א. עובדות מוסכמות

הרב א’ הועסק בישיבה ע”פ חוזה (נספח) החל מראש חודש חשוון התשע”א, 10/10/2010 תמורת שכר חודשי בסך 3500 ש”ח ו- 800 ש”ח דמי נסיעות.

החל מתמוז תשע”א, יולי 2011, הישיבה נכנסה לקשיים. מתקופה זו המשכורות לא שולמו במלואם כמפורט בנספח. בחודש טבת התשע”ג, דצמבר 2012 לפי החלטת הנתבע ובהסכמת התובע הופחתו כל המשכורות ב-500 ₪.

הסכמה בין הצדדים על סיום עבודה עקב קשיים כלכליים של הישיבה היתה בחג השבועות ו’ סיוון התשע”ג, מאי 2013.

ב. טענות התובע

לימדתי בישיבה משנת התשע”א תמורת שכר חודשי בסך 3500 ש”ח ועוד 800 ש”ח דמי נסיעות. במשך כשנה קיבלתי את שכרי, ולאחר מכן החלו עיכובים במתן שכרי ואעפ”כ המשכתי ללמד. לאחר זמן לפי החלטת הרב ב’ הורדו המשכורות ב-500 ש”ח על מנת שהנהלת הישיבה תוכל לשלם את המשכורות בזמן. הסכמתי לכך, אעפ”כ לא הועיל הדבר ועדיין לא קבלתי את שכרי באופן סדיר. עזבתי סופית את הישיבה לאחר חג השבועות התשע”ג. ברצוני להוסיף שהישיבה ממשיכה להתקיים ולהעניק משכורות לעובדים, ולאחר שעזבתי ניתן לרמי”ם המכהנים בפועל תש’ על חלק מחובות העבר, אך לי לא ניתן דבר. לאור זאת, אני תובע את השלמת שכרי. כמו כן אני מעוניין לתבוע גם דמי פיצויים והלנת שכר.

לסיכום תביעתי היא:

33,371 ש”ח – שכר חודשי (כולל נסיעות) שלא שולם.

8500 ש”ח – פיצויי פיטורים.

סה”כ: 41,871 ש”ח+10% דמי הלנת שכר.

ג. טענות הנתבע

אני מודה שאנו מחויבים בתביעת השכר, כמו גם לתש’ הפיצויים שכן מקובל לשלם גם פיצויים. אך יש בעיה של קשיים כספיים. למעשה למרות שהאחריות הכוללת מוטלת עלי, אך ההחלטות בפועל אינן מתקבלות על ידי באופן ישיר, אלא על ידי מי שנמצא בשטח קרי ע”י הרב ש’, והאחריות המעשית ושקול הדעת שלו הם גורמים מכריעים בעניין.

אני מוכן לנהוג על פי הכרעת בית הדין בעניין זה וכפי שיורה בית הדין נעשה.

ד. תגובת התובע

חשוב מאוד שהחוב ייקבע בפסק דין כדי שהרב ש’ יתייחס לכך ברצינות הראויה. אני מוכן להגיע להסדר של פריסת תש’: חצי מהסכום מידית, ואת השאר בתשלומים חודשיים של 1000 ש”ח כל חודש, ובלבד שהנתבע יתחייב לעמוד בכך.

כמו כן אני מבקש מבית הדין להוציא חוות דעת ביחס להתנהלות הישיבה על ידי מנהל יחיד וללא שיתוף אחרים, לדעתי ישנו דין שקופת צדקה מתחלקת בשניים ובודאי מוסד חינוכי כישיבה כך צריך לפעול.

ה. דיון

ו. איסור הלנת שכר שכיר

איסור חמור זה חל עם תביעת העובד את שכרו (שו”ע חו”מ סימן שלט, י). כל יום שהמעסיק איננו משלם שכר ישנו איסור דרבנן כפי שמובא בדברי שולחן ערוך (שם סעיף ח): חייב ליתן לו מיד, ובכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם. ולכן הדין ברור שעל הנהלת הישיבה לשלם באופן מיידי לתובע את שכרו בסך 33,371 ש”ח.

לפיכך, הנתבע מחויב לשלם באופן מיידי 33,371 ₪ לתובע בגין שכר עבודה.

ז. פיצויי פיטורין

בעניין פיצויי הפיטורים, ישנו כלל גדול בהלכות שכירות פועלים (שו”ע חו”מ שלא, ב) “הכל כמנהג המדינה”. במדינת ישראל בוודאי ישנו חוק ומנהג לשלם פיצויי פיטורין (בית הדין האזורי בתל אביב, פסקי דין רבניים, כרך ח עמ’ 78-81).

