האם אי ציות לחוק נחשב לאיסור הלכתי?

הרב אריאל בראלי- ראש מכון משפט לעם

האם אי ציות לחוק נחשב לאיסור הלכתי?

הקדמה

רבים עסקו בתוקף ההלכתי של חוקי המדינה מצד ‘דינא דמלכותא’ ומטעמים נוספים.[1] ישנה שאלה בסיסית על אותם חוקים אשר יש בהם הכרה הלכתית – מה פישרה? האם אזרח דתי מתייחס לחוק אחרת? האם מבחינה הלכתית מי שאינו מציית לחוק עובר על איסור?[2]

לדוגמה נבחן את חוק ‘בתים משותפים’ אשר על פי הרב אליעזר ולדנברג בספרו ‘ציץ אליעזר’[3] יש לו תוקף הלכתי. והנה החוק מחייב גם דייר בקומת הקרקע לשלם על מעלית. וכאן נשאלת השאלה: האם דייר שאינו משלם עובר על איסור הלכתי בעצם עוברו על החוק? הרי מצד איסור גזל אין מה לדון, כי לא לקח דבר ואף אינו נהנה מהמעלית,[4] אך האם בסירובו לנהוג על פי החוק הוא עובר על איסור? אין זה סותר את האפשרות שיש לשכניו לתבוע אותו לדין תורה ובית הדין אכן יחייב אותו לשלם,[5] אך כרגע חיוב זה לא קיים אלא על פי החוק. דוגמה נוספת: מי שאינו שולח את ילדיו לבית ספר ומחליט ללמדם בביתו ובכך עובר על חוק חינוך חובה, האם הוא עובר עברה?

 

אין מענייננו לדון בגבולות של ‘דינא דמלכותא’ והדבר שנוי במחלוקות גדולות, כפי שהאריך בכך שמואל שילה בספרו החשוב ‘דינא דמלכותא’.[6] הנחת המוצא של המאמר בהתאם לפסק הרמ”א[7] שיש תוקף לכל חוק שיש בו משום תקנת בני המדינה. הדבר כולל גם עניינים פרטיים שבין אדם לחברו, ואף בהוראות שאינן ממוניות כדוגמת חוקי התנועה וחוק יום הזיכרון.

וכך כתב הרב אשר ויס בשו”ת מנחת אשר חלק ב, קכ”ג ” לא רק בדיני ממונות אמרו אלא בכל העניינים שבין אדם לחבירו שיש בהם תיקון הסדר החברתי,שמירת הגוף והנפש וכיוצא בהם”.[8]

הדבר ברור כי ישנם חוקים שאי ציות אליהם נחשב לאיסור הלכתי, באשר הם מיישמים את הדרכת התורה. חוקים העוסקים בענייני בטיחות מקיימים את הציווי להישמר מפני סכנה. לחוקים אלו ישנו ממשק ישיר לאיסורי תורה, ומי שמתעלם מהם עובר איסור. היטיב לבטא זאת הרב יצחק וייס בספרו ‘מנחת יצחק’ (ח”ח סי’ קמח):

מי שאינו עוצר לפני מעבר חציה, ומי שעוקף רכב אחר בצורה המסכנת, או שנוהג ברכב ללא רישיון, כל אלו בכלל רודף ואף אם אין כוונתו לסכן הוי בכלל רודף. ובכלל, אם מעמיד את רכבו בצורה המסכנת את הולכי הרגל, או על המדרכה שמאלץ את הולכי הרגל לרדת לכביש, עובר על איסור ‘לא תשים דמים בביתך’ או בכל מכשול שיש בו סכנת נפשות עכ”ל.

כאמור, הדיון מכוון רק לגבי חוקים שאינם קשורים לעניין הלכתי מובהק, או אז עולה השאלה, האם אי ציות לחוק טומן בחובו איסור?

א. מלכות ישראל

בספר המצוות (מצות עשה קעג) כתב הרמב”ם על חובת הציות למלך:

שציונו למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתנו וינהיגנו. והוא אמרו ית’  שום תשים עליך מלך… וכל זמן שיצוה המלך הזה צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו ומי שיעבור על מצותו ולא ישמע אליו הנה מותר למלך להרגו בכל עניין שירצה וכמו שאמרו אבותינו על עצמם (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דברך לכל אשר תצונו יומת. וכל מורד במלכות יהיה מי שיהיה דמו מותר למלך שהוקם על פי התורה.

אם כן, חלק ממצוות מינוי המלך היא החובה ההלכתית לציית לו.[9] וכן במשנה תורה פסק הרמב”ם (הל’ מלכים פ”ד ה”א) כי ישנו איסור להבריח את המכס ונימק זאת בחובת הציות למלך- ‘כל האמור בפרשת מלך, מלך זוכה בו’.

רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס, שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים, ואומר יהיו לך למס ועבדוך, מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.

