את זה. אז בסיסמאות יפה להגיד ‘יש פרלמנט דמוקרטי עם ביטוי לכולם’. בפועל, כשאתה מתחיל לרדת לפרטים הקטנים, זה לא פשוט. הנה, עכשיו אנחנו דנים בתשעה באב. ברור שלא יהיו ישיבות בכנסת, אבל יום לפני כן, מה יהיה? עד איזו שעה יהיו דיונים? אם אנחנו רוצים שכל אחד יבוא לידי ביטוי, אי אפשר לשכוח מישהו ולהגיד רק ‘הרוב הקובע’. הרוב לא תמיד קובע, ובעיקר: הרוב לא תמיד צודק

. מי שחושב אחרת, מוזמן לתת לי בנוסף לשמות של כלב בן יפונה ויהושע בן נון עוד עשרה שמות, של אלה שהיו הרוב. אם נעשה פה עכשיו חידון תנ”ך מקוצר, נזכור רק את השניים שצדקו. ושימו לב: מתי יודעים מי צדק? היום. אנחנו יושבים פה בארץ ישראל אחרי אלפי שנים ומבינים כמה הם טעו. אבל אז, באותו רגע, עובדה, הרוב בשטח אמר אחרת. זה לא אומר שהוא צדק. אנחנו פה בכנסת מנסים לא לבטל את מי שכרגע אין לו רוב”…

הלשנה וקטן שהזיק
(הרחבה מ’פניני הלכה’, להלשין על מי ששבר חלון)

 

מבוא

השימוש בהלשנה כשיטה הינה בעיתית בייחוד במוסד חינוכי. ההלשנה עלולה לסכסך בין התלמידים ולהעכיר את האווירה בכיתה.  כך מובא בגמרא (סנהדרין דף מג) שהשיב ה’ ליהושע: “וכי דילטור אני” (מלשין).
סיפור יוסף ואחיו הוא דוגמה טובה להלשנה שהסתיימה בקרע משפחתי. יוסף הביא “את דיבתם רעה אל אביהם” (בראשית לז, ב) לא בכדי להכפיש את אחיו אלא “מאהבתו אותם… כדי שיוכיחם אביהם” (מלבי”ם שם), ובכל אופן נפגעה האחווה בין בני יעקב בצורה קשה. יוסף לא צפה שהתוצאות תהיינה כל כך חמורות, מפני שלא היה ער לסיכונים הכרוכים בשימוש בהלשנה.

בתחום החינוכי ישנה התלבטות שכן המחנך אחראי על חינוך התלמידים ולפעמים הדרך היחידה לחשוף מעשים חמורים נעשית על-ידי פניה לתלמידים להלשין על חברם.

כאשר מדובר בהלשנה על נזק שנגרם על ידי תלמיד צעיר יש לדון דיון מקדים במחויבות שלו לתקן את הנזק. החיוב הממוני מתחיל רק מגיל מצוות אך מנגד רשאי המלמד להעניש אף בגיל צעיר.

 

הלשנה במבט חינוכי

שו”ת אגרות משה, יורה דעה חלק ב סימן קג

ובדבר אם רשאי המלמד לומר לתלמידים שאם יודעין מי עשה את דבר הגנאי יודיע לו. הוא דבר מכוער לעשות כן זה יגרום שייקלו בלשון הרע. למדנו בגמרא במסכת ערכין (דף טז) “אמר רבי יוחנן בן נורי הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל”.
זה כשמתעורר מעצמו לספר לרב כדי שיוכיחו, ולא כשהרב יגזור על תלמידיו שיספרו לו אם יודעים דבר מגונה… ואף שיש חשש שאם לא יגלה ולא ידעו לענשו, אפשר לא ימנעו מלעבור על דבר עברה – מנגד הרי כשמצווה להם לגלות (בדרך של הלשנה) הרי הוא כמייקל להו איסור לשון הרע  החמור מאוד (המחנך גורם לתלמידים להקל באיסור לשון הרע).

 

לעומת דבריו המוחלטים של הרב פיינשטין טוען הרב שטרנבוך שאין מדובר כאן על לשון הרע.

תשובות והנהגות כרך א סימן תתלט

שאלה

מלמד שאמר לתלמידיו לגלות לו דבר גנאי מי עשה אם מותר להם לספר לו.

תשובה

נראה שהמלמד צריך להקדים ולומר לתלמידיו שאיסור לשון הרע חמור מאד, אולם כשזהו לתועלת – אין איסור לשון הרע, (עיין ‘חפץ חיים’ סוף כלל ד), וכאן שזהו לטובת חינוך התלמיד, אין בזה חשש לשון הרע, אלא אדרבה כשם שיש איסור לספר רע על חברו, כך יש חיוב להודיע לרב שיכול להוכיח לפעול ולעשות ולא נקרא לשון הרע כלל.
שמעתי שבתשובות ‘אגרות משה’ (יורה דעה, חלק ב סימן קג) כתב שדבר מכוער הוא לעשות כן וגם יגרום שייקלו באיסור לשון הרע, אבל לא ראיתי בזה חשש, רק מסביר לילדים מהו איסור לשון הרע, ומסביר שבנידון דידן לא שייך לשון הרע כיון שמכווין לתועלת…

 

שו”ת הרב הראשי, (הרב מרדכי אליהו) תש”ן סימן קכב

תלמיד שראה שחברו נכשל בעבירה ולא נעים לו להוכיח את חברו, צריך למסור את העובדות למורה גם אם העבירה נעשתה מחוץ למסגרת בית הספר. אולם על המורה לשמור על סודיות של מוסר העובדות.

 

קטן שהזיק פטור מלשלם

בבא קמא, פרק ח משנה ד

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים.

 

רמב”ם הלכות חובל פרק ד הלכה כ

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אף על פי שנתפתח (החלים) החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת.

 

מורה המעוניין לחייב בממון תלמיד קטן שהזיק

שמעתין 47, (הרב שלמה מן ההר)

מורה יכול להעניש תלמיד שהזיק, אך לא להטיל עליו תשלום ממוני. רק אם ההורים הסכימו ונתנו מראש סמכות זו למורה, אזי רשאי המורה לחייב את ההורים בנזק כפי המקובל[1].

 

חיוב קטן בממון שגנב

משנה ברורה, אורח חיים סימן שמג, ט

קטן שגנב או שהזיק ראוי לבית דין להכותו שלא ירגיל בה (וכן חבלה ובִּיוּש וכל דברים שבין אדם לחברו בית דין מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו), אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכל זה מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו.

 

 

סיכום

נחלקו רבותינו האם להתיר למחנך לבקש מתלמידיו להלשין על תלמיד שנהג שלא כשורה, אך ברור לכל הדעות שאין להרבות בשיטת ה”הלשנה”, (כפי שהשיב ה’ ליהושע: “וכי דילטור אני?!” סנהדרין מג, ב) אין לבסס את החינוך בכיתה על “דילטוריא”. ההלשנה עלולה לסכסך בין התלמידים ולהעכיר את האווירה בכיתה.  בעניין זה כותב הרלב”ג (בראשית לז ב ) “אין ראוי לאדם שיספר לאביו כל מה שישמע מהדברים המגונים מבני הבית, כי בזה תתחדש בבית מריבה וקטטה, ויגרום לעצמו ההפסד. הלוא תראה כי יוסף, מפני שהביא דיבת אחיו הרעה אל אביו, שנאו אותו אחיו, עד שכמעט היו ממיתים אותו לולא עזר ה’ יתעלה”

קטן שהזיק פטור מלשלם אך כשיגדל ראוי לו לנהוג “לפנים משורת הדין” ולשלם, או לפחות לקבל על עצמו הנהגה חדשה שתבטא את רצונו לחזור בתשובה וכפרה.
 

[1] יש שהזכירו מנהג מדינה שהורים משלמים על נזקי ילדיהם,חצי מהנזק (פניני הוראה,חושן משפט,נזקי קטן)

א. האיסור

א.1 רכילות וגילוי סוד

ב. היזק ראיה והיזק שמיעה

ג. גניבת דעת

ד. אימתי מותר לפעול פעולת איסור

ה. הקלטת שיחה

ו. חוק האזנת סתר, מתוך דיוני הכנסת התשל”ט

 

כיום ניתן לצותת בקלות לשיחות טלפון פרטיות וכן לדלות מידע פרטי ומסווג על אנשים ללא ידיעתם. האם ההלכה מתירה האזנת סתר ודליית מידע ללא רשות? אם לא, מהו מקור האיסור? האם האיסור חל רק כשהציטוט נעשה לשם שעשוע, או שיש איסור גם במקרה הצורך כמו בחשש רמאות ומעשים אסורים בהתנהגות האישית של האדם או בין בני זוג? חז”ל קבעו שהיזק ראיה הוא היזק ולכן הוא אסור. חכמים גם כן תיקנו תקנות רבות כדי לצמצם את היזק הראיה. בנוסף, קיים איסור תורה לדבר דיבורים אסורים כמו רכילות ולשון הרע ומעל הכול הוצאת שם רע. אך לא ברור אם יש איסור להאזין לדברי הזולת ללא רשותו, בלי כוונה לשתף את המידע עם אחרים. כשישנם מספר משוחחים, האם מספיקה הסכמת חלק מהנוכחים כדי להאזין לכולם, או שכולם צריכים להסכים שיאזינו להם. נדון בשאלות הללו ביחידה הבאה.

 

א. האיסור

ויקרא, פרק יח, פסוק יט

ואהבת לרעך כמוך.

שבת, דף לא, א

דעלך סני לחברך, לא תעביד!

ספר החינוך, מצוה רמג

כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חברו כנפשו… לא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד… שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג עם עצמו… ולהרחיק ממנו כל נזק… ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו.

 

א.1 רכילות וגילוי סוד

רמב”ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ב

אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: “כך אמר פלוני, וכך שמעתי על פלוני”. אף-על-פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם.

כסף משנה, שם

פלוני אמר עליך כך… או עשה לך כך.

מהר”י חאגיז,

שו”ת ‘הלכות קטנות’, חלק א, סימן רעו

תשובה: בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חברו. ומה לי ‘לא תלך רכיל’ לאחרים או לעצמו.

 

ב. היזק ראיה והיזק שמיעה

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנז

הזק ראיה, שמיה הזק.

רמב”ן, בבא בתרא, דף נט

שלוש סיבות לחיוב על היזק ראיה:

א. אי משום עין רעה;

ב. אי משום לישנא בישא;

ג. אי משום צניעותא.

מאירי, בבא בתרא, משנה א

כל שנסתלק הזק ראיה הולכין אחר המנהג, ואף במחיצה קלה שבקלות, ואין חוששין להזק שמיעה כלל, רצוני לומר, שהקול נכנס משם לכאן להדיא מתוך דקות המחיצה, שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם הם. היזק שמיעה לא נחשב היזק כלל.

שו”ת רבי אליהו מזרחי, סימן י

ואין טענה ששומעין זה לזה, דהא לא אשכחן בכולה תלמודא הזק כהאי גוונא.

ג. גניבת דעת

ר’ חיים פלאג’י, שו”ת ‘חקקי לב’, יורה דעה, סימן מט

שאלה: גוי שחייב כסף לישראל והזדמן מכתב של הגוי לידו של הישראל, האם מותר לפותחו?

תשובה: ישנו חרם דרבינו גרשום, לא לפתוח מכתב ללא רשות מטעם מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’ שאינה שייכת בגוי. אך יש גם איסור גניבת דעת שקיים גם כלפי גוי, הרי לפתוח מכתב חברו יותר חמור, שגונב דעתו ממש שהוא במצפוני לבו. אולם אם המידע במכתב ישמש את היהודי לגבות חובו או להינצל ממעשה מרמה, מותר.

ד. אימתי מותר לפעול פעולת איסור

הרב שלמה דיכובסקי, תחומין, חלק יא, עמוד 299

נראה לעניות דעתי, שמה שפותח איגרת הגוי הוא בכדי להציל את עצמו, ולהיות מציל מידם, נראה דבכהאי גוונא לא גזר רבנו גרשום והיתר גמור הוא… וכמה דברים התירו חז”ל משום דבר האבד ובמציל מידם. ואם יארע ענין בזה ישראל עם חבירו, ובא ליטול רשות מבית דין שיפתחו האיגרת, אם יש כח לבית דין בזה או לא? כבר נשאלתי על זה. ויש צדדים לכאן ולכאן למרות ספיקו של ר’ חיים פלאג’י בחקקי לב, נראה שהדברים אמורים לגבי בית דין, אבל הנפגע עצמו “עביד איניש דינא לנפשיה” כאמור בבבא קמא ריש פרק שלישי, ובפרט במקום שיש חשש איסור, שמצווה למנוע מחברו מלעבור עבירה.

הרב נחום פרופ’ רקובר, ‘ניבי תלמוד’, תשנ”א

עושה אדם דין לעצמו, אף על פי שבדרך כלל לא הותר לאדם לממש את זכויותיו הממוניות כלפי רעהו, אלא בפנייה לבית דין, יש, ויכול אדם “לקחת את החוק לידיו”, ולממש את זכויותיו בעצמו.
בתלמוד מובא, שלדעת הכול, כשיש הפסד אם יפנה האדם לבית דין – “עביד איניש דינא לנפשיא”.

כשלא ייגרם הפסד לתובע – אם יימנע מלעשות דין לעצמו, וילך לבית הדין – יש מי שאומר שאין אדם עושה דין לעצמו, ויש מי שסובר – וכך הלכה – שאף כאן עושה אדם דין לעצמו.

הרב אליעזר שנקולבסקי, המעין לז, עמוד 45

וודאי שאם ישנה וודאות שחברו עומד להזיקו, רשאי אדם לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו על-מנת למנוע את הנזק, ולא רק להאזין בסתר, אלא אף להכות את העומד להזיקו. לא רק מדין “עביד איניש דינא לנפשיה”, אלא אף מדין גנב הבא במחתרת, שהתירו לבעל הבית לעמוד על ממונו, ואף שכתוצאה מכך יהרג הגנב, אין אומרים לו לאדם שימחל על ממונו וכדומה, אלא הרשות בידו להגן על עצמו ועל ממונו. אולם כל זה כאשר מדובר על וודאות נזק, או חשש נזק ברמת סבירות גבוהה ביותר. אולם כאשר ישנו רק חשש בלבד לנזק העלול להיגרם, לא שמענו שמותר לאדם לעשות דין לעצמו כהאי גוונא. והרי אף אדם הרואה את ממונו אצל אחר, אינו רשאי לעשות דין לעצמו, אם לא שיש בידו ראיות שזהו ממונו.

ה. הקלטת שיחה

יומא דף ד, ב

מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור – שנאמר “וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר” (ויקרא א). הגמרא לומדת מן הפסוק, שרק כשיש היתר מפורש מהחבר יש אפשרות לגלות את מה שנאמר ביניהם.

שו”ת ‘חקקי לב’, יורה דעה, סימן מט

שולח אדם אגרת לחבירו, אסור לחברו שבאה לו האיגרת לגלות דברי האיגרת לאחרים. דאפילו בסתם שאין שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב איגרת – יש איסור לגלות כמו שכתוב בגמרא ‘שכל האומר דבר לחברו הרי הוא בבל תאמר עד שיאמר לו בפירוש שיאמר, וכל שכן בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו’.