על פי החוק והמנהג שיעור הפיצויים הוא כשיעור משכורת חודשית לכל שנת עבודה, לא כולל נסיעות. אולם אם היו שינויים בסכום השכר החודשי במהלך שנות העבודה, יש לחשב לפי המשכורת האחרונה. לפי סך דמי הפיצויים הם בסך 5625 ש”ח.[1]

לפיכך, הנתבע חייב לשלם 5625 ₪ דמי פיצויים.

ח. הלנת שכר

האריכו בכך פוסקי זמנינו (פד”ר ט”ו, עמ’ 240) וחלקם הגיעו למסקנה כי אין אפשרות לחייב תש’ על הלנת שכר משום שהסכום הולך ומתרבה לפי שהות הזמן ויש בכך דמיון לאיסור ריבית.[2]

אמנם, פעמים שלבית הדין יש סמכות להטיל קנס חד פעמי עקב הלנת שכר אך במקרה שלנו שלמוסד ישנו קשיים כלכליים, אין מקום להטלת קנס כזה.

כמו כן, היה מקום לחייב סכום חד פעמי על נזקים ישירים שנגרמו מאי התשלום בזמנו. אך לא הוגשו לפנינו ראיות על הפסדים כתוצאה מהלנת השכר, אי לכך בית הדין אינו רואה לנכון לחייב דמי הלנת שכר.

לפיכך, הנתבע פטור מתשלום דמי הלנת שכר

החלטה

1. הנתבע חייב לתובע 38,996 ₪.

2. אם הנתבע ישלם לתובע 19,498 ₪ בתוך שבוע ימים דהיינו עד 10/11/13, אזי את שאר הסכום הוא ישלם בעשרים תשלומים שווים מדי כל 10 לחודש לועזי החל מתאריך 10/12/13 ועד 10/8/14.
3. אם הנתבע יאחר ביותר משבוע באחד התשלומים החודשיים המוזכרים בסעיף 2 להחלטה, אזי יהיה עליו לשלם את כל יתרת החוב בתש’ אחר בראשון לחודש הלועזי הקרוב ביותר.
4. אם הנתבע לא ישלם לתובע 19,498 ₪ בתוך שבוע ימים דהיינו עד 10/11/13, אזי עליו לשלם לתובע 38,996 ₪ עד לראש חודש טבת תשע”ד, 4/12/13.
5. ביחס לבקשה ל חוות דעת בעניין ניהול הישיבה, בית הדין סבור שאין זה חלק מהתביעה שהוסמך אליה ואף מטיל ספק בהשוואה בין ישיבה לחלוקת צדקה.

האמת והשלום אהבו

---

[1] להלן אופן החישוב: המשכורת האחרונה היתה: 3000 ש”ח. התובע עבד 22.5 חודשים, כלומר, 1.875 שנים.

נחשב: 3000 * 1.875 = 5625 ש”ח.

[2] יש להעיר כי יש אחרונים שסברו שאין בכך איסור, ראו ספר ברית יהודה פרק ב, סימן יז’ כי: “מעות שבאו לידו שלא בתורת הלואה ושלא בתורת פקדון כגון גזל או חוב שכירות או שכר עבודה וכיוצא בזה, אע”פ שאי אפשר לחייבו מדיני ממונות, הסכמת רוב הפוסקים שאם רוצה ליתן לו ריוח אין בו משום רבית ויש אוסרים בכל אופן”.
וכן בספר “דיני ממונות” חלק שלישי עמ’ כח’ – כט’ הערה 6 “… ויש להוסיף את דעת הראבי”ה כמו שהביא באור זרוע ב”מ פ”ה קפ”א, שבהלנת שכר יכול לתבוע מה שהיה יכול להרוויח ואין בזה משום רבית. אמנם באור זרוע פליג אבל יש לצרף סברות אלה לעשות פשרה ע”י בית דין. אמנם בזה מתעוררת בעיא, כי בזמן שהאיסורים היו חמורים בעיני בני אדם די היה באיסור בל תלין כדי להרתיע ולשלם בזמן, ועתה כשנאמר שזה רבית א”כ במה נוכל להרתיע בני אדם שלא להלין שכר. אמנם אילו היו ימים כתקנם היה ראוי לעשות תקנות בזה וכמו שעשו רבותינו בכל דור ודור אלא לצערנו השעה אינה כשרה…”.