דברי הרמב”ם נפסקו להלכה ב’שלחן ערוך’[10], אלא שיש לבחון אם סמכות זו מסורה גם כיום לשלטון במדינת ישראל. גישה זו מוזכרת בדברי המאירי (בבא קמא קיג ע”ב) הלומד מכאן לחובת ציות אף כלפי מלך גוי:

כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא, בחוקים שחקק, הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו. אפילו חקק שיהא כל אדם נותן לו כך וכך בשנה, אע”פ שהוא כנגד דינין שלנו דין הוא ואסור לגזלו או לעבור על מה שתקן. כך הוא ראוי לו מצד מלכותו על הדרך האמור במלכי ישראל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, עכ”ל.

והנה, לדעת הרב קוק יש לממשלת ישראל תוקף הלכתי בהתבסס על משפטי המלוכה. ואלו דבריו בשו”ת משפט כהן (סי’ קמד):

וע”ד מה שכתבתי, שענייני המלחמות הם ממשפטי המלוכה… כל דבר כללי הנוגע לאומה, וגם כל תיקון של הוראת שעה, לגדור בפני עושי עולה, הכל הוא בכלל משפטי המלוכה, שיש רשות למלך להתנהג בהם כפי ראות עיניו, אפילו כשאינו נוגע כלל לטובתו ולכבודו, כ”א לטובתן ולכבודן של ישראל… וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג”כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה, עכ”ל. [11]

וכאן יש מקום להסתפק: מה כלול במינוח ‘משפטי המלוכה’? האם הזכויות הללו שלדברי הרב קוק חזרו לידי האומה, כוללות גם את החובה ההלכתית לציית לידי החלטת נבחרי האומה מכוח המצווה להישמע למלך? או אפשר שלנבחרי הציבור ישנה רק סמכות לענישה וכפייה כלפי מי שמסרב לעשות את דבריהם אך אך אין מצווה לציית להם, חובה זו שמורה רק למלך ממשי.[12]

והנה מדברי הרב ישראלי משתמע לחוקי מדינת ישראל יש תוקף של מצוות המלך וזה לשונו:

כל היכא דשייך מינוי מגדר מלכות ושלטון כגון בימינו אלה שזכינו בע”ה לעצמאות בארצנו, לית דין ולית דיין דיש בכח הציבור למנות עליהם יחיד בתור שופט שיש בו סמכות ממלכתית. וסמכותו אינה רק בענין ממון כבי”ד… אלא גם בעניני עונשים כסמכות המלך שכוללת גם עניני הגוף, עכ”ל[13]

אף אם נקבל את דבריו שלנבחרי הציבור יש סמכות מלאה הכוללת חובה לציית לדבריהם בדומה למלך, מכל מקום יש לצמצם זאת רק לתחום הספציפי שעליו דיבר הרב קוק – ‘מה שנוגע למצב הכללי של האומה’. הכוונה רק לתחומים של שמירת הסדר הציבורי והביטחון האישי, ולקיום מערכת ענישה ואכיפה (המשפט הפלילי).

לסיכום ניתן לומר כי חוקים הקשורים לסדר הציבורי כדוגמת חוקי התנועה וגיוס לצבא יש חובה הלכתית לציית להם מדין משפט המלך.

ב.1 ‘דינא דמלכותא דינא’

עד כה נידונו חוקים השייכים לסדר הציבורי (משפט המלך) יש לברר לגבי אותם חוקים שיש להם תוקף ההלכתי מצד ‘דינא דמלכותא’[14] אך הם אינם נכללים בקבוצה הקודמת  כגון עבירה על חוקי הבניה בשטח פרטי או חוק חינוך חובה וכדומה.[15].

הכלל ההלכתי ‘דינא דמלכותא דינא’  מופיע לראשונה במובן שיש למלך סמכות להפקיע קרקעות ורכוש ואין במעשיו אלו משום גזל. הדוגמה המובאת לכך בגמרא (בבא קמא, קיג ע”ב) היא גשרים שנבנו מדקלים שהמלכות הפקיעה מאנשים פרטיים, ואין בשימוש בהם איסור גזל. יש לציין שבכל הסוגיות העוסקות בדין זה[16] אין אזכור על מה מסתמכת חובת הציות למלך גוי.

בדברי הראשונים מצאנו שתי גישות מרכזיות:

א. רשב”ם[17] סובר כי ‘דינא דמלכותא דינא’ מבוסס על הסכמת הציבור: ‘כל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו’.