הרב אליעזר שנקולבסקי, המעין לז, עמוד 45

לפי זה יש אולי מקום לאסור הקלטת שיחה על-ידי אחד המשוחחים ללא רשות חברו, מפני שסמך על כך שלא יקליט. ואולי יש בזה אף איסור גנבת דעת, שאילו היה יודע שמקליטו אולי היה מסרב לדבר עמו. אולם עדיין הדברים צריכים עיון. דיתכן שכשם שהשולח אגרת פתוחה, גלויה, הרי זה סימן שלא מקפיד, שיודע שיתכן שיסתכלו באגרת, כך אולי המשוחח צריך לקחת בחשבון שיתכן שמקליטים אותו. ואף על עצם דינו של ה”חקקי לב” לגבי אגרת יש לחלוק, דאולי לא חל על זה החרם. ואף מסברא יתכן שעליו לחוש לזה שיראו את מכתבו לאחרים (לאחר שהגיע לנמען). ואין זה דומה לנדון הגמרא ביומא שצריך להניח שאין חברו רוצה שיספר הלאה דבריו… יש לסייג את איסור הגמרא רק במקרה שחברו לא רוצה שדבריו יצוטטו ויעברו לאחרים.

ו. חוק האזנת סתר, מתוך דיוני הכנסת התשל”ט

הרב מנחם פרוש, ח”כ מטעם מפלגת ‘אגודת ישראל’

…לא בלב נקי אפשר לנקוט עמדה כלפי חוק האזנות הסתר המוצע לנו… גם מדינות ותיקות לא עיכלו בקלות את החוק ועם כל המגבלות הם נתקלו במכשולים, כי עצם החוק הוא מכשול, סכנה, פרצה הקוראת גנב. שופטים רמי מעלה התבטאו כבר לא פעם בחריפות נגד חוקי האזנת סתר ויש שמוותרים על הישגיו בגלל חסרונותיו, בבחינת ‘לא מדובשך ולא מעוקצך’, או לפי הפירוש הידוע לכול: ‘צדק צדק תרדוף’ – כלומר, גם את הצדק תרדוף בדרכים צודקות.

יהודה אברמוביץ, ח”כ מטעם מפלגת ‘אגודת ישראל’

…אנו חיים בתקופה שבה מושקעים משאבים עצומים בפיתוחם של אמצעים אלקטרוניים שבעזרתם ניתן לחדור לרשות הפרט… טוב עתה מאשר המצב מבלעדי החוק. להיטותו של האדם לחדור ולחשוף את סודותיו של חברו איננה חדשה… הוא יזכה לגינוי במשלי, פי”א: ‘הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר’. הפרט הרוצה להיות מוגן מפני חדירה לצנעת פרטיותו דורש תנאים שיגנו עליו מפני האפשרות שמישהו יפגע בפרטיותו. החוק שלפנינו, כך יש לקוות, ייתן בסיס משפטי איתן להגנתו של הפרט, יכניס קצת סדר במצב שהיה ויניח היסוד למותר והאסור בהזנה לשיחותיהם של אזרחי המדינה… יש מקרים בהם חז”ל היתרו האזנת סתר. בגמרא מדובר בפרוש על מקרה שבו מותר לשלוח אנשים כדי שיאזינו בסתר, כדי ליצור ראיות קבילות בבית-הדין. ומתי מותר הדבר? קובעים חכמינו: כשמדובר באדם המסית לעבוד עבודה זרה מותר להעמיד עדים אחרי הגדר שיוכלו אח”כ להעיד על כך. מכאן ההוכחה שגם לפי מקורותינו יש מקרים שבהם האזנת סתר מותרת.

 

סיכום

אסור להאזין לאחרים בסתר מטעם “ואהבת לרעך כמוך” וגם מטעם איסור גילוי סוד – אבק רכילות; (ולא משום “היזק שמיעה”). אך למעשה נראה שבמקום שיש חשש נזק, כגון שיודע שחברו מנסה לרמות אותו או שחושש מהטעיה וכדומה, יש להקל בזה, ומותר להקליט את חברו בלא רשותו.

א. חברה מתוקנת

ב. החובה להימנע מכל סוג של אלימות

ב.1 אלימות פיזית

ב.2 אלימות מילולית – הונאת דברים

ג. מערכת הענישה

ג.1 אחריות הרשות המחוקקת להילחם בעוולה

ג.2 ארבעה תנאים לעונש

ג.3 אפשרות לחרוג מכללי הענישה

ג.4 החובה והסמכות של שלטון להעניש

ג.5 הצורך בהתערבות שלטונית

ג.6 מערכת הענישה כאשר אין מלכות בישראל

ג.7 תפקידיה ומעמדה של המשטרה בהלכה

ג.8 המשפט הפלילי במדינת ישראל

ד. עונש מאסר

ד.1 מאסר עבריינים

ד.2 מעצר טרם פסק הדין

ד.3 תועלת המאסר

ד.4 דיווח למשטרה על עבריין

ה. עבריינות קטין

ה.1 קטן שהזיק פטור מלשלם

ה.2 חזרה בתשובה על עברה שנעשתה בגיל צעיר

ה.3 הגנה מפני עבריינות של קטין

ה.4 חיוב הורים בנזקי קטן

 

הקדמה

החברה האנושית שואפת לתיקון חברתי. תנועות עולמיות שונות קמו כדי לבנות חברה מתוקנת, כל אחת ושיטתהּ. השאיפה לבנות חברה צודקת ומתוקנת הוא רעיון תרבותי כבר מראשית ההיסטוריה. נביאי ישראל היו נושאי הרעיון של שאיפת התיקון החברתי. אחד מתפקידי הנביא היה להוכיח את העם על עוולות וחטאים בחברה ולקרוא לשמירה על הצדק.

בהקמתה של מדינת ישראל בחרו מייסדי המדינה להצהיר על מחויבותם לחזון הנביאים – כך נכתב במגילת העצמאות: “מדינת ישראל… תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל…”. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, כתב: “מחוז חפצנו ההיסטורי הוא חברה חדשה בנויה על חירות, שוויון, עזרה הדדית ואהבת הבריות, זאת אומרת חברה שאין בה ניצול, אפליה, שיעבוד, שלטון איש באיש, כפיית המצפון, עריצות”. אחד מן הפסוקים המרכזיים בתורה הוא הפסוק “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח), על זה אמר רבי עקיבא “זה כלל גדול בתורה” (מדרש ספרא, שם).

 

א. חברה מתוקנת

רמב”ם, מורה נבוכים, חלק ג, כז

כוונת כלל התורה שני דברים: והם תיקון הנפש, ותיקון הגוף… תיקון הגוף יהיה כתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה העניין ישלם בשני דברים: האחד מהם להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכול. והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר עניין המדינה…

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א

שוב מעשה בנכְרִי אחד… בא לפני הלל, גייריה (גיירו). אמר לו הלל לגר: דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוי עליך על תעשה לחברך) – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור (שאר התורה פירוש הוא, לך ולמד).

 

ב. החובה להימנע מכל סוג של אלימות

ב.1 אלימות פיזית

רמב”ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, א-ב

א. אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אישה דרך בזיון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: “לא יוסיף להכותו” (דברים כה, ג) אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.

ב. אפילו להגביה ידו על חברו אסור וכל המגביה ידו על חברו אף-על-פי שלא הכהו, הרי זה רשע.

ב.2 אלימות מילולית – הונאת דברים

הרמב”ם מכוון את האדם לאהבה ורעות בין אדם לחברו גם במעשה הדיבור. האדם עלול לחשוב שיש הונאה רק במסחר והאדם לא נדרש לברור את דיבורו – זו מחשבה שגויה. האדם צריך לסנן את דבריו כלפי חברו כדי שלא יונה אותו  – זה איסור מדאורייתא משום “ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך אני ה'” (ויקרא כה, יז).

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יד, יב-יג

יב. כשם שהונאה במקח וממכר כך יש הונאה בדברים, שנאמר “ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך אני ה'” (ויקרא כה, יז), זה הונאת דברים.

יג. כיצד? היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. ואם היה בן גרים לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות יבוא וילמד תורה שנתנה מפי הגבורה. היו חולאים וייסורים באין עליו או שהיה מקבר את בניו. לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: “הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד” (איוב ו, ד).

 

 

הרב שלמה אבינר, שו”ת ‘שאילת שלמה’, חלק ד, עמודים 209-211

כשרון ההומור ניתן לאדם כדי שהוא ירומם את עולמו הפנימי ויתגבר על מכשולי המציאות הקודרת, וכן על יסורי הנפש מפני הסיגים המוסריים השונים העושקים אותה. הוא ניתן גם כדי לגמול חסד לחברו, לשמח את העצובים, או כדי לעשות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, שגדול כח החיוך לקרב את הרחוקים. מסופר בגמרא על שני אנשים, שאליהו הנביא אמר עליהם שהם בני העולם הבא. שאלו אותם מה מעשיכם? השיבו: אנו אנשים מבדחים עצובים, גם שיש קטטה בין שניים אנו טורחים להשכין שלום ביניהם (תענית כב א). אך אוי לו למי שמרבה סרחון בעולם ומשתמש בהומור כדי להרחיק את הקרובים, בפגיעה ועלבון האדם בנקודות היותר רגישות שבו. הפועל בדרך של לעג והלצה, בדיחות ועקיצות, קריקטורות, סטירות והיתולים למיניהם, גם אם כוונתו לטובה הרי הוא הורס יותר מאשר הוא בונה. הוא מניף ברמה את דגל הצדק והאמת, אך שוכח שכיבוד רגשות חברו הוא ענין מכריע. הוא גם שוכח שאין הוא האדם היחיד החמוש בעט ולשון שנונה, ושאחרים עלולים לעשות לו כאשר עשה לאחיו, וכך לכו הדברים ויתגלגלו ככדור שלג… שמא יאמר אדם שאין להתיחס כל-כך בחומרה ללעג, ושצריך יחס של הומור כלפי הומור – לא אמר כלום. אם ישתמש במידה כזו כלפי הצער שאחרים גורמים לו בהומור שלהם, הרי יאה לו ונאה לו. אך אין לו זכות לומר כן לגבי הצער שהוא גורם לאחרים.

הרב צבי יהודה קוק, ‘קנין תורה’, מהדורת הרב רקובר, עמוד נו

“… הידיעה כי אנו נושאים בעול עם חברנו, מיעוט הזילזול וריבוי הכבוד מתוך אווירה של התחברות הנשמות במחברת הקודש – מביאה לאהבת האמת והשלום, ומתוך זה להנחלת עם ה’ בארצו”.

ג. מערכת הענישה

ג.1 אחריות הרשות המחוקקת להילחם בעוולה

רמב”ם, הלכות גניבה, פרק ח הלכה כ

חייבים בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים וכל מי שנמצא עימו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלים רשות יש להם להכותו כפי כוחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר. וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.

ג.2 ארבעה תנאים לעונש

רמב”ם, מורה נבוכים, חלק ג, מא

ודע כי גודל העונש וחומר פגיעתו או קטנו וקלות סבילתו, יהיה בבחינת ארבעה דברים: האחד חומר העברה… והשני ריבוי מציאותן… והשלישי גודל ההעזה שבדבר… והרביעי קלוּת עשיית אותה הפעולה בהעלם ובהסתר כדי שלא ירגישו בו אחרים…

ג.3 אפשרות לחרוג מכללי הענישה

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מו, עמוד א

תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.

רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק כד ד, י

ד. יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות. מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים…

י. כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו…

 

ג.4 החובה והסמכות של שלטון להעניש

רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, ו

גזירת הכתוב היא שאין בית דין ממיתין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה…

רמב”ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכות ב, ד

ב. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה… ואין בהן מיתת בית דין.

ד. וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת  שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

נספח – ענישה הוגנת במדינת ישראל (הרב שלמה גורן, ‘תורת המדינה’, עמוד 444):

לגבי פשיעה יהודית קיימים בחוק ומפעלים עונשי מאסר קשים וממושכים עד מאסר עולם. מה שאין כן לגבי מחבלים רוצחים ופושעים ערבים. הם ללא עונש וללא הרתעה מכל סוג שהוא. מכיוון שעונש מוות אינו מופעל לגבם ועונשי מאסר ממושך לא משמעותי לגבם. באשר הם סומכים ובוטחים על חבריהם שבחוץ שיחטפו שבויים יהודים, או שיפול לידיהם חייל או טייס וכדומה, ותמורתם תשחרר הממשלה את כל המרצחים והמחבלים כפי ששררנו כ-1300 מחבלים, ביניהם רוצחים אכזריים שהרגו בזדון חיילים או אזרחים, נשים וילדים. הניסיון מן העבר מבטל לגבי המחבלים כל אמצעי ענישה שיש כלפיהם בדרך כלל ושמטרתו להרתיע אותם מביצוע פשעים. המחבלים שתפסנו לועגים לעונשי המאסר… ומאסר עולם יכול להסתיים במספר שנים ספורות. ככה נשארה המדינה הפקר ללא אמצעי ענישה וללא מוראה של מלכות, נגד אויביה המסוכנים ביותר. ללא דין וללא דיין. לגבם מדינת ישראל היא במצב של “איש הישר בעיניו יעשה”. עונש מוות אין נגדם, מאסר עולם לא קיים לגבם, והפחד פן יהרגו בהיתקלות מול כוחות הביטחון אינו מרתיע אותם… א”כ למה יימנעו מחבלים מלהרוג ולרצוח יהודים, כאשר אין בלבם יראת אלוקים ולא מוראה של מלכות לנגד עיניהם?!

 

ג.5 הצורך בהתערבות שלטונית

רבנו ניסים מגירונדי, דרשות הר”ן, דרוש אחד עשר

ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו שאם לא כן “איש את רעהו חיים בלעו”, ויהיה כללו נשחת. וכל אומה צריכה בזה יישוב מדיני עד שאמר החכם “שכת הליסטים הסכימו ביניהם היושר”. וישראל צריכים זה כיתר האומות… ולהעמיד חוקי התורה על תילם, ולהעניש חייבי מלקות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה… אבל אם לא ייענש העובר כי אם על זה הדרך (בפסקי הדין של שופטי בית הדין בלבד), יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן ציווה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך, כמו שכתוב בפרשה זו: “כי תבא אל הארץ… שום תשים עליך מלך” (דברים יז, יד-טו), שהיא מצווה שנצטווינו בה למנות עלינו מלך, כמו שבא בקבלת רבותינו ז”ל (סנהדרין כ, ב) והמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני.

הרב שלמה גורן, ‘תורת המדינה’, עמוד 439-440

נמצאנו למדים מדברי הר”ן, כי החברה האנושית ובתוכה עם ישראל, זקוקה למשטר מדיני המייצג ומיישם את הצדק היחסי, דהיינו הצדק המדיני הזמני. ומכוחו הוא משליט סדר ובטחון בין בני אדם. ולא די בחוקי הענישה של התורה המייצגים את הצדק האבסולוטי שאינו מושפע מצרכי הזמן, המקום ורמת החברה האנושית… ודרשו חז”ל במס’ ע”ז (ג ע”ב) מן הכתוב בחבקוק (א, יד): “ותעשה אדם כדגי הים”, למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך מה דגים שבים של הגדול מחברו בולע את חברו, אף בני אדם, אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו. והיינו דתנן ר’ חנינא סגן הכהנים אומר: הווי מתפלל בשלומה של מלכות…

שני סוגי הענישה של הסנהדרין וזו של המלכות, מגשימים שתי מטרות נפרדות של ענישה. של הסנהדרין הענישה היא גמול על מעשה העבר, ושל המלכות הענישה היא הרתעה ואמצעי מנע בפני ביצוע עבירות בעתיד… הר”ן בדרשותיו קובע שאין בכוח הענישה של התורה עם הסייגים והמגבלות הנלווים לעונשים, כדי להרתיע את העבריינים, ואם לא יפעילו את עונשי המלכות כנגד העבריינים יחרב יישובו של עולם. ועל זה אמרו חז”ל: “לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה…”.