ב. תוספות[18] ביססו זאת מצד בעלות המלך על הקרקע, ומכוחה הוא יכול לדרוש לקבל את חוקיו: ‘מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ’.[19]

ב.2 חיובים שאינם מצוות

הרשב”ם  כתב כי בני המדינה קיבלו עליהם את חוקי המלכות ולא הזכיר מקור הלכתי נוסף מעבר לסברה זו. נראית כוונתו למוסכמה חברתית טבעית העומדת בבסיס כל חברה לחייב מערכת של חוקים וכללים לעשיית סדר, וכדברי חז”ל ‘אילולי מוראה, איש את רעהו חיים בלעו’ (אבות פ”ג מ”ב).[20]
קבלה זו יוצרת אומדנא לכך שאזרחי המדינה רואים בחוקי המלך דבר מחייב  ולכן יש למלך זכות להפקיע את רכושם. בית הדין מקבל את התחייבות האזרחים ודן על פי חוקי המלכות, כפי שהסביר ‘תרומת הדשן’ (סי’ שמא):

חזינן דכל המושלים רגילים בזה שהם תדירים לתבוע בקשות ולהטיל אנגריה, אדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם ומקבלים עלינו את עולם ומשאם, והוו כולהו מעתה דינא דמלכותא דינא, דהכי פרשב”ם פ’ חזקת הבתים דדינא דמלכותא דינא היא משום דמקבלים בני מלכות עלייהו עכ”ל.

ניתן לכנות זאת אזרחות טובה, דהיינו השלטון מצפה (בצדק) מתושביו לקיים את חוקיו והאזרחים נענים לכך.[21]

סברה זו מחייבת, אך אין בה די ליצור איסור הלכתי אלא מצד דרך ארץ שקדמה לתורה[22]. יש לבסס זאת על דברי הר”ן בדרשותיו (דרוש יא) העומד על כך שישנו צורך טבעי לכל חברה לדאוג לסדר מדיני, ודבר זה משותף הן לישראל הן לגויים. וזו לשונו: ‘נמצא שמינוי המלכות שווה בישראל וביתר האומות שצריכים סדר מדיני’.

 

 

 

וכעין זה בשו”ת ‘חתם סופר’ (ח”א או”ח סי’ רח):

מסתמא גם אילו לא ניתנה תורה וקודם מתן תורה היו דינין ונימוסים וכל מלך במשפט יעמיד ארץ. וניתנה תורה וחידשה אלה המשפטים וקבעה חוק גנב ישלם כפל, ושור תם חצי נזקו, שומרים כך וכך, אבל מה שלא הזכירה תורה כגון היזק שאינו ניכר לא הותר חלילה, דרכיה דרכי נועם, אלא איננו בכלל משפטי תורה והמלך וסנהדרין יראו לפי המקום ולפי הזמן ואין להתורה עסק בזה.

על בסיס סברות אלו ניתן להציע חובת ציות לחוק ללא איסור הלכתי.[23]
ואף בתורתו של רבי שמעון שקופ (שערי יושר שער ה), ניתן למצוא את הדברים כאשר הוא מסביר את ‘תורת המשפטים’ כחיוב הקודם למצוות ה’ לשלם חוב או להשיב את הפיקדון, וזה לשונו:

עניין הבעלות קדם ללאו דלא תגזול דלא יתכן בשום פנים לומר דהענין מה שאנו מיחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר עפ”י התורה שלא לגוזלו ממנו אלא הדבר הוא בהיפוך דאיסור גזילה הוא לאחר החלטת הענין בחוקי גבולי הבעלים… ואף שבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה אבל כשנעמיק בעניין היטב יש להבין עניין זה דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה’ ולמלאות רצונו יתברך הוא גם כן עניין חיוב והכרח עפ”י משפט השכל וההכרה עכ”ל.

נראה שזו סברתו של הרב ישראל גרוסמן (משכנות ישראל סימן ז סעיף ח) שהתיר חריגת בנייה בניגוד לחוק, וזו לשונו:

וכבר נתפשט המנהג [בשיכונים חרדיים] שסוגרין את המרפסות כל אחד כפי רצונו… וחס וחלילה לומר שהסוגר את הגזוזטרא [מרפסת] הרי הוא גוזל רכוש שאר השותפין… [אלא] זה שלו, וכל קונה דירה בבית משותף [בשכונה זו] יודע שכל אחד מאלו שקנו דירה באותו בנין יעשה בגזוזטרא שלו מה שירצה, ואף יסגור את המרפסת שלו… ומתחילה אדעתא דהכי קנה הדירה כי כן הוא המנהג שמי שרוצה סוגר את המרפסת שלו באיזה צורה שרוצה.

פסיקה זו מובנת לאור הסברו של הרשב”ם, שתוקף החוק נובע רק מרצונו של הציבור לקבל את דין המלך, ובמקום שהציבור נוהג אחרת מהחוק הוא אינו מחייבו.[24]  לסיכום, דעה זו, אין בכוחה של אומדנא זו ליצור איסור הלכתי אלא מחויבות לסברה אנושית המקבלת על עצמה שלטון כדי לתפקד כחברה[25].

 

 ב3 חוק המלך אינו יוצר חיוב מוחלט

הרמ”א (חו”מ סי’ שסט סעי’ ו) פסק כי מי שמתחמק מתשלום מס המלך אינו גזלן וזאת בניגוד לדעת המחבר והרמב”ם[26]:

וי”א דאפילו המוכס ישראל, אם לא קנאו לעצמו רק גובה למלך גוי, אף על גב דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא, מ”מ אם אדם מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן, דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי עכ”ל.

לדבריו, מי שמתחמק מתשלום המכס אינו גזלן אלא מפקיע חוב בלבד. ואף שמעשיו נוגדים את הוראת המלך לשלם מס ודינא דמלכותא דינא, עם כל זאת הכוח של ציווי המלך אינו יוצר חיוב גמור אלא נוצר חוב.  יש להשוות את הוראת המלך לחוב לגוי פרטי, וכשם שהפקעת הלוואתו של גוי מותרת (בבא קמא קיג ע”ב), כך הפקעת המכס מותרת. דברי הרמ”א נראים בהשקפה ראשונית כסותרים אלו את אלו: מצד אחד כתב ‘אסור להבריח מכח דינא דמלכותא’, ומנגד ‘הוי כהפקעת הלוואתו דשרי’.

הגר”א בביאורו (חו”מ סי’ שסט ס”ק כג) מעיר: ‘צ”ע דהר”ן לא כ’ אלא דאסור לנדור לשקר בכה”ג אבל להבריח שרי’.

 

 

אולם נראה שדברי הרמ”א ברורים: אכן אין איסור גזל, אך ישנה מחויבות מכוח הסברה לציית לדינא דמלכותא ולקיים את ציווי המלך. לכן הוא כתב ‘אסור להבריח’ בנימוק של דינא דמלכותא ולא מדין גזל. אם אינו מציית למלך, הרי מבחינה ממונית אין זה גזל (שלא כדעת ‘שלחן ערוך’), משום שסברה אינה יוצרת שעבוד ממוני.

מקור הדברים הוא ר”ן בנדרים (כח ע”א),  ביחס למוכס שקיבל באופן חוקי את האחריות לגביית המס, ועם כל זאת הוא אינו יכול להכריח את מי שמתחמק מתשלום, וזו לשונו:

כי אמרינן דינא דמלכותא דינא ה”מ לענין שאם קנה אחד מכס זה חייבים ליתן לו את המכס כיון דדינא דמלכותא דינא. מיהו, אין ממונה זה רשאי להכריח ישראל חבירו לפרוע את המכס, אם לא מיראת המלכות. דנהי דדינא דמלכותא דינא, לא יהא אלא הלואתו, הא קיימא לן הפקעת הלואתו מותרת עכ”ל.

ממדבריו למדנו כי חוקי המלך אינם מחייבים מצד עצם רצונו של המלך, והם נידונים כחוב ממוני בעלמא. לכן, גם עליהם נאמר שהפקעת הלוואה של גוי מותרת (מלבד כשיש חילול השם). זו הוכחה ברורה שאין איסור הלכתי באי ציות למלך, ולפיכך רצונו של המלך אינו נחשב מעבר לחוב רגיל שניתן להפקיעו.

לעניות דעתי אין בדברי הר”ן הללו ראיה שאין חובה לשמוע בקול המלך. ניתן לומר שדבריו מכוונים רק להיבט ההלכתי המגדיר את החוב הממוני. הר”ן גם מודה כי ישנה חובה אזרחית, אך היא לא משפיעה על ההגדרה הממונית של החוב[27].

 

לדוגמה, אם ניקח את החוק האוסר עישון במקומות ציבוריים, לדברי הרמ”א החובה לציית לחוק זה בנויה על סברה לאזרחות טובה שיש לה ערך הלכתי, דהיינו כל לטון מצפה מהתושבים ליישם את חוקיו, אך לא מתלווה לכך חובה הלכתית.  אולם אם שוטר יטיל קנס על מי שהפר את החוק, אזי ישנה חובה הלכתית לשלם את הקנס.

ג. איסור גזל

הגמרא נקטה כדבר פשוט כי למלך יש סמכות להטיל מס (בבא בתרא נה ע”א), והרמב”ם (הל’ גזלה פ”ה הי”א) פסק שמי שאינו משלם הרי הוא גזלן, וזו לשונו:

מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.