הרב שלמה אבינר, שו”ת ‘שאילת שלמה’, חלק ה, עמודים 159-161

שאלה: אם אדם אתו אני נמצא בקשרי עסקים, משתמט מתשלום מיסים, וכאשר הודעתי לו שהדבר אסור, לעג לי. האם אני חייב לדווח לשלטונות על השתמטותו?

תשובה: 1. ברור שאסור על פי דין תורה להעלים מס, כמו שאסור לעבור על שאר חוקי המדינה, וגם עובר על גזל, שגוזל את המדינה ואזרחיה. ואפילו בחוץ לארץ דינא דמלכותא דינא (גיטין י ב). וכן הוא בארץ ישראל לכל הדעות לגבי סדרים שהם לטובת המדינה (שו”ת חת”ס סי’ מד), אפילו הגרש”ד מונק שרצה לפקפק בכך, מפני שחברי כנסת אינם כולם יראי שמים, חזר בו והודה שאי אפשר לעמו בזה, אם לא נאמר בקצת דברים דינא דמלוכתא דינא (שו”ת פאת שדך שי’ צא). זאת ועוד, יש כח בבני העיר לתקן תקנות בעיר (ב”ב ח ב), ומה לי שבעה טובי העיר ומה לי 120 טובי המדינה (חכי”ם). יתר על כן, לפי מרן הרב קוק, כאשר אין מלך בישראל, כל משפטי המלכות חוזרים לעם, לכן למשלה יש דין מלכות (שו”ת “משפט כהן” סי’ קמד סע’ טו)… וכמו שכתב הגר”ע יוסף, שאסור להשתמט מתשלומי מס הכנסה, מס ערך מוסף ומכס, הנועדים לקופת המדינה (שו”ת “יחוה דעת” ה’ סי’ סד).

2. כמובן שאין חוק במדינה, שהידוע על תופעה כזו חייב לדווח, כמובן שיש בכך מעשה אזרחי טוב, אך מי שנמנע מזה לא עובר על החוק.

3. האם על פי ההלכה חייבים לדווח? כן… משום “לא תעמוד על דם רעך” (חפץ חיים, הלכות רכילות, באר מים חיים, אות ג) ואין בזה איסור לשון הרע או רכילות, כיוון שאינו מתכוין לבזות את מעלים המס, אלא להציל את הנגזל.

4. ופסק הגרח”ד הלוי, שמי שעובד בתור מודיע משטרתי בכדי לחשוף מעלימי מס, ועושה זאת מתוך כוונה טהורה, מקיים בכך מצווה (עשה לך רב, א, סי’ ע). ומדבריו אכן משמע שבאופן עקרוני היודע על העלמת מס, מצוה עליו לגלות את הדבר ואף חובה עליו לעשות כן.             סיכום: נראה ברור מכל הנ”ל שיש חובה לדווח לשלטונות המס על משתמטים. אך כיוון שההכרעה חדשה היא ואינה מבוארת בפירוש בפוסקים, ויש לה השלכות חברתיות כבדות משקל באורח החיים הכלל ישראלי, הפסיקה בנידון שייכת לרבנות הראשית לישראל.

 

ג.6 מערכת הענישה כאשר אין מלכות בישראל

רבנו ניסים מגירונדי, דרשות הר”ן, דרוש אחד עשר

…וזה ששנינו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג לתורה שנראה ממנו שמנוי הבית דין הוא לשפוט כפי תיקון העת והזמן, היה זה כאשר לא היה מלך בישראל אז השופט כלל בתוכו שני הכוחות כוח השופט וכוח המלך, אבל בזמן שהיו בישראל סנהדרין ומלך היו הסנהדרין לשפוט את העם במשפט צדק לבד, ולא לתיקון עניינם ביותר מזה אם לא שייתן להם המלך כוחו.

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות דיינים, סימן ב, הלכה א

כל בית דין אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה.

 

ג.7 תפקידיה ומעמדה של המשטרה בהלכה

הרב חיים דוד הלוי, שו”ת ‘עשה לך רב’, כרך ה’, שאלה מ”ו

על משטרה בתקופתנו מוטלים ארבעה תפקידים מרכזיים, וכך הם מוגדרים במינוחים מודרניים בני זמננו:

• מניעת התפתחות נטיות אנטי חברתיות ופליליות. תפקיד זה צריכה למלא המשטרה בשיתוף פעולה הדוק עם מוסדות חינוך וסעד. גם למשטרת ישראל יש “מפלגי נוער” שעיקר עיסוקם במניעת התפתחויות שליליות.
• ריסון פעילות פלילית. זה שטח פעולתה המובהק של כל משטרה. לשם כך היא פועלת ע”י נוכחות מעשית בשטח, או ע”י הבטחת אפשרות של נוכחות בכל עת אשר תדרש. בתחום זה פועלת בעיקר זרוע הסיור, המרסנת פעילות פלילית.
• מעצר עבריינים והכנת כתבי אישום לשם העמדתם לדין, ולשם כך קיימת מחלקת חקירות מיוחדת.
• הכוונת הציבור והפרט בפעולותיהם החוקיות, המתבטאת בהשלטת סדר בחברה, והקפדה על ציבור האזרחים לשמירת הסדר והחוק.

כל התפקידים הנ”ל של המשטרה מבוארים בהלכה. ואף גם זאת, בהלכה שמור מקום כבוד רם ונישא למעמד המשטרה. ולתמיהתך, כיצד יש בכוח החוק לעקור איסורי תורה, דע כי אף שהעניין נראה ממבט הראשון קשה ותמוה, כבר כתבו הגאונים שכאשר השליט הקב”ה את המלכויות בעולמו, השליטן על ממון בני אדם לשלוט בהם כרצונם. ובכן חוקי המלכות יונקים משלטון אלוקי שניתן בידם, וחובתנו להאמין שהכול רצון שמים, “כי לב מלך ביד ה’, על כל אשר יחפוץ יטנו” (משלי ה, טז).

 

ג.8 המשפט הפלילי במדינת ישראל

הרב יעקב אריאל, שו”ת ‘באהלה של תורה’, חלק ד, סימן טו

…אם המדובר בגנב אלים או פושע מועד שגם תשלום לא מרתיע אותו אין מנוס מלכולאו אחרי סורג ובריח. נמצא שהתורה אינה מתנגדת עקרונית לעונש מאסר. היא מתנגדת להעדפתו על עונש ממון. לכן לא מצאנו בדיני התורה עונש מאסר, אך בדיני המלכות היו גם עונשי מאסר. ולפי זה יש לומר שבמציאות הקיימת שאין מערכת תורנית הדנה בפלילים, אף-על-פי שהחוק הנוהג כיום אינו לרוחנו, אין איסור להתלונן במשטר1ה על גניבה. שאם לא כן תימלא הארץ חמס חלילה.

סיכום

כל חברה אשר חפצה ביושר וצדק צריכה להשתמש במנגנון הענישה. התורה פירטה מה עונשן של עברות שונות, אך נתנה אפשרות לבית דין שדן על-פי דין תורה לחרוג מהכללים ולהעניש במקרים יוצאי דופן שבהם אין עונש מפורט בתורה. רק שיש צורך ציבורי העונש המיוחד הזה יחול, ורק בהגדרת “הוראת שעה” – למלך יש סמכות משלו להעניש לפי צורך הזמן. הר”ן מסביר שהסיבה היא בשביל תיקון העולם, “ישובו של עולם במינוי המלך”. כיום בתי הדין הרבניים אינם עוסקים בדין הפלילי. הסמכות לעסוק בכך היא למערכת המשפט ולמשטרה, שהיא ה”רשות המבצעת”. תפקידם הוא לדאוג לתקינות חברתית וליושר כללי במסחר ובכוחה להעניש את העבריינים.

 

ד. עונש מאסר

המאסר הוא עונש שבית המשפט רשאי לגזור על אדם שהורשע בעבירה פלילית. עונש המאסר נהוג כבר מראשית ימי התרבות האנושית; החל מתרבויות עתיקות ואפלות, שבהן היו כולאים בני אדם לכל חייהם בצינוקים מעופשים, עד לתרבויות מערביות ומודרניות בהן יש פיקוח הדוק על בתי הכלא והאסירים זוכים למזון, תנאים תברואתיים נאותים, תמיכה נפשית ועזרה בשיקום חייהם. מהות עונש המאסר היא בשלילת חירותו של האדם ושלילת זכויות אחרות. למאסר ארבע מטרות: הרחקה – הסיכוי לביצוע פשעים קטן. בית הסוהר מגן על החברה בכך שהוא מוציא מהחברה את האנשים שעלולים ליצור סיכון לאחרים; שיקום – לבתי הסוהר יש גם תפקיד שיקומי. במהלך תקופת הכליאה מנסים לשנות את טבעם של הכלואים, כלומר לעזור להם לעבור השתקמות נפשית; ענישה – המאסר הממושך הוא העונש המקובל והחמור מכל העונשים בחוק; הרתעה – אין ספק ששלילת החירות, שהיא “נשמת אפו” של אדם, בייחוד ניתוק לתקופה ארוכה, פוגעת בו קשות משום שהיא מוציאה את האסיר מסביבתו הטבעית וממשפחתו.

 

ד.1 מאסר עבריינים

רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות, ט, י    

ט. וכן יש לו לכפות ידיים ורגלים ולאסור בבית האסורים ולדחוף ולסחוב על הארץ שנאמר “הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין” (עזרא ז, כו).

י. כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה…

 

 

 

ד.2 מעצר טרם פסק הדין

בתורה יש דוגמא למקרה של מעצר: אדם נקב (קילל) את ה’ ועליו נאמר: “ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה'” (ויקרא כד, יב). במקרה נוסף, כלפי מקושש עצים ביום השבת נאמר: “ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו” (במדבר טו, לד). בשני המקורות פירוש המונח “משמר” הוא בית הסוהר (שם, תרגום אולקנוס).

שמות פרק כא, פסוקים יח – יט     

“וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא”.

רש”י, שם

ונקה המכה – וכי תעלה על דעתך שייהרג זה שלא הרג? אלא למדך כאן שחובשים (אוסרים) אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו (זה כוונת הפסוק): כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה.

רמב”ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה ג

המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצא בהן אומדין אותו, אם אמדוהו לחיים נותן חמשה דברים ונפטר… ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה: אם מת יהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים משלם המכה חמשה דברים ונפטר.

תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ז, הלכה ח

פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש יהא תפוש עד שיבואו עדיו.

רבנו ניסים מגרונדי, חידושי הר”ן, מסכת סנהדרין, דף נו, א

נראה מתוך הירושלמי, מכיוון שבאו העדים ואמרו לפני בית-דין: “פלוני גידף”, אף על פי שלא קיבלו עדותם, שמים אותו במאסר, אבל אם לא באו העדים לפנינו אינו בדין לחבשו ולבזותו חנם.

 

ד.3 תועלת המאסר

הרב שמשון בן רפאל הירש, פירושו לתורה, שמות, כא, ב

הבה ונעיין, מה דינו של הפושע על פי משפט התורה במדינת התורה… אם נתבונן בחוק זה (של עבד עברי הנמכר בגנבתו)… הרי זה המקרה האחד והיחיד, שבו גזרה התורה עונש של שלילת חופש – ושלילת חופש זו הכיצד? ציוותה התורה להביא את העבריין לתוך בית משפחה, כדרך שאנו היינו נוהגים לגבי נער עבריין, על מנת לתקנו. והנה, בכמה חבילי סייגים הקיפה התורה את מעמדו של העבד באותה משפחה, כדי שלא תדוכא התודעה המוסרית שבנפש העבריין, כדי שלמרות מעמדו המושפל עדיין יחוש שרוחשים לו כבוד ונוהגים בו מנהג אחווה… עונשי מאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטפו של האסיר, – אין להם מקום בתורת ה’. לא יכירם מקומן של מצודות הכלא העלובות של הפשע – בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא מעצר חקירה, וגם זה לא יכול היה להיות אלא מעצר לתקופה קצרה בלבד, בהתאם לכל דיני הנוהל המשפטי, ובייחוד נוכח העובדה שמשפט התורה אינו מכיר בראיות מסיבתיות כל עיקר.

הרב אליהו בקשי דורון, שו”ת ‘בנין אב’, חלק א, סימן עד

במאסר אין את הדרך הנכונה להחזרתו של העבריין למוטב… האסיר מאבד את הקשר עם העולם החיצון, מאבד את האפשרות לביסוסו הכלכלי, מנותק מן החברה והמשפחה ונמצא בחברת עבריינים, המשפיעה עליו לרעה… מאידך הייסורים שבמאסר… הם ענישה קשה ביותר. עונשי הגוף ולו הקשים ביותר מייסרים את גופו של אדם, אולם המאסר גוזל ממנו את חירותו ואין לך עונש חמור מזה… מטעמים אלה לא גרסה התורה את המאסר כעונש… עד כמה שיטת המאסר אינה ברוח התורה ניתן ללמוד משני עונשים בתורה הדומים למאסר. הגלות והעבדות. הגלות ידועה כדרך ענישה חמורה ביותר המכפרת עוון… עיר המקלט אליה גולה הרוצח בשגגה, צריכה להיות עיר עם כל השירותים והצרכים החיוניים. הרוצח חי בה חיי חירות לכל דבר, מלבד ההסגר המוטל עליו בתוך העיר. האוכלוסייה ברובה צריכה להיות של אנשים ישרים, ועיר שרבו בה הרוצחים אינה קולטת. בעיר צריכה להיות חברה בריאה וביניהם תלמידי חכמים היוצרים אוירה נכונה של עיר תרבותית. העבריין הגר בעיר יכול להעביר אליה את משפחתו וקרוביו… דוגמא נוספת לענישה הדומה למאסר מצאנו בתורה בעבדות. העבד מאבד את מעמדו משועבד הוא למעבידו וחירותו לא בידו. אולם כשנתבונן בדיני עבדות בתורה נראה את תכליתה של ענישה זו… גנב נמכר רק אם אין לו להחזיר סכום כסף כזה המחייב מכירתו לעבדות… שעבוד זה הוא שעבוד כלכלי בלבד. לעבד כל הזכויות הסוציאליות. העבד צריך לחיות ברמת חיים של האדון… במאסר אין את החינוך להחזרת הגניבה. אין את האפשרות להתרגל לעבודת כפיים, אין קיום חיי משפחה נאותים ואין את ההזדמנות ללמוד בתקופת המאסר צורת חיים חדשה כשם שהעבד לומד בבית אדוניו.

 

ד.4 דיווח למשטרה על עבריין

הרב צבי יהודה בן-יעקב, ‘נושא המאמר’, תחומין, כד, עמודים 306-314

…בתשובת הרא”ש (יז, ב) כתב שאם מדובר באדם הנוהג באלימות ומהווה סכנה לציבור, מותר למוסרו. ובתשובת ציץ-אליעזר (חלק י”ט סי’ נב), נשאל על מקרה שרופא רואה ילד מוכה, וידוע שהוריו הכוהו, וידוע שאם יתלונן במשטרה יתכן וימסרו אותו למשפחה אומנת; וכן מי שעושה מעשים מגונים בקטינים, אם מותר למסור ולהתלונן עליו למשטרה. והשיב שכאשר רוצים להציל מיד העבריין שלא יוכל להוציא לפועל זממת רשעתו, מותר למוסרו. כאשר מוסרים אדם בגין העבירה שאותה עשה, והמטרה היא למנוע עבירה דומה בעתיד ולהציל את הנפגע או נפגעים אחרים בעתיד – בזה מותר למוסרו, בפרט במקרים שהפגיעה היא בגופו ובנפשו. אמנם רבי משה פיינשטיין פסק (אגרות-משה, או”ח, חלק ה, סו”ס ט) על מי שגנב ספר תורה וכלי כסף, אם מותר למוסרו למשטרה, “שידוע שהם דנים ביסורי גוף במאסר הרבה שנים”. וכתב, שאין להתיר למוסרו לדונו בדברים שלא שייכים בדיני תורה. נראה שגם באגרות-משה מיירי [מדובר] רק במי שגנב באקראי בעלמא, במעשה חד פעמי. אולם גנב מועד, שיש לחוש שיחזור לסורו אם לא ייתפס על ידי השלטונות, כדי למנוע גניבות בעתיד, רשאים למוסרו.