מכאן נלמד לחוקים העוסקים בהטלת תשלום על אזרחי המדינה שנוצרה חובה הלכתית לשלם אותם כדי לא לעבור על איסור גזל. [28] החידוש בדברי הרמב”ם שחוב למלך גוי אינו נידון כחוב ממוני רגיל אלא כמוחזקות ממשית בממון, ומשום כך אין זה

 

 

 

רק הפקעת הלוואתו אלא גזל ממש.[29] לסיכום דבריו ישנה חובה הלכתית לציית  לחוקים המטילים חובות ממוניות ומי שאינו מקיים אותה נחשב לגזלן.[30]

ד. תקנות הקהל

לתקנות הקהל יש תוקף הלכתי, וכן נפסק ב’שלחן ערוך’ (יו”ד סי’ רכח סעי’ לג): ‘הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל, הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל’. כלומר אין כוח לשבועה לבטל את תקנות הקהל. הדין הזה ודאי נובע מהתוקף האיסורי שיש בתקנות הקהל, ולכן שייך לומר עליהן ‘מושבע ועומד מהר סיני’, כי אם תקנות הקהל היו מתבססות רק על חיובים ממוניים, אזי לשבועה הייתה יכולת לחול על הצד הממוני ולדחות אותו. אולם כבר כתב הט”ז[31] לחלק בין תקנות הנועדות לעשות סייג וגדר לדיני תורה, ולהן יש תוקף של איסור, לבין תקנות שבממון המיוסדות על קבלת הציבור על עצמם. וכן הוא בדברי הריב”ש (סי’ שה):

בודאי שיכולין הקהל להתנות בכיוצא בזה, דתנאי שבממון הוא, והרי הוא כאלו כל אחד ואחד מיחידי הקהל התנה וקבל כן על עצמו.

אם כן גם לדעות שיש תוקף לחוק מצד תקנות הקהל אין בכך די להוסיף גם תוקף של איסור.

סיכום

א. באופן כללי לחוקי המדינה אין תוקף של איסור תורה מעבר לחובה של כל אזרח לשמור חוק.

ב. מי שנהנה משירותי המדינה ולא משלם מסים, הרי הוא גזלן.[32]

ג. יש הסוברים כי ישנה חומרא בחוקים העוסקים באופן השימוש בקרקע במובן של חשש גזל.

ד. יש הסוברים כי מי שאינו מציית לחוקי התנועה ולהוראות המדינה הקשורות לביטחון האישי ולשמירת הסדר הציבורי עובר על החובה ההלכתית לקיים את משפטי המלוכה.[33]

נספח: שיקולים נוספים לאי קבלת החוק

  1. הסכמת הציבור כתנאי לתוקפו של החוק

הרב ליאור כתב על חוק שאינו מיושם בפועל והציבור לא מקיים אותו שאף שעל פי ההלכה אמור היה להיות תוקף לחוק, עם כל זאת הוא אינו מחייב.[34]

 

 

נראה שדבריו מכוונים לאומדנא שהובאה בשם הרשב”ם, הקובעת כי בסיס התוקף של ‘דינא דמלכותא דינא’ הוא קבלת הציבור את דין המלך.

  1. עומק כוונת המחוקק

פעמים שפוסקים הפעילו שיקול דעת להבין לשם מה החוק נוצר, ולאור זאת קבעו שבמקרים מסוימים אין לו תוקף.[35] זאת אף על פי שלשון החוק כוללת אף מקרים אלו. כן כתב הרב אשר ויס (מנחת אשר, ח”ב סי’ קכג):

בדינא דמלכותא נראה לכאורה דיש לדון בכל ענין לפי ענינו ומהותו. דוגמה לדבר לגבי חוקי התנועה, הלא ידוע דאין לעבור כביש ברמזור אדום, וכי נאמר שאדם העומד באמצע הלילה במעבר חצייה והוא רואה בעליל שאין כל רכב מתקרב למקום ואין שום צד סכנה אף על הצד הרחוק וגם אין איש רואה ואין חשש שילמדו ממעשיו ויבואו לידי סכנה וכי אסור לו עפ”י התורה לעבור הלא מסתבר דאף המחוקק לא התכוין לאסור במקרה כזה אלא שאין החוק יכול להבחין בין כל מקרה ומקרה ומסתבר לי דכל כה”ג זיל בתר טעמא וכיון שכל כוונת המחוקק למנוע סכנה כל כה”ג דאין כל סכנה אין האדם מצווה להקפיד על דינא דמלכותא.

 

 

 

[1].         תחומין ג, עמ’ 238; כתר א, עמ’ 342.

[2].         עיינו הרב אורי סדן, אמונת עתיך 97 (תשע”ג) עמ’ 79–87.

[3].         ציץ אליעזר, חט”ז סי’ סט.

[4].         על פי הדין הוא פטור, כי התשלום על פי מידת ההנאה כמבואר בבא בתרא ז ע”ב.

[5].         לאור הכרעת הציץ אליעזר.

[6].         שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, בעיקר מעמ’ 88 ואילך.

[7].         רמ”א, חו”מ סי’ שסט סעי’ יא.

[8].         ברור שדין המלך לא יכול להתיר איסורים כפי שכתב התשב”ץ, ח”א סי’ קנח, וזו לשונו: ‘מילתא פשיטא היא שבכל דבר שיש בו איסור, אי אפשר לומר דינא דמלכותא דינא להתירו, דבענין ממון הוא דאמרינן הכי’.

[9].         משך חכמה, דברים יז, יא, כתב שאין זו חובה מוחלטת כלפי כל פרט מהוראתו של המלך, אלא חובה כללית לשמוע בקולו בדומה לציווי לשמוע בקול חכמים.

[10].       שו”ע, חו”מ סי’ שסט סעי’ ו.

[11].       דבריו אלו הובאו להלכה על ידי פוסקים רבים: הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סי’ ט אות יב; הרב אליעזר ולדנברג, ציץ אליעזר, ח”י סי’ א; הרב עובדיה יוסף, יחוה דעת ה, סי’ סד. אמנם חלקם התייחס לדבריו רק בהקשר לדינא דמלכותא במדינת ישראל ולא למשפט המלך. להרחבה – גרשון גרמן, מלך ישראל, בני ברק, תשס”ג.

[12].       חילוק זה קיים גם בפתחי חושן, גנבה עמ’ טז, שכתב לחלק בין המלך עצמו לשלוחיו ביחס לאיסור גזל והוסיף ‘נראה שאף לשלטון בימינו אין לו דין מלך לענין זה, שאין לשלטון נבחר המתחלף, זכות יותר משליח המלך’. אולם.

[13]    בצומת התורה והמדינה א עמ’ 24

[14].       לשון הרמ”א, חו”מ סי’ שסט סעי’ יא: ‘לתקנת בני המדינה’.

[15].   בזמן מתוקן אין זה תחום אחריותו של המלך, והסנהדרין היא האחראית לקיום דיני התורה ומשפטיה, דבר אברהם, סי’ א, הערה סוף ענף ב. הרב אוירבך כתב (מעדני ארץ סי’ כ סעי’ יב):  צריך הוא להתחשב בכל מה שהוא עושה לתקנת המדינה שיהיה על פי תורה ואם אינו מתחשב המצוות התורה ומתנהג כמלך גוי, אין שומעין לו ואין דינו דין עכ”ל.

[16].       בבא קמא קיג ע”א; נדרים כח ע”א ; בבא בתרא נד ע”ב; גיטין י ע”ב.

[17].       רשב”ם, ב”ב נד ע”ב ד”ה מי.

[18].       תוספות, מובא בר”ן בפרושו לנדרים כח ע”א.

[19]  לדעה זו מודגשת התלות בין השימוש בקרקע לבין הציות לחוקים. כביכול המלך נותן רשות שימוש בתנאי שישמעו לחוקיו. לאור זאת אזרח שאינו מציית לחוקי המלך הינו גזלן, כי אין לו רשות שימוש בקרקע . וכך מובא בשם הרב אלישיב נתיבות חיים, שער פב הערה 112 , לגבי אדם הנוסע בכביש ללא רישיון נהיגה: הרי הוא גוזל את הציבור, כיון שהכבישים שייכים לציבור, ולעניין זה יש לשלטונות רשות ציבורית להחליט מי יכול להשתמש בכבישים עכ”ל. אולם כל הנחה זו בעייתית לאור המשך דברי התוספות (מובאים בר”ן שם) שבארץ ישראל אין תוקף ל’דינא דמלכותא’, כי הכוח שעמד בזמנו למלך לגרש תושב מתחומי שליטתו אינו קיים בארץ ישראל, שאינה בבעלות המלך אלא בבעלות כלל ישראל ‘ירושה מאבותינו’, ולכן ‘דינא דמלכותא’ אינו קיים בה. אך בשו”ת ‘חתם סופר’, חו”מ סי’ מד, כתב שהתוספות מדברים רק על מסים המוטלים בעל כורחם של התושבים. מעבר לכך יש הסובר שאם בפועל השלטון מתנהג כבעלים על הקרקע – דינו דין. כן כתב הרב רפאל קוק (צומת התורה והמדינה א, עמ’ 83): נלע”ד דהא הר”ן כותב שם הטעם משום דבא”י כולם שותפין, והיינו שנתחלקה לשבטים, וממילא אינו יכול לומר אגרשנו מן הארץ, אבל בזמן הזה שאין לנו חלוקת שבטים וכל אחד ואחד קונה חלקו בארץ ישראל כדרך העולם, שוב גם הר”ן יודה שאין לחלק בזה בין א”י לחו”ל, עכ”ל.לאור כל זאת ניתן לומר שגם כיום הקרקע ניתנת לאזרחים רק על דעת השימוש החוקי בה. למשל, אדם אשר חכר קרקע ממנהל מקרקעי ישראל זה רק בתנאי שיקיים את חוקי הבנייה, ומי שעובר על כך משתמש בקרקע ללא רשות ועובר על איסור גזל.  וכך כתב בעל ‘עמק המשפט’ וזו לשונו: בארץ ישראל, שאחוז גדול מהקרקעות והמגרשים בזמננו הינם אדמות מינהל והמינהל רק מחכיר את המגרש לבונה, סוף כל סוף אין לקונה בעלות גמורה על הקרקע. וכיון שהינו רק חוכר, והמחכיר, דהיינו הרשויות, מגבילים אותו בצורת הבניה ודורשים ממנו להתחיל את הבניה ממרחק של מספר מטרים בגבול המגרש, הרי הוא משעובד לעשות כרצונם, עכ”ל (הלכות שכנים, סימן טז סכ”א). אומדנא זו שייכת רק לגבי חוקים העוסקים ישירות בשימוש בקרקע אז מסתבר שהשלטון רואה במי שאינו מציית לחוק בגדר גזלן. ברם, מי שאינו מציית לחוק בהקשרים אחרים אין זה מוכרח שהוא בגדר גזלן של הקרקע.