הרב יעקב אריאל, ‘הלכה בימינו’, עמוד 406

התורה מעמידה את הקרבן במרכז התעניינותה. הטלת חובת התשלום על הפושע ומכירתו לעבד במקרה שאין לו כסף, היא אמנם גם עונש לפושע אלא שזו מטרה משנית. והיא מושגת אגב המטרה המרכזית שהיא פיצויו של הקרבן. המאסר לא מוזכר בתורה אף פעם כשיטת ענישה הוא מוזכר יותר כמעצר. היו אמנם בתי כלא גם בישראל, אולם עונש המאסר לא נחשב כענישה רשמית, אלא כענישה חריגה. כי כידוע נזקו רב מתועלתו ומטרתו העיקרית היא ענישת הפושע, או הרחקתו מחיי החברה… אולם בהעדר עונש גם התורה תסכים, כהוראת שעה, לענישה כזאת.

 

סיכום

התורה לא מזכירה את המאסר כשיטת ענישה רלוונטית, אלא כמעצר זמני הנועד לשמור על העבריין עד שייחקר דינו. רק במקרים חריגים במיוחד ההלכה מזכירה את המאסר כאלטרנטיבה, וגם אז השימוש בו לצורך ענישה עד מוות. המאסר כעונש כשלעצמו, אינו תואם את רוח הענישה של התורה שאינה חפצה לשלול את חירותו של האדם גם במצבים קשים כאלו. אולם בית הדין רשאי להשתמש בעונש המאסר כשיש צורך ליצור הרתעה (כפי שפוסק הרמב”ם). לכן המאסר הוא עונש חריג לצורך שעה ולא ענישה קבועה. למעשה, כיום, יש להכיר בצורך של עונש מאסר (הרב יעקב אריאל), כי אין אפשרות אחרת ובלעדיו “תמלא הארץ חמס” (בראשית ו, יא) ולכן יש למסור עבריינים למשטרה (הרב צבי בן יעקב).

 

ה. עבריינות קטין

אדם המוגדר “גדול” חייב לשלם אפילו אם הזיק בטעות, בעוד שאדם המוגדר “קטן”, הדין שונה. עבריינות קטינים הוא נושא מורכב, מצד אחד הקטן אינו בוגר דיו, ואין לו מספיק שיקול דעת להבין את המשמעות של מעשיו. מצד שני יש להתמודד עם הצורך למגר את הפשיעה ולהגן על החברה מכל סוגי העבריינות. אף קיים חשש שעבריינים מבוגרים ינצלו את הפטור של קטנים וינצלו את הקטנים לעשיית פשע.

 

ה.1 קטן שהזיק פטור מלשלם

משנה מסכת בבא קמא, פרק ח, משנה ד

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים.

רמב”ם, הלכות חובל, פרק ד, הלכה כ

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אף על פי שנתפתח (החלים) החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת.

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה, סימן שמג, ס”ק ט

קטן שגנב או שהזיק …אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכל זה מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו.

הרב צבי יהודה בן יעקב, שו”ת ‘משפטיך ליעקב’, חלק ד, סימן כב

נראה דגם מה שחייב לפנים משורת הדין, היינו דוקא לאחר שהגדיל או בקטן באופן שהמטרה למונעו מלעשות היזק בעתיד. וחטא שבין אדם לחבירו עיקר התשובה הוא לפייס את חבירו ולשלם היזקו. ואין צריך לשלם כל הנזק, וכן הניזק לא יהיה אכזרי וימחול במה שפייסו, מתקנת השבים. וכל זה דוקא בנזק שהזיק במזיד. אך במקום קרוב לאונס, אף שמעיקר הדין אילו היה גדול היה חייב, לעומתו קטן פטור אף מדיני שמים ואין לחייבו לכשיגדיל אף לא לפנים משורת הדין.

 

ה.2 חזרה בתשובה על עברה שנעשתה בגיל צעיר

הרב משה איסרליש, רמ”א, אורח-חיים, סימן שמג, סעיף א

קטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין.

הרב יואל סירקס, בית חדש על טור, אורח חיים, סימן שמג

קטן שגנב או שהזיק פטור מלשלם כשהגדיל ולא היתה על זה תקנת חכמים לשלם. גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל אלא שאני קורא עליו “גם בלא דעת נפש לא טוב” (משלי יט, ב) דאף על פי דקטן שעבר עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע, על כן טוב לו כשיגדיל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר הן בדברים שבינו ובין המקום הן בדברים שבינו ובין חבירו.

הרב עובדיה יוסף, שו”ת ‘יביע אומר’, חלק ח, חושן משפט, סימן ו

נשאלתי מבעל תשובה, אדם שבהיותו קטן פחות מבר – מצוה גנב כסף מחנות אחת, והוציאו לצרכיו האישיים, וכעת לאחר שהגדיל חזר בתשובה, האם הוא חייב להחזיר את הכסף שגנב בהיותו קטן, אל אותו חנות שנגנב ממנו? …כתב בשו”ת שבות יעקב ח”א (סי’ קעז), שבדיני אדם פטור לשלם אפילו כשיגדיל, ומ”מ חייב לצאת ידי שמים. אלא שאין צריך לשלם הכל כדי לצאת ידי שמים, וכמ”ש מהרא”י בפסקיו (סי’ סב) וז”ל: “לכן טוב שתקבל איזה כפרה, אך אינני רגיל כל כך להצריך תשובה וכפרה במשקל”. וכן משמעות לשון הרמ”א (סי’ שמג) שיקבל איזה דבר לתשובה. ואף שבספר חסידים משמע שחייב לשלם הכל כשיגדיל, אולי ממדת חסידות קאמר, או דמיירי שהיה ממון הגניבה בעין תחת ידו. ע”כ. אולם מדברי הרמב”ם והרא”ש והש”ע משמע שא”צ לצאת ידי שמים לכשהגדיל, שאלמלי כן היו כותבים בהדיא שחייב לצאת ידי שמים כשיגדיל. מסקנא דדינא קטן שגנב או שהפסיד ממון לחבירו, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו. והנלע”ד כתבתי.

 

ה.3 הגנה מפני עבריינות של קטין

הרב דוד בן זמרה, רדב”ז, הלכות גניבה, פרק א, הלכה י

ומכל מקום בנידון דידן כיון שהיה קטן ראוי להענישו ולקונסו בממונו כדי שלא יהא רגיל בכך שזה מביא לידי תקלה גדולה ורעה רבה. וראיתי בזמני זה כמה נערים יצאו לתרבות רעה לסבה זו וראוי לעשות גדר בדבר.

 

ה.4 חיוב הורים בנזקי קטן

שו”ת ‘משפטי ארץ’ א, עמוד 294

במצבים מסוימים ההורים צריכים לשלם על נזקים שעשו ילדיהם .למשל, במקרה שהנזק נעשה בחפץ של האב שלא שמר עליו כראוי. הרב זלמן נ. גולדברג (תחומין יח( נוטה לחייב את ההורים במקרה שהעמידו את הילד במקום שקרוב לוודאי שיגרום נזק; …מובא פסקו של הר”י נויבירט שמחייב בחלק מהנזק משום “מנהג המדינה” לשלם על נזקי ילדים קטנים.

הרב שלמה אבינר, שו”ת ‘שאילת שלמה’, חלק ג, עמודים 192-193

שאלה: קטן שהזיק, האם הוריו חייבים לשלם את הנזק?

תשובה: …אם אנשים יראי שמים מסרבים לשלם נזקי ילדיהם בהתבסם על המשנה שקטן פגיעתו רעה, ייתכן שיש בכך חילול ה’, כדברי הרמב”ם “שיעשה אדם ידוע בחסידות וביושר איזה מעשה שנראה להמון שהוא עבריה ושכגון זה אין ראוי חסיד לעשותו אע”פ שהוא מעשה מותר” (סהמ”צ ל”ת סג), “דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם” (הלכות יסודי תורה ה יא). הרי זה דבר שהיושר האנושי מחייב לפצות את הנזק. וכך הסביר ה’נחל יצחק’… שחייב לשלם מן הדין כשהגדיל ולא רק לפנים משורת הדין, שהוא מפני שכך הוא הדין אצל ילד בן נח, כי אין אצלו גדר של גיל בר-מצווה או בת-מצווה שהוא הלכה למשה מסיני, אלא נענש כאשר הוא בר דעת, ואין דבר שבן נח יהיה חייב ובן ישראל יהיה פטור. אם כן זה שייך למוסריות הכלל-אנושית ובזה שייך שישולם מן הדין נזקו של קטן בר דעת… מכל אלה כיוון שנזק הוא דבר עוולה בניגוד לתורה ולמוסר הכלל אנושי, נראה שאם אנשים נוהגים לשלם נזק קטן, אם יראי שמים יימנעו מזה יהיה בכך חילול ה’.

בסיכום: יש להורות לשלם על ניזקי קטן: א. כי יש לו לשלם לפנים משורת הדין לכשיגדיל, וראוי לעשות זאת מיד; ב. כי יש לבית דין להכותו, ויוכל לפדות עצמו ממלקות ע”י תשלום; ג. כי שי לבית דין להעמיד אפוטרופוס כדי לשמור עליו שלא יגרום נזקים, וזאת ההורים עושים ע”י שמורות ותשלומים; ד. כי יש בכך חילול ה’ שלא לשלם כיוון שכך נוהגים בני אדם.

 

סיכום

קטן שהזיק או גנב פטור מלשלם בין בקטנותו בין בבגרותו. אך לכשיגדל נכון ומומלץ שישלם לפנים משורת הדין, או לפחות לקבל על עצמו הנהגה חדשה שתבטא את רצונו לחזור בתשובה ולכפר על מעשיו. בית דין על פי שיקול דעתו יכול להכותו בשביל להרתיע ולהשיב את הקטן הסורר לדרך הישר, אך כאשר קטן מסכן את החברה יש בידי בית דין להעניש אותו למרות גילו הצעיר.
 

 

 

 

 

 

 

א. הקניין על-פי התורה

קניין מטלטלין (נכסים ניידים)

ב. תוקף הקניין של כרטיס אשראי

רשת האינטרנט מהווה היום כלי מרכזי בעל השפעות רבות, ובין השאר רשת האינטרנט הינה כלי מסחרי רב עוצמה. לוחות מודעות שונים משתמשים ברשת האינטרנט כדוגמת לוח יד2 וכד’ – הקונה והמוכר מאתרים אחד את השני באמצעות המחשב, ולבסוף נפגשים ומבצעים את העיסקה בצורה ממשית.

חנויות וחברות רבות מציעות את מוצריהן למכירה ברשת האינטרנט, ולאחר בחירת הלקוח את המוצר המבוקש העיסקה עצמה מתבצעת ברשת בלבד, ללא כל פעולה ממשית!

צורת המסחר הזו העלתה שאלות ודילמות הלכתיות ומוסריות רבות.

ארבעה חסרונות מרכזיים בעסקה וירטואלית:

• המוצר נמכר באופן מרוחק, וירטואלי, ואין לקונה כל יכולת למשש אותו, לבחון אותו במציאות. לכאורה, אין הקונה יודע בוודאות מהו החפץ.
• הקונה לא מכיר את המוכר/מפעיל האתר ואין כל פיקוח על המחירים.
• המוצר לא עובר ישירות מיד המוכר ליד הקונה כמו כל צורת מסחר רגילה.
• המוכר או הקונה עלולים לחזור בהם מהמכירה או מהקנייה.

 

רבנים ופוסקי ההלכה רבים עסקו בצורת קנין זו, והגדירו תשובות לשאלה כיצד ומתי בדיוק חל הקנין ברכישות ברשת, ומהו התוקף שלו?

נעיין במקורות הבאים (רמב”ם ושו”ע) ובהם נלמד בתחילה את גדרי הקניין מן התורה ואת תקנות חכמים בענין, ובהמשך נלמד חלקים מתוך ארבעה מאמרים הלכתיים אודות גדרי קנין בעיסקה אינטרנטית.

 

א. הקניין על-פי התורה

קניין מטלטלין (נכסים ניידים)

1. רמב”ם, הלכות מכירה, פרק ג, הלכות א, ד

א. אחד הבהמה ואחד שאר כל המטלטלין נקניין במעות, דין תורה, ומשיִתן את המעות קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו. אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה (כל הנכסים שיש לאדם שאינם קרקעות, נכסים ניידים, נקנים בכסף, ומשעת נתינת הכסף אי-אפשר להתחרט. תקנת חכמים לקנות את הנכסים הניידים דווקא בהגבהת החפץ).

ד. נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אף-על-פי שנתן כל הדמים יכול לחזור בו… (יש אפשרות להתחרט למרות שהכסף כבר ניתן).

 

 

2. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רא, סעיפים א, ב

א. מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו… ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קניין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו וחייב זה ליתן הדמים… (המוכר והקונה הסכימו ביניהם על מכיר הסחורה; “הרושם” הוא סימן לתחילת הקניין. האפשרות לחזור מהמכירה תלויה ב”מנהג המדינה”).

ב. וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון על-ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר או על ידי שתוקע לו כפו וכן כל כיוצא בזה (לחיצת ידיים וכדומה הם מנהגי מדינה שמציינים שאי-אפשר לחזור מההסכם).

 

 

 

ב. תוקף הקניין של כרטיס אשראי

3. הרב יחיאל וסרמן, תחומין, חלק יח

באתרי קניין באינטרנט נמסרת בדרך כלל אינפורמציה בטקסט ובתמונה, המתארים את עיסוק החברה ומוצריה. באחד מדפי האתר ניתן לבצע רכישה באופן אינטראקטיבי, היינו: הלקוח מתבקש למלא את פרטיו אישיים ופרטים על אמצעי התשלום, בדרך כלל כרטיס אשראי. לאחר מילוי הפרטים, הוא מאשר את הקנייה באמצעות הקשה על העכבר. הקשה זו מעבירה מידע לדואר האלקטרוני של החברה וכך יודעת החברה על ההזמנה שבוצעה. צילום מסך הקניה באינטרנט מופיע כנספח וכאסמכתא לקניה.

השאלה הנדונה היא, אפוא, האם ניתן לראות בהקשה על העכבר ביצוע קניין במונחים הלכתיים?

בכל קניין דרוש שתהיה גמירות דעת הן מצד הקונה והן מצד המוכר לקנות ולהקנות בקניין שנעשה ביניהם. תנאי זה נדרש הן בקנייני משיכה והן בקניין סודר על כל הנובע ממנו. כמו כן נדרש פיסוק דמים. שני תנאים אלו מתקיימים בעת שלוחצים על מקש העכבר באינטרנט: המוצר מופיע על המסך כשמחירו נקוב לצידו (פיסוק דמים), והמוכר מבקש מהקונה לבצע את הקניין על-ידי לחיצה על המקש, והקונה מתרצה לכך. יש מקום להחיל על מעשה קניין כזה את כללי “דינא דמלכותא”, וכמו שכתב באבן-האזל (הלכות נזקי ממון, סימן ח, סעיף ז) שכלל זה חל ביותר על דיני קניינים, שהרי דווקא דינים הם אחת ממצוות בני נח, ונדרשים מהם לקבוע כללים גם בדיני קניינים. נמצא שאם הם קבעו שמעשה מסויים מהווה קניין, הרי דבר זה מחייב. יתר על כן: לפי דבריו שם משמע, שמשום כך גם בדיבור בעלמא חל הקניין, אם נקבע כך הדבר על-ידי המלכות. אמנם נראה שלהלכה לא נפסק כך, וכמובא בפסק-דין של בית-הדין הרבני האזורי בירושלים (פסקי דין רבני, כרך ד, עמוד רפט), שקניין בדיבור גרידא הרי זה קניין גרוע, שאינו חל. אולם כאמור, חסרון זה לא חל על הקניין הנעשה באינטרנט, שכן הוא כרוך במעשה: הקשת האצבע.

 

4. הרב צבי בן יעקב, שו”ת ‘משפטיך ליעקב’, חלק ב, סימן יג

אחד מאמצעי התשלום שהתפתחו בשנים האחרונות, בארץ ובעולם, הינו כרטיס האשראי. חברת האשראי אינה זו שמספקת את הסחורה, אולם היא עורכת הסכם עם ספקים ונותני שירותים, שתמורת הצגת הכרטיס ומילוי טפסים מתאימים יקבלו מחזיקי הכרטיס סחורות, והיא מבטיחה את התשלום. בתחילה חולקו כרטיסים כאלה לבעלי עסקים ובעלי אמצעים, אך ברבות השנים נעשה הכרטיס מצרך עממי. חברת האשראי מזכה את חשבונו של הספק פעמיים בחודש בסכומי הקנייה, תמורת השוברים שנחתמו בידי הקונים. היא מנכה מהספק עמלה הנעה בין 0.5% ל6.5%- (בהתאם לסוג השרות וכדומה). אחת לחודש היא גובה מהקונים את תמורת הקניות שביצעו.

תהליך התשלום באמצעות כרטיס האשראי עובר אפוא שלושה שלבים:

א. הצגת כרטיס האשראי על-ידי הקונה, והחתמתו על-גבי הטופס המתאים;

ב. חברת האשראי פורעת לספק;

ג. חברת האשראי גובה מהלקוח.

לכאורה יש מקום לומר שתהיה הקניה בכרטיס אשראי נידונת כקניין סיטומתא [מבואר בגמרא, כי לעיתים חל הקנין באופן יוצא מן הכלל על ידי פעולה פשוטה כמו רישום על החבית. והטעם: שכן נהגו כל הסוחרים במקום!, קנין זה נקרא ‘סיטומתא’], שהרי מנהג הסוחרים לקנות ולהקנות בצורה כזו ולכן קניין זה מקבל תוקף של קניין גמור. לפי זה, כאשר באים אנו לבחון את מנהג הסוחרים בביטול מכר, הדבר יקבע על-פי החוזים שיש לחברת האשראי, הן עם הקונה והן עם המוכר. יש להניח שהרגע הקובע בקניין הוא הרגע שבו חותם הלקוח על השובר המונפק מתוך מכשיר ההדפסה, ולא הרגע שהוא מוסר את כרטיסו למוכר או כשהכרטיס מועבר במכונה שהרי יש להניח שעד לרגע החתימה רשאים שני הצדדים לחזור בהם, זה למשוך את סחורתו וזה את כרטיסו.

 

5. הרב ד”ר רון קליינמן, תחומין, כט, דבר שלא בא לעולם ודבר שאין בו ממש

דומה שגם ה”קונה המצוי” המשלם עבור מוצר בכרטיס אשראי אך טרם קיבלו לידיו, מבין כי בעת ביצוע תשלום מתבצעת עסקה, קרי, נִכְרת חוזה בינו לבין המוכר… משמעות הדברים היא שלאחר ביצוע התשלום מחויב המוכר לספק לקונה את המוצר המוסכם אם לא בוצעה האספקה באופן מיידי, והקונה מצידו מחויב לשלם את מלוא התמורה אם זו טרם הושלמה. מסחר אלקטרוני יוצר “התחייבות חוזית” ואין בעיה הלכתית להתחייב לספק מוצר שטרם הגיע לרשות המוכר או שטרם יוצר. גם העובדה שמדובר באספקה עתידית שהיא בגדר “דבר שאין בו ממש” אינה מהווה בעיה, שכן בשונה מהקניה של פעולה כדוגמת אספקה שאינה אפשרית, יש תוקף הלכתי להתחייבות לאספקה של ממכר מסוים, כאשר התחייבות זו נהוגה ומקובלת, כגון התחייבות לספק לקונה מכשיר חשמלי בדגם מסוים שבו בחר מתוך הדגמים שהוצגו למכירה באתר. העסקה מקבלת תוקף הלכתי חוזי בעת שהקונה לוחץ על הכפתור המאשר את פרטי העסקה.

 

6. הרב דרור טוויל, ‘משפטי ארץ’ ג, קניית חפץ לא מסוים בכרטיס אשראי, עמ’ 304, 306 ו-324.

בעסקת אשראי על חפץ שאינו מסוים (שהקונה לא נוטל את המוצר במקום והוא נשלח בדואר לבית הקונה או שהיא כלל לא נמצאת בייצור – היא תעבור קודם דרך יד המוכר ואח”כ תגיע ליד הקונה), בין מהמלאי המצוי אצל המוכר כגון במכירת חיסול, ובין כשאינו מן המלאי שאצל המוכר, כגון שהמוכר מזמין מספק, העברת הכרטיס והחתימה הן מעשה קניין שמועיל ליצירת ההתחייבות של המוכר כלפי הקונה לספק חפץ כזה, ולא ניתן לבטל את העסקא.

יסוד שעבודו של המוכר הוא מדין סטימותא (חותם שרושמים על המוצר לדעת שכל המוצרים אכן נמכרו או לא [מתוך רש”י בב”מ עד, א]), ולדעת הראב”ד יש כאן גם קניין כסף שגרם לשעבוד המוכר. לאחר שהתווסף הכסף לחשבון הבנק של המוכר, ישנם מצבים שמשלב זה ואילך יחשב הדבר כקבלת כסף ע”י המוכר שמועילה לקנין לכל הדעות…

בעסקת אשראי חפץ שאינו מסוים שנמצא במלאי של המוכר, כשיש אומדן דעת שרצון שני הצדדים הוא לסיים את העסקה, כגון במכירת חיסול שבה שני הצדדים מעוניינים מאוד להעביר את הבעלות, נראה שבהעברת הכרטיס הסתיימה העסקה ולא ניתן לבטלה.

 

סיכום

קניין מיטלטלין חל כאשר מעשה הקניין נעשה בדיוק כפי שדורשת ההלכה. כאשר נרצה לקנות בכרטיס אשראי דרך אתרי אינטרנט, איך תחול הקנייה? תשובות שונות בדבר:

לדעת הרב בן יעקב, קניין באמצעות כרטיס אשראי חל מצד “קניין הסוחרים” ומכונה “קניין סיטומתא”, והקניין תלוי בתנאים שמופיעים בהסכם מול חברת האשראי. הרב בן יעקב פוסק שאם הלקוח חתם על הקניה, הוא אינו יכול לחזור בו.

פתרון הלכתי נוסף, המובא בדברי הרב וסרמן, הוא “דינא דמלכותא דינא”. כיון שהחוק קובע שקניין בכרטיס אשראי תָּקֵף, אי אפשר לחזור מעסקה כזו לאחר החתימה.

הרב וסרמן מוסיף שישנם ארבעה חלקים הנדרשים לקניין: א. דעת הקונה; ב. דעת המקנה; ג. מעשה הקניין; ד. שיהיה פיסוק דמים, כלומר מחיר מוסכם מראש. הקונה יוצר בלחיצת כפתור אישור קנייה וירטואלי, וזה מעיד על גמירות דעת מצד הקונה; כך נוצר מעשה הקניין. כמו-כן, המחיר מפורסם בדף האינטרנט בצורה ברורה, ולכן יש לקניה תוקף קניין גמור ואין אפשרות הלכתית לחזור ממנה. מדבריו אף עולה שאף-על-פי שהלקוח לא רואה את המוצר האמיתי שיגיע אליו, כיוון שהקונה מקבל את הדגם שביקש זה נחשב לגמירות דעת שלימה.

לדעת הרב קליינמן גם אם אין הקניין מועיל “בדבר שלא בא לעולם”, מכל-מקום יש התחייבות של הצדדים לעסקה ולתשלום עבורה. ההתחייבות נחשבת על-פי חוק מדינה לחוזה בין שני הצדדים, ואין אחד מהם יכול לחזור בו ללא סיבה צודקת.

הרב דרור טוויל דן בקנייה של חפצים “וירטואליים” – חפצים “לא מסוימים” – בכרטיס אשראי, ומבדיל בין שני מקרים: חפץ שאינו מסוים וחפץ שאינו מסוים שנמצא במלאי של המוכר. בכל אופן בשני המקרים החפץ נמכר ואין אפשרות לאחד מן הצדדים לחזור בו מן העסקה.

 מבוא

המושג ‘עד מדינה’ נשמע רבות בכלי התקשורת השונים. מהו ‘עד מדינה’?
לא אחת  מתבצעים מעשי רצח או מעשי שחיתות קשים והמשטרה מתקשה לאתר עדים או למצוא ראיות אשר ישמשו כעדות נגד הנאשם. לכן, במידה ויש שותפים לפשע, המשטרה משדלת את אחד מאנשי הפשע להעיד “בתום לב” על הנאשם המבוקש. על-ידי עדותו של אחד מהפושעים על מהלכי האירוע הפלילי, יוכלו אנשי הפרקליטות להרשיע את העבריין העיקרי. העד המעיד שהוא עצמו שותף לפשע, הוא נקרא ‘עד מדינה’ וכל הסכמתו לבוא ולהעיד נגד חביריו השותפים לפשע היא מפאת הצעתה הנדיבה של המדינה המיוצגת על ידי הפרקליטות. הפרקליטות מפתה אותו לבוא ולהעיד בתנאי שהוא יקבל חסינות משפטית ויזוכה, או לחילופין יוגש נגדו כתב אישום בתנאים נוחים.

באופן פשוט כל עבריין צריך לבוא על עונשו, ועל כן אין להסכים להפיכתו של עבריין לעד מדינה; (באמת הדרך האידיאלית להלחם בעבריינות, לאתר פושעים ולהביא לידי שפיטתם היא על פי דיני ראיות מקובלים על פי עדים כשרים). אבל, הרבה עבריינים עושים את מעשיהם “בחושך”, ומנסים לטשטש את זהותם, ולא קל להביאם לדין ולהוכיח את אשמתם לפי הדרך הכשרה והמקובלת. אם ידע כל פושע שחבירו לפשע יכול להיפך להיות ‘עד-מדינה’ כנגדו, ימנעו עבריינים לבצע פשעים. הם ידעו שהם יועמדו לדין ויבואו על עונשם גם במקרים בהם לא נמצאו עדים כשרים שיעידו נגדם.

האם התורה מסכימה לשיטה זו שנקראת ‘עד מדינה’? האם אפשר לקבל את עדותו של עבריין השותף לעבירה שהוא מעיד עליה? האם ניתן לתת לו תמורה בעבור עדותו נגד העבריין  העיקרי? האם התביעה רשאית שלא להעמיד את עד המדינה לדין תמורת הסכמתו להעיד ?

מה דעת התורה בשאלות הללו?

 

                                                            עדות עבריין

 רמב”ם הלכות עדות פרק י, א -ד

א. הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר “אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס”. מפי השמועה למדו “אל תשת רשע עד”, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע, ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אף-על-פי שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עַד שנתקבלה עדותו. ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר “אל תשת ידך עם רשע”.
ב. אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר “והיה אם בן הכות הרשע”, ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר “אשר הוא רשע למות”.
ג. עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה; ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם…
ד. ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף-על-פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר “כי יקום עד חמס באיש”, כגון הגנבים והחמסנים אף-על-פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל.

 

עדות נגד שותף לעבירה

חבל נחלתו (הרב יעקב אפשטיין), חלק ב סימן סב

שאלה :
חבורת גזלנים פרצה לחנות תכשיטים, ושללה שלל רב. המשטרה הצליחה לגלות את הגזלנים, אולם יש בידיה עדות של עד אחד מהעובדים במקום, והמשטרה הצליחה על ידי הבטחות שונות לשכנע את אחד מהחבורה להעיד עליה ולהפלילה, ובלשון המקובלת-‘עד מדינה’. האם לפי דיני ישראל יש תוקף לעדות זו?

תשובה:
נראה שאין לקבל עד מדינה, הרי יש לו טובות הנאה ישירות כתוצאה מעדותו, שהרי הוא לא יענש (לפחות בדיני המדינה שלעד מדינה מנקים ממאסר וכדומה), ומצד דיני תורה, כפי שפסק הרמב”ם, הוא מתחייב בממון על פי עדותו, ואינו מרויח מכך; אולם על פי הסכם עימו הוא לא יענש ועל כן הוא נוגע בעדות, ובנוגע בעדות חוששים לשקר כמבואר בחשן משפט (סימן לז) ולכן נראה שהוא עד פסול ואין לדון על פיו.

 קבלת עד מדינה

 תחומין כרך ג עמוד 243 (הרב מרדכי אליהו)
…כל הגישה המשפטית העונשית , בעיקר בדיני הראיות כיום, אינה תואמת את זו של התורה. השופט מקבל בערכאה חילונית עדים פסולים בעיני ההלכה, כולל הודאות בעל דין, מתרשם שוקל ומעדיף פלוני על פני רעהו. בהלכה יש קריטריונים יותר קבועים, שני עדים כשרים ואין עניין להתרשמות…יש רשימה של עדים פסולים וכשרים שמעידים, ולא תלוי ברושם שהם עושים. מכאן נובע שכל השאלה של עד מדינה מקבלת מימד אחר. כל המערכת החילונית שונה כאמור, שם אפשר לקבל עד כזה שנוגע בדבר, ולשקול אם ועד כמה להתרשם ממנו ולהאמין לו. בדיני תורה כל נוגע פסול, ואם עשה עבירה ויש הוכחות לכך הוא פסול גם אם הוא נקרא “עד מדינה” השם הזה אינו מכשירו. עד מדינה הוא פסול.,ואם אין עדים לכך (שהוא פסול), רק על פי הודאתו, אין אדם משים עצמו רשע הוא כשר מבחינה זאת ופסול מדין טובות הנאה שמקבל לדבריו. וגם מדין ‘אין אדם משים עצמו רשע’ אין עושין אותו עד לכתחילה (רמ”א חו”מ סי לד, כה)

 תחומין שם (הרב אברהם שפירא)
שאלה אקטואלית – היחס ל’עד מדינה’, המקובל כהסדר תקף במדינה. ההלכה מתייחסת לכך בשלילה. העד נוגע בדבר, ואיך נאמין לו? אמנם יש לעיין אם יש לפסול טוטלית את השימוש בעד מדינה. יתכן ויש להבחין בין פשעים שונים: כאשר מדובר במועדים לפשעים חמורים כגון, החשודים ברצח, יש סכנה לציבור, והרי זה גובל בפיקוח נפש ממש, ויש מקום להקל. אך כללית יש להתרחק מדרך זו. עד פסול, כאשה או קרוב, יתכן להאמינו בפלילים, לפי תקנות, אם אינם חשודים לשקר, מה שאין כן עד מדינה שכאמור הוא נוגע בעדותו. אמנם יש להיעזר בעד כזה לשם גילוי מסמכים והוכחות הידועות רק לו וכו’, אך לא לקבל דבריו כפשוטם.

 הקפדת יתר עלולה להרבות בעבריינים

 תלמוד בבלי מסכת מכות דף ז, א
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (=שבע שנים) נקראת חובלנית. ר’ אלעזר בין עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. ר’ טרפון ור’ עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבים שופכי דמים בישראל (רש”י – כלומר מתוך כך אין העבריינים יראים מבית הדין).

סמכות ההנהגה הציבורית

דרשות הר”ן הדרוש האחד עשר
אבל בעיני פשט הכתוב כך הוא, ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר. וישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, ולהעניש חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל. ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים, האחד יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי, והשני שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תיקון סדר מדיני וכפי צורך השעה. והשם יתברך ייחד כל אחד מהענינים האלו לכת מיוחדת, וצוה שיתמנו השופטים לשפוט המשפט הצודק האמיתי, והוא אמרו “ושפטו את העם משפט צדק”, כלומר בא לבאר השופטים האלה לאיזה דבר יתמנו, ובמה כוחם גדול. ואמר שתכלית מינויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה. ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו במצות המלך.

משפט כהן (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) סימן קמד
נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה וכו’. למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמע העולם.

 סיכום
על פי ההלכה עדותו של עבריין היא פסולה. מקורה של פסלות זו היא בפסוק “אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס”. למרות שהעבריין לא נפסל לעדות על פי דיני תורה, כיון שלא העידו נגדו שני עדים כשרים, מכל מקום פסק השולחן ערוך בחושן משפט (סימן לז) לפוסלו מדין ‘נוגע בעדות’. כלומר, העברין המעיד רוצה לזכות בחסינות שהובטחה לו על ידי המדינה (כמו שמובא מהשו”ת ‘חבל נחלתו’). דא-עקא, דיני ראיות קפדניים הבאים להגן על הנאשם, עלולים לידי ריבוי עבריינים, לכן, במשפט התורה יש סמכות רחבה הרבה יותר מאשר הסמכות הרגילה הנתונה בידי בית הדין, ולצד הסמכות שניתנה לבית הדין הוענקה גם למלך הסמכות לענוש לפי צורך השעה גם ללא ראיות כשרות. לדעת רבינו ניסים (דרשות הר”ן), אין די במשפט התורה בכדי לתת מענה לכל צרכי המשפט של החברה, לדוגמא דין עונש מוות לרוצחים – על פי דין תורה רוצח נהרג רק בתנאים מאד מסוימים: כאשר יש שני עדים כשרים שהתרו בו, ושקיבל את ההתראה, דבר שיכול לגרום לשפיכות דמים מרובה ולהרס החברה האנושית. כיצד, אם כן, נבער את הרע מקרב החברה כאשר משפט התורה נראה על פי רוב לא ישים? (ובאמת סנהדרין לא הייתה הורגת אלא אחת לשבע או שבעים שנה). הר”ן מגיע למסקנה שלמען שלמות החברה ותיקונה יש צורך במערכת שיפוט נוםפת פרגמטית יותר והיא ‘משפט המלך’. למלך סמכות נרחבת המשלימה את המערכת המשפטית הרגילה. בזמן שאין מלך, כותב הראי”ה קוק, משפטי המלוכה נתונים לציבור, למערכת המשפטית הנוהגת במדינה. לפי זה יש מקום לתת תוקף לתחום הענישה הפלילי הכולל הרשעות על פי ראיות נסיבתיות, אומדנות (מצלמות,מסמכים וכו’) וכן עד מדינה – אף-על-פי שעל פי דין תורה הוא פסול לעדות, מכל מקום אם אין למשטרה דרך להגיע אל החשודים המרכזיים ולהפליל אותם אלא על ידי עד מדינה יש מקום גם על פי התורה לקבלם בבחינת “הרע במיעוטו”… לדעת הרב אברהם שפירא יש מקום לקבל ‘עד מדינה’ בערבון מוגבל: רק במקרי רצח, או אלימות ושחיתות ברמת פשיעה גבוהה. יש להעיר שגם שיקולי הפסיקה במערכת המשפטית הבאה מכח המלך צריכה להיות ניזונת על פי תלמידי חכמים שפוסקים מתוך התורה, והיא תסייע להם לשפוט אמת וצדק.

1) הרב דוב ליאור שליט”א – העתקת תוכנות

א. העתקת תוכנות מחשב, דיסקים וקלטות, שלא לצורך מטרה מסחרית – מותרת, אולם במקרה שהבעלים מקפידים על כך, להעתיק אין זו מידת חסידות.

ב. הורדת חומרים מהאינטרנט – מי שגונב את התוכנות או הדיסקים ומפיץ אותם לרבים ברשת האינטרנט, עובר על איסור חמור של פגיעה בזכויות יוצרים, במיוחד אם הוא מרוויח על כך.
אולם לגולשים ברשת – מכיוון שבמציאות אין שליטה על חומרים באינטרנט, וכן אין אפשרות מעשית לאכוף ברשת חוקים של זכויות יוצרים וכל אחד יכול להוריד כרצונו, לפיכך דומה הדבר לאבידה ששטפה נהר, ומותר לאדם להוריד לעצמו מדין הפקר, אולם אם היוצר אינו מסכים אזי מידת חסידות היא שלא להשתמש.

ג. הקלטת שירים מהרדיו – אין איסור להקליט שירים מהרדיו, מפני ששילמו על כך מראש, ואין בכך בעיה של זכויות יוצרים (כך נמסר לי).

ד. תוכנות מחשב, שאין להשיגם בחנויות – לעיתים, יצרני התוכנות מפתחים תוכנת מחשב משודרגת, וכדי להכריח את הצרכנים לקנות את התוכנה החדשה, הם מסרבים למכור את התוכנה המיושנת. במקרים כאלו, מותר לכתחילה להעתיק, שלא למטרה מסחרית את התוכנה מהדגם הקודם.

 2) הרב דוד חי הכהן שליט”א – רב קהילת “אורות התורה” וראש ישיבה בבת ים

יש שהקלו בשאלה זו, מפני שלדעתם אין ערך ממוני להנאות אלו, וממילא אין איסור בצפייה בתמונה או בשמיעת שיר ללא תשלום. אולם מדברי הגמרא בקידושין, שקובעת כי הנאה מצפייה בריקוד או משחק היא בעלת ערך ממוני ואף ניתן לקדש בה אישה, מתברר כי הנאה זו שווה ממון. מכאן שנטילת הנאה זו ללא רשות הבעלים, ובמיוחד כשהבעלים מקפיד על כך, הרי היא אסורה משום גזל.
מלבד הטעם הנזכר יש להוסיף טעם אחר לאיסור – לפי חוקי המדינה ואולי כל מדינות העולם, מקובל להגן על זכות המפיקים והיוצרים, שלא יעתיקו את יצירותיהם ללא הסכמתם. ממילא יש בכך דינא דמלכותא דינא, ואולי אף חמור מכך יש בזה הסכמה כללית, ואומדן דעת כללי לאסור גניבת זכותו של אדם, שהוציא את זכויותיו למכירה. אם נקל בכך, אנו גורמים חלילה, שהעולם יתמלא בחמס. ואם יאמר האומר, כי כבר רבים הקלו ראש בכך, כבר קידמוהו חז”ל באמרתם, שאין בכך תירוץ כי “זוהי דרך שכבשוה ליסטים”.
אמנם נראה, שאם חלק מאותו דיסק או קלטת שודר ברדיו, וניתן היה להקליטו משם, הרי השיר נמסר לרשות הרבים, ואין על אותו שיר את חומרת האיסור. אולם אם כל השירים בקלטת שודרו ברדיו, נראה שאסור להעתיק את הקלטת בשלמותה, מפני שהיא כוללת שירים רבים, שאי אפשר להקליטם בדרך מרוכזת ומסודרת דרך הרדיו, ורק בהעתקת שיר אחד או שניים ניתן להקל. בשירים בודדים ניתן להקל מסיבה נוספת – מפיק הקלטת מקפיד בעיקר, שלא יעתיקו את הקלטת כולה, מפני שבמקרה כזה לא יוכל להפיץ את סחורתו ויגרם לו נזק, אולם בהעתקת חלק קטן אין את אותו חשש. ושארית ישראל לא יעשו עוולה, ולא ידברו כזב, והעולם עומד על הדין ועל השלום.

3) הרב יעקב ורהפטיג שליט”א – ראש כולל הלכה במכון הרי פישל

יסוד הדיון הוא השאלה – האם לאדם שמכר את יצירתו, יש אפשרות להגביל אחרים באפשרויות השימוש ביצירתו, ולאסור עליהם להרשות לאחרים להעתיק מהקלטת, הדיסק או התוכנה שקנו. בעניין זה יש סברות להחמיר ויש שחלקו להיתר.
הסברות לאסור: א. מצד גזל – הכותב “כל הזכויות שמורות כולל זכות העתקה”, ישנה אומדנה ששייר לעצמו את זכויות העתקה. ויש שסברו שיכול לשייר לעצמו חלק במה שמוכר, כך שלא מכר הכל והבעלות שנשארת לו היא מניעת אחרים מהעתקה. ב. האיסור מצד המנהג שנהגו לאסור, וכן על ידי דינא דמלכותא דינא, כאשר היוצר כותב כל הזכויות שמורות לפי דין תורה ולפי חוק המדינה. אמנם בנושא דינא דמלכותא, יש שסברו שלא שייך בארץ ישראל, אך בתקנה לטובת היוצרים שאיננה כנגד דין תורה והיושר מחייבה ומכח דינא דמלכותא שהינו חוק קבוע לכולם, יש לומר שמועיל גם בארץ ישראל. בכל מקרה יש לחוש לחומרה, ובפרט שייתכן שנאסר מצד המנהג. ג. השגת גבול ויורד לאומנות חברו.
הסברות להקל: א. בכל הדינים שהובאו ישנם מחלוקות, כדוגמת דינא דמלכותא שהבאנו. ב. הסברא העיקרית להקל היא משום שהעולם מעתיק בפועל ואין כח לאכוף נושא זה. אם כן, יש כאן `אבידה מדעת`, ובפרט אם בעל הזכויות רואה זאת ואינו מוחה, או שאינו מוחה מספיק. כיום, ניתן להוריד באינטרנט תוכניות ואולי יש כאן גדר של `זוטו של ים`. ג. יש כאן רק מניעת רווח, וזו גרמא בלבד עליה פטורים בבית דין. מעבר לכל הנאמר, גם אם נאמר שהנושא נתון במחלוקת, יש חילול ה`.

כבר כתב על כך החת”ם סופר: “מי פתי (איזה סופר) יעסוק באופן זה ויפסיד זמנו וממונו, ויבואו אחרים וישיגו גבול”. גם אם לפי דיני חושן משפט ישנו היתר, ניתן להשתמש בהוראת התורה “ועשית הישר והטוב”(דברים ו`,י”ח) ולאסור העתקת תוכנות (ויש להזכיר שדעת הרבה פוסקים לאסור מהדין: הרב אליישיב שליט”א, הרב וואזנר שליט”א והרב פיינשטיין זצ”ל), כבר כתב הרמב”ן שם: “אי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו וכל תיקוני המדינות כולם, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין”, ומצאנו שאף כופים על דרך זו (רמ”א חו”מ רנ”ט). ובהקשר זה כתב הרב אשר וייס שליט”א: “כל מעשה שאם יעשו אותו רבים יש בו עוול אף ליחיד אסור לעשות אותו ואין היחיד יכול להצטדק ולומר – במעשה שלי אין נזק כלל, אם כן כל אחד יאמר כן ונמצא מחריב עולם, ויחיד הנוהג כן הוי מדת סדום” היבט נוסף אותו יש להביא בחשבון הוא האיסור הקיים על פי חוק, וכבר כתב בשו”ת שואל ומשיב: “ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם”. בשולי הדברים ברצוני להעיר על הדמיון של הורדת תוכנה מאתר אינטרנט, לאבידה ששטפה נהר. הנהר שוטף את החפץ לגמרי ולא נותר דבר לבעלים ולכן בודאי ישנו יאוש, מה שאין כן בתוכנה אשר תמיד נשארת ביד היוצר למה לומר שהוא התייאש? על פי רוב היוצרים מנסים ללחום כנגד אתרים אלו. בנוסף ניתן לדמות את הדבר לאבידה שאבדה בעיר של רוב גויים ואז הדין שונה מאבידה ששטפה נהר וצריך ייאוש בפועל.(חו”מ רנ”ט ג

“ועשית הישר והטוב”

השאלה של זכויות יוצרים היא אחת השאלות ההלכתיות המעסיקות את בני הנוער. נושא זה הוא חלק מרכזי מתוך מאות שאלות שנשאלנו באתר כיפה בנושא ממונות, ולכן צריך לתת את הדעת להיבט הציבורי של שאלה זו. כולנו מבינים את הצורך הציבורי בעידוד היצירה, אפילו בהיבט המצומצם של בניית אלטרנטיבה ראויה לסרטי מחשב לילדנו. אין אפשרות לאחוז את החבל משני קצותיו, מצד אחד לצרוך דיסקים ומצד שני להתיר להעתיק אותם ללא תמורה. וכבר כתב על כך החת”ם סופר: “מי פתי (איזה סופר) יעסוק באופן זה ויפסיד זמנו וממונו, ויבואו אחרים וישיגו גבול”. גם אם לפי דיני חושן משפט ישנו היתר, ניתן להשתמש בהוראת התורה “ועשית הישר והטוב”(דברים ו`,י”ח) ולאסור העתקת תוכנות (ויש להזכיר שדעת הרבה פוסקים לאסור מהדין: הרב אליישיב שליט”א, הרב וואזנר שליט”א והרב פיינשטיין זצ”ל), כבר כתב הרמב”ן שם: “אי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו וכל תיקוני המדינות כולם, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין”, ומצאנו שאף כופים על דרך זו (רמ”א חו”מ רנ”ט). ובהקשר זה כתב הרב אשר וייס שליט”א: “כל מעשה שאם יעשו אותו רבים יש בו עוול אף ליחיד אסור לעשות אותו ואין היחיד יכול להצטדק ולומר – במעשה שלי אין נזק כלל, אם כן כל אחד יאמר כן ונמצא מחריב עולם, ויחיד הנוהג כן הוי מדת סדום” (דרכי הוראה ד).

היבט נוסף אותו יש להביא בחשבון הוא האיסור הקיים על פי חוק, וכבר כתב בשו”ת שואל ומשיב: “ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם”.

בשולי הדברים ברצוני להעיר על הדמיון של הורדת תוכנה מאתר אינטרנט, לאבידה ששטפה נהר. הנהר שוטף את החפץ לגמרי ולא נותר דבר לבעלים ולכן בודאי ישנו יאוש, מה שאין כן בתוכנה אשר תמיד נשארת ביד היוצר למה לומר שהוא התייאש? על פי רוב היוצרים מנסים ללחום כנגד אתרים אלו. בנוסף ניתן לדמות את הדבר לאבידה שאבדה בעיר של רוב גויים ואז הדין שונה מאבידה ששטפה נהר וצריך ייאוש בפועל.(חו”מ רנ”ט ג ).

בברכת התורה, אריאל בר-אלי .
דוד הולשטיין:
נראה לי כי נושא זה מעמיד במבחן את הערכים הבסיסיים שלנו כחברה בריאה ומוסרית. שהרי לא יעלה על הדעת כי אנו, המפיקים והמוציאים לאור, נשקיע במוצר הון עתק, נסתכן בסיכונים כלכליים תוך מאמץ עצום, ואז יבוא אדם כל שהוא ויעתיק את המוצר ללא נתינת התמורה הראויה למשקיע. האם זה לא המינימום הנדרש מדין “ואהבת לרעך כמוך”? הנגע הפושה בקרבנו של העתקה לא מורשית, הינו פגיעה חמורה ביותר בפרנסתנו ואנו לא מוחלים על כך כלל! ולגבי הטענה המושמעת שכביכול המוציאים לאור מתייאשים, להווי ידוע כי אנו לא מתייאשים מזכויותינו הבלעדיות על מוצרנו. לשם כך הוקמה בפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע”מ מחלקה שתפקידה להלחם בפיראטיות, ולמנוע כל אפשרות של צריבות והעתקות לא חוקיות, והורדות מהאינטרנט של חומרים שעלו לשם בגנבה, כולל הגשת תביעות כנגד מפעילי האתרים לשיתופי קבצים. לשם כך אף הוקם במשטרת ישראל אגף מיוחד לאכיפת החוק הקשור בקניינים רוחניים וזכויות יוצרים, ולא לחינם אנו מקפידים לרשום על כל דיסק כי אין להעתיקו ללא רשות. וודאי שלא יעלה על הדעת כי פרצה שלא ניתן לסותמה תהווה תירוץ לגנב לבוא ולגנוב…כידוע: “לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה!” וכפי שמבארת הגמרא שם (בבא מציעא דף ל`) שלא חיפשו לדון לפנים משורת הדין. כלומר, דנו ללא התבוננות בצדדים האנושיים והחברתיים היוצאים והעולים מהדין. ולזה משול המעתיק ללא רשות כחברה תורנית בריאה עלינו להוקיע מעשים הקשורים והנוגעים בגזל, בעושק, ירידה לאומנות חברו וכן הלאה, ובזכות זה נזכה, בעזרת ה`, לבניין ירושלים.בברכה, מנכ”ל חברת נועם הפקות בע”מ.

א. שוחד

א.1 שוחד בנושא בעול של משרה ציבורית

א.2 הנאה ממונית כשוחד

א.3 שוחד בין בעלי מקצוע

ב. החיוב להתנהג ללא רבב

ב.1 התנהגות בכספי ציבור

ב.2 טוהר הבחירות

כל מערכת שלטון זקוקה לחוקים ונהלי עבודה מעשיים, אך לא די בזאת. מערכת השלטון חייבת להיות כפופה לכלליים מוסריים והלכתיים שלפיהם היא יכולה לפעול באופן ראוי. קיימת סכנה גדולה למערכת אשר השיקולים בה הם טובות הנאה לפקידים ולא טובת הכלל. במצב כזה אין איזונים נכונים, ויכולות להתקבל החלטות שגויות בעלות משמעויות כלכליות כבדות.למשל: האם מתן מתנה לממונה רכישות של מוסד, עירייה, ממשלה, חברה עסקית פרטית, כדי לזכות במכרז, נקראת שוחד? האם לנבחר ציבור מותר לקבל הנחה בתשלום, כמו על רכישת דירה? האם כל מכרז שנוטה לטובת קבלן מסוים משמעות הדבר שהקבלן שיחד את ראש העיר? האם אדם יכול לנטות ולבחור בוועד בית שמציע לו הנחה בתשלום וועד הבית? השאלות הללו יתבררו לקמן.

א. שוחד

א.1 שוחד בנושא בעול של משרה ציבורית

שמות פרק כג, ח

שֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

 הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ‘עין איה’, ברכות ב (פאה), אות ט

יסוד המושכלות בשרשם הוא משפט החושים, שעל החושים כשהם נכונים יבנה האדם את בנין מושכלותיו. על כן זה שמשפטיו מעוותים במזיד על פי כח השוחד, אין צורך לו להיות מואר באור חושים בריאים, מאחר שאינו משתמש בהם על פי אורח משפט אמת. על כן ראוי הוא שיהיו עיניו כהות, ותהיה עיקול משפטו תולדה מוכרחת תחת אשר היתה לו ברשעו תולדה בחירית…

הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ‘ערוך השולחן’, חושן משפט, הלכות דיינים, סימן ט, סעיף א

ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור אף שאין דיניהם דין תורה ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה וכל-שכן על-ידי לקיחת שוחד.

א.2 הנאה ממונית כשוחד

ערוך השולחן, שם

ולאו דווקא שוחד ממון אסור אלא אפילו שוחד דברים, כגון להקדים שלום לדיין אם לא היה רגיל בכך מקודם, וכן לעשות לו איזה שירות אסור אם לא היה רגיל בכך מקודם אפילו שירות קטן אסור.

א.3 שוחד בין בעלי מקצוע

ברכי יוסף (ר’ חיים דוד אזולאי), חושן משפט, סימן ט, אות יא

רופא חנם הרגיל אצל הדיין… ובא לפניו לדין עם בעל דינו, נשאל הרב ‘דבר שמואל’ אי שרי למדייניה (אם מותר לדונו), והשיב הרב שאם הוא מרפאהו בחנם יש בו לתא דשחד (יש בזה צד של שוחד)… אך יש לחלק בין כשהיה רופאהו כבר מקודם, טרם יצטרך לבא לפניו לדין, ובין כשהתחיל לרפאתו בחנם בזמן הדין, או סמוך לו לפניו או לאחריו. שאם היה דרכו בכך מקדם לגמול עמו חסד חנם ואחר-כך נולדה התביעה בין הבעלי דין, כשיתמיד מנהגו ברפואת הדיין לא מפסיל בהנאה זו משום שחד… ואשר צידד הרב דכשהיה מרפאהו מקודם… לא נהירא לי (לא ברור לי), דודאי כל כמה דהיה מרפאהו הן קדם, אית ביה משום שחד, כיון דמטי ליה הנאה מהבעל דין. גם כשהרופא היה רגיל לרפא את הדיין כבר לפני המשפט, יש בזה שוחד בגלל שהדיין נהנה משרותי הרופא.

הרב מיכאל בלייכר, “מתנות למנהלי חברות”, קובץ חידושי תורה, ב (תשנ”ט), עמודים 45-49

יתכן עוד לומר שכל ההיתר לחלק קליות ואגוזים (מוכר שמחלק מתנות לילדים על מנת למשוך את ההורים לקנות אצלו) נאמר רק במקום שגם חנונים אחרים מחלקים קליות ואגוזים ואז נוצר איזון ואין כאן משום שוחד. וכעין זה מצינו בתשובות חוות יאיר סי’ קסה, התנצלות על כך שיהודים נתנו שוחד לשופטי הגויים, כיון שהם הניחו שהשופט כבר משוחד מהצד השני. כל הנידון לעיל אמור בקָנין של חברה פרטית, אבל בקָנין של מוסד ציבור כגון מנהל משק הממונה על מוסד צדקה או ישיבה או כל פקיד ציבור, לכאורה דינם חמור יותר. יתכן שיש להם דין דיין ואסור ליתן להם מתנה מדין שוחד… ברכוש הציבור צריך להיות שוויון גמור וקריטריונים אובייקטיביים… ועין ביו”ד רנז, י: “המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם. הגה: ודוקא גבאי, אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו, והם קודמין”.

סיכום

א. אסור לתת מתנה לקנין במטרה “לעוור את עיניו” ולכסות על מומין במקח. גם אם אין מום במקח אלא ישנה אי התאמה בין המותר ובין צרכיו של הקונה אז גם כן אסור.

ב. מוכר שנתן מתנות לקנין כדי שיעדיף אותו על פני מוכרים אחרים, אין איסור בדבר אך נראה להתיר רק מתנה מועטת. דאז אין לחוש לשיבוש כח השיפוט של הקנין.

ג. אם נהוג שכל המוכרים נותנים מתנות, יש מקום להתיר אפילו במתנה מרובה.

ד. המתנות שייכים במקרה הנ”ל למשלח ולא לקניין, ולכן יש להודיע זאת לקניין כדי לא להכשילו באיסור גזל.

ה. אם הקנין הוא פקיד ציבור יש להחמיר בכל הנ”ל משום איסור שוחד, ובעיקר משום הקפידה של הציבור שיהיה שיווין סדר והגינות בניהול עסקי הציבור.

ב. החיוב להתנהג ללא רבב

במדבר פרק לב, פסוק כב

וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’.

משנה מסכת שקלים,פרק ג, משנה ב

אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני; או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר “והייתם נקיים מה’ ומישראל” (במדבר לב, כב)  ואומר “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם” (משלי ג, ד).

הרב משה סופר, שו”ת חתם סופר, חלק ו, ליקוטים, סימן נט

כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה ‘והייתם נקיים מה’ ומישראל’ (במדבר לב, כב). ושתי חובות אלו נקיות מה’ יתברך והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבים צמדים על גבנו ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות… ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים חס וחלילה. והוא מש”ס סוף פרק יום הכיפורים בעניין חלול השם דאין לו כפרה כלל, ושיעור חלול השם כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר. ובעוונותינו הרבים שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא, והשתא אי נמי היה אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי, אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם, הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווים והכתוב צווח “הרכבת אנוש לראשנו” (תהילים סו, יב) . ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו? ואולי על זה כייל שלמה המלך עליו השלום “אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ) רצונו לומר שאפילו בעשייתו כל טוב אי אפשר שלא יחטא על כל פנים… ביציאת ידי הבריות.

ב.1 התנהגות בכספי ציבור

העוסקים בצרכי ציבור באמונה

מדרש תנחומא פרשת פקודי, סימן א

“אלה פקודי המשכן” (שמות לח, כא). זה שאמר הכתוב: “איש אמונות ורוב ברכות, ואץ להעשיר לא ינקה” (משלי כח, כ). אתה מוצא כל מי שהוא נאמן, הקב”ה מביא ברכות על ידיו, ומי שאינו נאמן “ואץ להעשיר לא ינקה” (משלי כח, כ). דבר אחר “איש אמונות רב ברכות”, זה משה שנעשה גזבר לעצמו, ואעפ”י שהיה גזבר לעצמו, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר “אלה פקודי המשכן… ביד איתמר בן אהרון הכהן” (שמות לח, כא) .

מדרש תנחומא פרשת פקודי, סימן ז

“וידבר העם באלהים ובמשה” (במדבר כא, ה), אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם. הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם. “אלה פקודי המשכן” (שמות לח, כא)  והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחשת. “וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש. …ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם (שמות לח, כה-כח), שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין.

התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב”ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם: “ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים” (שמות לה, כח). באותה שעה נתפייסו ישראל.

מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון. “אלה פקודי המשכן”. ולמה עשה חשבון, הקב”ה מאמינו, שנאמר: “בכל ביתי נאמן הוא” (במדבר יב, ז) ומשה נתן חשבון? אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו שנאמר: “והיה כצאת משה… והביטו אחרי משה” (שמות לג, ח), ומה היו אומרים? ר’ יצחק: לשבח היו אומרים. אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקב”ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב”ה. ור’ חמא אמר: לגנאי היו אומרים. ראה צוואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר “אלה פקודי המשכן”.

הרב יעקב בן אשר, טור, יורה דעה, סימן רנז

גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם ומ”מ כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון.

הרב יואל סירקיס, בית חדש-ב”ח, שם

זה לא נמצא בפוסקים. אולי למדו ממשה רבנו ע”ה שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהיה נקי מה’ ומישראל.

הרב אליעזר וולדינברג, שו”ת ‘ציץ אליעזר’, חלק ג, סימן כט, פרק ב

מי המה המוכשרים להימנות לפקח ולנהל עניני ונכסי הציבור?

(א) דבר מובן וברור הוא שאין ממנים גבאי קהל להיות ממונים לנהל נכסי הציבור ואשר על פיהם יצא ועל פיהם יבוא כל דבר, כי אם אנשים שלימים חכמים ונבונים נאמנים עד מאד, אשר אצלם דין פרוטה כדין מאה, והמה יודעי דבר לדעת בינה איך להשתמש בנכסי הציבור, מה לקרב ומה לרחק מה לשמור ומה להשליך, וכן שנינו בבבא בתרא (י ע”ב): ר”א בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א”כ ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון. ועיי”ש בתוס’ ד”ה אלא, שהכוונה נאמן כמותו, וכן פוסק הרמב”ם (בפ”י מה’ מתנות עניים, ה”ח) שלא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא א”כ יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר’ חנניה בן תרדיון, וכן בשו”ע יו”ד (סימן רמ”ט, סעי’ ז’). והמרדכי בפ”ק דב”ב (סימן תפ”ח) כותב שצריך שיהא אדם חשוב וירא שמים לפי הדור משום דלית לן בדורנו כר”ח בן תרדיון.

וכל כך למה? מפני שפרנסות על הציבור שררה של נפשות היא, ושררה של גדלות תורנות היא, וכדאיתא בירושלמי שקלים (פ”ה ה”א): בן בבי על הפקיע שהיה מזייג את הפתילות, ר’ יוסי עאל לכופרה בעו ממנייא עליהון פרנסים ולא קיבלון מינהון, עאל ואמר קומיהון בן בבי על הפקיע, ומה עם זה שנתמנה על הפתילות זכה להימנות עם גדולי הדור, אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כ”ש. וכן בירושלמי פאה (פ”ח ה”ו) איתא: רבי חגיי כד הוה מקום פרנסין הוה מטעין לון אורייתא לומר שכל שררה שניתנה בתורה ניתנה, “בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו” (משלי ח’). הרי שהיו מטעין להם שהמינוי הוא על חיי נפשות וזכות גדולה יש למי שזוכה להתמנות על כך.

שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות צדקה, סימן רנז,א-ב

א. גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיראו זה את זה, כגון שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובים. מצא הגבאי מעות בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים, אלא אחד אחד, מפני החשד, שנאמר “והייתם נקיים מה’ ומישראל” (במדבר לח, כב).

ב. גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, מצרפים המעות דינרים לאחרים, אבל לא לעצמם. וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי, ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם, מפני החשד. ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר: “ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים” (מלכים ב, יב, טז) (רמב”ם, שם). הגה: ומכל-מקום, כדי שיהיו נקיים מה’ ומישראל, טוב להם ליתן חשבון וכל זה בגבאים הכשרים, אבל מי שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון. והוא הדין בכל ממונים על הצבור. חובה להגיש דו”ח כספי לכל אדם או גוף העוסק בכספי ציבור ומשתמש בסנקציות, כש”כ שאינו כשר.

הרב יעקב וויל, שו”ת מהר”י ווייל, סימן קעג

והחשבון לא יעשה לפני כל המערער עליו, כי ידוע הוא שכמה דברים שצריכים להוציא ממון הצבור שאין לגלות אלא לצנועים. אלא הצבור יבררו אנשים נאמנים לפניהם יעשה חשבון. ואם אין שם צבור, אז הדיין יברר אנשים נאמנים שיעשה חשבון לפניהם. והדיין ידקדק על כל צידי צדדין להוציא הדבר לאמתו ולאורו ולהעמיד העולם על הדין ועל האמת

הרב יחזקאל לנדא, שו”ת ‘נודע ביהודה’, יורה דעה, מהדורה תנייתא, סימן קנז

יפה הורה מעלתו שגבאי צדקה שנתמנה על-פי הציבור אינו צריך ליתן חשבון. ואני תמה מה זו שאלה והדבר מפורש ביורה דעה סימן רנז שכתב המחבר: “ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים שנאמר ‘ולא יחשבו את האנשים'”… (וגם אם יש בסיס לחשד…) אין החשבון שנותן הגבאי דומה כלל לשאר חשבונות שצריכין ליתן אנשים אחרים שצריכין לברר חשבונם על כל פרט בפומבי לעיני כל, מה שאין כן חשבונות של גבאי צדקה… דידוע שכמה דברים צריכין להוציא ממעות צבור שאין לגלות אלא לצנועים… הרי שאין לדמות חשבון של גבאי לשאר חשבונות וקל-וחומר שאין להכריחו לברר חשבונו על-פי קבלה על כל פרט ופרט דידוע שכמה דברים שצריך הגבאי להוציא ואי אפשר לו ליקח קבלה כלל. וכל זה אם יש מקום לחשדו כגון שרואים שנוהג שלא כשורה, אבל בלאו הכי פשיטא שאין להכריחו ליתן חשבון כלל וכלל רק הוא בעצמו טוב לו להיות בכלל ‘והייתם נקיים’. אין להכריח גבאי צדקה לפרסם דו”ח חשבוני כמו עסקני כספים אחרים. אבל היום לכל עמותה ישנה ועדת ביקורת ורואה חשבון המפקחים אל הפעילות הכספית.

הרב אליעזר פאפו, ‘פלא יועץ’, ערך ממונה

ויעשו כל מעשיהם בצדק ובמשפט בסדר ואופן יפה לצאת ידי שמים וידי בריות, ואם לא יוכלו לצאת ידי כל הבריות והמצא ימצא אנשים ריקים ופוחזים שמדברים תועה עליהם, לא יחושו ולא יקפידו, שגם משה רבנו עליו השלום לא יצא ידי חובת עם ישראל.

הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנז, סעיף יא

כשם שהגבאים צריכים להזהר בכל מה שנתבאר כדי שלא יחשדום, כמו כן מוטל על העם לכבדם ולא יחשדו אותם אחרי שהאמינו עליהם מסתמא הם אנשים נאמנים וכך שנו חכמים (בבא בתרא ט ע”א)…

הרב אברהם שרמן, קובץ שערי צדק ד,עמודים 341-343

מהותם של הלכות אלו לאסור על הממונה על כספי צדקה לפעול בממון עניים במצב של ניגוד אינטרסים, שהרי כאשר הממונה קונה את מזון התמחוי הוא יוצר מצב שמצד אחד, כמוכר הוא עומד במקום העניים כדי להציל את ממונם במכירת המזון לפי שוויו, ומצד שני הוא כקונה את המזון ויש לו את האינטרס האישי לקנותו בזול. ההלכה האוסרת לממונה על ממון העניים לפעול במצב של ניגוד אינטרסים משום החשד לפגיעה בממון העניים נאמרת גם ביחס לגבאי צדקה הכשרים שבאמונה עושים את תפקידם… וברור שהלכה זו נאמרה לא רק בגבאי צדקה אלא בכל הממונים על עניני ציבור – שלמרות נאמנותם, שהציבור נותן בהם אמון מלא, שענינם לא יפגעו על ידם – קובעת ההלכה שאסור עליהם לפעול במצב של ניגוד אינטרסים.

…אבל כאשר איש הצבור יוצר מצב חדש של ניגוד אינטרסים, שמתווסף למציאות הטבעית וגורם חיזוק לאינטרס האישי שישפיע על פעולותיו [באופן שמתגבר החשד שהעניין הציבורי עלול להיפגע מהעניין האישי], במצב זה, אין ליתן אמון בתכונותיו ובנאמנותו שיצליחו לצמצם את השפעת העניין והנגיעה האישים. אסור לגבאי צדקה ולכל איש ציבור לפעול במצב של ניגוד אינטרסים, כמו בדוגמה של גבאי ששואף לקנות את ממון העניים ביוקר (בשביל העניים), ומאידך גיסא לקנותו בזול (כאינטרס אישי).

ב.2 טוהר הבחירות

כשם שמוטל על גבאי צדקה ואנשי ציבור להתרחק מטובות הנאה כך לכל מי שיש זכות בחירה עליו לשקול את טובת העניין ולא לשם קבלת תמורה. השיקול היחיד אשר אמור להדריך את הבוחר הוא טובת הציבור. ובלשון חכמים: “שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחר הרוב הן לברור ראשים (=לבחור מנהיגים), הן להעמיד חזנים, הן לתקן כיס של צדקה, הן למנות גבאים” (תשובות מיימוניות קנין, סימן כז; מובא ברמ”א, חושן משפט, סימן קסג).

וכך כתב הרב חיים דוד הלוי:”כל חברי האסיפה הבוחרת ידעו שמצפונם חייב להיות נקי וטהור בשעה שיתיחדו עם עצמם בתוך הקלפי… כי התעמולה וההסברה הם לגיטימיים בהחלט, במדה ובאים לשכנע את הבוחר בתום ויושר, ובוחר ששוכנע באמת ובתמים בדברי ההסברה והתעמולה, רשאי הוא להצביע כן.”

חוק המפלגות, התשנ”ב-1992, אוסר הבטחת טובות הנאה או מתן שוחד והצעתו כדי להשפיע על בוחר להצביע או להימנע מלהצביע [סעיף 28(א)(3) ו-(8) לחוק]. העונש על עברה זו הוא שנת מאסר. החוק הישראלי הקובע שמתן שוחד בהליכי בחירות יש בו משום עברה, תואם את המשפט העברי.
סיכום

אנשים בעלי תפקיד ציבורי אוחזים בידיהם כוח (כמו מלכות), שהרי ללא מוראה של מלכות “איש את רעהו חיים בלעו” (אבות ג, ב). דבר זה אינו פוטר את השמירה והזהירות שלא לסטות מהמטרות והדרכים הנכונות בהנהגה הציבורית. לכן חובה על בעלי שררה להיזהר מיצירת מצבים בעלי מום ופגם, אפילו כלפי חוץ. הזהירות הזאת כוללת הקפדה על לקיחת שוחד בדמות מתנות וטובות הנאה בין בעלי אנשים הזקוקים לטובות (כמו קבלני ביצוע) ובין ההנהגה (כמו עירייה או מועצה מקומית). השיקול היחיד שצריך להדריך את האדם הבוחר בבחירות כלליות בנושא מסוים (בחירות לראש עיר, לכנסת ואפילו לגבאי בית-כנסת וועד בית) הוא שיקול עניני שמטרתו טובת הכלל. הקפדה על כללים אלו תחזק את מעמד ההנהגה ותאפשר למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם; הנהגה כזאת תסייע לתקן את החברה.

שולחן ערוך יורה דעה קס”ב

יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחםבככר לחם, כמטבע של כסף, דמאחר דדבר מועט
הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה.

שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג הלכות ריבית

מפרש בכוונת רש”י דלא מתחשבין אינשי להלואות קטנות המצויות כאלו דככר בככר וכה”ג במעט מלח במלח לחשבון שיוי כסף לומר בשעת הלואה שלותה לחם השוה כסף כך וכך ובשעת תשלומין לומר ששלמה לחם השוה כך וכך.כל חשבונם הוא על משקל מלחם לבד וכדומה כמו שלא היה כלל ענין מטבע בעולם, שכל החשבון היה אז על דבר זה בלבד על ענין איכותה וענין כמותה ולא היה ממילא בזה ענין יוקר וזול כלל, ולענין דברים אלו המצויין תמיד אצל על אדם ומצויין ללוות זמ”ז הוא ממש כהלואה מטבע כסף בכסף שההיתר הוא משום שליכא ענין יוקר וזול כלל.

דיני ריבית   “קול צופייך” – גיליון 312    הגאון הרב מרדכי אליהו זצ”ל

שאלת קמח או סוכר והחזרתם
מהדין, אשה ששאלה מחברתה כוס סוכר וכדו’, וחברתה נתנה לה כוס שאינה מלאה עד הסוף, צריך להזהר להחזיר לה במדויק, שאם תחזיר לה כוס גדושה, זה ריבית כיון שזה דבר קצוב, ובדבר קצוב יש איסור ריבית (סאה בסאה אסור).

כיום ישנם ביצים בגדלים שונים (מס’ 1, 2 ,3), ואם ביקשה משכנתה כמה ביצים, והיא הביאה לה ביצים מס’ 3 שהם קטנות, יש להזהר להחזיר מאותו הגודל, שאם תחזיר לה ביצים מספר 1 שהם גדולות, הרי שזה ריבית.

כמו כן, אם בקשה ככר לחם מחברתה והיא הביאה לה ככר לחם שלם, יש להחזיר לה מאותו סוג, שאם תחזיר לה לחם פרוס הרי שיש בזה ריבית, כיון שמחירו יקר יותר.

ולמעשה, כיום שיש שפע גדול, והשאלת קמח וסוכר אינה נחשבת לדבר יקר, לכן מותר להחזיר לא בצורה המדויקת ביותר כיון שלא מדקדקים בזה. אבל אם נתנה לה שכנתה סוכר בכוס צר או קטן, לא תחזיר לה בכוס רחב או גדול, וכן אם הביאה לה פיתה קטנה לא תחזיר לה פיתה גדולה וכדו’ כלומר במקרים שהשינוי הוא גדול יש בזה בעיה של ריבית

מטרות תוכן:

להכיר את חשיבות צנעת הפרט במורשת המשפט העברי.
להכיר את הזכות לשם טוב במורשת המשפט העברי.

מטרות חשיבה:

לפתח את היכולת לזהות את הכלל המופשט בתוך המקרה שלפנינו.
לנתח את המקורות המובאות בפני התלמיד.
לנסח טענות בכתב ובעל פה.

זמן –  90 דקות

עזרים –  הצגת המקרה על ידי התלמידים, דף מקורות.

הצגת המקרה

מורה החרים פתק שהועבר באמצע שיעור, הוא מתלבט האם לעיין בו על מנת להכיר את התלמיד , או שיש לכבד את הפרטיות שלו?

תלמיד מצא יומן אישי של חבר מהכיתה , הוא מתלבט האם  לקרוא אותו?

ערוך השולחן יורה דעה הלכות נידוי וחרם סימן שלד

ושלא לקרא מכתב חבירו שלא ברשותו אא”כ זרקו ואני מסתפק בזמה”ז שהרבה שולחים מכתבים פתוחים על הבי דואר אם מותר לקרא בהם כיון שאינו מסתיר אותו

שו”ת יחווה דעת חלק ד סימן ס

שאלה: המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?

תשובה: נאמר בתורה לא תלך רכיל בעמך, וכתב הרמב”ם (בפרק ז’ מהלכות עדות הלכה ב’), איזהו רכיל, זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר, כך אמר פלוני, או כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם וגדול עונו מנשוא, שגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו בכתוב: לא תעמוד על דם רעך, צא ולמד ממה שאירע לדואג האדומי. ע”כ. ומבואר עוד ברמב”ם (שם הלכה ב’ וג’), שהמספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, הוא בכלל עון לשון הרע, שעליו נאמר יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, ושקול הוא כנגד שלש העבירות החמורות שבתורה, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ואין לו חלק לעולם הבא. למדנו מכאן שעון רכילות ולשון הרע הוא אפילו כשאומר אמת.

וכן מבואר בגמרא (בפסחים דף קי”ג ע”ב). וכן כתב רבינו המאירי בחיבור התשובה (מאמר א’ פרק ד’ עמוד צ”ג). וראה עוד בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וישב סימן ס”ח), ובהעמק שאלה שם, ובשו”ת רבינו יוסף קולון (שורש קפ”ז). ומכל מקום נראה שכל זה הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר. וראיה לזה ממה שכתב הרמב”ם (בפרק א’ מהלכות רוצח הלכה יד) וזו לשונו: כל היכול להציל את חבירו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך, לפיכך הרואה את חבירו טובע בים או שלסטים באים עליו, ויכול להצילו, או ששמע שאנשים חושבים עליו רעה וטומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו להודיעו, הרי זה עובר על מה שנאמר בתורה לא תעמוד על דם רעך. ע”כ. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך בחושן משפט (סימן תכ”ו סעיף א’). ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת – המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח”ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה, וכמו שאמרו במסכת נדה (סא ע”א), שאף על פי שאסור לקבל לשון הרע, למיחש מיהא בעי.

והרמב”ם בספר המצות (מצות לא תעשה רצ”ז) כתב, שבכלל אזהרת לא תעמוד על דם רעך, הרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול למנוע זאת כשיגלה אוזן חבירו על כך. וכמו שאמרו בתורת כהנים, מנין שאם אתה יודע עדות לחבירך שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך
ולפי זה יוצא שגם כשיש הפסד ממון בלבד רשאי לגלות אוזן חבירו, כדי להשמר מהחושבים עליו רעה. וכל שכן כאן שיש חשש סכנה ליחיד ולרבים. (וראה בחידושי הרשב”א שבת מ”ד ע”א).
וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל”ה, סימן קנ”ו), שכתב, הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז”ל (בבא קמא קי”ט ע”א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. וכן פסק הרמב”ם (בפרק א’ מהלכות גזלה ואבדה הלכה י”ג). וכן בעניני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו’, כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג ע”א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה. ע”ש.

וכן פסק כיוצא בזה הגאון בעל חפץ חיים (בהלכות איסורי רכילות כלל ט’), שהרואה את חבירו שרוצה להשתתף באיזה מסחר עם חבירו, ויודע בודאי שעל ידי כך יגרם לו הפסד, חייב להודיע, וכן כשיודע על איזה בחור שיש לו מחלה פנימית, שרוצה להשתדך עם בחורה מסויימת, יש לו לגלות להוריה על מחלתו של זה, ובלבד שלא יגזים בסיפורו יותר ממה שידוע לו, ושיכוין רק לתועלת הענין ולסילוק הנזק מחבירו בלבד, ולא יתכוין להשמיץ את חבירו מתוך קנאה ושנאה שבלבו עליו. עכת”ד.
וראה בפסקי בתי הדין הרבניים האיזוריים (כרך ה’ עמוד קנ”ג), שפסקו, שכשיש צורך בדבר, על שלטונות הצבא להמציא כל המסמכים הרפואיים שברשותם שהם חסויים, לבית הדין, בדבר מצב בריאותו של הבעל, כדי לדון ולפסוק בתביעת הגירושין של האשה נגד בעלה. ע”ש.
והגרא”י אונטרמן בהתורה והמדינה (כרך ט’ עמוד כ”ג), הביא בשם שו”ת נתיבות שמואל (נתיב ט’), שכתב, רואה חשבון בשכר שהרגיש שהמזכיר של חברה יהודית מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל יוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכל ללא הועיל, רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים כשאי אפשר להציל רכוש החברה בענין אחר, שהרי הוא מחוייב לעמוד על המשמר ולמנוע נזק מכספי החברה, והוא גם כשומר שכר על כך. וע”ש. וראה עוד בספר זה השלחן חלק א’ (עמוד ס”ב). ע”ש. ולפע”ד נראה שאפילו אינו מקבל שכר, אם יודע שהמזכיר גונב מכספי החברה, חייב להודיע להם, משום לא תעמוד על דם רעך. וכנ”ל. וראה עוד בשו”ת חמדת שלמה (חלק אורח חיים סימן ט”ז והלאה).
לפיכך בנידון שלנו היודע שהאיש המבקש את רשיון הנהיגה, הוא חולה במחלה סמויה, שאינה ניתנת להבחנה בבדיקה שגרתית, כגון מחלת הנפילה וכיוצא בה, עליו להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש. ושומר ישראל ישמור שארית ישראל.