[20]   ובספר ‘ים של שלמה’ (בבא קמא יד אות ו) כתב: ומשום הכי נראה, דיכול לעשות נמי חוקים ונמוסים במדינה שלו, במידי דתלוי בתקנת ארצו, ולהעניש העובר על קצהו. וכ”ש הדינין שבין אדם לחבירו, שדינו דין, דאל”כ לא תעמוד הארץ, ותהרס.

[21].       יש לדקדק בלשון הרמב”ם, הל’ גזלה פ”ה הי”ח, שהזכיר יחסים של עבד ואדון: ‘במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים’. וכן הרשב”א יבמות מו ע”א: ‘על דעת כן באים לגור בארצו שיש למלך קנין גוף’, ועל פי זה פירש שלחן ערוך הרב, חו”מ סי’ שסט, כי מעמד העבדות יוצר שעבוד גמור למלך, ולכן אינו יכול להעביר זאת הלאה אף שנעשה קניין. והקונה קיבל רק זכות להטיל חוב ממוני ללא שעבוד.

[22] הרב אשר ויס בשו”ת מנחת אשר חלק ב, קכ”ג הבין שישנו יסוד הלכתי הקרוי רצון ה’ והוא מחייב.. לדבריו, אין זה רק אזרחות טובה אלא  אף חיוב תורני לשמוע בקול ה’.

[23].       להרחבה, הרב יונתן בלס, ניצני ארץ יב, עמוד 235.

[24].       יש להוסיף כי הוא חולק על האומדנא שהוזכרה בספר עמק המשפט לעיל שחכירת הקרקע היא על דעת החוק.

[25] הרב שאול ישראלי, עמוד-הימיני, סימן טז, סובר כי כשם שדינא דמלכותא דינא יסודו בהסכמת בני המדינה כך גם כלפי הסדרים עולמיים ובין-ממלכתיים יש לתת גושפנקה הלכתית ל’הסכמת האומות’ המושתת על  הלכה זו של ‘דינא דמלכותא דינא’,

[26] באות ג’ יוסבר דעתם.

[27]  אומנם הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב אחרת (תחומין יב, עמ’ 293) וזה לשונו ” אין כלל חובת ציות לחוק מלבד זכותו של המלך להעניש: ‘נראה שגם במקום ששייך דינא דמלכותא דינא לא היה קונה בקנין ‘אתן’. גם אם יגזור המלך כי מי שיקנה בקנין ‘אתן’ מהני, נראה שאינו חייב ליתן. שהרי אין במשפט ממון חיוב ליתן מתנה, ואין חיוב לשמוע בקול המלך לקיים גזירותיו. ולא אמרו שדינא דמלכותא דינא אלא שיש בכוח מלך להעביר ממון ראובן שיהיה של שמעון. דוגמה לדבר, שכמו שחיוב אדם לשמוע גזירת חכמים אינו חיוב מן התורה אלא מדרבנן, לדעת הרמב”ן בספר המצוות, ומ”מ אם גזרו חכמים שממון ראובן הוא של שמעון, אם ראובן יעכבם לעצמו, הרי הוא גזלן. אבל שאר גזירות אינו עובר באיסור תורה, אלא איסור דרבנן. וכך גזירת המלך אין חייב לקיים לא מהתורה ולא מדרבנן. מ”מ אם גזר המלך על ממון ראובן שהוא של שמעון, נעשה הממון של שמעון. ואם ראובן לא יתנם לשמעון, הרי הוא גזלן מן התורה… הרי שדינא דמלכותא דינא רק לענין בעלות על הממון, אבל לא לענין חיוב לשמוע בקול המלך. שאם חייב אדם לשמוע בקול המלך, איך יפקיע הלואה שחייב למלך, הרי המלך ציוה לא להפקיע חובו? עכ”ל.יש להדגיש כי גם לדבריו זכאי המלך, כתגובה להברחת המכס, להעניש את מי שמשתמט מתשלום חובותיו, וזה בכלל הסמכות המסורה לו עכ”ל.

[28].       הרמ”א, חו”מ סי’ שסט סעי’ ו, בבואו לבאר את דברי המחבר שאסור להבריח את המכס, פירש מצד איסור גזל. יש להעיר שהבית יוסף עצמו (שם) ביאר את פשר האיסור רק מחשש שהמלך יענישו ויגיע לידי נפשות, ובעצם הסכים שהמצב הממוני מוגדר כהפקעת הלוואתו. אולם המשנה למלך שם, הקשה מלשון הרמב”ם שכתב איסור גזל, וזו גם הערת הרמ”א כאן.

[29].       פירוש פרי חיים (לרב שולזינגר), על הרמב”ם, הל’ גזלה פ”ה הי”א. יש שפירשו כי כוונת הרמב”ם הינה לחובה הכללית לשמיעה בקול המלך. וזו לשון הרש”ך, ח”ב סי’ ריט: ‘כיון דזכות המלך במכס הוא מחק המלכות ודינא דמלכותא אין להפקיע ממנו שום זכות שזוכה בו מצד שהוא מלך, כי בזה הוא מבטל דינא דמלכותא. והיינו טעמא דלא התירו לגזול ולהפקיע אלא בדבר שזוכה הכותי מצד שהוא אדם בעלמא, אבל בדבר שזוכה מצד שהוא מלך אין לבטל חק מחקי המלכות דדינא דמלכותא דינא’. וכ”כ משנה למלך שם, אולם כאמור אין זה מוכרח בדברי הרמב”ם.

[30].       ואף לדעות שבארץ ישראל לא קיים דינא דמלכותא, מכל מקום בחוקים העוסקים בתשלום ארנונה ומסים שההנאה מהם ישירה, אזי מי שאינו מקיים את חובותיו החוקיים עובר על איסור גזל. וכך פסק בשו”ת תשובות והנהגות, ח”ד סי’ שיט: ‘הממשלה משתמשת בכסף של המיסים לתועלת ולהנאת התושבים ולא מגיע היום לכיסו הפרטי של המלך, ולכן היום אם נהנה מהשירותים שהממשלה נותנת ולא משלם עבורם הוא גזלן’.

[31].       ט”ז, יו”ד סי’ רכח ס”ק מב.

[32].       לדעת שלחן ערוך הדברים אמורים גם כלפי היטלים ממוניים שאין בהם הנאה ישירה לאזרח.

[33].       אולם יש להבחין בין חוקי תנועה המייצגים את החובה ההלכתית לזהירות מסכנה להרחבות מעבר למחויבות ההלכתית. למשל על פי חוק אין היתר לנסוע עם אורות גבוהים, ופעמים שדווקא מפני זהירות יש להדליק אותם. אם באים מצד משפט המלך, אזי כל עברה על חוקי התנועה אסורה, ואם מטרת האיסור להיזהר מסכנה, אז יש לדון על כל פרט בחוק לגופו.

[34].       מעשה רשת לרב ניר אביב, עמ’ 92, הערה צד. הנידון הוא היתר פגיעה בזכויות יוצרים ברשת האינטרנט. הרב ליאור הביא ראיה מדברי אביגיל לדוד (מדרש שמואל, פר’ כג; ובקיצור בגמרא מגילה יד ע”ב): ‘אמרה ליה אף על פי שמשחך שמואל עדיין מטבעו של שאול קיים, ולא יצא מטבעך לעולם’. עיקרון דומה אנו מוצאים בנוגע לגזרות חכמים – גזרה שלא פשטה בכל ישראל אינה תקפה, עי’ רמב”ם הל’ ממרים פ”ב ה”ו. להרחבה עיין במכתב הרב יעקב אריאל, אמונת עתיך 97 (תשע”ג) עמ’ 87.

[35].       שו”ת חתם סופר, ח”ה חו”מ סי’ יט, דן לגבי מינוי של ‘רב מטעם’, ובתחילה כתב ‘אף על פי שאין להתמנות אלא ע”פ רצון הציבור. מ”מ, אם מינה אותו המלך והשר, דינו דין. דקיי”ל: דינא דמלכותא דינא’. בהמשך דבריו הוסיף ‘זה שמשתרר שלא ברצון הציבור, עתיד ליתן את הדין לפני הקדוש ברוך הוא על שציער את ישראל, ופשיטא דלאו דיינא הוא. ואין ספק, שגם הרשאתו מהשר, הרשאה בטעות הוא. כי אלו ידע כל זה, לא הרשה אותו. כי שר חפץ חסד הוא, ובמשפט יעמיד ארץ, ולא בכח וביד חזקה, כמפורסם. וא”כ, אין לו לרב על מה להשען בזה’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *